ספר שמות: כח הדיבור- גירסה מקוצרת

  פתיחה: 

יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו (הרב קוק, מגד ירחים חודש ניסן)

1.האם כל גאולת מצרים (וגאולת העולם) התעכבה בגלל 2 פרחחים- דתן ואבירם- שביקשו את נפשו של משה?

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ (שמות ד,יט)
כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם,  והעני חשוב כמת (נדרים סד:): (רש"י,שם) 

2.מה היתה מטרת המופת עם התנין מול פרעה והלא גם החרטומים ידעו לעשות כביכול פעולה דומה?

וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל פַּרְעֹה מְשַׂחֵק עֲלֵיהֶם וּמְקַרְקֵר אַחֲרֵיהֶם כְּתַרְנְגֹלֶת, וְאוֹמֵר לָהֶם, כָּךְ אוֹתוֹתָיו שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם בְּנֵי אָדָם מוֹלִיכִין פְּרַקְמַטְיָא לְמָקוֹם שֶׁצְּרִיכִין לָהֶם, כְּלוּם מְבִיאִין מוּרְיָיס לְאַסְפַּמְיָא, דָּגִים לְעַכּוֹ, אֵין אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁכָּל הַכְּשָׁפִים בִּרְשׁוּתִי הֵן, מִיָּד שָׁלַח וְהֵבִיא תִּינוֹקוֹת מִן אִסְכּוֹלִי שֶׁלָּהֶם, וְעָשׂוּ אַף הֵם כָּךְ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא קָרָא לְאִשְׁתּוֹ וְעָשְׂתָה כָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה, מַהוּ גַּם, שֶׁאַף לְאִשְׁתּוֹ קָרָא וְעָשְׂתָה כֵן. וַיַּעֲשׂוּ גַּם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, מַהוּ גַּם, אֲפִלּוּ הַתִּינוֹקוֹת שֶׁל אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שָׁנִים קָרָא וְעָשׂוּ כֵן.וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, אָמְרוּ יוֹחָנִי וּמַמְרֵא לְמשֶׁה, תֶּבֶן אַתָּה מַכְנִיס לָעָפְרִיִּים...  (שמות רבה,ט,ו-ז)

חלק א: גלגולו של דיבור:

1.שמירת מרכיבי הזהות הנבדלת- שם,לשון, לשון הרע ופריצות- ברית הלשון וברית המעור:

רַב הוּנָא אָמַר בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וְאֶת לְשׁוֹנָם וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה. לֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָן רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן נָחֲתִין, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן סָלְקִין, לֹא הָיוּ קוֹרִין לִיהוּדָה רוּפָּא וְלֹא לִרְאוּבֵן לוּלְיָאנִי וְלֹא לְיוֹסֵף לֵיסְטֵיס וְלֹא לְבִנְיָמִין אֲלֶכְּסַנְדְּרִי (ויקרא רבה,לב,ה)

‏

2.הקטליזטור לירידה למצרים - דיבתו של יוסף

...וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם (בראשית לז,ב)

וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. (הגדה של פסח)

יש לפרש "וירד מצרימה" לא מדעתו רק אנוס. ומהו החטא שגרם לירידתו מצרימה? "על פי הדיבור".בגלל שקיבל יעקב אביו דיבה רעה מיוסף על אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים 

(טללי אורות,בשם המגיד מפלאצק מגיד צדק)

3.התיקון- שמירת הלשון- יוסף לא גילה ליעקב על המכירה:

יראה לי על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם, כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי. ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו, ולכך נאמר (שם נ טז) ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר וגו', ואלו ידע יעקב בענין הזה היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים. (רמב"ן בראשית מה,כז)

4.השעבוד החל בעבודת פרך-פה רך- חלקלקות לשון של פרעה:
 וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, בְּפֶה רַךְ, נָטַל סַל וּמַגְרֵפָה, מִי הָיָה רוֹאֶה אֶת פַּרְעֹה נוֹטֵל סַל וּמַגְרֵפָה וְעוֹשֶׂה בִּלְבֵנִים וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה, מִיָּד הָלְכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְרִיזוּת וְעָשׂוּ עִמּוֹ בְּכָל כֹּחָן, לְפִי שֶׁהָיוּ בַּעֲלֵי כֹּחַ וְגִבּוֹרִים, כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה הֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם נוֹגְשִׂים וְאָמַר לָהֶם חַשְּׁבוּ אֶת הַלְּבֵנִים, מִיָּד עָמְדוּ וּמָנוּ אוֹתָם, וְאָמַר לָהֶם כָּזֶה אַתֶּם מַעֲמִידִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם (במדבר רבה,טו,כ)

5. הגאולה מתחילה בשנת ה"פה" (85) לשיעבוד -  ה"פה" של עם ישראל נפתח מול פרעה בשנת פ"ה לשעבוד- שנה לפני שיצאו ממצרים:

כי הנה הסתיו עבר, אלו ד' מאות שנה שנגזרו על אבותינו במצרים, הגשם חלף הלך לו אלו מאתים ועשר שנים, ולא הוא הגשם ולא הוא הסתיו, אמר רבי תנחומא עיקר טרחותא מטרא הוא, כך עיקר שעבודן של ישראל במצרים שמונים ושש שנים היו משעה שנולדה מרים, שלכך נקרא שמה מרים על שם וימררו את חייהם. (שיר השירים רבה פרשה ב כד)


6.במקום דיבור- תפילה כצעקה:

א.תחילת גאולת מצרים בקול האנחה והזעקה של ב"י:

 וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם 
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ 
וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: 

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם 

 וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: (שמות ב,כג-כד)

ב.גם בסדום שחורבנה חל בפסח הכל התחיל מקול צעקה:

 וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה (בראשית יח כ-כא) 

חלק ב: גיבורי יציאת מצרים - פרעה,משה ואהרון

1.משה-כוחו וחולשתו בפיו:

א.משה במדרגת הנביא הגבוה ביותר - פה אל פה:
פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְ-הֹ-וָ-ה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (במדבר יב,ח)

ב.משה ידע את השם המפורש - יש כאן רמיזה לכוח הלשון להרוג:

ב1.הרג את המצרי בשם המפורש:
וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:
וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: (שמות ב,יד)

הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו  בשם המפורש (רש"י,שם)

ב2.משה  יכל להרוג רק מצרי בשם המפורש:

כתבו המקובלים כדי להרוג גוי משתמשים באותיות י"ה של שם המפורש ולהרוג יהודי בר מינן משתמשים באותיות ו"ה ומשה רבנו עליו השלום הרג את המצרי בשם המפורש כמ"ש רז"ל והיינו בשם י"ה אבל יהודי לא יכול להרוג כי מרע"ה היה ערל שפתיים ולא יכול לבטא אות ו שהיא מאותיות השפתיים (בומ"ף שפתיים) וזהו שאמר לו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי ? דבשלמא המצרי הרגת אותו בשם י"ה אבל לי לא תוכל להרוג וכאמור.
ובזה יובן גם כן כששאל מרע"ה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם? והשיבו הקב"ה אהיה אשר אהיה כי לא יכול היה לבטא שם הוי"ה כי האות וא"ו כבדה עליו ולכן אמר לו שם אהי"ה שאין בו מאותיות השפתיים (ספר אור החמה פרשת שמות, ע"פ הצדיק רבי ינון חורי שליט"א)

ג.משה כבד פה(כלפי העם) וערל שפתיים(כלפי פרעה):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:(שמות ד,י)

ד.מה היה החיסרון בדיבור של משה?

ד1.אינו בקיא בשפה המצרית:
ד"ה כי כבד פה וכבד לשון אנכי: איני בקיא בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים. (רשב"ם,שם)
ד2.קושי פיזיולוגי בהגיית אותיות:
מגמגם או שיכבדו על פיו אותיות ידועות (אבן עזרא,שם)

ד3.לא היה רטוריקן:

והאמת, כי לא היה משה איש דברים, בעל כוח הדיבור מרחיב פה ומרחיב לשון בפני מי שיהיה, ולא יחת מפני כל, מסכים עם מה שכתוב עליו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב) (שד"ל,שם)

ה.מדוע היה כבד פה כלפי העם ?
...ולזאת הסיבה נשלם משה בכל שלמות נביא, להאמין שענינו בכח אלהי, והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדיבור הצח, יען לא יחשב שהיות ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו, היה לצחות דברו כמו (שאמר) [שיאמר] על מי שהוא צח הדיבור שימשיך ההמון אחריו, ושהשקר ממנו יחשב אמת, והדבר בהפך למי שהוא כבד פה וכבד לשון, שהאמת לא יקובל ממנו רק לחוזק הגלותו, ולזה הוסר בהשגחה, לא היה דבר נופל במקרה(דרשות הר"ן,ה)

ו.דווקא הגמגום של משה הוא ההוכחה שהוא אכן הגואל :

מהו הסימן במה שאמר משה "פקוד יפקוד אלוקים אתכם", הלא סימן זה נמסר מיוסף הצדיק כדי לדעת מיהו הגואל האמיתי, והיה ידוע ומפורסם בין בני ישראל, ואם כן מה ראיה יש בכך לאמיתותו של משה רבינו? ומבאר שם, שהיות שמשה רבינו היה ערל שפתיים, הרי קשה לו לבטא את האותיות השפתיות בומ"פ, ואם כן היה אמור להתקשות בביטוי המילים "פקוד יפקוד", אך לא כך היה. כאשר ראו בני ישראל כי באורח פלא משה רבינו אינו מתגמגם בהגיית הסימן, היו יכולים להסיק שאכן הוא הגואל האמיתי. (ע"פ ספר חדוות יעקב, מתוך עלון נפש הפרשה, פרשת וארא, עלון 83)

ז.אהרון התמנה לדבר בלשון מצרי מול פרעה:

השיב משה ואמ' לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אני נביא בן נביא מספק ספיקות נכנסתי לדבריך פרעה רשע בן רשע ומצרים מרודים בני מרודים היאך יכנסו לדברי. א"ל אתה דבר בלשון הקודש כמלאך ואהרן אחיך ידבר בלשון מצרי שנא' ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך (שמ' ז א)
(מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק ו)

ח.למרות גימגומו קולו של משה נשמע בכל מצרים- היה הד לתוכן דבריו למרות חולשתם הפיזית:

וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי-ה-וָֹ-ה אֱ-לֹהֵינוּ: (שמות ג,יח)

ושמעו לקלך. דבר אחר אע''פ שקולו היה נמוך היה נשמע בכל ארץ מצרים ולפי שקול בני אדם נמוך לכן הוא חסר: (בעל הטורים,שם)

ט.משה המתקשה בלדבר בורח  למדבר- מקום ללא דיבור לכאורה או מקום שבו הדיבור הוא הטבע:

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה (שמות ג,א)

2.פרעה- הפה הרע

 א.פה רע:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְ-ה-וָ-ה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ:(שמות ה,ב)
כל עניינו של פרעה הוא פה רע לדבר דיבורי רעים, ותיקונו פסח פה ה סח בנפלאות הבורא. (הרב יצחק גינזבורג)

ב.הראייה שהיה פיו רע- שנענש בצרעת שהיא עונשם של אומרי לשון הרע:
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה (שמות ב,כג)

וימת מלך מצרים. נצטרע,  (ר) והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם (שמו"ר א, לד.):(רש"י,שם) 

ג.כנגדו ניצבים משה ואהרון - פה טוב:

ג1.פה- אהרון- הפה של משה:
 וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵא-לֹהִים:(שמות ד,טז)
ג2. טוב- משה:
וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים (שמות ב,ב)

ותרא אותו כי טוב הוא – תניא, ר"מ אומר: טוב שמו(סוטה יב,ע"א)

ד.פה רע לכפור בה' ולא להכיר ב"מי" אלא רק בגלוי ה"אלה":

החלק הנסתר של ה' - "מי" ברא את העולם הגלוי -"אלה" וביחד א-להים גימטריה הטבע:

שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.(ישעיהו, מ,כו)

 אמר רבי שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי:  רבי, ידעת מהו "מי ברא אלה"? אמרתי לו: אלו השמים וצבאם מעשה הקב"ה, שיש לו לבן-אדם להסתכל בהם, ולברך אותו, ככתוב: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך... ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" (תהילים ח'). אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה, וזה הוא: בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קודשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא "מי". ראשית הבניין, קיים ולא קיים, עמוק וסתום בשמו. לא נקרא אלא "מי". חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר, וברא "אלה", ועלה "אלה" בשם. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם "אלהים". ועד שלא ברא "אלה", לא עלה "אלהים" בשם.
ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: "אלה אלהיך ישראל".
וכמו שהשתתף "מי" ב"אלה", כך הוא שם המשותף תמיד, ובסוד זה העולם קיים. פרח אליהו ולא ראיתיו.

וממנו ידעתי את הדבר שעמדתי על רזו וסתרו. בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אילמלא לא באנו אלא לשמוע זה, דיינו. (הקדמת הזוהר דף א, ע"ב)

מופיע משה רבינו ופונה לפרעה מלך מצריים מלך  תפישת העולם של, 'אלה' שאינו מכיר את המושג: 'מי'. אכן אומר פרעה למשה "מי ה' אשר אשמע בקולו" מעולם לא שמעתי שיש 'מי', שיש מישהו מסתתר מאחורי כל עולם הטבע.  אני מאמין ב'אלה.

הקב"ה אומר למשה: "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו למען שתי אותתי ... אלה בקרבו"... 

בצאת ישראל ממצריים, קרע להם ה' את הים, ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ראה עם ישראל את  ה'מי' השולט בעולם החומר, בעשרת המכות, ועוד יותר בקריעת ים סוף והם פוצחים בשירה אדירה "מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה נאדר בקודש..."  (שמות טו יא) הגיעו לדרגה גבוהה להכיר את ה'מי'. (ספר נפלא-אות, הרב בר עמי)

ו.פרעה-הפה הרע- נאלם במשפטו של משה:

 ויבקש להרוג את משה ויברח משה מפני פרעה העלו את משה לבימה ובקש פרעה להרגו עשה הקב"ה לפרעה אלם ולסגנין חרשין ולספקלטרין עורים וברח משה מפני פרעה  מנין דא"ר יוחנן שבשעה שאמר משה לא איש דברים אנכי השיבו הקב"ה מי שם פה לאדם שאמר פרעה מפיו העלו את משה לבימה להורגו או מי עשאו אלם או חרש מי עשה הסגנין חרשין או ספקלטרין עורים או מי עשאך פקח שתברח מפני פרעה הלא אנכי י"י
(מדרש תנחומא שמות פרק י )

חלק ג:  מכות מצרים כנגד את חטאי הדיבור של פרעה 

0.הקדמה: מכות מצרים מסתיימות בצעקה של המצרים כנגד הצעקה של ישראל שהביאה לתחילתן :

וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם (שמות ג,ז)

וְהָֽיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִֽהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִֽף (שמות יא,ו)

1.דם- מכת האדישות של פרעה לעמו- היאור נעשה דם כנגד הציווי להשליך התינוקות אל תניני היאור בלי להבחין בין דם ישראלי למצרי:

א.מכת דם ביאור כנגד הציווי האכזרי למלא את היאור בדמם של תינוקות :

מפני מה הביא עליהם מכת דם? מפני שהשליכו את ילדי ישראל לים שנאמר : "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", לפיכך דן את המים אשר ביאור (משנת רבי אליעזר,יט)

ב.דברי פרעה חושפים את ניתוקו וחוסר התחשבותו גם מעמו שלו אותם גם ביקש להשליך ליאור כלומר לא הבחין בין דם לדם- שנאה גמורה לכולם :

וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּ (שמות א,כב)

וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי חֲנִינָא, אַף עַל עַמּוֹ גָּזַר, וְלָמָּה עָשָׂה כֵן, שֶׁהָיוּ אִסְטְרוֹלוֹגִין אוֹמְרִים לוֹ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל נִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ אִמּוֹ, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם יִשְׂרָאֵל הוּא אוֹ מִצְרִי הוּא. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כִּנֵּס פַּרְעֹה כָּל הַמִּצְרִים וְאָמַר לָהֶם הַשְׁאִילוּ לִי אֶת בְּנֵיכֶם תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים שֶׁאַשְׁלִיכֵם לַיְּאוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה וגו', כָּל הַבֵּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כָּל הַבֵּן, בֵּין יְהוּדִי בֵּין מִצְרִי: וְלֹא רָצוּ לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ שֶׁאָמְרוּ בֵּן מִצְרִי לֹא יִגְאַל אוֹתָם לְעוֹלָם, אֶלָּא מִן הָעִבְרִיּוֹת. הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, לָמָּה גָּזְרוּ לְהַשְּׁלִיכָן לַיְאוֹר, לְפִי שֶׁהָיוּ רוֹאִין הָאִסְטְרוֹלוֹגִין שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי מַיִם יִלְקֶה, וְהָיוּ סְבוּרִין שֶׁבַּמַּיִם יִטְבַּע, וְלֹא הָיָה אֶלָּא עַל יְדֵי בְּאֵר מַיִם נִגְזַר עָלָיו גְּזֵרַת מָוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ, יב): יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי וגו'.(שמות רבה, א,יח)

ג.גם במכת הדם מתגלה האטימות של פרעה כלפי עמו שכן הוא לא לקה ולכן לא ביקש לעצור את המכה:

את מוצא מכת דם לא לקה בה פרעה הרשע, שנאמר ויפן פרעה ויבא אל ביתו (משנת ר' אליעזר פי"ט ד"ה בפרעה תחילה)

2.צפרדע- מכה של צעקה- כל מצרים מתמלאת רעש המולת צעקות וקרוקורי הצפרדעים כנגד דברי פרעה על צעקת העם נזבחה לה' אלוקינו ומשה צריך לצעוק אל ה' כדי שתיפסק:

וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר: {ז} לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן: {ח} וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ: תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר (שמות ה,ו-ט)

וַיֵּצֵא משֶׁה וַיִּצְעַק אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים, רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ, לֹא דַי לָהֶם לַמִּצְרִיִּים הַשְׁחָתַת הַצְפַרְדְּעִים, אֶלָא שֶׁהָיָה קוֹלָן שֶׁל צְפַרְדְּעִים קָשֶׁה לָהֶם מִמַּכָּתָן, שֶׁהָיוּ נִכְנָסוֹת בְּגוּפָן וְצוֹעֲקִין בְּתוֹכָן, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה, עַל דִּבּוּר הַצְּפַרְדְּעִים. (שמות רבה,י,ו)

3.כינים: פרעה הכחיש בדבריו כלפי משה את קיום ה' וגם עבדיו החרטומים  מתכחשים למשה כשליח ה' ורק אומרים שזו אצבע אלוקים- מכת טבע:

א.פרעה מזלזל בשם י-ה-ו-ה ועבדיו מאמינים ק בשם א-לקים:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְ-ה-וָֹ-ה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְ-הֹ-וָ-ה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ (שמות ה,ב)
וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָֹ-ה 
(שמות ח,טו)

ב.החרטומים ממשיכים את פרעה ורואים במכה מכת טבע- אצבע אלוקים( גימט' הטבע):

בעבור שראו, שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין, גם במכת הדם והצפרדע, ולא יכלו עתה לעשות כאשר עשה אהרן, אמרו לפרעה: לא באה זאת המכה בעבור ישראל לשלחם, רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכוכבים על מזל ארץ מצרים.

כי כבר פירשתי, כי פרעה לא כיחש הבורא, רק השם שהזכיר לו משה. וזה בדרך: "כי לא ידו נגעה בנו, מקרה הוא היה לנו" (שמואל א ו ט), על כן חזק לב פרעה. ואשר יחזק זה הפירוש, שאמרו אצבע אלהים היא, ולא אמרו אצבע ה' שהוא אלוהי ישראל. כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים: "העתירו אל ה' " (שמות ח ד), וזה השם הזכיר במכות האחרונות. ועוד, כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאור לפני היותה, וככה מכת הצפרדעים, ולא הזכיר לו בתחילה מכת הכנים.

(אבן עזרא,שם)

4.ערוב - כנגד החשש שעם ישראל יפלוש מגושן לארץ מצרים ויירש אותה מהם , באו חיות רעות ונלחמו בהם  ונתערבו במצרים אבל לא בארץ גושן: 

וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ:

(שמות א,ט-י)

ואולי יאמר ועלה עלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה, ירמוז לארץ גושן:(רמב"ן,שם)

כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ: {יח} וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-הֹ-וָ-ה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: {יט} שישי וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה: {כ} וַיַּעַשׂ יְ-ה-וָֹ-ה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב: {כא} וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ (שמות ח,יז-כא)

5.דבר : כל בהמות המשמשות את מצרים מתו כנגד שהעליל על ב"י שהם עצלנים ונרפים ומתשמשים בעבודת ה' בתור תירוץ לכן פגע במקנה שהוא אלוהי מצרים ובסוסים וחמורים שמשרתים את מצרים לתנועה:

א.העונש- דבר ה' ישיר במקנה מצרים ללא מעורבות משה ואהרון :
הִנֵּה יַד יְ-הֹ-וָ-ה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד (שמות ט,ג)

וַיַּעַשׂ יְ-הֹ-וָ-ה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד (שמות ט,ו)

ואני חושב כי דבר נגזר מן "דבר" דוגמת המאורע על ידי דיבור בלבד וכן הוא (הדבר) כי על ידו יחול המות פתאום ברצון מי שרצונו נקרא דיבורו כדי להנחות בדרך ישרה:

(ר' אברהם בן הרמב"ם על שמות פרק ט פסוק ג )

ב.פרעה פער פיו כנגד העצלנות לכאורה של ב"י ולכן נענש באיבוד בהמות המשא ופער פיו כנגד עבודת ה' ולכן מת כל צאן - אלוהי מצרים:

וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַי-ה-וָֹ-ה:  (שמות ה,יז)

נרפים אתם נרפים. אתם הנרפים ועצלים מתרפים אתם במלאכתכם, לפיכך הכבדתי עליכם לזרזכם: ע 'ל כן אתם אומרים נלכה נזבחה. מזה התבאר שאתם נרפים, שאין לחשוב שתאמרו נזבחה אלא כדי להתרפות מן המלאכה: (ספורנו,שם)

6.שחין- המצרים נענשו בצרעת עם השחין כנגד לשון הרע שאמרו על עם ישראל:

וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ...וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ (שמות א,י)

ואמנם למה השחין בא על ידי כולם...שבעוון לשון הרע חוטאים שנים המספר והמקבל..וזרקם משה השמיימה לרמז שחטא לשון הרע מגיע עד השמים ..ואיתא במדרש פורח מלמש שהיה צרעת עימו וגם זה להורות שבאה מכה זו למצרים על עוון לשון הרע - מקור חטא מצרים (מנחת עני, פרשת שמות ע"מ יט)

7.ברד : הברד ניתך כאבנים כשבתוכם אש מתלקחת כנגד הלבנים שאת התוכן שלהם היו צריכים ע"פ ציווי פרעה להכין בעצמם:
וַיֹּאמֶר ...וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ: (שמות ה,יז-יח)

ה' נתן קולות וברד, כיצד היה הברד יורד, בתחלה היו הברקים מבריקין והרעמים מרעימין והארץ רועדת, שנאמר קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל רגזה ותרעש הארץ (תהלים ע"ז), והחצצות נופלות, שנאמר אף חצציך יתהלכו (שם י"ח) ואין שם מטר אלא אבני ברד, שנאמר נתן גשמיהם ברד.

ותהלך אש ארצה, וימטר ה' ברד, היתה אבן הברד נבקעת והאש יוצא מתוכה ושורף, שנאמר ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, והיתה גחלת האש נבקעת והברד יוצא מתוכה ומכה, שנאמר ותהלך אש ארצה וימטר ה' ברד. (מדרש רבא, שמות ט כג)

8.ארבה- החשש היה פן ירבו ולכן נענשו בכמות עצומה של ארבה:

וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה (שמות א,ט-י)

וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות א,יב)

כן ירבה, כן רבה  (ק) וכן פרץ. ומדרשו, רוח הקודש אומרת כן, אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה (רש"י,שם)

כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ
וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה (שמות י,ד-ה)

9.חושך-  מלך מצרים משנה את שמות המיילדות ששירתו אותו  שמביאות אור וחיים לעולם לשמות מצריים והקב"ה משנה את תפקיד גרמי השמיים ומשרתים אותו ומביא חשכה לעולם:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה (שמות א,טו)

דהנה מלך מצרים זה דרכו ברצותו שיהיו ישראל סרים למשמעתו, הניח להם שמות בכדי שיהיו נמשכין כל כחות הנפש אחרי שמו שהניח על פי עצת הסט"א, וזהו ויאמר מלך מצרים (אשר זה דרכו כל היום) למילדות העבריות (מה אמר להן) אשר שם האחת (יהיה שמה) שפרה ושם וכו' (ובאמת היה שמותיהן העבריות יוכבד ומרים, וכיון שהניח להם שמות אזי היה בטוח שיתמשכו אחר השם וישמעו לעצתו),

( ספר בני יששכר - מאמרי חדש ניסן - מאמר ד )

10.בכורות: צעקת בכורי מצרים כנגד צעקת בני ישראל- שהם הבכור של עם ישראל:

בכוריהם מפני מה מתו?

מפני שאמר פרעה, בילדכן את העבריות וגו׳ אם בן הוא והמתן אותו וגו׳ (שם א-טז). לולא רחמיו של הקב״ה, אילו אמר בת היא והמתן אותה נתמעטו שונאיהם של ישראל באותה שעה, לפי שדרכו של איש לישא עשר נשים ולפרות ולרבות מהן והיו בניו מרובים. אבל אין דרכה של אשה שתינשא אפילו לשני בני אדם כאחת, וגם אינה מולדת כשהיא נישאת לשניים יותר מאילו היתה נישאת לאחד. אבל המיילדות לא עשו כן, שנאמר: ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים (שם שם-יז). וראה הקב״ה את מחשבות פרעה וחשב לו את הדבר כאילו נעשה.

מכאן אמרו חכמים, עכו״ם נתפסים על מחשבה רעה, אבל על הטוב עד שיעשה מעשה.

(אליהו רבה,ז)

11.גם הקב"ה מדבר- דרך המכות למצרים ודרך הדיברות לעם ישראל:

עשר המכות כחוליה מקשרת בין 10 המאמרות ו-10 הדיברות:
...שהיה צורך לעשר מכות להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדיברות (שפת אמת, פ' בא, תרל'א)

12.טביעת מצרים בים סוף:

וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם...  (שמות א,טז)

מרכבות פרעה וחילו. מרכבות פרעה הם שש מאות רכב בחור שלקח ממצרים, וחילו זהו רכב מצרים, ומבחר שלשיו זהו ושלשים על כלו, ולפי שהיה ראוי הכתוב לומר כן מרכבות פרעה וחילו ירה בים סוף ומבחר שלשיו טבעו בו יתכן לומר שיהיה באורו כי נדונו מרכבות פרעה בים למעלה ולכך טבעו בים סוף למטה, ודרשו רז"ל במדה שאדם מודד בה מודדין לו הוא גזר (שמות א) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לפיכך מרכבות פרעה וחילו ירה בים, הוא גזר (שם) וראיתן על האבנים לפיכך ירדו במצולות כמו אבן: (רבנו בחיי,טו,ד)

חלק ה: מה עיכב את גאולת מצרים? הדיבור הרע של דתן ואבירם 

1.לשון הרע- גאולת מצרים התעכבה בשל המלשינים שזהו חטאו המרכזי של הפה:
א.המלשינים-סיבת הגלות:
...וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב,יד)

ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל(רש"י,שם)

ב.המצרים הרעו את עם ישראל להיות דוברי לשון הרע ולכן לא יכלו להיגאל כל עוד נגע זה בקרב עם ישראל:

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה(דברים כו,ו)

וירעו לנו מיבעי, אלא הפירוש וירעו אותנו המצרים, עשו אותנו לרעים וכפויי טובה, עד שחשדו אותנו ואמרו ונוסף גם הוא על שונאינו... מה שלא עלה על דעת ישראל" (העמק דבר, דברים כ"ו ו).

אכן משה היה ירא שיש בישראל בעלי לשון הרע  דאיתא במדרש אכן נודע הדבר כיון ששמע דבריו אמר אכן לשון הרע יש בינהם היאך יהיו ראויים לגאולה עכ"ל וצריך ביאור הרי עובדי עבודה זרה היו  ואם חטא גדול הזה לא יעכב הגאולה היאך יעכב אותה חטא לשון הרע אבל יבואר שמי שרוצה לעביר דבר רע צריך לסתום מקורה ולעקור שרשה ...ומצאנו שתחילת גלות מצרים היה ע"י לשון הרע שאמרו "הבה נתחכמה לו וגו' ונוסף על שונאנו ועלה מן הארץ הרי שדברו המצרים  רע על ישראל כאילו רוצים למרוד בהם מה שהיה שקר גמור ולכן המביא ביכורים סיפר בעל ההגדה וירעו לנו המצרים ...ואם כי לשון הרע הזה גרם הגלות - לא תיפסק רק אם נשמרו מלחטוא כזה ולכן כששמע משה שהיו בישראל בעלי לשון הרע אמר מעתה היאך יהיו ראויים להיגאל טרם עקרו שורש גלותם 

(מנחת עני פרשת שמות)

2.קול רחש הסנה הבוער מסמל את אש הלשון הרע:

דבר אחר, רמז למה שנאמר אכן נודע הדבר. מפני מה ישראל שרויין בצרה יותר מכל האומות לפי שיש בהם דלטורין משמיעים קול ענות בחרופים וגדופים על שכבי וערי, (סנהדרין כט:) כקוצים הללו המשמיעים קול כשהוא בוער באש כך ישראל אפילו בזמן שאש הצרות מתלקחת סביביו מ"מ כל אחד לחבירו קוץ מכאוב וסילון ממאיר כמנהג דורות הללו ותמיד משמיעים קול כקול הסיר כמ"ש (קהלת ז.ו) כי כקול הסירים תחת הסיר כן קול הכסיל, וזו עיקר הסיבה לישראל להיות בגלות מצד השנאה והקנאה שביניהם יותר מבכל האומות, ובעלי הלשון השמיעו את כל ישראל אין נקי כי תצא אש המחלוקת מסלע המחלוקת האבות מבערים אש והבנים מלקטים עצים ע"כ בערה בהם אש ה', לכך נאמר והסנה איננו אכל כי אע"פ שאש התלאות יבער ביעקב מ"מ מציאת הסנה נשאר קיים בכל דור ואיננו אכל כי לא יכלו הקוצים מן כרם ה' צבאות בית ישראל. (כלי יקר,שם)

3.האותות לבני ישראל - רמזו על תיקון חטא לשון הרע אצל בני ישראל:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה (מזה) מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:  וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:  ...
 וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:  וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:( שמות ד,ב-ז)

א.הנחש היה הראשון שאמר לשון הרע, נצטרע , ומיתה(הדם השפוך)  ירדה לעולם בעקבות החטא:

נחש הקדמוני, על אשר אמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע (תנחומא מצורע, ב)

ב: אות הנחש- חטא לשון הרע:

והקרוב אלי לומר בזה כי אות ראשון מורה על ישראל שהיו מתחילה בימי האבות בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף ומורה על השררה כמ"ש (תהלים קי.ב) מטה עזך ישלח ה' מציון וגו', ואח"כ בחטאם נעשו לנחש, כמו שהנחש הלך מתחילה בקומה זקופה וע"י שסיפר לשון הרע בבוראו (שמו"ר ג.יב) הושפל מלא קומתו ארצה, כך ישראל היו תחילה בקומה זקופה וע"י שאחזו במעשה הנחש והיו ביניהם דלטורין מביאי דבה ע"כ נעשו כעפר לדוש עם חמת זוחלי עפר, וכאשר סרה הסבה אשר גרמה להם שפלותם יחזרו למעלתם, וזה"ש מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש, כי בזה נתן לו אות על גלות מצרים וסבתו וכי היו ישראל משולים בו כנחש. (כלי יקר,שם)

ג:אות הצרעת- עונש לשון הרע

...והראה לו הקב"ה שבטלה הסבה כי מעתה אין בהם עוד לשון הרע, ורמז לו הענין במה שנאמר הבא נא ידך בחיקך וגו' והנה מצורעת כשלג. ולדעת רז"ל (שמו"ר ג.יג) נצטרע על שסיפר לשון הרע על ישראל ואמר והן לא יאמינו לי, וזה מופת שאין בישראל עוד בעלי מחלוקת ולשון הרע שאילו היו בהם בעלי מחלוקת ולשון הרע לא היה משה נענש עליהם(כלי יקר,שם)

ד.אות הדם- תוצאות לשון הרע

"כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (בבלי, בבא מציעא נ"ח עמוד ב')

4.המופת לפני פרעה- רמז לו על הלשון הרע של פרעה כלפי ה':

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָֹ-ה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: (שמות ז,י)

ויהי לתנין. תחילת האותות שעשה לפרעה היה תנין והוא נחש, כן אמר לו הקב"ה במכת הדם והמטה אשר נהפך לנחש. וזה שנהפך לנחש ולא לשאר בהמות וחיות כגון סוס או שור ואריה וזאב, הטעם בזה לפי שהנחש חטא והחטיא את חוה בלשון, וכן פרעה הרשע חטא בלשון, הוא שאמר (שמות ה, ב) מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה', ומפני זה היה תחילת האותות נחש לרמוז לו שיענש על חטאו כמו שנענש הנחש, ומצינו שכל המטיח דברים כלפי מעלה נידון בנשיכת נחש, והוא שכתוב (במדבר כא, ה) וידבר העם באלהים ובמשה, וכתיב (שם, ו) וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם. ועוד כשם שהנחש מתעקם ומתפשט ואינו מתקיים בענין אחד כך פרעה הרשע מקשה את לבו ומתחזק ברשעו ולכובד המכות היה מודה לשלח את ישראל ואחר כך חזר והכביד את לבו הוא שכתוב (שמות ח, יא) וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו, ומה שהכתוב הוציאו בלשון תנין לפי שפרעה נקרא תנין שנאמר (יחזקאל כט, ג) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. ורמז לו בזה כי כשם שבלע מטה אהרן את מטותם כן עתיד הקב"ה להבליע את פרעה וחילו בים סוף. ובמדרש (תנחומא וארא ג) ויהיו לתנינים, אמר פרעה כך מדתו של אלהיכם, מכאן יוצאים כשפים לעולם:
(רבנו בחיי על שמות פרק ז פסוק י)

5.מדוע נצטווה אהרון לעשות את המופת לפני פרעה ולא משה? ה' דקדק עם משה שאמר בעדינות לשון הרע של ישראל

מעתה לא ידעתי למה לא ביקש רבינו טעם על מופת המטה שהשליכו אהרן להופכה לתנין ולא היה ע"י משה והנראה לומר בטעם הדבר לפי שמשה נענש עי"ז שא"ל הקדוש ברוך הוא מה זה ויישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה ופירש"י התם שלפי שתפס אומנותו של נחש שסיפר לה"ר על ישראל וכיון אפי׳ שזה היה קטיגור עליו לא יכול ליעשות מופת זה על ידו (משכיל לדוד,שם,ז,יז)

6.הראייה שלא היה בהם לשון הרע- לא יחרץ כלב לשונו:

ואמרו רז"ל (פסחים קיח.) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כג.א) לא תשא שמע שוא וסמוך ליה לכלב תשליכון אותו, וטעמו של דבר שכל המספר לשון הרע נדמה ככלב המנבח וחורץ בלשונו, ולפיכך ישראל במצרים שלא היה בהם לשון הרע, כתיב (שמות יא.ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. מדה כנגד מדה(כלי יקר,בראשית,לז,ב)

7.נקיון הלשון מאפשר את  הרחבת הפה:

אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ: (תהילים פא,יא)

אם כל הענין שירדנו למצרים, היה בגלל חטאי הלשון... אז כשהקב"ה הוציא אותנו ממצרים, כי תיקנו את הלשון... הַרְחֶב פִּיךָ הפה שלך מתוקן מחטאי הלשון אז וַאֲמַלְאֵהוּ בדברי תורה... אפשר ללכת עכשיו למתן תורה...
(משיחתו של הרב ברוך רוזנבלום שליט"א)

8.נצטוו לשאול כלים שנה לפני גאולתם כדי לוודא שאין בהם יותר מלשינים:

ואמנם כמה גדול שכר השתיקה נודע לישראל בגלות מצרים ..ראיה שלא היו בהם דלטורין שהרי נאמר י"ב חודש קודם שיצאו דבר נא באזני העם וישאלו ממצרים ולא היה בהם אחד שהגיד למצרים (מנחת עני , פרשת שמות,ע"מ יח)


9.סוד העיכוב ליציאת מצרים- בעלי הלשון הרעה המיוצגים ע"י  דתן ואבירם 

א.רק כאשר לדתן ואבירם אין יותר השפעה ציבורית של לשון הרע על עם ישראל ניתן להתחיל את תהליך הגאולה:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ (שמות ד,יט)

כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם,  והעני חשוב כמת (נדרים סד:): (רש"י,שם) 

ב.דתן ואבירם נשארים עם פרעה במצרים ומשמשים לו כיועצים:
 וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר (שמות יד,ג)

וְיֵמַר פַּרְעה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי יִשְרָאֵל דְּמִשְׁתַּיְירוּן בְּמִצְרַיִם מְטַרְפִין הִינוּן עַמָּא בֵּית יִשְרָאֵל בְּאַרְעָא טָרַד עֲלֵיהוֹן טַעֲוַות צְפוֹן נַגְדוֹי דְּמַדְבְּרָא (תרגום יונתן,שם)

ג.דתן ואבירם לא מתו ב-3 ימי האפילה בגלל שהיו משוטרי ישראל שספגו מלקות עבור עם ישראל:

והשוטרים האחרים שמסרו עצמם על ישראל וסבלו מכות עליהם, וכמו שכתוב ויוכו שוטרי בני ישראל, אלה זכו שיהיה רוח הקודש שורה עליהן כמובא שם במדרש רבה, ודתן ואבירם שלא זכו למעלות רוח הקודש, מפני שהיו מחרפין ומגדפין בהצותם על ה' ועל משה, בכל זאת הזכות הזו על מה שהיו מוסרים נפשם, וסבלו יסורי הגוף כדי להקל העבודה מבני ישראל, היה תולה להם שלא ימותו בג' ימי האפלה, כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה על הטוב שעשה... ולא יכולין להשוות אותן להפושעים שבישראל שנזכרו שם, שהיה להם פטרונין מן המצרים, והיה להם במצרים עושר וגדולה ולא רצו לצאת ממצרים, אלה מתו בג' ימי אפלה, כי אלה לא השתתפו בצערן של ישראל, ולא לקחו חלק בהעבודה הקשה, אבל דתן ואבירם שלא רצו לצאת יחד עם משה וישראל, כמו שכתוב ואישתיירו בארעא דמצרים, לפי שעה זכות המצוה תלה להם לעבור את הים 
(חידושי מהרי"ל דיסקין, בשלח, ד"ה ואמר פרעה לבני ישראל) 

ד.דתן ואבירם חוזרים בתשובה מול מעמד קריעת ים סוף ומצטרפים לעם ישראל:

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם(שמות יד,כב)
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (שמות יד,כט) 

ובני ישראל הלכו ביבשה וגו'. מיעוט רבים שנים, לומר כי על שנים מישראל לבד נקרע הים, והם דתן ואבירם שאמרו חז"ל שנשארו ונקרע הים עליהם לבד (באר מים חיים,שם)

ה.דתן ואבירם מהווים אופוזיציה מול משה במהלך שהותם במדבר:

וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, זֶה דָּתָן וַאֲבִירָם, קְרָאָם נִצִּים עַל שֵׁם סוֹפָם, הֵם הֵם שֶׁאָמְרוּ דָּבָר זֶה, הֵם הָיוּ שֶׁהוֹתִירוּ מִן הַמָּן, הֵם הָיוּ שֶׁאָמְרוּ (במדבר יד, ד): נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, הֵם שֶׁהִמְרוּ עַל יַם סוּף. (שמות רבא,א,כט)

ו.סופם של הדלטורין -דתן ואבירם- היה שהאדמה פתחה פיה ובלעה אותם(במחלוקת קרח ועדתו):

 וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם:... וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ (במדבר טז,כז-לב)

סיום: נקיון הלשון נותן את הלגטמיות ליציאת מצרים
ירידתן של דתן ואבירם מסמלת שעם ישראל הוריד את בעלי הלשון הרע מקדמת הבמה וממילא כעת הוא ראוי להיגאל ולכן משה מצטווה רק אז ללכת ולהתחיל בגאולה
משה רבנו מביא את האותות לא כדי להראות כוחו בכשפים אלא כדי לשים על השולחן את הלגיטמיות של עם ישראל לצאת- שכן הם אינם נגועים עוד בלשון הרע וזו הסיבה שהוא מביא דווקא אותות אלו לפרעה (ענ"ד)

סוף דבר: השפה והגאולה של דורנו - "לשון הרע לא מדבר אלי" (הרב הלפרין)

תחיית השפה העברית- דווקא במקביל לגאולה האחרונה של דורנו :
אין גאולה לעם, לא רוחנית ולא חומרית, אם לשונו אינה נגאלת עמו. (ברל כצנלסון)

החפץ חיים חיבר ספרו בגלל שזה היה גורם התארכות הגלות וראה זה פלא שאחר שנפוץ ספרו החלה הגאולה האחרונה:

וכאשר נחפשה דרכינו ונחקורה איזה עונות הם מהעיקרים הגורמים לאריכת גלותינו, נמצאם הרבה. אך חטא הלשון הוא על כלו מפני כמה טעמים. אחד, כיון שזה היה העיקר לסיבת גלותינו כמו שהבאנו מגמרא יומא ומירושלמי הנ"ל. אם כן כל כמה שלא נראה לתקן זה החטא איך תוכל להיות גאולה, כיון שזה החטא פגם כל כך שעל ידי זה גלינו מארצינו על אחת כמה וכמה שאינו מניחנו לבוא לארצינו. 

(חפץ חיים הקדמה)

ויחי: זה יגמר בבכי- המשך

 פתיחה: מדוע לא נכתב בכי מצד בניו של אברהם ויצחק?

וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ(בראשית נ,א)

וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם (בראשית נ,ג)

ויבכו אותו וגו'. ארבעים לחניטה ושלשים לבכיה, לפי שבאה להם ברכה לרגלו,  שכלה הרעב והיו מי נילוס מתברכין: (רש"י)

לפי שבאת להם ברכה לרגלו. דאל״כ למה בכו אותו והלא העבריים מאוסים היו בעיני המצריים ולא יוכלון לאכול לחם עמהם ואין לומר בעבור כבוד יוסף שהיה שליט עליהם כי הבכי אינו פועל רצוני עד שיבכה כשירצה בעבור הכבוד: (רא"ם,שם)

הקדמה: מה המכנה המשותף לכל ענייני הבכי?

12.רבי עקיבא- על הבכי וצחוק:

א.צוחק כשכולם בוכים:

וכבר היה ר''ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק אמרו לו מפני מה אתה משחק אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף

באש ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה 

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור''ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו {במדבר א-נא} והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב {ישעיה ח-ב} ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב {מיכה ג-יב} לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב {זכריה ח-ד} עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו:

(מכות כד, ע"א-ע"ב)

ב.בוכה כשמגלה סודות עצומים - על שיר השירים (הדוד והרעיה שלא נפגשים- בגלות) ובוכה על מורו רבי אליעזר:

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, אוֹתוֹ יוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהוֹשִׁיב לִימִינוֹ אֶת הוֹרְקְנוּס בְּנוֹ, וְהָיָה מְגַלֶּה לוֹ עֲמֻקּוֹת וְנִסְתָּרוֹת, וְהוּא לֹא הָיָה מְקַבֵּל דָּבָר בְּדַעְתּוֹ שֶׁחָשַׁב שֶׁמְּטֹרָף בְּדַעְתּוֹ הָיָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁדַּעַת אָבִיו מִתְיַשֶּׁבֶת עָלָיו, קִבֵּל מִמֶּנּוּ מֵאָה שְׁמוֹנִים וְתֵשַׁע סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים...

עד שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים, נִכְנְסוּ חַכְמֵי הַדּוֹר לְבַקֵּר אוֹתָם, וְקִלֵּל אוֹתָם עַל שֶׁלֹּא בָאוּ לְשַׁמֵּשׁ אוֹתוֹ, שֶׁשָּׁנִינוּ, גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ, עֲקִיבָא, עֲקִיבָא, לָמָּה לֹא בָאתָ לְשַׁמֵּשׁ אוֹתִי [שהרי באה העת להצרף]? אָמַר לוֹ, רַבִּי, לֹא הָיָה לִי פְּנַאי. רָתַח וְאָמַר, אֶתְמַהּ עָלֶיךְ אִם תָּמוּת מִיתַת עַצְמְךְ. קִלְּלוֹ שֶׁמִּיתָתוֹ תִּהְיֶה קָשָׁה מִכֻּלָּם.

בָּכָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לוֹ, רַבִּי, תְּלַמֵּד אוֹתִי תּוֹרָה. פָּתַח פִּיו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. בָּאָה אֵשׁ וְהִקִּיפָה אֶת שְׁנֵיהֶם. אָמְרוּ חֲכָמִים, נִשְׁמָע מִזֶּה שֶׁאֵין אָנוּ רְאוּיִים וּכְדָאִים לְכָךְ. יָצְאוּ לַפֶּתַח הַחִיצוֹן וְיָשְׁבוּ שָׁם. הָיָה מַה שֶּׁהָיָה, וְהָאֵשׁ הָלְכָה.

וְלִמֵּד בְּבַהֶרֶת עַזָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, וְלִמֵּד אוֹתוֹ מָאתַיִם וְשִׁשָּׁה עָשָּׂר טְעָמִים שֶׁל פְּסוּקֵי שִׁיר הַשִּׁירִים, וְהָיוּ עֵינֵי רַבִּי עֲקִיבָא זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת, וְחָזְרָה הָאֵשׁ כְּבַתְּחִלָּה. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְפָסוּק (שיר ב) סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, לֹא יָכֹל רַבִּי עֲקִיבָא לִסְבֹּל, וְהֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִיָּה. וְהֵרִים קוֹלוֹ וְלֹא הָיָה מְדַבֵּר מִיִּרְאַת הַשְּׁכִינָה שֶׁהָיְתָה שָׁם.

הוֹרָה לוֹ כָּל עֲמֻקּוֹת וְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁהָיוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְהִשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשׁוּם פָּסוּק מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁהַקָּבָּ''ה לֹא יַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם בִּגְלָלוֹ, וְלֹא רוֹצֶה לְפָנָיו שֶׁהַבְּרִיּוֹת יִשְׁתַּמְּשׁוּ בוֹ מֵרֹב הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. אַחַר יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וּבָכָה, וְנָבְעוּ עֵינָיו מַיִם, וְהָיָה אוֹמֵר, וַי רַבִּי! וַי רַבִּי! שֶׁהָעוֹלָם נִשְׁאָר יָתוֹם מִמְּךְ. נִכְנְסוּ אֵלָיו כָּל שְׁאָר הַחֲכָמִים, וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, וְהֵשִׁיב לָהֶם.

(זוהר מבואר בראשית צט ע"א)

חלק א:הבכי בספר בראשית ומשמעותו:

1.הבכי של הגר-הראשונה לצאת לגלות(גם אם בצדק):

וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ (בראשית כא,טז)

ג' בכו ושמע הקב"ה בכיתם. ואלו הן: הגר ועשו וחזקיהו. הגר מנין? שנאמר: "ותשא את קולה ותבך" (בראשית כא טז). ומנין ששמע הקב"ה קול בכיתה? שנאמר: "כי שמע ה' את קול הנער באשר הוא שם. קומי שאי את הנער" (שם שם יח). עשו בכה "וישא את קולו ויבך" (שם כז לח).22 ועל שלשה דמעות שהטיף, נעשו לישראל פלומסיות,23 שנאמר: "האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש" (תהלים פ ו). חזקיהו בכה, שנאמר: "אנא ה' זכר נא וגו' ויבך חזקיהו בכי גדול" (מלכים ב כ ג). ומנין ששמע הקב"ה בכיתו? שנאמר: "שמעתי את תפילתך ראיתי את דמעתך ביום השלישי תעלה בית ה' " (שם שם ה)

(אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מז – שלושה ששמע הקב"ה בכייתם)

2.הבכי בפטירתה של שרה- דווקא תחילת האחיזה בא"י בקרקע- ולכן הבכי הוא כביכול קטן:

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ(בראשית כג,ב)

3.הבכי של האמהות:

א.לאה בכתה שלא תיפול בחלקו של עשיו:

ותא חזי, דמעות רבות הזילה אותה הצדיקת לאה בשביל שתהיה בחלקו של יעקב ולא לאותו רשע עשו, וזהו שלמדנו, כל אדם המוריד דמעות לפני הקב"ה, אף על פי שכבר נגזר עליו העונש יקרעו את הגזר דין, ולא יוכל העונש לשלוט עליו, מאין לנו זה, מלאה, כי נגזר על לאה להיות בחלקו של עשו, והיא בתפילתה הקדימה להנשא ליעקב, ולא ניתנה לעשו. (זוהר ויחי רעד)

ב.רחל מבכה על בניה היוצאים לגלות :

כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ (ירמיהו לא,יד)

4.הבכי של עשיו עיכב את הגאולה:

אמר ר' יהודה, לעתיד לבא מה כתוב, בבכי יבואו ובתחנונים וגו', מהו בבכי יבואו, בזכות הבכיה של אם הילד, (אמם של ישראל), שהיא רחל, יבואו ויתקבצו מן הגלות. ואמר ר' יצחק גאולת ישראל אינה תלויה אלא בבכיה, דהיינו כשתשלמנה ותכלינה בכי הדמעות שבכה עשו לפני אביו (אז יגאלו), שכתוב וישא עשו את קולו ויבך, ואלו הדמעות הורידו את ישראל לגלות, כיון שתכלינה אלו הדמעות על ידי הבכיה של ישראל, יצאו מן הגלות, זה שאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם. (זוהר מתורגם שמות רו)

6.הבכי של יעקב- קשור תמיד לגלות: 

א.במפגש עם רחל- אינה נכנסת לקבורה- בגלל הגלות !

וישא את קולו ויבך, למה בכה, א"ר, אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה, ויקח העבד עשרה גמלים וגו', ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד. דבר אחר למה בכה, שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה. (בראשית רבה ע יב)

ב.במפגש עם עשיו:

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ (בראשית לג,ד)

המפגש בין יעקב לעשיו, מלמד כיצד יש לקיים את החיים היהודיים בתקופת הגלות. הגם "שעשיו שונא ליעקב", בכוחו של יהודי לגרום לכך ש"נכמרו רחמיו ונשקו בכל לבו".

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר שולחן שבת, מעובד מספר-השיחות כרך כ, עמ' 144)

רבי שמעון בר יוחאי אומר: "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שבאותה שעה נכמרו רחמיו על אחיו ונשקו בכל ליבו". נשאלת השאלה מה פירוש הביטוי "הלכה"? הביטוי "הלכה" אצל חז"ל משמעותו: מה שקורה בדרך כלל - בדרך כלל עשו שונא את יעקב, אבל יש לזה יוצא מן הכלל. ודווקא רבי שמעון בר יוחאי, שהיחס שלו אל הרומאים ואל אדום ואל הגויים בכלל הוא לא יחס חיובי, כפי שעולה מכמה הלכות, דווקא הוא מסוגל לזהות את הנקודה הטהורה והוא אומר: "באותה שעה נכמרו רחמיו על אחיו".

נשאלת השאלה מה זה "נכמרו רחמיו"? כלומר, מה היתה הסיבה לרחם על יעקב באותה שעה? התשובה היא: בגלל שהוא היה צולע. כלומר, הצליעה של יעקב מעוררת רחמים של עשו. הדבר הזה מזכיר לנו קצת את היחס של עמי המערב אל העם היהודי אחרי השואה. חלק גדול מהמוכנות להענקת מדינה ליהודים היה בגלל סבלם של היהודים. 

אני זוכר שפעם אחת שמעתי את דוב שילנסקי זכרונו לברכה, שהיה יושב ראש הכנסת וגם היה מהלוחמים בתש"ח, והוא סיפר שכאשר הוא השתחרר ממחנה דָּכְאַוּ בגרמניה הוא היה נראה נורא מסכן, אחרי מה שהוא עבר שם, והוא הרגיש שהגויים שמסתכלים עליו מרחמים עליו, והוא אמר: אני מעדיף להיות חזק ושלא ירחמו עליי מאשר המצב הזה.

אפשר לומר שזה מעין מה שיש כאן. כלומר, יש מצב שבו עשו מוכן לגלות אחווה כלפי יעקב אם יעקב בחולשה.

אבל כאן באמת "נשקו בכל ליבו", כלומר, הדבר הזה נותן איזושהי תקווה, תקווה שבאחרית הימים האחווה בין יעקב ועשו חוזרת אל מקומה. 

שאלה: בעצם, המפגש עם יעקב שינה לעשו את התכנית? הרי הוא הגיע עם ארבע מאות איש כדי להילחם.

תשובה: כן. הוא גם קיבל את המנחה וראה יחס של הכנעה אז במצב כזה של הכנעה הוא היה מוכן לקבל [את יעקב]. מצב שבו עם ישראל חזק זה תמיד מהווה בעיה בעיניי העולם המערבי. היה גוי אחד בשם שארל דה-גול, הוא דיבר על כך שמדינת ישראל זה בסדר אבל בתנאי אחד - שהם לא יהיו חזקים מידיי, שיעשו מה שאנחנו האירופאים אומרים להם. במידה והם מחליטים להגן על עצמם שלא על-פי ההחלטה של האירופאים וכדומה אז זה כבר חוצפה, "עם של אליטה הבטוח בעצמו הוא שתלטן", כך הוא אמר על עם ישראל באותם הימים.

(תמלול השיעור היומי של  הרב שרקי, פרשת ויגש פרק לג)

7.הבכי על יעקב שגלתה ממנו השכינה

וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו:(בראשית לז,לג-לה)

ויבך אותו אביו. יצחק בכה על שקבל עליו בנו אבלות לכל ימיו ובכן לא תשרה עליו שכינה: (ספורנו,שם)

8.הבכי של מצרים- מבינים אינטואיטבית את סופה של תקופת האבות והשפעתה על העולם

וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם (בראשית נ,ג)

ויבכו אותו – פעל בכי הוא לרש״פ מגזרת בך אשר יורה על דבר מטורף ומבולבל, כמו מבוסה ומבוכה (ישעיהו כ״ב), עתה תהי׳ מבוכתם (מיכה ז׳), והבכיה היא התגלות המבוכה שבלב והראותו לחוץ ע״י הרמת קול והורדת דמעות, והוא אינו ענין הנעשה בכוונה כ״א בהכרח טבעי הבא מהרגשת צער ויגון או שמחה יתרה, שבכל אלה הענינים הדם הכנוס בלב סובב הולך בעגול ונבוך מלצאת וגורם לדפיקת הלב ולחצו ובמעמד הזה אין האדם יכול לבכות, כי לחץ הלב מעכבו, אבל אח״כ כשיתרוקן על יד יד וננער הדם לצאת אז יתחיל הבכי, אם בהרמת קול רם אם בחשאי אם בהורדת דמעות או בלעדם הכל כפי הרכבת האדם ומזגו ואיכותו וכפי חומר הענין הגורם לבכי, בכיית התנוקות בהרמת קול בלי דמעות, בכיה של שמחה בדמעות בלי קול, ושאר הבכיות בין בזה בין בלי זה ובין בזה ובזה. (הכתב והקבלה,שם)

9.אם לבכות- על חורבן ירושלים והגלות:

רבי אלעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר אמר ליה אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות ואי משום בני דין גרמא דעשיראה ביר אמר ליה להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא אמר ליה על דא ודאי קא בכית ובכו תרוייהו

(תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה/ב )

להאי שופרא דבלי כו'. גם שהפליגו בפרק הפועלים בשופריה דר"י אינו דומה שבכו בשביל שופריה לחודיה ואפשר דנצטערו על זכרון חורבן ירושלים כדאמרינן שם דאר"י אנא אשתיירי משפירי ירושלים נמצא כשימות בלה השופרא מכל בני ירושלים בעפרא מיהו בההוא דנדרים (נ ע"ב) דר"ע רק ושחק ובכה על שופריה באשת טורנוסרופוס א"א לפרש כן ודו"ק:

(מהרש"א על ברכות דף ה/ב )

התלמוד מספר (ברכות ה, ב) שכאשר חלה רבי אלעזר ונכנס רבי יוחנן רבו לבקרו, הוא פרץ בבכי. שאלו רבי יוחנן מפני מה הוא בוכה, ענה רבי אלעזר: "להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא". אני בוכה על היופי שלך שעתיד לבלות בעפר. אמר רבי יוחנן: על זה ראוי לבכות, ובכו שניהם.

יש לתמוה מדוע ראה רבי יוחנן - מכל הדברים הקשים שיש בעולם - לבכות על יופיו שעתיד לבלות בעפר? כותב המהרש"א שהתשובה נמצאת באמירה של רבי יוחנן עצמו במקום אחר (ב"מ פד, א): "אמר רבי יוחנן אנא אשתיירי משפירי ירושלים" [אני נשארתי מאחרוני היפים שבירושלים]. פירוש הדבר הוא שבזמן שבית המקדש קיים ושכינה שורה בישראל ישנה התאמה בין היופי הפנימי לבין היופי החיצוני ויש ערך לאסתטיקה. כאשר יוצאים אל הגלות, דבר זה הולך ונעלם, היופי הפיזי של בני ישראל הולך ומאבד את משמעותו. רבי יוחנן היה הנציג האחרון של סגנון היופי הזה. כאשר רבי יוחנן מת, התחילה הגלות בכל עמקה ותוקפה. על זה היה ראוי לבכות.

(רבי יוחנן/הרב אורי שרקי, סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא)

10.בכי אמיתי- רק על המקדש:

באופן כללי, בכלל, בכייה אמיתית היא רק על המקדש. "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות" (תענית כט א), שזה תשעה באב, יום חורבן המקדש.

(תמלול השיעור היומי של  הרב שרקי, פרשת ויגש פרק מ"ה)

11.חורבן המקדש השאיר את שערי הדמעה פתוחים:

וא"ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, ואף על פי ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש. (ברכות לב ב)

חלק ב: יוסף-  הבכיין הגדול בתנ"ך:

1.במפגש הראשון עם האחים:

וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם(בראשית מב,כד)

2.במפגש השני עם אחיו אחרי שהביאו את  בנימין:

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי:  וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה(בראשית מג,כט-ל)

כי נכמרו רחמיו אל אחיו - מעולם אבותינו רחמנים היו, ויבקש לבכות, מלמד שהבכיה מכבה גחלי הלב. (לקח טוב, בראשית מג ל)

3.עם התוודעותו לאחיו:

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: {ב} וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה

(בראשית מה,א-ב)

למה הוא בוכה? אפשר להגיד כל מיני דברים: סתם מהתרגשות וכו'. אבל לפי הפירוש שהסברנו עד עכשיו, הוא בוכה כי עד הרגע הזה הוא לא ידע את המידע שיהודה בדיוק כעת מסר לו שיעקב לא היה בעניין, ולא עוד אלא שהם מוכנים למסור את הנפש בשביל האח. כלומר, אותם אחים שהיו מוכנים להרוג אח, עכשיו מוכנים למסור את הנפש עבור אח [ועוד מדובר באח מבני רחל]. וכעת יוסף מבין שהוא מוכרח לשוב אל המשפחה.

(תמלול השיעור היומי של  הרב שרקי, פרשת ויגש פרק מ"ה)

ויתן את קולו בבכי, כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכי, כך אין הקב"ה גואל את בניו אלא בבכי, שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם. (ילקוט שמעוני בראשית פרק מה, קנב)

4.במפגש עם בנימין:

א.על מה בכו?

וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו: (בראשית מה,יד)

ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך. על שני מקדשות   שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להחרב (מגילה טז:): 

ובנימין בכה על צואריו. על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להחרב,(רש"י,שם)

ולענ"ד דיוקו של רש"י דביוסף כתיב ויפול ויבך, תרתי משמע, אשני מקדשות ולכך עשה ב' פעולות על זה הרמז, מה שאין כן בנימין, דלא כתיב רק ובנימין בכה, פעולה אחת, שלא רמז רק על חורבן אחד...(תורת אמת און ליין,שם)

ב.מדוע נזכרו לבכות על המקדש דווקא כעת?

ב1.ירידה לגלות מבשרת את חולשת המקדש וחורבנו:

חז"ל אומרים שצוואר זה המקדש, "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ" (שיר השירים, ד ד). למה המקדש נקרא צוואר? כי הצוואר מחבר בין הראש לגוף והמקדש מחבר בין שמים לארץ. לכן הם בוכים זה על צוואר אחיו, כלומר, על המקדשים אחד של השני שעתידים להיחרב. 

האם בזמן שהם עושים את זה הם יודעים? לא! אבל הכתוב יכל לספר שהם בכו בלי לציין את הצוואר. זה שהוזכר הצוואר זה אומר שהתורה מספרת לנו שהעניין הזה מחובר אל חורבנות בתי המקדש. כלומר, כבר הירידה לגלות מבשרת את החולשה המהותית ביחס למקדש ואת האפשרות של חורבנו. זה לא סתם במקרה נמצא פה. אם לעם ישראל יש אפשרות לצאת לגלות סימן שגם מקדשו יכול להיחרב. והבכי המתלווה אל המפגש הזה קשור לבכי על חורבן המקדש.

באופן כללי, בכלל, בכייה אמיתית היא רק על המקדש. "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות" (תענית כט א), שזה תשעה באב, יום חורבן המקדש.

(תמלול השיעור היומי של  הרב שרקי, פרשת ויגש פרק מ"ה)

ב2.בכו על שנאת החינם ומכירת יוסף שהם הגורם אז וגם אחרי חורבן המקדש לגלות:

שבאותה שעה אמר יוסף לבנימין: בית המקדש שבחלקך יחרב בגלל שנאת חינם ומאותה סיבה לא נפגשנו שנינו

עשרים ושתים שנה שהרי נמכרתי בגלל קנאת האחים וכתב החיד"א ששנאת חינם מקורה בקנאה

ועוד, כל סיבת הגלות היא בגלל מכירת יוסף כפי שאומר הירושלמי שאורך הגלות בשביל מכירת יוסף

וקושי הגלות הוא בגלל חטא העגל.משום כך ראיוה היתה אותה שעה שנפגשו לאחר פרידה ארוכה

שנגרמה ע"י מכירת יוסף לבכות בה על בתי מקדשות שיחרבו

(דורש ציון בראשית, הרב מוצאפי ע"מ תרסד-תרסה)

ג.הבכי היה בכי של שמחה- על כך שה' הוציא כעסו על עצים ואבנים- ולכן בכו בשבת:

5.אחרי שריצה את אחיו בדברים:

 וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ(בראשית מה,טו)

מָה הַצַּוָּאר כָּל תִּקּוּנֵי הָאִשָּׁה תְּלוּיִים בּוֹ - כָּךְ בַּמִּקְדָּשׁ כָּל תִּקּוּנֵי הָעוֹלָם תְּלוּיִים וּשְׁרוּיִים בּוֹ. וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, שֶׁכָּתוּב (איכה ה) עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ, עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא הַצַּוָּאר וְהַיֹּפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. נִרְדָּפְנוּ יָגַעְנוּ, לִבְנוֹת אוֹתוֹ פַּעֲמַיִם. וְלֹא הוּנַּח לָנוּ, שֶׁהֲרֵי לֹא הִשְׁאִירוּהוּ לָנוּ, וְנֶחֱרַב וְלֹא נִבְנָה לְאַחַר מִכֵּן.

מָה הַצַּוָּאר, כֵּיוָן שֶׁהֻשְׁמַד, כָּל הַגּוּף מֻשְׁמָד עִמּוֹ - כָּךְ גַּם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁהֻשְׁמַד וְנֶחְשַׁךְ, כָּל הָעוֹלָם כָּךְ גַּם נֶחְשַׁךְ, וְלֹא מֵאִיר הַשֶּׁמֶשׁ, וְלֹא שָׁמַיִם וְאֶרֶץ וְכוֹכָבִים.

מִשּׁוּם כָּךְ בָּכָה עַל זֶה יוֹסֵף, וְאַחַר שֶׁבָּכָה עַל זֶה, בָּכָה עַל הַשְּׁבָטִים שֶׁיֵּגֶלוּ. כְּשֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כָּל הַשְּׁבָטִים גָּלוּ מִיָּד וְהִתְפַּזְּרוּ בֵּין הָעַמִּים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךָּ עֲלֵהֶם. עֲלֵהֶם וַדַּאי. עַל כֻּלָּם בָּכָה, עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּחֱרַב פַּעֲמַיִם, וְעַל אֶחָיו עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁהֻגְלוּ לַגָּלוּת וְהִתְפַּזְּרוּ בֵּין הָעַמִּים. וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ, וְלֹא כָתוּב וַיִּבְכּוּ, שֶׁהֲרֵי הוּא בָּכָה, שֶׁנִּצְנְצָה בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהֵם לֹא בָכוּ, שֶׁלֹּא שָׁרְתָה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ.

(זוהר מתורגם בראשית אט, ע"ב)

6.במפגש עם יעקב:

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד: (בראשית מו,כט)

א.יעקב קרא שמע משום בשכבך ובקומך- שהיה זה מבחינתו תחיית המתים( של יוסף) ועבור יוסף לא היה כן:

השאלה היא מי זה? מי הבוכה כאן? זה יוסף, מה עשה יעקב באותו זמן למה יעקב לא בוכה? חזל אמור דבר יחודי שבאותו זמן יעקב היה קורא את שמע אז אם זה הזמן של קריאת שמע, אז קודם כל זה מוזר שזה בדיוק הזמן שהם נפגשים דבר נוסף אם זה זמן ק"ש או בעמוד השחר או צ"ה אז מדוע יוסף לא קורא את שמע אם כבר, אלא שמתי קוראים את שמע? קוראים את שמע בשני מצבים או במעבר מן הלילה אל היום או מן היום אל הלילה, יש עוד מצב שצריך לקרוא את שמע לפני שמתים, נהגו אנשים לפני מותם לקרוא את שמע, למה? כי המוות אין לך בשכבך גדול מזה. ומה עם תחית המתים, לפי זה כשתקומו לתחית המתים לא לשכוח כל אחד לרשום לעצמו בפנקסו לא לשכוח לקרוא את שמע כי אין לך ובקומך גדול מזה. לכן עבור יעקב זה זמן ק"ש כי עבורו הייתה תחית המתים, לא שזה היה זמן ק"ש. אבל עבור יוסף זה לא היה תחית המתים כי יעקב חשב שיעקב מת אבל יוסף ידע על עצמו ועל יעקב שהם חיים אז עבור יוסף השינוי הוא לא שינוי מעבר לרגשי לכן הוא בוכה אבל לא קורא את שמע.

(תמלול השיעור היומי של  הרב שרקי, פרשת ויגש פרק מ"ו)

ב.לשון הרבות בכיה- מדוע נקטה התורה בלשון עוד:

ב1.אם עוד לשון הרבה מדוע לא נקט במילת הרבה?
רש"י אומר שעוד זה לשון הרבות. עוד - אז תכתבו הרבה, אבל אנחנו יודעים למה לא כותבים הרבה, כי עוד פירושו שזה עוד לא נגמר. "ויבך על צוואריו עוד", "על כן המו מעי לו זכור אזכרנו עוד", כך זה אצל רחל. כי זה נמשך ונמשך ונמשך, זה עוד. "ויבך על צוואריו עוד", הבכי הזה נמשך (א' בטבת התשס"ב , הרב מרדכי אלון , מאמר שמע ישראל)

ב2.יוסף בכה על "עוד" שנוא אותו, איבוי השנאה שהיה כלפיו:
ב.יוסף בכה על השנאה שהיתה לאחיו שהביאה להתגלגלותו עד מצרים ולפרידתו מאביו לכ"ב שנים ושנאה זו מועצמת ע"י המילה עוד כמו שנאמר: "...וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" {בראשית לז,ח} (ענ"ד)

ב3.יוסף בכה על חלום עוד:

חלום הירח והכוכבים שכעת בא אל פתרונו מכונה בתורה "חלום עוד" אע"פ שמילת עוד שם לכאורה מיותרת ועל כך שחלום זה נפתר ונחתם לאחר כל הסבל שהיה כרוך בכך בכה כעת יוסף:
וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי
{בראשית לז,ח} (ענ"ד)

ב4.על שום מה יש ליוסף להוסיף בבכי מעבר לבכי המובן שהיינו מצפים אחרי 22 שנה שלא ראה את אביו?
אולי יש פה רמז לבכי על צרות הגלות ועל תחילת מימוש "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" ועל זה בכה בכי נוסף וכפי שביאר רש"י בבכי שבכה יוסף על צווארי בנימין{בראשית מה,יד} (ענ"ד)

7.עם פטירת אביו- נכנסים לשלב חדש בגלות- בלי יעקב:

וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ(בראשית נ,א)

8.בדברי האחים אליו אחרי מות יעקב:

וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: {יז} כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:(בראשית נ, טז-יז)

חלק ג: על הבכי

0.האדם בא ויוצא מהעולם בבכי:

תַּנְיָא כְּמוֹ שֶׁבָּא אָדָם כֵּן יֵלֵךְ, אָדָם בָּא בְּקוֹל וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בְּקוֹל, בָּא לָעוֹלָם בִּבְכִיָה וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בִּבְכִיָּה (קהלת רבה ה,יד)

1.הבכי -בלילה-הוא סמל לגלות- אליה יורדים יוסף ובית יעקב והשמחה בבוקר סמל לגאולה:

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה (תהילים ל,ו)

ויהי בשלח - מוציא אסירים בכושרות וכו', ואמרו במדרש, בבכיות ושירות, דכתיב "לערב ילין בכי ולבוקר רינה". שהגלות לברר התערובת ולהוציא ניצוצות קדושה על ידי קושי הגלות והיסורין והבכיות, ולבוקר רינה בחינת הגאולה... ויש עליה על ידי בכיה ויש על ידי שירה, יש דברים שיכולים להתברר רק על ידי בכיה, או רק על ידי רינה ושמחה... (שפת אמת, שמות בשלח תרנ"ג)

2.הבכי הוא נקודת המפלט של היהודי בעת צרותיו:

האוצר היחיד של היהודי בין כל צרותיו הוא הכוח לבכות על אסנותיו בהווה( פילון האלכסנדרוני, ספר הציטטות היהודי הגדול)

{פילון האלכסנדרוני (ביוונית: Φίλων ὁ Ἀλεξανδρεύς,^[1] בעברית מכונה ידידיה;‏ סביבות 15 לפנה"ס עד בערך 45 לספירה) היה פילוסוף יהודי-הלניסטי שחי באלכסנדריה בימי הקיסרות הרומית.(אליבא דויקיפדיה) }

3.בכי של ילדים:

א.רגישותם עמוקה יותר

ילדים בוכים לפרקים קרובים יותר ממבוגרים ולא שום שהם יבבנים אלא משום שהרגשתם עמוקה יותר ייסוריהם מרובים יותר

(יאנוש קורצ'ק,ספר הציטטות היהודי הגדול)

ב.הבכי מפריש ליחה ממוח הילדים ולכן הוא בריא להם:

 ומן התימה בענין בכייתו, כי הילד יש לו תועלת בה, כפי מה שאמרו חכמי הרופאים, כי במוחי הילדים ליחה, כשהיא נשארת על ענינה מחדשת עליהם חידושים רעים, והבכי מתיך הליחה ההיא ממוחיהם ויינצלו מרעת מאורעיה.

(ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ה )

4.הבכי ממתיק את הדין:

...ואחזור לענין, כי הבכיה גורמת תיקונים גדולים למעלה בסוד רוך הלבב ומיתוק הדין ובהסתכל הרשב"י בסיתומי הגלות והתגברות הקליפות עד שהיה גורם לו ספק אם לומר אם לא לומר היה בוכה, ובאמת בכח הבכיה הזאת המשיך לו הכח ורשות לגלות... (רמח"ל, אדיר במרום דף כא)

5.הבכי הוא הוצאה של מה שנסתר- וזה מאוד אופייני ליוסף שמספר על חלומותיו ומבקש לפותרם:

 וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: {ו} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: {ז} וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: {ח} וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו: {ט} וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: {י} וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה: {יא} וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר

(בראשית לז,ה-יא)

"בכה" קרוב ל"בקע" (לפרוץ החוצה, לנבוע), גם לגבי מעיין הבוקע ממעמקים: "בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל" (תהלים עד, טו). דמעות נובעות ממעמקי הלב.

(רש"ר הירש בראשית כ"ג:ב') 

6.הבכי הוא הגילוי של העולם הפנימי החוצה- כמו רחל שהיא עלמא דאתגלייא:

רחל ובניה מייצגים את העולם הגלוי, "עלמא דאתגליא" (לעומת לאה, "עלמא דאתכסיא", כמו שהסברנו בפרשת ויצא) – ולכן הם רוצים להשפיע ולגלות את כל הדברים הטובים המכוסים, להביא מן ההעלם אל הגילוי. אבל המעבר מהנסתר לנגלה 'תקוע' לפעמים במיצר, ודרוש מאמץ גדול לעבור את המיצר ולהצליח להשפיע – המאמץ הזה הוא הוא הבכי של רחל ויוסף. המיצר הצר של ההשפעה הוא גם סוד הצוואר המוזכר כאן (יוסף בוכה על צוארי בנימין ובנימין בוכה על צואריו), שהרי הצואר הוא מיצר המחבר בין המח (הנסתר) ללב (הגלוי).

(דמעות של צדיקים/יוסי פלאי ע"פ הרב גינזבורג מתוך אתר גל עיני)

7.הבכי מעל החדווה- מהמקום הכי פנימי של הנפש:

הבכי והחדוה הנמצאים יחד בלב, מביאים אותנו לרובד נוסף, עמוק עוד יותר. אנו יודעים שברגעים של שמחה גדולה פורצות לפתע הדמעות מעינינו (ואם לא זוכרים, פתחו את אלבום החתונה הראשון שמגיע לידכם והסתכלו היטב בתמונות ההורים מתחת לחופה...). זהו בכי כאשר הלב אינו יכול להכיל את גודל השעה, כשאנו חשים שמשהו גדול ונשגב ממידתנו מתגלה, כל-כך טוב ויפה שפשוט בא לבכות. ואולי הבכי הזה הוא צירוף של שמחה עם געגוע, או עצב נסתר על הריחוק שלי מאותו יופי טהור? באמת קשה לדעת, כי הבכי הזה מגיע מהמקום הכי פנימי של הנפש, מ"היחידה שבנפש" שבה ההפכים כבר אינם הפכים, ורמז לכך: בכיה עולה בגימטריא יחידה (וכהשלמה: חדוה עולה בגימטריא חיה – גם החיה היא רובד עליון של הנשמה, אבל היחידה היא מעליה. שרש הבכיה גבוה משרש החדוה).

(דמעות של צדיקים/יוסי פלאי ע"פ הרב גינזבורג מתוך אתר גל עיני)

8.הבכי - דיבור שמעל המילים-כשהלב מקדים את המח- ולןכ התינוק בוכה:

יש דברים שמזעזעים אותנו עד לעומק עצמותנו. ליבת ישותנו אינה מחכה למתן רשות על ידי המוח או למילים הנכונות – אין מילים שיכולות להכיל זאת. הדברים הללו מתפרצים בצורה של בכי, צעקה, או שקט.

זהו קול השופר: קול בוכה, לא של בן אדם אלא של (קרן) בעל חיים. אנו זקוקים לחיה – לא בגלל הגסות שלה, אלא להיפך, משום שאנו זקוקים לבטא משהו מאד עדין ועילאי, שאינו יכול למצוא את המילים; כל כך חיוני ובלתי מוגבל, שהמוח אינו יכול לרדת לעומקו ולא לעצור אותו.

(לבכות/הרב צבי פרימן)

9.כשאדם בוכה בר"ה מעצמו- זה בזמן שדנים אותו:

גם היה נוהג מורי לבכות הרבה בתפלת ראש השנה אפילו שהוא יו"ט ומכל שכן בתפלת יום כיפור, והיה אומר כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים האלו הוא הוראה שאין נשמתו הגונה ושלמה. גם היה אומר כי יש בני אדם שנידונים ביום הראשון ואז הם בדינא קשיא, ויש הנידונים ביום השני שהוא דינא רפיא, ורוצה הקב"ה לקחם עליהם ודן אותם ביום השני. ואמר כי האדם שנופלת עליו בכיה רבה מאליו בימים האלו בתפל, הוא הוראה שנידון באותה שעה למעלה אם ביום הראשון ואם ביום השני
(שער הכוונות, דרושי ר"ה, דף צ)

10.הבעל שם טוב על הבכי:

א. דגל בתפילה בדמעה:

כה אמר ה' התבוננו וקראו וגו' ותרדנה עינינו דמעה (ירמיהו ט׳:י״ז), דאיתא בתיקונים (תיקון י"א דמ"ה ע"א) אית היכלין דניגנא דלא מתפתחין אלא בניגונא כמה דאת אמר (מלכים ב ג׳:ט״ו) ויהי כנגן המנגן וגו', ואית היכלא דדמעה, דלא מתפתחא אלא בדמעה, כמה דאת אמר (בפ' שמות) ותפתח ותראהו וגו' והנה נער בוכה ותחמול עליו, ותפלה בדמעה הוא מרוצה להקדוש ברוך הוא, כמו שכתב בזוהר (שמות די"ב ע"ב, תרומה דקס"ה ע"א) עד דלא יכיל למרחש בשפוותיה, והנה כמו בחורבן בית המקדש דאמר לו קודשא בריך הוא לירמיה לך וקרא לאבות ומשה היודעים לבכות (פתיחתא דאיכא רבתי סי' כ"ד) כן אנחנו נלמוד מזה:

(כתר שם טוב לבעש"ט,  ח"ב די"ג ע"ב, לראש השנה ויום כפור, כ״ו).

ב.בכי משמחה הוא טוב:

בכי הוא רע עד מאוד אלא אם כן הוא נובע מתוך שמחה

(העש"ט,ספר הציטטות היהודי הגדול)

11.הבכי הוא נביעת הלב(גימטריה בכי)  ופורקן שלו:

‘בכי’ עולה בגימטרייה שלושים ושתים, ל”ב. אלה ל”ב נתיבות חכמה, השבילים של אורות החכמה. כשאדם בוכה מתרחשת פעולה רוחנית. דמעות יוצאות ויורדות מנקבי העיניים. העיניים הם כנגד ספירת החכמה. ‘נקבי העיניים’ מציינים את הנוקבא שהיא המלכות שעלתה לשם. הדמעות מורידות את המלכות חזרה למקומה. מכאן באה תחושת ההקלה וההתחדשות המלווה כל בכי טוב. וכמובן שהרבה תלוי באיכות הבכי וכוונת הבוכה. לכן גם אמרו חכמים שאדם לא יבכה רק על עצמו אלא יחבר הבכי לשורשו ויבכה על צער השכינה.

(סודות הבכי/הרב דוד אגמון,שלוחו של הרב מרדכי שיינברגר)

סיום: הבכי על פטירת יעקב- משום שזוהי אבן דרך בגלות מצרים- תחילת השעבוד הרוחני

ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה, (א) לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, (ב) שהתחילו לשעבדם.....: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כלומר קבלה הוא בידינו מעזרא עליו השלום שפרשת ויחי הוא תחילת פסקא ולא חדא פרשה היא עם וישב ישראל כו', ודרך פרשה סתומה שיעורה ריוח ט' אותיות, והכא כולה סתומה ואין בה ריוח כלל: (ב) רוצה לפרש שלא היה להם שעבוד ממש אלא צרת השעבוד שהיה מבקש מהם שיעבדו לו, כדאמרינן במסכת סוטה (י"א:), בפרך בפה רך שהיו מעבידים אותם מתחילה בפה רך וכו': (שפתי חכמים,שם)

תחילה בלידת יצחק שכבר התחלה הגזירה היה זה צמצום השפע הרוחני במקורו.......ואחרי זה בפטירת יעקב אבינו נעשה בחינת המסך המבדיל שאינו נותן לבוא אפילו מעט השפעה הצריך לחיות של הקדושה......ואחרי זה כשמתו כל השבטים נעשה מניעה במקור השפע עצמו וירדו למ"ט שערי טומאה...." (בית גנזי על התורה/הרב רפאל משה לוריא, ויחי דף שלז).

גלות מצרים היא הדגם עבור כל הגלויות. 

בעל ה"בית גנזי" מציין שצום י' בטבת חל תמיד בפרשיות העוסקות בתחילת שעבוד מצרים. צום עשרה בטבת מסמן את תחילת החורבן עם המצור על ירושלים. הצומות מסמלים את שלבי הגלות וחורבן ירושלים.

נקדים ונסביר את שלבי הגלות בהתאם לשפע הרוחני המגיע לעולם.

שלב הראשון הוא צמצום השפע הרוחני שיורד לעולם.

שלב השני, הוא יצירת מסך בין מקור השפע שנמצא בשמים, לעולם שלנו, המונע כל דבר של קדושה לרדת אלינו.

השלב השלישי הוא הפסקת מקור השפע עצמו המאפשר התגברות כוחות הטומאה בעולם, בצורה חופשית וללא כל הפרעה.

גלות מצרים התחילה עם לידת יצחק אבינו, התגברה עם פטירת יעקב אבינו והגיעה לשיאה לאחר פטירת כל השבטים. גלות מצרים פעלה בדיוק לפני השלבים האלה.

לאחר לידת יצחק היה צמצום הרוחניות בעולם. יחידי סגולה כמו האבות היו מסוגלים להרגיש את זה.

פטירת יעקב אבינו גרמה לתחילת השעבוד הנפשי וסתימת ליבם של ישראל על ידי מסך וביטול השפע הרוחני לחלוטין.

ולבסוף מות השבטים גרמה לשעבוד הפיזי ושליטה מלאה של כוחות הטומאה על בני ישראל, עד ירידה לשער מ"ט של טומאה.

ניתן לראות את אותם שלבים עבור שלושת הצומות: י' טבת, י"ז תמוז ו-ט' באב שבאים כנגד 3 השלבים של התגברות הגלות.

כמו שכתוב: " תחילה בלידת יצחק שכבר התחלה הגזירה היה זה צמצום השפע הרוחני במקורו.......ואחרי זה בפטירת יעקב אבינו נעשה בחינת המסך המבדיל שאינו נותן לבוא אפילו מעט השפעה הצריך לחיות של הקדושה......ואחרי זה כשמתו כל השבטים נעשה מניעה במקור השפע עצמו וירדו למ"ט שערי טומאה...." (בית גנזי על התורה/הרב רפאל משה לוריא , ויחי דף שלז).

נראה להוסיף ששלבי הגאולה הם בסדר ההפוך של שלבי הגלות וצמצום השפע.

ראשית, עלינו להשתחרר מעול הפיזי של הגויים כדי לחדש את מקור השפע בעולם. זה בא כנגד תנועת הציונות שהחזירה את עם ישראל לארצו.

השלב השני, הוא ביטול המסך המונע את השפע הרוחני להגיע אלינו, כדי לאפשר לכוחות הקדושה להתגלות. זהו שלב של שחרור חברון, שכם, ירושלים והר הבית במלחמת ששת הימים.

השלב האחרון הוא גילוי מלא של השכינה ללא כל צמצום בבית המקדש השלישי. לענ"ד זהו שלב שאנחנו נמצאים בתוכו היום ועלינו לשאוף אליו ולממש את חזון הגאולה השלמה בב"א.

(שלבי הגלות רומזים לתהליך הגאולה/שמואל בן חמו)

______________________________________________

דחיית הפירוש שיוסף חשב שנדחה מבית אביו

https://www.herzog.ac.il/vtc/0024296.html

ויבכו אותו מצרים. לא בלבד לכבוד יוסף ובמצותו אבל מצד ישראל שהיה ראוי לשררה: (ספורנו,שם)

2.הבכי של המלאכים ושל אברהם - בעקידה- לא מזוכר בפסוקים:

ויאמר אל תשלח ידך, וסכין היכן היה, נשרו שלש דמעות מלאכי השרת ונשחת הסכין... (בראשית רבה נו י)

הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות ונופלות דמעותיו לעיניו של יצחק... (בראשית רבה נו יא)

ה.אפשר לומר שיעקב בכלל הוא זה שבכה:

וירא אליו.....-

והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו ואחר כך אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל או הבן הבכור המולך

(רמב"ן,שם)

ג.יעקב ביכה את יוסף כל השנים ולכן לא בכה יותר בניגוד ליוסף:

ויבך על צואריו עוד – יוסף בכה, אך יעקב לא בכה. זמן רב קודם לכן חדל כבר יעקב מלבכות, אך יוסף עדיין בכה. הוא אף הוסיף לבכות כשיעקב דיבר עמו. פרטים קטנים אלה מראים את המצב האמיתי.

במשך כל שנות היעדרותו של יוסף, חי יעקב חיים אחידים וקבועים חסרי חידוש וענין, כשהוא מבכה על יוסף. כל רגשותיו כלו באבל על יוסף. חיי יוסף, לעומת זאת, היו עשירים במאורעות. עקב כך, לא היה לו פנאי לתת לבו עד כדי כך לצער הפרידה מאביו, הוא היה שקוע תדיר בהווה המיידי. רק עתה, כשנפל על צוארי אביו, חש את כל צער הפרידה, הוא חי מחדש את עשרים השנה שכבר עברו. יעקב כבר נעשה ישראל, אולם יוסף היה עדיין בוכה.

(רש"ר הירש בראשית מ"ו:כ"ט)

ד.יעקב לא בכה בפני יוסף כי פחד למות מהתרגשות:

ויבך על צואריו עוד – רוצה לומר: יותר מהנהוג. או יהיה הרצון בזה — והוא היותר נכון — שעוד היה בוכה על צואריו כשאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך וגו׳; והרצון בזה, כי מרוב השמחה ימות האדם בקלות, וכל שכן הזקן, ולזה אמר יעקב שהוא ירא שימות בעת ההיא מרוב השמחה אחרי ראותו את פניו כי עודנו חי. ואמר זה כדי שיסור יוסף ממנו, ושלא יבכה לפניו, כדי שלא יתפעל לבו מזה, ויַפְנה יעקב לבו לדברים אחרים כדי שלא ימות. ולזה לא זכר בכיית יעקב על צוארי יוסף, כי יעקב מנע עצמו מזה כדי שלא ימות מרוב הִפָּעֲלוּת השמחה. ולזה תמצא שדיבר אחר זה יוסף עם אחיו ועם כל בית אביו, ולא היה שם יעקב, כי כבר רצה יעקב שיסור ממנו יוסף אז, כדי שלא ימות מרוב ההִפָּעֲלוּת.

(רלב"ג,שם)

ויבך אתו אביו. יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי:(רש"י,שם)

לספד לשרה - הבכי רגיל לבוא קודם ההספד, והיה ראוי לומר לבכותה ולספוד, אמנם לפי שהבכי יורה על הצער בבחינת אפיסת המת, וההספד הוא ספור שבחיו להרגיש הנשארים מה שאבדו, ובצדיקים אין ראוי לבכותם מצד אפיסתם, כי גדולים במיתתם יותר מבחייהם, לכן הקדים ההספד לבכי, להורות כי אין הבכי עליה רק מצד הנשארים, כענין ההספד, וזה גם כן טעם כ' זעירא במלת ולבכתה. (הכתב והקבלה,שם)