שבת שובה: בין ראש השנה ליום הכיפורים- גירסה מקוצרת

 פתיחה: בין כסה לעשור- מהו הבדל המהותי בין ראש השנה ליום הכיפור שמצריך שני ימים נפרדים?

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם
(במדבר כט,א)

אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם... (ויקרא כג, כז)

הקדמה: עשרת ימי תשובה- ימים של תיקון

א.בחזרה לעתיד: עשרת ימי תשובה - נמצאים "מעל הזמן" כנגד כל השנה כולה

כאמור, בבבל היו נוהגים בחודשים ירחיים, חודשים שנקבעו לפי הירח, בעוד שבמצרים החודשים היו באופן מלאכותי בני שלושים יום כולם. וכך היו שנים עשר חודשים בני שלושים יום, סה"כ: 360 יום. אך מאחר שבשנה שמשית ישנם 365 יום, היו מוסיפים עוד חמישה ימים שנחשבו כימים 'מחוץ לשנה' ונקראו 'הימים הנוראים'. 

השנה העברית היא בת 355 ימים (כגימטריה של 'שנה') ואם כך יש אצלנו פיגור של עשרה ימים לעומת שנת השמש. לפי זה, יש עשרה ימים שהם 'מחוץ לשנה', הלוא הם עשרת ימי תשובה. אלו ימים שנמצאים 'מחוץ לזמן'. בימים אלה ניתן לחזור אחורה בזמן ולתקן את חטאי העבר (בעוד מועד, הרב אורי שרקי,ע"מ 15)

ב.ז' ימי הפנימיים יותר בין ר"ה ליום כיפור- מכוונים כנגד שבעת ימי השבוע של כל השנה:

כתב הרא"ש שיקרא באלו הימים באגרת התשובה של רבינו יונה והאר"י ז"ל כתב שחיוב ללמוד בספרי מוסר כל השנה וכ"כ הגר"א במשלי ועכ"פ באלו הימים יעשה כל אדם כדעת הזוהר שישוב קודם שישכב ויתאונן על חטאיו ויפשפש במעשיו. ועיין ביערות הדבש ח"א דרוש א'׳ כי ז' ימים שבין ר"ה ליום הכפורים הם נגד ז' ימי שבוע ובכל יום יעשה תשובה כל אותו יום ד"מ ביום ראשון יעשה תשובה על מה שחטא כל ימיו ביום ראשון וכן ביום ב׳ וכן כל ז' ימים (משנה ברורה, תר"ג, ס"ק ב)

ג.עשרת ימי תשובה הם ההכנה לתיקון של בן אדם לחברו כדי שיום הכיפורים יכפר על בין אדם למקום:

***עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו (יומא פרק ח משנה ט)

****ר"א בן עזריה דרש המקרא וממנו שנה לומר שהעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ובזמן שיש לו גם כן עבירות שבין אדם לחבירו תלויה כפרת עוונותיו שבין אדם למקום עד שירצה לחבירו על מה שחטא עם חבירו, וכיון שהוא מרצה אותו ומפייסו אז הקב''ה מתרצה לו לכפר לו עוונותיו שחטא בינו לבין המקום (הרי"ף ר' יאשיהו פינטו,עין יעקב,שם)

חלק א: נקודות העימות בין המועדים

1.ראש השנה- עם הפנים קדימה, יום הכיפורים- מבט לאחור:

 בראש השנה תוכן התפילות עוסק בשנה הבאה ואילו ביום הכיפורים עוסקים בחטאים של השנה שחלפה  (בעוד מועד, הרב אורי שרקי, ע"מ 20)

2.ראש השנה-כמעט תמיד נחגג יומיים, יום הכיפורים כמעט תמיד נמשך יום אחד:

א.ראש השנה- יומיים:

ראש השנה הוא החג היחיד שחל בראש חודש, ולכן גם ברחבי הארץ לא יכלו לדעת אימתי הוא חל. מפני שלאחר שקידשו בבית הדין את החודש, התברר שאותו יום הוא חג, וממילא אסור היה לשליחים לצאת מתחום שבת להודיע אימתי נתקדש החודש. וכיוון שכך, מחמת הספק, היו חייבים לקיים בכל רחבי הארץ את ראש השנה במשך יומיים.
אמנם בירושלים, מקום מושב בית הדין, היו יודעים אימתי בית הדין קידש את החודש, אבל לא יכלו לדעת זאת מראש, כי רק ביום היו מקבלים את העדים ומקדשים את החודש. לפיכך, מחמת הספק היו צריכים לשמור את החג מתחילת ליל השלושים לחודש אלול. אם למחרת הגיעו עדים שהעידו על מולד הלבנה, בית הדין היה מקדש את החודש, והתברר שאותו היום הוא ראש השנה, וביום שלאחריו נהגו חול. ואם לא באו עדים במשך כל יום השלושים, התברר שאותו היום היה חול, והחג יחול למחרת. הרי שכאשר קדשו בית הדין את החודש ביום הראשון, קיימו בירושלים את החג במשך יום אחד, וכאשר ראש חודש חל ביום השני, נהגו בפועל בירושלים שני ימים של חג.
ספקות הזמן מתאימים לאופיו של ראש השנה שהוא חג טמיר ונעלם, ולכן הוא חל בזמן שבו הלבנה המכוסה מתחילה להתגלות. ועל כן נקרא שמו 'כֵּסֶה', שנאמר (תהלים פא, ד): "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ", אמרו חכמים (ר"ה ח, א): "איזהו חג שהחודש מתכסה בו (שהלבנה נעלמת בו)? הוי אומר זה ראש השנה"

(פניני הלכה - ימים נוראים - ג - ראש השנה - ז – ראש השנה יומיים)

ב.יום כיפור- יום אחד (למעט מקרים חריגים) בשל פיקוח נפש:

וחסידים ואנשי מעשה באשכנז רגילין לעשות ב' ימים י"ה שמתענין ב' ימים ולפעמים היה מהן עשרה והיו מתפללין בי' ככל סדר יום הכיפורים וא"א הרא"ש ז"ל היה מוחה בידם אבל לשאר כל דבר ואיסור מלאכה נוהגין כמו בראשון הלכך אפילו אחרים לא יבשלו לו וי"א מי שעשה פ"א ב' ימים שוב אינו יכול לחזור בו לעולם דכיון שקבלו עליו הרי הוא עליו באיסור כרת וא"א הרא"ש ז"ל היה מתיר לישאל עליו

(טור או"ח סי' תרכד)

יש מחמירין על עצמם לעשות ב' ימים יה"כ ואין לנהוג בחומרא זו שיש לחוש שיבא לידי סכנה וגם יש עוד טעמים שאין לנהוג כן

(המטה אפרים סי' תרכד סעי' י-יג)

4.ר"ה ויום כיפור - חג החירות וחג מתן תורה:

לפי רבי אליעזר מתגלה מהו האירוע שאנחנו חוגגים בראש השנה: בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים. ועל כך לא חולק רבי יהושע. אין שום חג בתורה שאיננו בא על רקע של אירוע לאומי. בריאת העולם איננה אירוע לאומי, כמו גם הולדת האבות ושאר הדברים שציינו. לכן בראש השנה מציינים בקידוש שהוא "זכר ליציאת מצרים", ואפשר לדייק ולומר שראש השנה הוא תחילת המאורעות של יציאת מצרים. 

עתה נשאל, איזה מאורע אנו חוגגים ביום הכיפורים שגם הוא "זכר ליציאת מצרים"? ביום הכיפורים ניתנו הלוחות השניים. לפי זה ראש השנה הוא חג החירות ויום הכיפורים הוא יום מתן תורה. ומכאן, חג הפסח הוא דווקא חג העבדות, שכן קיבלנו עלינו עול מלכות שמים, ושבועות הוא החג שבו לא ניתנה התורה, כי הרי הלוחות הראשונים נשברו. מאז המאורע הראשון של ראש השנה, ש"בטלה עבודה מאבותינו במצרים", עד לנתינת הלוחות השניים עברו שנה ועשרה ימים. כלומר בתוך העשרה ימים הללו שבין ראש השנה ליום הכיפורים מקופלים שנה ועשרה ימים. באותו פרק זמן התרחש כל התהליך שראשיתו ביציאת מצרים וסופו בקבלת התורה. יום הכיפורים אפוא מהווה את סופה של השתלשלות המאורעות וראש השנה מהווה את תחילתה
(בעוד מועד, הרב אורי שרקי, ע"מ 20)

5. חסד ודין- מה בתוך מה- י"ג מידות של יום הכיפורים לעומת משמעות תקיעות תשר"ת בר"ה :

א.תשר"ת- הדין נמצא בתוך החסד:

 א1.רמזי התקיעות לפני ואחרי התרועה – של"ה:

של"ה (מס' ר"ה תורה אור נה): "והנה עשה אלוהים את האדם ישר, רק שהאדם מקלקל את עצמו, והוא עקש ופתלתל. על זה מורה תקיעה ראשונה, שהוא קול פשוט וישר. ואחר כך שהוא גנוחי גנח, רומז על חולי הנפש. ואחר כך יליל, רומז על חטאים גדולים, שהם מיתת נפש. על זה צריך האדם להיות גנוחי גנח, ויילל בבכיה רבה, פלגי מים ירדו עיניו ויחזור, כי השם יתברך מקבל השבים. וכשעושה תשובה שלמה, אז שב הוא לדרכו הראשונה כאשר עשה אותו השם יתברך ישר. וזהו תקיעה אחרונה, שהוא גם כן קול פשוט וישר, כי טוב וישר ה', על כן הוא יורה חטאים בדרך".

יעויין עוד בשל"ה (מס' ר"ה תורה אור סג-סח) שהביא מהזוהר שתקיעת שופר מעוררת שופר העליון שהוא הבינה, שורש הדינים, ושם הם נמתקים. ועוד הביא מסדר התקיעות לרמ"ק: תקיעה – חסד; שברים – דין; תרועה – תפארת ומלכות; תקיעה – חסד. וסוד סדר התקיעות להמתיק כוחות הדין על ידי התקיעות הפשוטות מהצדדים.

(פניני הלכה, ימים נוראים,מצוות שמיעת תרועת השופר, א, ט)

‏א2.תקיעה- חסד- חיבור רצף תרועה דין-פירוד, קולות קטועים:

‏ההבדל המהותי בין התקיעה לתרועה, עולה מתוך פרשת חצוצרות הכסף. שם התורה  ‏מדברת על תקיעה ותרועה, ומורה מתי לתקוע תקיעה, ומתי להריע תרועה. היא מלמדת ‏שתקיעה נועדה בשביל לכנס את כל ישראל יחדיו - "וּבְהָקְהִיל אֶת הַקְהֶל תַּתְקָעוּ ולא תְרִיעו" (במדבר י ז). לעומת זאת, לפני פיזור המחנות ונסיעתם, מריעים תרועה. כמו כן, ‏בעת מלחמה מריעים תרועה, וביום שמחה ובמועדים, תוקעים תקיעה. מכאן מדייק ‏המהר"ל, שהתרועה קשורה למידת הדין, ואילו התקיעה למידת החסד. 

הדין הוא כוח ‏הפירוד, כמו האש, שמפוררת לפירורים רבים. ואילו החסד הוא כוח האחדות והחיבור, ‏כמו המים שמדבקים את הקמח. כך, מידת הדין יוצרת גבולות, מפרידה לחלקים. כמו ‏כן, כשיש פירודים קשים, כמו מלחמה, שהיא נובעת מפירוד ואיבה, אזי דווקא צריך ‏להשתמש בכוח הדין, כדי להכריע את האויב. לכן, הן במסע המחנות, שהוא פירוד, והן‏בעת מלחמה, מריעים תרועה. 

לעומת זאת, החסד הוא הכוח המחבר, בחינת אור ‏האחדות, ולכן בעת שמחה, שהיא חיבור ואהבה, וכן בעת שמקהילים את הקהל, שהוא ‏כינוס, אזי צריך לתקוע.
‏
‏ההבדל הזה בא לידי ביטוי בקולות עצמם - התקיעה היא קול פשוט, בלי שום ‏מעצורים ומחסומים. כל 'חלקיקי' הקול מחוברים יחדיו בלי הפסק וקטיעה. לעומת זאת, ‏התרועה היא קולות מרובים מפורדים זה מזה. הרי עולה ברור, שהתקיעה היא כוח ‏האחדות, והתרועה היא כוח הפירוט והפירוד. לכן מובן, כשרוצים לפזר את הקהל, ‏מריעים תרועה, וכמו כן כשרוצים לפורר ולפרד את האויב במטרה להכניעו, אזי מריעים ‏תרועה

(באור פניך חגי תשרי הרב ראובן ששון שליט"א, ע"מ קכג)

ב.ויעבר - החסד נמצא עטוף בתוך הדין

וי"ר-גימטריה - 216 - גבורה
עב -גימטריה 72- חסד

ויעבור ה' - שד"י:

סוד ויעבור ה' על פניו ויקרא. הנה ויעבור, צירופו ע"ב עם רי"ו. וסוד העיבור נעשה ע"י היסוד, הנקרא שדי. והנה אם תמנה הויה בעצמו, גי' כ"ו. ותמנה בסוד ע"ב רי"ו, עולה הכל שדי. וזהו ויעבור יהו"ה גי' שדי...
...
אמנם, קודם נפילת אפים, שהוא הורדת טפה במלכות, אנו רוצין להקדים קודם ירידתה למטה ליקח אותה למעלה במקום החזה של ז"א, כי אז יצאת מן מחיצות יסוד של בינה אשר ירדה בתוכה, ושם היא מתגלית. ואז אנו מעכבין האור ההוא שם, ואז נמשך משם כח ע"ב, והולך אל הזרוע ימין שלו, לחיבוק יותר מעולה. ואמנם, ג' ע"ב הראשונים שהיו בחג"ת, כולם נתקבצו בשמאל הז"א, ונעשו שם רי"ו. ובזרוע ימין בא חסד כנודע, בסוד ע"ב הטפה הנ"ל, וז"ס ויעבור - ע"ב רי"ו:

(פרי עץ חיים שער הסליחות פרק א)

6.בראש השנה- מתפללים על הכלל , יום כיפור- מבקשים על כל פרט ופרט:

א.ר"ה- הבקשה היא על הכלל ומתוך זה יורד השפע אל הפרט:

בראש השנה אנחנו נזכרים ומזכירים לעצמינו את התפקיד הגדול של העם, להאיר לכל עם ישראל. להאיר לכל העולם, שנאמר "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". התשובה של ראש השנה היא "תשובה עילאה" לפעול כדי למלא את התפקיד שאמר אלוקים לאברהם "ונברכו בך כל משפחות האדמה".(ע"פ הרב שמואל אליהו)

ב.יו"כ- הבקשה היא של הפרט ומתוך כך נסלח לכל עדת בני ישראל:

הוידוי הוא הבסיס לצמיחה שלנו. ישנו אמנם נוסח וידוי מיוחד אותו אנו אומרים בכל יום (בימים בהם אומרים תחנון), אך מעבר לזה ישנם גם נוסחים אחרים, לרוב מסודרים על סדר הא’ – ב’. ביום הכיפורים מתוודים בצורות שונות ונוסחים שונים בתפילות. בחלק מהעדות נוהגים לומר בשחרית את הוידוי הגדול לרבינו נסים, שמי שיתרכז וישים לבו היטב לדברים הכתובים בו, ספק אם יוכל למנוע עצמו מלהתפרץ בבכי כמו ילד קטן. אך מעבר לכל הוידויים האלו, ישנו וידוי פרטי לכל אחד ואחד. כל אדם יכול להיזכר במעשים לא טובים שעשה, כל אדם בוודאי מתחרט על חטאים שונים, את כל זה אנו יכולים להביא לוידוי פרטי משלנו. אמנם הנוסחים שתיקנו לנו הם מועילים וטובים, אך מה שמשפיע יותר מכל על הלב הוא הוידוי הפרטי במלים שלנו על המעשים הלא טובים האישיים שלנו.(מאמר וידוי יום כיפור – מדוע בכלל להתוודות?, רוני פיזנטי)

7.ראש השנה- על הגשמיות, יום הכיפורים - ראש השנה לרוחניות

בראש השנה יש הדגשה על הדברים הגשמיים, וממנו אנו מקבלים את השפע הגשמי לכל השנה כולה. לעומת זאת, ביום הכיפורים ההדגשה היא על הדברים הרוחניים. אנו מתעלים ביום הזה לדרגה גבוהה כל כך של רוחניות, שאפילו הגוף הגשמי מקבל את חיותו מהצום ומהעינוי.

(מאמר "ההבדל בין ראש השנה ליום כיפור", ע"פ אתר חב"ד הודו)

חלק ב: נקודות החיבור וההשלמה בין  המועדים

1.זמן כתיבה לעומת זמן חתימה(סיום הכתיבה):

זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים (תוספת בתפילת שמונה עשרה)

זכרנו לחיים: מלך חפץ בחיים. חתמנו בספר החיים. למענך אלהים חיים (תפילת נעילה של יום הכיפורים)

2.שופר של ראש השנה נלמד משופר היובל ביום הכיפורים:

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם (ויקרא כה,ט)

תנו רבנן מנין שבשופר ת''ל {ויקרא כה-ט} והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בראש השנה מנין תלמוד לומר בחדש השביעי שאין תלמוד לומר בחדש השביעי ומה תלמוד לומר בחדש השביעי שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה ומנין שפשוטה לפניה ת''ל והעברת שופר תרועה ומנין שפשוטה לאחריה ת''ל תעבירו שופר ואין לי אלא ביובל בראש השנה מנין ת''ל בחדש השביעי שאין ת''ל בחדש השביעי ומה ת''ל בחדש השביעי שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה (ר"ה, לג,ע"ב- לד,ע"א)

3.עקידת יצחק- ר"ה או יום הכיפורים?

ומה שקורין ביום שני פ' העקידה (כמ"ש לקמן סי' תר"א) פי' הר"ן ז"ל כדי להזכיר ענין עקידת יצחק ואילו שבשביל כך תוקעין בשופר של איל עכ"ד. ועדיפא מינה הו"ל למימר שביום ר"ה נעקד יצחק כדאיתא בזוהר פ' ויקרא דף י"ח. 

ומיהו בזוהר פ' ויצא איתא דההיא שעתא דאתעקד יצחק ע"ג מדבחא בין הערביים הוה וביארו בפרקי ר"א שהיה ביוה"כ וצ"ע לזווג שני המאמרים כאחד כי לפי הנראה דסברות חלוקים הם...
(כף החיים שולחן ערוך או"ח, תקפ"ד,טז)

איתא בספר "עמק המלך", שעקידת יצחק היתה ביום הכיפורים ובאה שרה אמנו לקרית ארבע ושאלה את בני הענקים הראיתם את אברהם. אמרו לה, ראינו זקן אחד שעמד בהר המוריה ועקד את בנו וכמעט ששחט אותו. באותו רגע פרחה נשמתה. נמצא ששרה אמנו נפטרה ביום עקידת יצחק, דהיינו ביום הכיפורים.

וידוע מאמר חז"ל דהנפטר ביוה"כ - סימן רע לו.(עיין מס' כתובות דף ק"ג ע"ב - שם הוזכר ערב כיפור) ולפי"ז דברי המדרש מבוארים, דהנה רש"י פירש "שני חיי שרה" - מאה שנה ועשרים שנה וגו', דבת ק' כבת
כ' לחטא נמצא ששרה אמנו מתה בלא חטא וע"ז היה קשה למדרש, והרי שרה נפטרה ביוה"כ, והנפטר ביוה"כ סימן רע לו, משמע שהיה חטא לשרה. ע"ז תירץ המדרש, "כי יודע ה' ימי תמימים". שוודאי שרה
היתה צדיקה בלא חטא. ומה שמתה ביוה"כ, כיון שגם נולדה ביוה"כ. והקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים, וזהו שנאמר "יודע ה' ימי תמימים". (מדרש יונתן, פרשת חיי שרה)

תירוצים לסתירה:
א.אולי ניתן לומר שבר"ה אכן נעקד יצחק אבל שרה נתוודעה לנסיון העקידה ביום הכיפורים ואז גם נפטרה וכאילו נעקד בשנית  (ענ"ד)
ב.אולי יש פה רמז לכך שבעקידת יצחק התנוצצות יום הכיפורים (אתערותא דלתתא של אברהם לעקוד ויצחק להיעקד) היתה במישור הזמן ביום ראש השנה אבל זה היה להם כמו יום כיפורים שלהם ולכן כתבו שזה היה יום כיפור- כיפור שלהם בזמן שלכל העולם זה היה זמן ראש השנה (ענ"ד)

4.תשליך וכפרות- מנהגי הימים שפעם היו מחוברים:

(בר"ה לא מתוודים על חטאים פרט למנהג התשליך)

מנהג תשליך וכפרות שהיה פעם מחובר:

..בתשובת הגאונים מצאתי שעושין חותלות מכפות תמרים וממלאין אותם עפר וזבל בהמה. ועשרים ושנים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה, עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית. וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית וקורין לו פורפיסא וצומח. ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו ומחזירו סביבות ראשו שבע פעמים ואומר "זה תחת זה, וזה חליפתי, וזה תמורתי" ומשליכו לנהר.

(תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"א, עמוד ב', רש"י ד"ה: האי פרפיסא)

5.האיזכור של ראש השנה בתנ"ך- מתייחס דווקא ליום הכיפורים:

בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אַחַר, אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר--בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, הָיְתָה עָלַי יַד-יְ-ה-וָ-ה, וַיָּבֵא אֹתִי, שָׁמָּה(יחזקאל מ,א)

6.אדם הראשון חטא בראש השנה והיה אז ככהן גדול  וכהן גדול בא ביום הכיפורים לכפר על חטאו:

תני רבי אליעזר:
בעשרים וחמשה באלול נברא העולם.
ואתיא כרב, דתניא בתקיעתא דרב:
זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חוק לישראל הוא ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, נמצאת אומר בראש השנה נברא אדם הראשון.
בשעה ראשונה עלה במחשבה.
בשניה נמלך במלאכי השרת.
בשלישית כנס עפרו.
ברביעית גבלו.
בחמישית רקמו.
בששית העמיד גולם על רגליו.
בשביעית זרק בו נשמה.
בשמינית הכניסו לגן עדן.
בתשיעית צוהו.
בעשירית עבר על צוויו.
באחת עשרה נידון.
בשתים עשרה יצא בדימוס מלפני הקב"ה.
אמר לו הקב"ה: אדם אתה סימן לבניך, כשם שנכנסת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות נכנסין לפני בדין ביום הזה ויוצאים בדימוס.

(ילקוט שמעוני במדבר תשפב)

מאמר רבותינו זכרונם לברכה אתמול גרשת את אבא והיום אתה מגרשני והיה כל מוצאי יהרגני פירש הרב עיר בנימין ח"ב דף ן' משם גדול דאמרו רבותינו זכרונם לברכה דבשביל קרבן קין והבל נצטוו על הכלאים דקין הקריב פשתן והבל כבשים שלא נגזזו ועולת בני נח בלי הפשט ונתוח כמו שאמר בחגיגה וזה טעם שלא יתחברו קרבנות קין והבל. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה נתכנסו כל בהמות וחיות לתבוע דם הבל. וגבי אדם הראשון אף שאמרו רבותינו זכרונם לברכה יצא כהורג נפש לא נתכנסו והטעם דאדם הראשון כהן גדול וכתנת מכפרת על ש"ד

(פני דוד בראשית כח)

בגדי הכהן הגדול מכוונים כנגד הציווים של אדם הראשון על ע"ז,ג"ע,ש"ד:

והיה לובש שמונה בגדי כהונה, הרומזים על מצות אדם הראשון, כמו שנתבאר בפרק שעבר, להורות כי תחלת הבריאה היתה לכוונה זו, להיות האדם שלם בתורה ובמצות אלו שנתנו לאדם הראשון (תורת העולה חלק ג פרק ס)

7.ראש השנה כנגד יוסף(משיח בן יוסף) ויום הכיפורים כנגד דוד(משיח בן דוד):

א.יוסף היה הראשון להמליך את הקב"ה- בראש השנה- בפני הממלכה השלטת בעולם - מצרים:

 וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה:(בראשית מא,טז)

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין (ר"ה דף י, ע"ב)

ב.יום כיפור- יום התשובה - מכוון כנגד מי שהקים עולה של תשובה:

"א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה... אלא למה עשו? לומר לך, שאם חטא יחיד - אומרים לו: כלך אצל יחיד {דוד המלך}... והיינו דרבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב: (שמואל ב' כג) "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על"? נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה (ע"ז,ד,ע"ב)

סיום : שלשה ימי בקשות :שבת- דוד ורעיה, ראש השנה- מלכנו, יום הכיפורים - אבינו

אָ֭הַבְתִּי כִּֽי־יִשְׁמַ֥ע ׀ יְ-ה-וָ֑-ה אֶת־ק֝וֹלִ֗י תַּחֲנוּנָֽי׃ כִּֽי־הִטָּ֣ה אָזְנ֣וֹ לִ֑י וּבְיָמַ֥י אֶקְרָֽא׃ (תהילים קטז א-ב)

ומצינו במדרש דבר נפלא שדווקא יום השבת הוא יום של קריאה אל ה' שדרשו על הפסוק ובימי אקרא בימים טובים שנתת לי . ביום השבת ביום השבת יערכנו. באחד לחודש השביעי. בעשור לחודש הזה.

(ילקו"ש תהילים תתעד )

ונראה שהם שלשה סוגים של תפילה הנובעים משלשה סוגי יחס שיש בין הקב"ה לכנסת ישראל 

'אנו עמך ואתה מלכנו' 

'אנו בניך ואתה אבינו' 

'אנו רעייתך ואתה דודינו' 

התפילה של ראש השנה היא כתפילת העם אל המלך שיזכרם לטובה ביום מלכותו ית"ש 

ותפילת יום הכיפורים היא כבקשת הבן אל האב בקשת מחילה ורחמים בחינת "אב שמחל על כבודו כבודו מחול' (קידושין לב) 'כרחם אב על בנים' 

ותפילת השבת היא כבקשת הרעיה אל דודה שמתוך ריעות וחביבות ממלא כל משאלותיה והם שלשה סוגי עמידה לפני ה' שאינו דומה עמידת העם לפני המלך לעמידת הבן בפני אביו ועמידת הרעיה בפני הדוד 

וגדול שבת מיום הכיפורים שביום הכיפורים צריכים ישראל לקרבן חטאת כדי להתרצות לפני ה' אבל בשבת אין בו חובת קרבן חטאת כי הקב"ה נרצה להם ונענה לבקשתם בגלל הידידות והקירבה וכמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי יב )

(בן מלך שבת קודש ע"מ קג,  הרב לייב מינצברג ז"ל ראש ישיבת "המתמידים" ורב "קהל עדת ירושלים")

כי אנו עמך/מחבר לא ידוע

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ
סְלַח לָנוּ
מְחַל לָנוּ
כַּפֶּר לָנוּ
כִּי אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה אֱלֹהֵינוּ
אָנוּ בָנֶיךָ וְאַתָּה אָבִינוּ
אָנוּ עֲבָדֶיךָ וְאַתָּה אֲדוֹנֵנוּ
אָנוּ קְהָלֶךָ וְאַתָּה חֶלְקֵנוּ
אָנוּ נַחֲלָתֶךָ וְאַתָּה גוֹרָלֵנוּ
אָנוּ צֹאנֶךָ וְאַתָּה רוֹעֵנוּ
אָנוּ כַרְמֶךָ וְאַתָּה נוֹטְרֵנוּ
אָנוּ פְעֻלָּתֶךָ וְאַתָּה יוֹצְרֵנוּ
אָנוּ רַעְיָתֶךָ וְאַתָּה דוֹדֵנוּ
אָנוּ סְגֻלָּתֶךָ וְאַתָּה אֱלֹהֵינוּ
אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה מַלְכֵּנוּ
אָנוּ מַאֲמִירֶיךָ וְאַתָּה מַאֲמִירֵנוּ
אָנוּ עַזֵּי פָנִים וְאַתָּה רַחוּם וְחַנּוּן
אָנוּ קְשֵׁי עֹרֶף וְאַתָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם
אָנוּ מְלֵאֵי עָוֹן וְאַתָּה מָלֵא רַחֲמִים
אָנוּ יָמֵינוּ כְּצֵל עוֹבֵר וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ

אחרית דבר: על המהדרין לא לאכול אגוזים...

וידוע מה שהרבי מקוצק זצ"ל היה אומר שמאגוז נזהרים שלא לאוכלו כיון שהוא גימטריה חטא ואילו מחטא שזה בוודאי גימטריה חטא לא נזהרים מספיק... (כי בא מועד, ימים נוראים ע"מ קפט)

עקב: סוד משמעות ה-מן - דף מקורות מקוצר

1. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְ-ה-וָ-ה יִחְיֶה הָאָדָם:(דברים ח,ג)

הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:(דברים ח,טז)

2.עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה (אבות ה ו)

 וזאת ידוע, שבגמר ששת ימי המעשה של הבריאה היה הקלקול של אדם הראשון, ונאמר לו בזעת אפך תאכל לחם, דהיינו שיצטרך לטרוח בעסק האכילה בכל ששת ימי המעשה ... ובהגיע שעה אחרונה של בין השמשות של שבת לא היה לאדם הראשון מה לאכול, כי לא היה רשאי לעשות מלאכת אוכל נפש, וגם מגן עדן נטרד י"ב מילין שלא היה רשאי לילך עד שם בשבת ליקח מפירותיו, ובאותו הרגע של בין השמשות הגם שלפני האדם הוא אסור במלאכה מפני ספק שבת, אבל הקב"ה היודע עתיו ורגעיו כחוט השערה ברגע אחרונה של יום הששי אז הופיע על אדם הראשון בחינת המן שהוא לחם מן השמים... (פרי צדיק ,מסעי ח, )

3.אָמַרְתָּ וְאֶקְחָה פַּת לֶחֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו', (שמות טז, ד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (בראשית רבא,מח,י)

רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, ... שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת עֶלְיוֹנוֹת הִזְדַּמְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה אַחִים: מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם. מָן - בִּזְכוּת מֹשֶׁה. עַנְנֵי כָבוֹד - בִּזְכוּת אַהֲרֹן. בְּאֵר - בִּזְכוּת מִרְיָם. וְכֻלָּם אֲחוּזִים לְמַעְלָה. מָן בִּזְכוּת מֹשֶׁה, שֶׁכָּתוּב (שמות טז) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. מִן הַשָּׁמָיִם (דוקא) - זֶה מֹשֶׁה. (זוהר,ויקרא,קג,ע"א)

4.וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְ-ה-וָ-ה לָכֶם לְאָכְלָה(שמות טז,טו)

וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:(שמות טז,לא)

5.זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:(שמות טז,טז)

6.ובספר בני יששכר (מאמרי השבתות מאמר ג') כתב בשם רבינו מנחם עזריה מפאנו, שלעתיד לבוא בסעודת לויתן יוציאו להם צנצנת המן שנגנז על ידי יאשיהו (יומא נב:), שנקרא לחם, שנאמר הוא הלחם אשר נתן ה' לאכלה, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר, וכתב הרמ"ע, שיברכו על המן המוציא לחם מן השמים. והעיר על זה בשם הרה"ג המקובל מהר"ר ישראל דוב, שיש לומר שלא בירכו על המן כלל, כיון שהוא לחם אבירים הנבלע ברמ"ח איברים, כמנין מחספס, (יומא עה:), וכל עיקר הברכה לבירור ניצוצין להפרידם מפסולת, וזה לא שייך במן, ואולי לא כתב כן הרמ"ע אלא לגבי לעתיד לבוא, אבל המן שבמדבר לא היה צריך ברכה כלל. ע"כ. והנה מבואר בדברי הספר חסידים שגם במדבר בירכו על המן המוציא לחם מן השמים, וכדברי הרמ"ע 

(שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן יב)

7.וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות טז,א)

8.השבתי לנכבד גביר אחד שחקר בעניין המן שהיה משתנה והיה טעמו כטעם הדבר שחפץ, אם חשב לאכול חזיר או שאר איסורים וטעמן במן אי עבד איסורא.והשבתי דכיוון דיודע דמה שואכל הוא היתר- סגי

(החיד"א,פתח עיניים חולין, קט ע"א)

לא טעמו במן רק דברים המותרים אבל לא טעם בשר חזיר וכדומה דהא טעם כעיקר (ע"פ ספר הזכות חידושי הרי"ם פרשת בהעלותך ד"ה והצאן , מתוך אוצר פלאות התורה פרשת בשלח ע"מ תסג)

9.וַיְמַן יְ-ה-וָ-ה דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת (יונה ב,א)

וַיְמַן יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה:
וַיְמַן הָאֱ-לֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ:
וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱ-לֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי: (יונה ד,ו-ח)

10.וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח יְ-ה-וָ-ה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל:(במדבר כא,ה)

11.הלחם אשר יאכלו בני אדם אחר חטא אדם הראשון הוא מעורב בפסולת ומוץ וסובין, וצריך יגיעה רבה עד שיעשה לחם... ואני ממטיר לכם לחם בלא פסולת וקליפה כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון, וכמו שיהיה לעתיד...(מלבי"ם,שמות טז ד)

12."כזרע גד לבן" - 

ר"ת 53- ג"ן
ס"ת עד"ן
(שערי נסים, שמות, ע"מ קמ)

13.וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:(בראשית,ג,ו)

כי באכילת המן היו שני החסרונות, ...שלא ירד להם אלא ליומו, וגם לא ראו אלא מן אף על פי שטעמו בו טעם כל המינים...  (תורה תמימה הערות דברים פרק ח הערה ל )

וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,שם,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)

14.צריך שתהיה מפה על השלחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו: (אורח חיים,רעא,ט)
...שהוא זכר למן שהיה מונח בקופסא:טל למעלה וטל למטה (משנה ברורה,שם,ס' מ"ד)

בוצע על שתי ככרות (שלימות) שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה (אורח חיים,רעד,א)
שתי ככרות- זכר למן דכתיב "לקטו לחם משנה" (משנה ברורה,שם)

ת''ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש רבי חידקא אומר ארבע א''ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו {שמות טז-כה} ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא ורבנן סברי בהדי דאורתא (שבת,קיז,ע"ב)

15....ומ"מ נשאר לנו הארה שיכולין למצוא טעם מן וא"י באכילה בכוונה ובכח ברהמ"ז. ובפרט בשבת שיש בו ממקום הגנוז כמ"ש בדברי מו"ז ז"ל(שפת אמת,עקב,תרמ"ז)

16.שלום לכבוד הרב, שמעתי בהרצאה של כבוד הרב על פרשת בשלח, שטוב להכין לשבת זו חמין ולאכול בורגול. רציתי לדעת את הטעם לעניין. תזכו למצוות
תשובה:
א, זכר למן שירד לישראל במדבר ונזכר בפרשה, והיה כזרע גד, הוא הכוסבר. והבורגול דומה לו. ב, זכר לציפורים שאכלו את המן שזרקו דתן ואבירם במטרה לחלל את השבת.
(דורש ציון, הרב בן ציון מוצפי שליט"א)

17.והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו , יביאו לבוש מלכות אף תכשיטין ולבושין היו יורידם עם המן
(תוספות השלם,שם)

ויש להעיר על מה שירו להם לבושין דאיזה צורך היה לישראל למלבושים הלא כתב רש"י (דברים ח ד, ד"ה שמלתך) : , "ענני כבוד היו שפין בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים. ואף קטניהם (הילדים הקטנים)כמו שהיו גדלים, היה גדל לבושן עמהם" ואם כן לא היה צורך בלבושים חדשים ושמא יש לומר דעצמם מלבושי חול היו גדלים עמהם ולא היו מחליפים אותם אבל לכבוד שבת היו לובשים בגדים חדשים ולכן דייקא בערב שבת ירד להם לבושים עם המן
(אוצר פלאות התורה, ספר שמות פרשת בשלח ע"מ תלח)

18.והנה ידוע שעולם שנה נפש הם בסגנון אחד, וכמו שהמן בעולם הוא בריאה בלי פסולת, כן נמי היא שבת בשנה, שהיא זמן נעדר הפסולת, ומשה רבינו ע"ה בנפש... וכל שלשה אלה מן ושבת ומשה הם היפוך מעץ הדעת טוב ורע, שהכניס טבע של תערובת טוב ורע בכל הנבראים, הן בעולם, הן בשנה שהוא הזמן, הן בנפשות. ולפי האמור יובן מה שבשבת נאמרה פרשת המן, כאילו שבת היא הגורמת להמן שיהיה בזה העולם. אך לפי זה היה צריך להיות המן רק בשבת... על זה אמרו מן בזכות משה שבאמצעות משה זכו ישראל להיות בימי החול נוטלין הארה משבת, והיה להם המאכל אף לימי החול. 

(שם משמואל, בשלח תרע"ד)

19.כתוב אחד אומר הנני ממטיר לכם לחם, 
וכתוב א' אומר וטעמו כצפיחית בדבש, 
ואומר והיה טעמו כטעם לשד השמן, 
כיצד מתקיימין ג' כתובין הללו, בחורים היו טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן. (שמות רבה פרשה כה ג) 

המן נקרא לחם וגם דבש וגם שמן וכולם רמוזים במילה לשד שזה ר"ת לחם שמן דבש (שערי נסים, שמות,עמ קמ)

עם ישראל אכלו את המן כמו תינוק היונק משדי אימו וממילא כשנכנסו לארץ היו כמו תינוק שנגמל והוא אוכל ועומד בפני עצמו ולכן פסק המן לרדת בכניסתם ( ענ"ד)

20.כתיב ותעל שכבת הטל, וברדת הטל, אמר רבי יוסי ברבי חנינא, טל מלמעלה וטל מלמטה, דומה כמו שמונח בקופסא (יומא עה,ע"ב)

21.רבי יוחנן אמר דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים...(יומא עה,ע"ב)

22.ויצא העם ולקטו - שלחם אנשים יעבד בו עבודה רבה בשדה, לא כן בלחם הזה ישבו בבית רק יצאו ללקוט דבר מזומן בלא יגיעה.(מלבי"ם,שמות טז ד)

23.הלחם יזרע בשדה בראשית השנה ויאסף הביתה בצאת השנה, ויכינהו על שנה אחת, אבל לחם זה יהיה דבר יום ביומו, כי לחם הארץ תלוי ממגד שמש, אבל לחם זה יבא מהשפעת ה' יום יום... (מלבי"ם,שמות טז ד)

24.והיה טעמו כטעם לשד השמן, א"ר אבהו מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים.. (יומא עה,ע"א)

ויחד יתרו וגו', רבי יהושע אומר בטובת המן הכתוב מדבר, אמרו לו המן שנתן לנו המקום אנו טועמין בו טעם הפת, טעם בשר, טעם דגים, טעם חגבים, טעם כל המטעמים שבעולם... (מכילתא יתרו פרשה א)

25.לבן שמלבין עונותיהן של ישראל. תניא רבי יוסי כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ובסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כיצד, שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה לבוקר משפט, למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין, זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי, אמר להם משה לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה. (יומא עה,ע"א)

26.זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים (במדבר יא,ד)

את הקשאים. אמר רבי שמעון, מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק, משל למלך כו' כדאיתא בספרי (שם):(רש"י,שם

27.{דברים ח-טז} המאכילך מן במדבר למען ענותך רבי אמי ורבי אסי חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו

(יומא עד,ע"ב)

וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין אמר אביי הלכך מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא ביממא(יומא עד,ע"ב)

28.כתיב וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, וכתיב ויצא העם ולקטו, וכתיב שטו העם ולקטו, הא כיצד, צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו. (יומא עה,ע"א)

אומות העולם לא היו יכולין לטעום ממנו, שהיה בפיהם כגידין מרין, ומה היו עושים, היו צדין צבי שהיה שותה ממנו וטועמין ממנו מטעמו של מן, והיו אומרים אשרי הגוי שככה לו... (תנחומא הקדום בשלח כב)

29.ענ"ג שבת בהפוכא נג"ע, מאן דאית ליה ולא מקיים ליה, אתהפך ליה לנג"ע צרעת (תיקוני הזוהר ,הקדמה יב.)

המן אשר ירד מן השמים נקרא אף הוא על שם הספק, כמו שאמרו בני ישראל איש אל אחיו: "מָן הוּא?". היה זה לחם שמימי הבא מגן עדן, המקום שבו התחיל הספק, כפי שראינו. גם מהותו של המן היתה של ספק תמידי – לא היה ידוע לעם האם ירד גם ביום למחרת, ולא ברור בכלל מה הוא, ממה הוא עשוי. כמו המן האגגי אשר נתלה בט"ז בניסן, פסק המן מלרדת בט"ז בניסן שלאחר הכניסה לארץ (פורים סוד המגילה , הרב אורי שרקי)

ספק חשיכה והוא בין השמשות אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות ואין מערבין עירובי תחומין (ועיין לקמן סימן תט''ו סעיף ב') אבל מעשרין את הדמאי וטומנין את החמין ומערבין עירובי חצירות (ועיין לקמן סימן שצ''ג)... (שולחן ערוך רסא,א)

30.ודע כי כל עניני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה נסיון גמור כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגות הבטחון שהוא שרש האמונה כדי שיהיו ראוים לקבל התורה ולסבה זו קרע להם את הים מדי עברם לתוכו ולא בבת אחת גם אחרי צאתם מים סוף אל מדבר שור ובאו למרה והיו המים מתוקים חזרו ונמררו ועל ידי העץ חזרו למתיקותם וכל זה נסיון גמור וכענין שכתוב (שמות טו) ושם נסהו גם ירידת המן דבר יום ביומו ולא לימים רבים הכל נסיון גמור כענין שכתוב (שם טז) ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו, גם אחרי היותם ברפידים ורפו ידיהם מן התורה שקבלו במרה ובעונש זה בא עמלק ונלחם בהם, כי בעון בטול תורה הצרות באות לעולם, כל הענינים האלה היו נסיון גמור כדי לקבוע בנפשותם מדת הבטחון, ועל זה אמר שלמה המע"ה (משלי כב) להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה, יאמר מה שהודעתיך עד היום בספר הזה מן המוסרים והמשלים הכל היה לתועלתך ולהגיע אותך אל שלמות מדת הבטחון כמו שהגעתי אני אליה זהו שאמר אף אתה, באר לנו כי מדת הבטחון עקר גדול ויסוד התורה והמצוה:(רבנו בחיי,שמות,יג,יז)

זוג צעיר: על הזכייה בין בני הזוג

0.מה עניין זכייה לזוגיות ?
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:(בראשית ב,יח)
עזר כנגדו. זכה- עזר, לא זכה - כנגדו {ב"ר יז, ג.} להלחם: (רש"י,שם)

1.מדוע דווקא רבי עקיבא הוא שדרש את הדברים?
דריש ר''ע איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן (סוטה יז,ע"א)
שכינה ביניהם. שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו''ד באיש וה''י באשה: לא זכו אש אוכלתן. שהקב''ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש (רש"י,שם)

2.רבי עקיבא- איש של אהבה

א.בין אדם לבוראו:- אהבת ה' עד הסוף

בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן ק''ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד

( ברכות ס, ע"ב)

ב.בין אדם לחברו: התובנה שבאה (אחרי?) מות תלמידיו שלא נהגו כבוד זה בזה

"ואהבת לרעך כמוך" – רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה.(ספרא קדושים פרק ד פס' יב)

ג.בין איש לאשתו(גופו): אהב את אשתו על כל השני שתמכה בו ועשה לה תכשיט מיוחד- "ירושלים של זהב"

 ר עקיבה עשה לאשתו עיר של זהב וקניאת בה איתתיה דרבן גמליאל אמר לה מה הוית עבדת היך מה דהוות עבדה דהוות מזבנה קליעתא דשערה ויהבה ליה והוא לעי באורייתא

(סוטה ט, טו)

3.האמנם הנישואין משולים לזכייה? הכתובה היא ככרטיס הגרלה והטלפון מאראלה ממפעל הפיס כשיחה מהחותנת?

א.מעגל ראשון: בין אדם לעצמו
ובשם הסבא מקעלם זצוק ״ל מובא שביאר : ״זכו ״ הוא מלשון זיכוך , והיינו שאם זיככו עצמם ומידותיהם כראו י אז
שכינה שורה ביניהם , ״לא זכ ו ״ היינו שלא זיככו מידותיהם אז אש אוכלתן . (ישמח לב, נישואין באגדה,סימן כו)

ב.מעגל שני: בין אדם לחברו
היינו כששניהם זוכים לחזק אחד את השני ודנים אחד את השני לכף זכות על ידי זה שכינה שורה בינהם כי לא מצא הקב"ה כלי המחזיק ברכה אלא השלום וכשאין הבנה הדדית ביניהם ואינם רוצים לחזק אחד את השני אזי אש המחלוקת אוחזת אותם חס ושלום.(אשר בנחל,ר' נתן מברסלב)

4.עזר כנגדו- עזר כשהיא מזוככת כנגדו ואז היא משלימה אותו (ענ"ד)

5.זכו שכינה בינהם אותיות י ו-ה וכאשר מביאים צאצאים אז זוכים להשלמה של ו ו- ה 

בלק: התביעה של ה' מבלעם

 פתיחה: מה פשר השאלה הרטורית של הקב"ה לבלעם ומדוע שינה דעתו וכביכול התרצה בפעם השניה ושלח את בלעם ואז כעס שהוא בדרכו לבלק?

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם: {ט} וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ: {י} וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי: {יא} הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו: {יב} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא:  וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְ-הֹ-וָ-ה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם: {יד} וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ: {טו} וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה: {טז} וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי: {יז} כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה: {יח} וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה: {יט} וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף יְ-הֹ-וָ-ה דַּבֵּר עִמִּי: {כ} וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה...

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב: {כב} וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְ-הֹ-וָ-ה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:

...וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְ-הֹ-וָ-ה אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָקאֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ...

(במדבר כב, ח-לה)

1.מטרת השאלה הרטורית- לעורר את בלעם לתשובה כפי שהיה גם לאדם הראשון , קין וחזקיהו:

וַיֹּאמֶר הָאָדָם וגו' (בראשית ג, יב), אַרְבָּעָה הֵן שֶׁהֵקִישׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל קַנְקַנָּן וּמְצָאָן קַנְקַנִּין שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם, וְאֵלּוּ הֵן, אָדָם, וְקַיִן, וּבִלְעָם, וְחִזְקִיָּהוּ. אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה. קַיִן (בראשית ד, ט): וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל וגו' וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי. בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כב, ט י): מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ, וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים וגו'. חִזְקִיָּהוּ (מלכים ב כ, יד) (ישעיה לט, ג): מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וגו'. אֲבָל יְחֶזְקֵאל מְצָאוֹ בָּקִי מִכֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לז, ג): בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אֱלֹהִים אַתָּה יָדָעְתָּ, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא לְצִפּוֹר שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה בְּיַד צַיָּד, פָּגַע בְּאֶחָד אָמַר לוֹ זוֹ שֶׁבְּיָדִי מָה הִיא חַיָּה אוֹ מֵתָה, אָמַר לוֹ אִי בָּעִית חַיָּה, אִי בָּעִית מֵתָה, כָּךְ בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אֱלֹהִים אַתָּה יָדָעְתָּ (בראשית רבה, יט,יא)

2.ה' לא שינה את דבריו לבלעם- בשני המקרים אמר שלא ילך עמהם- לאותה מטרה פנימית  אבל כן ילך איתם- למטרה החיצונית:

לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם

קוּם לֵךְ אִתָּם

הנהגת ה' עם בלעם נראית קצת תמוהה, בתחילה הקב"ה מסרב לבקשת בלעם ללכת עם שרי בלק ובלעם פועל על פי זה וממאן ללכת עם שרי מואב. לבסוף מסכים הקב"ה שילך עמם, אבל כשהוא רואה את בלעם הולך עמם חרה אפו בו, ושולח את המלאך  להכות בו. שואל הגאון מוילנא זי"ע מדוע הקב"ה כועס עליו, הלא אם לא טוב שילך עימהם, מדוע לבסוף הסכים לו הקב"ה? ואם אין רע בזה שהוא הולך עם שרי מואב, מדוע חרה אף ה' בבלעם על "כי הולך הוא", ולא עוד ששולח מלאך לעמוד לו בדרך?

ומתרץ שאם נדקדק בלשון התורה נבין את הדו- שיח שבין הקב"ה לבלעם הרשע. שהרי יש הבדל בין המילה "עמו" למילה "איתו". בעוד שעמו מדובר על הליכה משותפת באותה כוונה, הרי ש"איתו" מדובר על הליכה אחד בצד השני ואולי אפילו לאותו יעד אך בלי כוונה משותפת.

בפעם הראשונה שה' מדבר עם בלעם, הורה לו: "לא תלך עמהם"- אסר לו הקב"ה ללכת לקלל את ישראל. אולם כשראה הקב"ה כי בלעם חפץ מאוד לילך עמם. הרשה לו ללכת. אך בהסתייגות "לך איתם" ולא עמהם. כלומר, לך איתם אם רצונך ברווח כספי או בכבוד (כפי שרש"י מסביר שם) אבל אין לך רשות ללכת עימהם ולהצטרף לכוונתם ורצונם לקלל את ישראל.

אם בלעם היה אכן רק הולך "איתם" הרי שהקב"ה כלל לא היה כועס עליו. אלא שהוא עשה נגד ציווי ה', כמו שנאמר:"וילך עם שרי מואב", ולא "וילך את שרי מואב" כפי שהורה לו ה'. הוא רצה בכל כוחו לקלל את ישראל וזו הייתה מטרת הליכתו, לא פחות משרי בלק, ואולי אף יותר מהם. לפיכך "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא" שעובר על ציוויו.

(ע"פ הרב שמואל רבינוביץ')

3.לא ה' משתנה ח"ו אלא האדם בתפילתו:

א.קשה על התפילה לכאורה- אם נגזרה גזירה משמים ממילא אי אפשר לשנותה, ואם לא נגזרה גזירה -אין כל צורך בתפילה:

מה שהביא האנשים לפקפק בתפילה, קרוב למה שהביא אותם לסלק ידיעת השם. וזה שהם אומרים, שלא ימלט הדבר מחלוקה, אם שנגזר מהשם טוב מה על איש מה או לא נגזר. ואם נגזר אין צריך תפילה, ואם לא נגזר איך תועיל התפילה לשנות רצון השם לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר, שלא ישתנה השם מן הרצון אל לא רצון ולא מלא רצון אל רצון. ובעבור זה יאמרו שלא יועיל כישרון המעשה אל שיגיע לאדם מהשם בעבורו טוב מה, וכן יאמרו שלא תועיל התפילה להשיג טוב מה או להנצל מרע שנגזר עליו

( ספר העיקריעם ד יח)

ב.הקב"ה באמת לא משנה דעתו אלא האדם בזכות התפילה הוא אדם שונה וממילא הגזירה לא חלה עליו:

הנה חקרו הקדמונים, איך אפשר לומר שתהיה התפילה פועלת, נמצא יש חס ושלום שינוי רצון, כאשר קודם התפילה היה הרצון באופן כזה, ואחר כך על ידי התפילה נשתנה הרצון, והנה כתבו על זה תלמידי הבעל שם טוב, להיות על ידי התפילה נתדבק האדם במקום אחר יותר גבוה, ונהפך לאיש אחר, והגם שנגזר גזירה על אותו האיש, הנה בהתפלל האדם אל ה' הוי"ה ברוך הוא המהווה כל ההוויות, הנה נתדבק במקום יותר גבוה, ונתהוה להויה אחרת, ואין כאן שינוי רצון, כי על אותה ההויה שהוא כעת, לא נגזרה הגזירה

(בני יששכר שבתות ח ח)