שנוי במחלוקת: מחלוקת בין העדות

פתיחה: עדות שונות, מנהגים שונים( לעיתי מנוגדים)- האם זה טוב או רע? לכתחילה או בדיבד? עתיד להתבטל או אמור להיות כך גם לעתיד לבוא ?

ועוד אמרינן במס' תענית (דף יב.) כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית ומנהג אבותינו תורה היא שהכל נוהגין עד צאת הכוכבים (תוספות מנחות דף כ ע"ב)

מנהג אותיות גהנם (אמרה עממית)

לא יעשה כן במקומנו, מיכן שאין משנים ממנהג המקום, הלא תראה משה רבינו עלה אל מקום המלאכים ולא אכל... (מדרש לקח טוב, בראשית כט כו)

פרק א: על מנהגים אז ועכשיו

1.מנהג שלא התירו לבני ביישן שנהגו שלא ללכת בערב שבת מצור לצידון כדי שלא להבטל מהכנת צורכי השבת:

בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו קמיה דר' יוחנן אמרו לו אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם שנאמר {משלי א-ח} שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך: 

2.ביטול מנהג של הפרשת חלה על אורז:

א.איסור ביטול מנהג בפני האנשים- שלא יבואו לזלזל במנהגים:

בני חוזאי נהגי דמפרשי חלה מארוזא אתו ואמרו ליה לרב יוסף אמר להו ניכלה זר באפייהו

{ שיאכל זר [האסור בחלה] בפניהם, את אותה חלה שהפרישו מן האורז. לפי שאין בה שם חלה כלל. שאין חיוב חלה נוהג אלא בחמשת מיני דגן. ואורז לאו ממין דגן הוא.}

איתיביה אביי דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם אמר לו ולאו מי איתמר עלה אמר רב חסדא בכותאי כותאי מאי טעמא משום דמסרכי מילתא הנך אינשי נמי סרכי מילתא {[תזדלזל שמירת המצוות בעיניהם], ויבואו להתיר אף דברים האסורים מן הדין.}

ב.ביטול המנהג כדי שלא יבואו לידי אכילת טבל ח"ו:

אלא אמר רב אשי חזינן אי רובן אורז אכלי לא ניכלה זר באפייהו דילמא משתכחא תורת חלה מינייהו ואי רובן דגן אכלי ניכלה זר באפייהו 

דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב

(פסחים  נע "ב- נא ע"א)

3.למנהג יש כח כמו של דאורייתא מכח נדר (וממילא כנראה צריך לבטל הנדר כדי לבטל המנהג):

ומה שכתבתי שהקבלה הוא נדר דאורייתא, אעפ"י שלא אסר עצמו בלשון קונם, מ"מ כל שמקבל על עצמו לעשותו דבר מצוה הוה דאורייתא, ונפקא מפיך זו צדקה, כ"כ ר"ן נדרים ח' ע"א ד"ה עליו להשכים וכו'. והמקבל עליו פרישות שלא לעשות, כגון נידון שלפנינו שלא לאכול חלב גוי או קבלת תענית, נפקא לן מקבלת נזירות שאומר בלשון קבלה. וכבר הארכתי בזה בגליון מג"א [סי' תקס"ב] סקי"ו, ואין כאן מקומו:

(שו"ת חתם סופר חלק יו"ד תשובה קז )

4.קיום המנהג מתוך חיבת העם לאומה

תדע שהרי אנחנו מקיימים באהבה מנהגי ישראל שאנו יודעים שלא נצטוינו בהם ע"פ שום נבואה, והכל מפני חבתה של אומתנו, אהבתה וכבודה החביב עלינו, בחבה של קדושה אלהית עליונה
(אדר היקר ד, הרב קוק)

5.מנהגים נפוצים בקהילות ישראל:

• החלאקה - כולל גילוח ראש הילד והשארת הפאות, מקובל לעשות הטקס בקבר הרשב"י, אך גם במקומות אחרים, ועושים אותו בשמחה ובמשתה.{המנהג התפשט בהדרגה ברחבי יהדות ארצות ערב, עד לתימן^[5] ומרוקו. בקרב האשכנזים המנהג לא היה מקובל, אך לאחר בואם לארץ ישראל קיבלו את המנהג מהספרדים, ובהמשך הוא התפשט אף ליהדות אשכנז שבחוץ לארץ. גם בתוך האשכנזים המנהג התקבל תחלה אצל החסידים, ואחר כך בצורה פחותה אצל שאר הקהילות.}

• המנהג לשחוט תרנגול לכפרות - עורר מחלוקת בין הראשונים. הבית יוסף פסק שיש למנוע את המנהג^[15] ואילו לעומת זאת הרמ"א כתב שאין לשנותו כי הוא מנהג ותיקין.

• המימונה - (מנהג יהדות מרוקו) - מתכנסים בבית הכנסת לקבל את ברכת הרב. תפילת ערבית, נושאת אופי חגיגי עם הרבה פיוטים. לאחר מכן נוהגים לבקר אצל מספר רבנים, קרובים, ידידים ושכנים, מבלי להמתין להזמנה. מברכים את המארח בברכת "תרבחו ותסעדו". השולחן מכוסה במפה לבנה, מקושט בירק ובשיבולים, נרות דולקים, קערה מלאה קמח ובה נרתיקי פול ירוק סימן ברכה לשנה ירוקה, מיני מתיקה, פירות יבשים, תמרים, צימוקים, שקדים, אגוזים ועוגיות.

• שפיכת מים בחג השבועות - (נפוץ אצל יהודי צפון אפריקה) - מקור המנהג הוא המשלת התורה למים. בימינו, בעקבות התנגדות חכמים (חשש לתערובת נשים וגברים, ונזק לריהוט בית הכנסת), הולך המנהג ומתבטל.

• המנהג (בעדות מסוימות) לקרצף את כל הבית בצהרי תשעה באב, כדי להכינו לביאת המשיח, על מנהג זה כתבו הפוסקים שאין לבטלו שכן הוא מחזק את האמונה בביאת המשיח {ומצאתי כתוב דמזה הטעם לא מיחו חכמים על רבות בנות דאחר חצות מתעסקות בכל כחן לכבד הבית ולתקן המטות, וכיוצא מתקוני הבית, וזה מנהג קדום בערי איטאליא לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה אדרבא חיזקו ידיהם לקבוע אמונת הגאולה ולא יתיאשו ח"ו:
  (החיד"א, ברכי יוסף, סי' תקנט סע"ז)}

(אליבא דויקיפדיה)

6.מחלוקות במנהגים השונים בעדות ישראל גם כן מהווים פסיפס שלם והרמוני- בתנאי שיש כבוד הדדי:

אל תפול ברוחך, חביבי, אם על פי המסורת יהיו קיבוצינו, שבאו מגלילות שונים ושחיי הדת נתפתחו בצורות שונות, צריכים להחזיק כל אחד במנהגיו ומסורתיו; וממה שלבך יהמה איכה תשוב אלינו האחדות הלאומית? כי שתי תשובות בדבר: האחת - אין חילוקי ההוראות והמנהגים השונים פוגמים את האחווה, בזמן שכל אחד מכבד את המסורת של חברו. ועוד- יש בחילופי הגוונים משום עושר רוח, המתקבץ בצורה הרמונית בכללות האומה (אגרות הראי"ה ב, רד)

7.חשיבות נוסחי התפילות השונים:

א.הנביא יחזקאל מתאר בסוף נבואותו את המקדש העתישדי והמציאות העתידית ומזכיר גם 12 שערים של השבטים מהם יכנסו אל ירושלים:

וְאֵלֶּה תּוֹצְאֹת הָעִיר מִפְּאַת צָפוֹן חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מִדָּה: {לא} וְשַׁעֲרֵי הָעִיר עַל שְׁמוֹת שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁעָרִים שְׁלוֹשָׁה צָפוֹנָה שַׁעַר רְאוּבֵן אֶחָד שַׁעַר יְהוּדָה אֶחָד שַׁעַר לֵוִי אֶחָד: {לב} וְאֶל פְּאַת קָדִימָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּשְׁעָרִים שְׁלֹשָׁה וְשַׁעַר יוֹסֵף אֶחָד שַׁעַר בִּנְיָמִן אֶחָד שַׁעַר דָּן אֶחָד: {לג} וּפְאַת נֶגְבָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מִדָּה וּשְׁעָרִים שְׁלֹשָׁה שַׁעַר שִׁמְעוֹן אֶחָד שַׁעַר יִשָּׂשכָר אֶחָד שַׁעַר זְבוּלֻן אֶחָד: {לד} פְּאַת יָמָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים שַׁעֲרֵיהֶם שְׁלֹשָׁה שַׁעַר גָּד אֶחָד שַׁעַר אָשֵׁר אֶחָד שַׁעַר נַפְתָּלִי אֶחָד: {לה} סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם יְ-ה-וָ-ה שָׁמָּה: (פפפ)

(יחזקאל מח, ל-לה)

ב.י"ב שערים של תפילות ולכל שבט תפילתו עוברת דרך שער אחר:

ואמנם בעיקרי המנהגים עצמם שיש הפרשים רבים ושנויים רבים בענין נוסח התפלות בעצמם -- חוץ מענין הפזמונים והפיוטים הנוספים בתוך התפלות -- אלא בנוסח הברכות והתפלות עצמם יש שנויים רבים בין סדורי התפלות, בין מנהג ספרד, ובין מנהג קאטלוניא, ובין מנהג אשכנז וכיוצא בזה -- הכה בענין הזה א"ל מורי ז"ל שיש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים, וכל שבט ושבט עולה תפלתו דרך שער אחד מיוחד לו והם סוד י"ב שערים הנזכר בסוף יחזקאל (יחזקאל מח, ל-לה).

והנה אין ספק כי אם  תפלות כל השבטים היו שוות לא היו צורך לי"ב חלונות ושערים וכל שער יש לו דרך בפני עצמו -- אלא ודאי מוכרח הוא שכיון שתפלותיהם משונות לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט, כי כפי שרש ומקור נשמות השבט ההוא כך צריך להיות סדר תפלתו. ולכן ראוי לכל א' וא' להחזיק כמנהג סדר תפלתו כמנהג אבותיו לפי שאין אתנו יודע מי הוא משבט זה ומי הוא משבט זה. וכיון שאבותיו החזיקו במנהג ההוא אולי הוא מן השבט ההוא הראוי לו אותו המנהג ועתה בא לבטלו ואין תפלתו עולה למעלה אם לא בדרך הסדר ההוא.

אבל צריך שתדע שאין זה אלא בענין תיבות משונות באמצע התפלה וכיוצא בו, כגון להקדים הודו קודם ברוך שאמר או אח"כ וכיוצא. אבל מה שהוא מיוסד עפ"י הדין המפורש בתלמוד -- זה הוא דבר השוה לכל נפש ואין חילוק ביניהם כלל בכל השבטים.

(האר"י, שער הכוונות/ענין נוסח התפלה)

8.הנסיון שלא צלח לאחד את כולם לנוסח תפילה אחד:

הנוסח האחיד בצה"ל הוא כינוי לנוסח התפילה שנקבע על ידי הרב הצבאי הראשי שלמה גורן בסידור הצה"לי.

בשנת 1963, ערך הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, סידור תפילה שישמש את החיילים בבסיסי צה"ל. בהתאם למדיניות מיזוג הגלויות שנהגה באותה תקופה, ביקש הרב גורן לקבוע נוסח אחיד שישמש את כלל החיילים ובחר את נוסח ספרד אשר משלב בין נוסח אשכנז לנוסח הספרדים. הרב גורן לא המציא נוסח תפילה חדש אלא קבע את הנוסח האחיד להיות נוסח ספרד.

המספר המועט של המתפללים בכל אחד מבסיסי צה"ל דרש ברוב המקרים שכולם יתפללו יחד כדי שיתפללו במניין. לדעת המצדדים בנוסח אחיד, השימוש בנוסח אחיד ימנע ויכוחים על הנוסח בין המתפללים ויאפשר לכאלו המצטרפים לתפילה להתמצא יותר בקלות בתפילה.

הרב עובדיה יוסף התנגד לכך שספרדים יתפללו בנוסח האחיד כיוון שאינו תואם את נוסח הספרדים אלא את נוסח ספרד שהוא נוסח של יהודים אשכנזים, ובכך הספרדים נוטשים את מורשתם העדתית.

טיעון נוסף שהועלה נגד בחירת נוסח ספרד כנוסח אחיד היה שבין כה וכה רוב האשכנזים אינם מתפללים בנוסח אשכנז אלא בנוסח ספרד-חסידי ולפיכך פשרה אמיתית בין הספרדים לאשכנזים צריכה להיות פשרה בין נוסח הספרדים לנוסח ספרד-חסידי ולא בין נוסח הספרדים לנוסח אשכנז כפי שעשה הרב גורן.

הרב דב ליאור הסביר את ההתנגדות באופן שונה. לטענתו, הניסיון ליצור נוסח אחיד יצר אמנם נוסח הדומה לנוסח שמתפללים יוצאי אשכנז, אך ניסיון ליצור נוסח אחיד שינה גם את הנוסח הזה. על כן, הנוסח האחיד יוצא "קירח מכאן ומכאן", שכן אינו נוסח אשכנזי לגמרי ולא ספרדי לגמרי. או כפי דבריו של הרב ליאור "הנוסח בצה"ל הוא אחיד בכך שכל אחד אומר 'זה לא הנוסח שלי'."

הנוסח האחיד לא השתרש, בסופו של דבר, בקרב חיילי צה"ל. המקובל כיום במרבית בסיסי צה"ל הוא שהתפילה נערכת לפי המנהג בו רגיל להתפלל שליח הציבור (חזן ספרדי יתפלל בנוסח הספרדים, אשכנזי בנוסח אשכנז או ספרד וכו').

(אליבא דויקיפדיה)

9.הצורך בנוסחים השונים- כמו הצורך בחילות השונים בצבא:

 מסופר על החפץ חיים זצ"ל שפעם בא אליו אדם ושאלו: מה טעם לכל הנוסחאות והמנהגים בתפילה,

ומהצורך בהם? חסידים מתפללים כך, ואילו המתנגדים מתפללים אחרת, ואך החסידים עצמם

מנהגים שונים להם, אלה בהתלהבות, בנגינה ובריקודים, ואלה בשקט, בשלוה ובניחותא וכיוצא בזה.

כלום לא מוטב היה אילו התפללו כל ישראל בנוסח אחד?

 השיב לו ה"חפץ חיים": באמת, יכולת לבוא ולשאול שאלה זו עצמה מאת הקיסר הרוסי: לשם מה

לך, אדוני הקיסר, צבאות וחילות רבים ומשונים כל כך? חיל רגלים וחיל פרשים, יורים בתותחים ויורדי

ים, שומרי גבולות וז'אנדרמים וכו' וכו' – כלום לא היית מיטיב לעשות אילו איחדת כולם בחיל אחד,

מזוינים באותם כלי זין, ושר צבא אחד ממונה עליהם, הרי בכך פוטר היית דאגות רבות ושונות.

 ברם כל בר דעת מבין, כי לכל סוג וסוג של צבא מטרה מיוחדת ותכלית נפרדת לו עצמו, ותפקידו

המיוחד אך לו בלבד. כי הלא המטרה העיקרית והכוללת של הצבא כולו היא לנצח את האויב,

ולתכלית זו מחפשים דרכים ואמצעים שונים. בדקו ומצאו, כי מה שיש בכוחו של חייל מחיל הרגלים

לעשות, אין בידיו של פרש לעשות, ואילו מה שיש בכוחו של זה אין בכוחו של זה. חיל הרגלים יכול

להלחם בקרב פנים אל פנים עם האויב, ברם חיל הפרשים תנועתו קלה יותר, והוא יכול להימלט

ביתר מהירות, או לדלוק אחרי השונא. מעלה יתרה יש לתותחים, שכן הם יכולים לפגוע באויב גם

ממרחקים, מה שאין כל שאר החיילים יכולים לעשות. ואפילו התוקעים בחצוצרות, שאין כוחם יפה

לעשות מלחמה, תועלתם מרובה, שכן בניגונים שהם משמיעים הם מפיחים רוח של גבורה בקרב

החיילים.

 הרי כל פעולתנו אינה אלא מלחמה מתמדת עם הס"מ, רחמנא ליצלן, הוא השטן, הוא המסית,

הוא המדיח, ואנו מבקשים ומחפשים תחבולות שונות כיצד לנצחו ולהתגבר עליו. לשם כך ולתכלית זו

מצויים לנו בחילותינו סוגי צבא שונים: רגלים ופרשים ויורים בתותחים. כל סוג וסוג חשיבותו גדולה

ותועלתו מיוחדת, כי כל אחד ואחד נלחם באויב על פי דרכו ובכלי הזין המיוחדים לו, וכל אחד ואחד

מסייע לניצחון על פי דרכו, והוא עושה דבר שאין בכוח חברו לעשות. כת זו מנצחת בכוח התורה, וכת

זו מנצחת בכוח התפילה, ואילו כת שלישית מנצחת בכוח ניגוניה וכיוצא בזה. העיקר אינו אלא זה,

שתדענה כל הכיתות וכל סוגי הצבא, שהמטרה היחידה היא המלחמה ביצר הרע והניצחון עליו.

(משלי החפץ חיים, מוך תורת הפרשה/הרב אהרון זכאי , דבריםע"מ 134)

11.שכחת השיוך השבטי במהלך הגלות:

שכחת השבטים ליחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזכרון של חלוק השבטים היתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק ויפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים. אמנם ע"י השכחה הזאת של ההתפרטות נתרבה הבלבול והערבוב, לא רק התפלות המיוחדות וראויות לכל שבט שבט בפני עצמו בתקון העולם נתבלבלו, כי אם כל ערכי החיים, הפנימיים והחיצונים, כל צביוניהם של ההרגשות, הלמודים, המנהגים וההדרכות, שכל אחד מהם במקומו הוא מוסיף תקון אור וחיים מתאים עם הלך הנפש השבטית ובונה את עולמו, והוא לפעמים מעכר וסותר בנין בהיותו מלופף בסדרים שאינם מענינו. אמנם כל זה מסבב רק צרה ויגון ארעי, אבל בפנימיות החיים חיה היא הנשמה הכללית שנתעוררה הרבה ע"י מחית הקוים הפרטיים, ואם הנעם והסדור נתמעט ומרירות ויסורין רוחנים וגשמיים מתחברים עם כל מעשינו, בכל זה "אע"פ שמיצר ומימר לי דודי לי ובין שדי ילין". ומתוך האחדות הבלולה, המלאה ערבוב וחסרון סדור, יצא לאור תכן חיים מתוקן ומסודר, שיגלה ויראה בהופעת אור חיים של גאולה וישועה, וישראל ישוב על מכונו וכח שבטיו ישוב אליו באחדות הרמונית, ועוד תעבורנה הצאן על ידי מונה, ומזבח ד' ההרוס יבנה עוד הפעם על ידי שנים עשר אבנים, "כשנים עשר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ד' אליו לאמר ישראל יהיה שמך", על ידי אליהו מלאך הברית, אשר מאז נקרא על ידי קנאתו "ד' הוא האלהים" הולך הוא ועובד עבודת השלום להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, על ידי אור רזי תורה העליונים ההולך ושוטף בכנסת ישראל ומתפלש בכל מעבדיה, עסקנותה, ספריותיה, תקוותיה ועבודותיה, המתראים בצורות שונות, מקדש ומחול, מבנין וגם מהירוס, אמנם כולם כאחד עסוקים בבנין הפנימי והחיצוני, הפרטי והכללי, למעלה למעלה מחוג הכרתם של כל הפועלים והעובדים עצמם וגבוה הרבה יותר מכל מטרותיהם המצומצמות, רק בעצת ד' אשר יעץ לתת לעמו אחרית ותקוה. "באחרית הימים תתבוננו בה בינה".

(אורות, פרק כז, הרב קוק)

12.בירור השיוך השבטי מחדש- בימות המשיח- כפי אמר להם נחמיה(התרשתא) בתחילת ימי בית שני ,שיחכו לזיהוי עתידי :

בימי המלך המשיח. כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל. יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו. שנאמר (מלאכי ג-ג) ''וישב מצרף ומטהר'' וגו'. ובני לוי מטהר תחילה ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי. ודוחה את שאינן מיוחסין - לישראל. הרי הוא אומר (עזרא ב-סג) ''ויאמר התרשתא להם'' וגו' (עזרא ב-סג) ''עד עמוד כהן לאורים ולתומים''. הנה למדת שברוח הקודש מייחסין המוחזקין ומודיעין המיוחס. ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם. שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני. 

אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה:

(הלכות מלכים, יב,ג)

13.ידיעת ההלכה דרך המנהגים הקטנים:

פעם היה לי תלמיד במכון מאיר ששאל אותי מה נוסח התפילה שהוא צריך להתפלל. שאלתי אותו מאיפה אבותיך. אמר לי אבותי מרומניה. אמרתי לו מעניין אבל ברומניה היו כל מיני מנהגים אז תשאל את אבא שלך. הוא אומר "אבא שלי חילוני" אז תשאל את סבא שלך אמר לי "סבא שלי חילוני" אמרתי לו "לך לסבא שלך ושאל אותו כשאבא שלו היה לוקח אותו לביה"כ האם הספסלים היו בצורה חית או שורות שורות , הלך לסבא שלו חזר עם תשובה. הספסליםהיו בשורות שושות אמרתי לו אם כך תתפלל נוסח אשכנז. ברור שהסבא לא התכוון לפסוק הלככה הוא פשוט מסר את הידיעה ההסטורית...

(תמלול הקלטה של שיעור "שימור מסורות בשיבת ציון: גיוון עדתי או אחדות לאומית?" -- הרב אורי שרקי)

14.יש מקום גם למנהג טעות:

הקב"ה מכיל את שכינתו גם על הטעויות שלנו. לדוגמא, יש היום הלכה שהיא מוטעית לחלוטין והיא משעלים כהן אפילו עם הארץ ראשון לתורה במקום שיש תלמיד חכם.לפי ההלכה זה לא ככה, אם יש תליד חכם הוא קודם לכל. אבל בזכות זה שעם ישראל טועה בזה , לא נשכח מעמד הכהונה. כלומר ריבונו של עולם משתמש גם בטעויות שלנו. דוגמא אחרת:

יש מנהג .. לפני שתוקעים בשופר בר"ה אז החזן מקפיד לכסות את השופר עם מטפחת ורק כמשגיע הזמן של התקיעה הוא מגלה ותוקע. זה בא מטעות דפוס, שכתוב במנהגי אשכנז הקדומים שינסה את השופר כלומר אדם צריך לפני שהוא תוקע לדעת להשתמש בשופר שהוא משתמש בו ומישהו כתב בטעות יכסה את השופר. הנון הפכה לכ' אבל מזה נוצרו דרשות בלי סוף שאנחנו מסתירים את מידת הדין וכו' אז כנראה שהטעויות שלנו הם משמעותיות , אני לא נגד שאנחנו נחקור טעויות אבל גם טעות היא משמעותית.

חוץ מזה שאני רוצה להגיד לך שב-98% אחוז מהמקרים שאמרו לי שהמנהג במשפחה בטעות מכל מיני אנשים ששאלו אותי תמיד גיליתי שיש אחד מהראשונים שאומר כביכול כמו הטעות הזו.

(תמלול הקלטה של שיעור "שימור מסורות בשיבת ציון: גיוון עדתי או אחדות לאומית?" -- הרב אורי שרקי)

14."עושה חדשות בעל מלחמות"- כאשר משנים ממנהג המקום בבית הכנסת- יש להיזהר שהדבר לא יערר ריב ומדון בביה"כ:

נשאלתי בענין מה שנהגו בכמה בתי הכנסיות פה מצרים, לומר לגוי מערב שבת, לבא בשבת אל החדר הסמוך לבית הכנסת, לכתוב את הנדרים והנדבות של העולים לס"ת, וכן נדבות הזוכים במצות פתיחת ההיכל והקמת ס"ת. אם יש למנהג זה פנים בהלכה, או אין לעושים כן על מה שיסמוכו. ואם רשאים לנהוג כן בשאר בתי הכנסת שטרם נהגו היתר בזה... ..המורם מכל האמור שהנוהגים להקל בזה יש להם ע"מ שיסמוכו, ואין הדבר כדאי להכנס בריב ומחלוקת עם גבאי בתי הכנסת הנוהגים היתר בזה מכבר. ובלבד שהגוי הכותב עושה זאת בצינעא, ולא לעיני כל הקהל ח"ו, שיש בזה זלזול בכבוד שבת קדשינו. וכל זה דוקא לאותם בהכ"נ שנהגו מנהג זה משנים רבות, אבל הרוצים לעשות כעת חדשה בארץ, לנהוג כן בשאר בהכ"נ לכתחלה, יש למחות בידם, ועל כגון זה אמרו עושה חדשות בעל מלחמות. ואורויי מורינן להו (ופוסקים להם) להחמיר, דבאתרא דלא נהוג לא נהוג. ואפי' בבהכ"נ הנוהגים להקל מה טוב ומה נעים להוכיח את הגבאים בלשון רכה ואמירה נעימה שיחדלו ממנהג זה. ויעשו סימנים בפתקאות וכיו"ב כנהוג בהרבה מקומות.

(שו"ת יביע אומר חלק ג - אורח חיים סימן כג) 

פרק ב: לא תתגודדו- כיצד לנהוג כאשר יש ניגוד מנהגים בין מה שנהג למנהג בית הכנסת

1.לא תתגודדו- להיחלק ולהיעשות אגודות אגודות:

אמר ליה ר''ל לר' יוחנן איקרי כאן {דברים יד-א} לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות האי לא תתגודדו מיבעי ליה לגופיה דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת א''כ לימא קרא לא תגודדו מאי תתגודדו שמע מינה להכי הוא דאתא ואימא כוליה להכי הוא דאתא אם כן לימא קרא לא תגודו מאי לא תתגודדו שמע מינה תרתי....

{דברים יד-א} לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שתי בתי דינים בעיר אחת הללו מורים כדברי ב''ש והללו מורים כדברי ב''ה אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות לית לן בה אמר ליה רבא והא ב''ש וב''ה כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב''ד בעיר אחת פלג מורין כדברי ב''ש ופלג מורין כדברי ב''ה אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לית לן בה

(יבמות יג, ע"ב)

לא תעשו אגודות אגודות. דנראה כנוהגין ב' תורות כשקורין כפרים את המגילה ביום כניסה ועיירות גדולות בי''ד ומוקפין חומה בט''ו: (רש"י,שם)

‏ולפי זה נוכל לומר דפלוגתת אביי ורבא גם כן בעיקר אזהרה זו ,‏דאביי. יסבור דעיקר אזהרה הוא. משום שתי תורות לכך אפי' ‏בשני ב"ד בעיר אחת אסור משום דמיחזי כשתי תורות רק בשתי ‏עיירות לא שייך דמאן דחזי הא לא חזי הא ולא שייך אגודות ‏אגודות אבל רַבְאַ ס"ל דאין עיקר אזהרה זו תליא בזה 

והטעם ‏הְוָא מפני המחלוקת ואפי" בעיר אחת היכא דיש שני ב"ד ולא ‏שייך בזה מחלוקת ליכא משום לא תתגודדו, ולרבא אזדא קושית ‏רשב"ל מהא דמגילה מעיקרה דגבי קריאת מגילה לא שייך ‏מחלוקת.

(משיב דבר/הנצי"ב מוולוזין, חלק א  סימן יז תמסרו לו תודה בשמי)

2.מדוע נסמך ציווי לא תעשו "אגודות אגודות" לאיסור גדידה על המת?

ראיתי פירו בדרך הלצה: כאשר רבי של חסידים נפטר, הבנים נפרדים ומקיים חצרות לעצמם ואז מתחילים החסידים להתקוטט בינהם.זה הולך לרבי הזה וטוען שק הוא קדוש וטהור והשני הולך לרבי אחר, בסברו שדווקא הוא היחיד שהינו קדוש וטהור.

על כן אומרת התורה "לא תתגודדו"- אחרי הפטירה על תעשו מחלוקות ומריבות

(דורש ציון/ הרב מוצאפי, ספר דברים ע"מ רלג)

3. אמירת סליחות בלילה לפני חצות הלילה:

א.איסור לומר סליחות קודם חצות הלילה:

דרך קריאה .. אין לומר קודם חצות לילה שום סליחות ולא י"ג מדות בשום פנים לעולם חוץ מביום הכפורים [אחרונים]:

( משנה ברורה סימן תקסה ס"ק יב)

א. דין א . נוהגים לקום באשמורת וכו'. מקומות שנוהגים לומר סליחות בערבית הוא מנהג רע ומר, ישתקע ולא יאמר, ואין ראוי להזכיר י"ג מדות אלא בעת רצון, וקרוב הדבר האומרם בערבית לקיצוץ ח"ו. הרב החסיד מהר"ם זכותו ז"ל בתשובותיו הנדפסות מחדש סי' ל'.

( ברכי יוסף אורח חיים סימן תקפא: )

והגאון המקובל רבי משה זכות בתשובה (סי' ל'), הסביר הדברים ביתר שאת ובטוב טעם ודעת, על פי הקבלה, ושלל בכל תוקף את אמירת הסליחות בחצי הראשון של הלילה, כי אז הוא עת התגברות הדינים, מדבר באופל יהלוך, ובהזכרת הסליחות וי"ג מדות הרחמים של ויעבור, באותה שעה אנו נראים כמתגרים בהם ומבקשים למנוע פעולתם, ומעוררים קנאה מכחות הדין נגדנו, ונמצאנו משיגים מטרה הפוכה, וכל מי שיש לו מושג מתורת הח"ן, יודע ומבין שהעושה כן בשעות הלילה הוא קרוב להיות מקצץ בנטיעות, ולכן אין לומר סליחות אלא או ביום או באשמורת הבוקר מחצות הלילה ואילך, שנאמר, יומם יצוה ה' חסדו.

(

שו"ת יחווה דעת חלק א סימן מו )

ב.היתר בדיעבד כהוראת שעה לומר לפני חצות כדי שלא יתבטלו מלומר סליחות :

ב1.מוטב שירוויחו התעוררות של תשובה גם אם י"ג מידות לא מועילין באופן כזה:

הנה בדבר אמירת סליחות במקום שיראים ללכת בשעה מאוחרת בלילה אם רשאין לומר איזה שעות מקודם חצות?
אך אם הוא באופן שא"א מחצות ולהלן ויתבטלו אותו הצבור מסליחות יש להתיר בגדר הוראת שעה גם מתחלה, כי בדברים אלו אין מקור מגמ' אלא הם מדברי רבותינו האחרונים ע"פ ספרי הקבלה שמסתבר שאין בזה ענין איסור אלא שאין מועילין בכח י"ג מדות שיש הבטחה שלא יחזרו ריקם אלא כסתם תפלה, ולכן כדי שלא יתבטלו מלומר סליחות שלא יהיה להצבור שום התעוררות לתשובה טוב יותר לומר אף מתחלה הוראת שעה...

ואם אפשר יכוונו בשליש הלילה שלהמחבר בסימן א' סעיף ב' שטוב להתחנן בשעות שהמשמרות משתנות שהתפלה רצויה אז והוא שיטת הרא"ש ריש ברכות והטור. ובשעת הדחק כזה יש לסמוך ע"ז. וצריך לחלק הלילה מצה"כ עד עלות השחר לג' חלקים כדאיתא במחצה"ש סק"ד ובשע"ת בשם תשובת שב יעקב. וא"כ הוא בכאן ערך ט"ו או עשרים מינוטן /דקות/ אחר התחלת שעה י"א להשעות של עתה בעירנו [ניו יורק] והוי זה שעה וארבעים מינוטן בערך קודם חצות.

(שו"ת אגרות משה חלק או"ח ב סימן קה)

ב2.הקלה למי שקשה לו להתחיל שעתיים לפני חצות הלילה:

אותם שקשה להם לעמוד באשמורת לומר סליחות יאמרו בחצות הלילה ואותם שקשה להם להמתין או שלא יהיה להם מנין אז יכולים לומר אחר שעה עשירית מחצות היום היינו בבית שעות קודם חצות הלילה .

(משמרת שלום לרב שלום מקוידנוב (מבית חסידות קרלין) סי' מ"א סעיף ה')

ג.לא יאמר י"ג מידות ואין בזה משום לא תתגודדו ועדיף שיצא משם:

ג1.אין פה לא תתגודדו:

היושב בבה"כ שנוהגים לומר סליחות בערבית ישב וידום וליכא משום לא תתגודדו ואי בעי לימא מזמורים וכיוצא אך הוידוי יוכל לאומרו מלבד במוצאי שבת שאסור לאומרו עד שיעבור חצות לילה שעדיין יש קדושת שבת דכך קבלנו משם האר"י זצ"ל .

( ברכי יוסף אורח חיים סימן תקפא: )

ג2.מוטב שישתוק ושב ואל תעשה- עדיף:

שאף מי שנזדמן במקרה למקום שאומרים שם סליחות וי"ג מדות בתחילת הלילה, אל יצטרף עמהם באמירתם, ואפילו אם הוא מוכרח להישאר עמם במחיצתם, המשכיל בעת ההיא ידום, ולא יאמר עמהם סליחות וי"ג מדות כלל ע"ש. ומכאן תשובה למה שכתב הגאון ר' משה פיינשטיין שליט"א (זצ"ל), בשו"ת אגרות משה מהדורא תנינא (חאו"ח סי' ק"ה), שאם אי אפשר לצבור לומר סליחות אחר חצות, יש להתיר להם דרך הוראת שעה לומר סליחות קודם חצות לילה, כי אין מקור לדברים אלו מהגמ', רק מהאחרונים על פי ספרי הקבלה, ומסתבר שאין בזה ענין איסור, אלא שאין מועילים בכח י"ג מדות שיש הבטחה שאין שבים ריקם, אלא כסתם תפלה, ולכן כדי שלא יתבטלו מלומר סליחות לגמרי, טוב יותר לומר סליחות בתחילת הלילה ע"כ. אולם לפי המבואר בשו"ת הרב משה זכות הנ"ל, שהאומר סליחות בתחילת הלילה הוא קרוב להיות מקצץ בנטיעות, בודאי שיותר נכון להשאר בשב ואל תעשה,

(שו"ת יחווה דעת חלק א סימן מו:)

ג3. עדיף אם יכול שייצא משם:

יחיד שנמצא בבית כנסת שנוהגים לומר שם סליחות וי"ג מידות קודם חתותלילה ישב בדד דומם ולא יענה י"ג מידות עימהם ויותר טוב שיצא משם

(חזון עובדיה ימים נוראים , הלכות סליחות, הלכה ו)

4.האם בני עדות המזרח שלומדים בישיבה אשכנזית, רשאים להסתפר מי"ז בתמוז ועד שבוע שחל בו תשעה באב, או שיש בזה חשש של איסור 'לא תתגודדו':

שאלה: מתלמידי ישיבת חברון בעה"ק ירושלים ת"ו, מבני עדות המזרח: האם מותר לנו להסתפר ולהתגלח בימי בין המצרים, כסברת מרן השלחן ערוך /או"ח/ (סימן תקנ"א), שלא אסר להסתפר אלא בשבוע שחל בו תשעה באב, וכדין התלמוד. או מכיון שאנו לומדים בישיבה שרוב תלמידיה הם מעדות אשכנז, עלינו לנהוג בזה כדעת הרמ"א שכתב שמנהגם שלא להסתפר החל מיום י"ז בתמוז? 

תשובה: במסכת יבמות (דף י"ג ע"ב) דרשו חז"ל, לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות. ובגמרא שם (דף יד ע"א) נחלקו אביי ורבא, אביי אומר שאיסור לא תתגודדו נוהג כשיש שני בתי דין בעיר אחת, הללו אוסרים והללו מתירים, אבל שני בתי דין בשתי עיירות מותר. והקשה על זה רבא, שהרי בית שמאי ובית הלל כשני בתי דין בעיר אחת, ובכל זאת עשו בית שמאי כדבריהם, ולא חששו משום איסור לא תתגודדו, ולכן אמר רבא, שאין איסור לא תתגודדו נוהג אלא בבית דין אחד, שחלק ממנו מתיר, וחלק ממנו אוסר, אבל שני בתי דין אפילו בעיר אחת מותר. ופסקו הרי"ף והרא"ש והמאירי כסברת רבא. וכן פסק רבינו ישעיה מטראני בפסקיו ליבמות. וכ"כ בספר החינוך (מצוה תס"ז) בשם רבו. ע"ש. אולם הרמב"ם כתב (בפרק י"ב מהלכות עבודה זרה הלכה י"ד): לא יהיו שני בתי דין בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה, וזה כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות, שנאמר לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות. (וכן כתב הסמ"ג לאוין ס"ב) ....

ומעתה לפי דעת הרי"ף והרא"ש וסיעתם שאיסור לא תתגודדו אינו נוהג בשני בתי דין בעיר אחת, בודאי שלגבי המנהגים השונים שבין עדות האשכנזים והספרדים אין לחוש לאיסור לא תתגודדו, שהרי הם נחשבים גם כן כשני בתי דין בעיר אחת, וכמו שכתב בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סי' קנ"ג). וכ"כ בשו"ת גנת ורדים (חלק יורה דעה כלל ג' סוף סימן ה'). ע"ש. ואפילו לדעת הרמב"ם והסמ"ג נראה שמכיון שהדבר מפורסם בכל תפוצות ישראל שהספרדים נוהגים כדעת מרן השלחן ערוך, ובני אשכנז יוצאים ביד רמ"א, וכל עדה קדושה יודעת שגם מנהגי העדה האחרת מיוסדים על אדני פז, ויסודתם בהררי קודש, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, לפיכך אין בזה איסור משום לא תתגודדו...

....נוסף לטעם הנ"ל, יש לומר שאיסור לא תתגודדו אינו נוהג אלא באופן שיש מחלוקת בהלכה, זה אוסר וזה מתיר, אבל בדבר שאינו אלא מכח מנהג, לא שייך בו איסור לא תתגודדו. דאמרינן נהרא נהרא ופשטיה (חולין י"ח ע"ב). 

....

ויש לצרף נימוק נוסף מה שכתב הגאון רבי שמעון גרינפלד בשו"ת מהרש"ג חלק ב' (סימן י"ב), שאיסור לא תתגודדו אינו נוהג אלא במי שמורה הלכה לאחרים לנהוג כסברתו, ומורה אחד פוסק לאסור ומורה אחד פוסק להתיר, אבל אנשים שעושים לעצמם כמנהגם, ואינם מורים לאחרים, לא נאמר בזה איסור לא תתגודדו כלל 

....בסיכום: מותר מן הדין לבני עדות המזרח להסתפר בימי בין המצרים, אף על פי שלומדים בישיבות שרוב תלמידיהן מבני עדות אשכנז. ומכל מקום אם רצו להחמיר על עצמם ולנהוג שלא להסתפר, תבוא עליהם ברכה. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. 

(שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן לו)

5.כל הדברים לבד תפלת י"ח צריך להתפלל בנוסח הצבור- כי כל שאר החלקים עלול להתבלבל ולקראם בקול או שיהיה ניכר שמתפלל בנוסח אחר :

הנה בדבר מה נקרא דברים שבקול רם שצריך להתפלל בנוסח שמתפללים הצבור במקום שמתפלל, פשוט לע"ד שכל הדברים לבד תפלת י"ח צריך להתפלל בנוסח הצבור ולא לסמוך על מה שיזהר לומר בלחש, חדא דכיון שמותר לומר בקול רם קשה ליזהר בזה, ועוד דהא טוב יותר לומר כל מה שאפשר בקול רם כדי לעורר הכוונה וכשיזהר לומר דוקא בלחש ידעו מזה גופיה שמתפלל בנוסח אחר. ידידו, משה פיינשטיין. 

(שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן קד)

6.איסור חמור לשנות ממנהג המקום של בית הכנסת :

א.2 טעמים לאיסור- לא תתגודדו ולא ישנה מפני המחלוקת :

איסור לשנות ממנהג המקום ז' כסלו תשל"ז. מע"כ ידידי הנכבד הרה"ג מוהר"ר אברהם ד' גוטליב שליט"א הרב דק"ק אהל אברהם בפאריש צרפת.. 

הנה האיסור בביהכ"נ אחת לאיזה אינשי לשנות ממנהגי המקום בדברים הניכרים איכא שני איסורים {1}חדא מלאו דלא תתגודדו שנדרש ביבמות דף י"ג ע"ב גם לענין דלא תעשו אגודות אגודות והוא מדאורייתא דאל"כ לא היה שייך להקשות דמבעי ליה להקרא לגופיה, וכן הוא מפורש ברמב"ם פי"ב מע"ז הי"ד שכתב ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג זה ובשביל זה שהוא דרשא גמורה מהקרא הקשה הכ"מ איך לוקה בגדידה הא הוא לאו שבכללות ואם היה רק מדרבנן ואסמכתא לא היה קשה כלום הרי בהכרח שהוא מדאורייתא. {2} ושנית מהדין אל ישנה מפני המחלוקת דבפסחים דף נ' ודין זה הוא מדרבנן. 

ב.במקום שנהגו להניח תפילין בחול המועד לא יפרוש מהם ולהיפך אם נהגו שלא להניח- לא יכול להניח:

ודין זה הוא אף במנהגים שאיכא בהו איסורא קצת וכ"ש באיסורים גמורים כמו בתפילין בחוה"מ =בחול המועד= שלהלובשין תפילין עובר בעשה כשאינו מניח 

ולהאין מניחין איכא אסור זלזול במועד, 

ג.שינוי נוסח יש בו רק את הבעיה שלא לשנות מפני המחלוקת אבל אין בו "לא תתגודדו":

וכן הוא שינוי הנוסחאות שאיכא טעמים לכל נוסח ונוסח אסור אף שאולי איסור לא תתגודדו ליכא משום שליכא חלוקים בעיקרי נוסח הברכות והתפלות איסור השני שאל תשנה מפני המחלוקת ודאי איכא. 

ד.החלפת הסדר של וידוי לפני י"ג מידות - אפשר כשאין בזה היכר:

ואם רוצה לומר וידוי קודם נפילת אפים הוא דוקא בלא שום היכרא לאחריני שהוא בלא הכאה על הלב, וגם אינו יכול לומר הי"ג מדות שלזה צריך דוקא עשרה שיאמרו עמו אף אם ימצא עשרה הרי זה השינוי בפרסום גדול.

ה.הנוהג להניח תפילין במנחה אין למחות ואין בזה יוהרא:

ורק מה שמניח תפילין גם בתפלת המנחה אין למחות בידו ואף שאיכא בזה משום יוהרא דמכיון דבא ממקום שנוהגין כן ליכא משום יוהרא. 

ו.הסנקציות על שאר השינוים- עד כדי התראה לסלקו ממשרתו :

אבל על שאר השינוים צריך למחות בידו וגם לכופו בהתראה שיהיו מוכרחין לסלקו ממשרתו אם לא יעשה כהדין שלא ישנה כלום ממנהגי בית הכנסת כשהוא מתפלל בביהכ"נ אף שלא לפני התיבה, 

לבד הנחת תפילין בתפלת המנחה ואמירת וידוי בלא הכאה על הלב שלא ניכר. 

והנני גומר בברכה לשרות השלום ביניכם ובין כל ישראל, ידידו, משה פיינשטיין. 

(שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן לד)

6.שיטת הרב עובדיה מתי לנקוט "לא תתגודדו" ומתי לא:

דומה כי אליבא דהרב יוסף אין מגמה עדיפה כשלעצמה אלא מגמת העל שקבע לעצמו – הצורך בשמירת זהות נבדלת ובעלת משמעות לבני עדות הספרדים – היא הקובעת1 בכל מקום שהרב יוסף רואה חשש להתבוללות של ספרדי בקהילה אשכנזית, הוא "מגייס" את החובה לשמור על מנהגי אבות ושולל את הטיעון של "לא תתגודדו" בכל מקום ששמירת הגיוון עשויה להחליש את המסורת הספרדית הארץ ישראל, הוא יפסוק שיש להורות כמרן

(ממרן עד מרן, הרב בני לאו,  תשס"א עמ' 181 )

7.הרב עובדיה ראה חשיבות ראה לשמור על הנוסח של הספרדים בבית ספר שהנהיגו נוסח ספרד האשכנזי:

אודות שאלתו בדבר מה שהונהג בבית הספר התיכון הדתי בעפולה להתפלל בסידור של אחינו האשכנזים החסידים שנקרא נוסח ספרד, למרות שלמעלה מתשעים אחוז של תלמידי ביה"ס הנה הנם מבני הספרדים ועדות המזרח, איזה דרך ישכון אור לפי ההלכה, האם אפשר להם להמשיך במנהג זה, שהוא הכנה לנוסח התפלה האחיד שהונהג בצה"ל וישיבות בני עקיבא, כפי שטוענים חלק מהמורים, או עליהם לשנות מנהגם זה, מכיון שלמעשה אין זה הנוסח המקובל של הספרדים, ועליהם איפוא להתפלל כמנהג אבותיהם בנוסח התפלה. יורנו ושכמ"ה. והנני מתכבד להשיב בס"ד. 

(ט) מסקנא דדינא שבהיות וידוע שנוסח ספרד שבסידורים, אינו הנוסח האמיתי של הספרדים, שהסכים עליו ג"כ רבינו האר"י, כמ"ש להדיא האר"י ז"ל בשער הכונות דנ"א ע"ג, לענין שבקיץ צ"ל ברכנו, ובחורף ברך עלינו, כמנהג הספרדים, וזה שלא כנוסח ספרד הנ"ל. ובברכת שומע תפלה, מבואר בשעה"כ שם שצ"ל: שמע קולינו ה' אלהינו אב הרחמן חוס ורחם עלינו, ואילו בנוסח ספרד הנוסחא מהופכת. וישנם עוד הרבה והרבה שינויים כיו"ב. וע"ע להגאון ממונקאטש בספר חמשה מאמרות (מדף קנט ע"א והלאה). ע"ש. ובהיות שרוב התלמידים ספרדים, הדבר ברור שצריכים להתפלל בסידורים של הספרדים, כגון חוקת עולם, תפלת ישרים, וכיו"ב, דאזלינן בתר רובא והמיעוט נמשך אחר הרוב, וכמ"ש החת"ס וסיעתו. וכן דעת הרה"ג המנוח כמהר"ר עובדיה הדאיה זצ"ל בשו"ת ישכיל עבדי ח"ב (חאו"ח סי' ג'), וח"ד (סי' ג - ד), וח"ה (סי' יז). ע"ש שהאריך למעניתו, וחפץ הייתי להשתעשע בדב"ק, אך מה שהלב חושק הזמן עושק. ועוד חזון למועד. סוף דבר הכל נשמע שעל הנהלת בית הספר והמורים להחזיר עטרה ליושנה ולהנהיג בבית ספרם להתפלל בנוסח הספרדים וכמנהגם, וישאו ברכה מאת ה'. עובדיה יוסף ס"ט 

(שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן י)

8.מקום שנהגו שלא לעשות חזרת הש"ץ  במוסף - הרב עובדיה מתנגד משום לא תתגודדו:

שאלה: בקצת קהלות מן העולים מצפון אפריקה לארץ ישראל, נוהגים עתה בתפלת מוסף של שבת, שהשליח צבור אומר התפלה בקול רם יחד עם הצבור, שלש ברכות הראשונות, עם קדושת כתר, ואחר כך מסיימים התפלה בלחש, ללא חזרת השליח צבור, האם מנהג זה נכון על פי ההלכה? 

ואף על פי שיש מאחרוני דורינו שכתבו להסתמך על תשובת הרמב"ם לבטל חזרת השליח צבור במוסף של שבת ויום טוב, מפני שההמון מספרים זה עם זה ואינם מקשיבים לתפלת החזרה, כאשר האריך בזה בשו"ת מים חיים משאש (סימן מא). וראה עוד בשו"ת פעולת צדיק חלק ג' (סימן מט וקלז), ובשו"ת השמים החדשים (חלק אורח חיים סימן ט'), ובשו"ת קרית חנה דוד חלק א' (סימן טו). אולם נראה שגם הם לא דיברו אלא במקומות שאינם בני תורה, ורוב הקהל היו עמי הארץ שמשוחחים בשיחה בטלה בבית הכנסת בעת חזרת התפלה, נגד הדין וההלכה הפסוקה בשלחן ערוך /א"ח/ (סימן קכד סעיף ז'), שהשח בחזרת השליח צבור גדול עונו מנשוא וגוערים בו. וזאת מלבד האיסור של שיחה בטלה בבית הכנסת, שהוא איסור חמור מאוד, כמבואר בזוהר הקדוש (פרשת תרומה דף קלא ע"ב), ובשלחן ערוך /א"ח/ (סימן קנא סעיף א') ובאחרונים שם. ובראות גדולי הדור שאין דורם דומה יפה למחות בידי ההמון, שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם, לכן בקעה מצאו וגדרו גדר בתוך הוראת שעה כדי למנוע חילול ה', וכדברי הרמב"ם ז"ל. אבל לא יעשה כן במקומינו שהם בני תורה, ובפרט בזמנינו שהתורה חוזרת על אכסניא שלה, וארץ ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם, ורבו שיעורי תורה למבוגרים בכל ערב, ותלמודי תורה וישיבות קדושות, לפיכך יש לנהוג בכל הקהלות בארץ ישראל לעשות חזרת השליח צבור גם בתפלת מוסף של שבת ויום טוב, כתקנת חכמינו ז"ל. וכן פסק בשו"ת משפטי עוזיאל מה"ת (חאו"ח סי' ו שאלה ה). ע"ש. וגם הלום ראיתי להגאון ראי"ה קוק בשו"ת אורח משפט (חאו"ח סי' סא) שהעלה כן לדינא. ע"ש. וכן העלה ידידנו הרה"ג רבי יצחק חזן נר"ו, בשו"ת יחוה דעת חלק א' (סימן יב). ע"ש. ואם יש באיזה מקומות שקצת הקהל מדברים בשיחה בטלה בשעת החזרה, יש להסביר להם חומר האיסור שבדבר, עד שימנעו מכך, וכמו שכתב בשו"ת זכר יהוסף (סימן יט), שעד שיתאמצו לבטל חזרת השליח צבור יותר היה ראוי להוכיח את השומעים שלא ידברו כלל בחזרת השליח צבור, ובפרט כשהוא מנין מצומצם, ובמשך הזמן יורגלו מעצמם להזהר משיחה בטלה ולהקשיב לחזרת השליח צבור וכו'. ע"ש. (וראה עוד במה שכתבנו בשו"ת יחוה דעת חלק ג' סוף סימן טז). ומי שמתקומם נגד מנהגינו הנהוג ברוב ככל הקהלות שבארץ ישראל, וטוען שמכיון שלא נהגו בעירו לעשות חזרה בתפלת מוסף, יש לנהוג כן בבתי הכנסת של עדתם, אינו אלא טועה, שהרי יש בזה איסור לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, וכמו שכתב בתשובת הרדב"ז הנ"ל, מאחר שמנהג רוב הקהלות בארץ ישראל לעשות חזרה כדין התלמוד, לכן אין לשנות ממנהגי ירושלים וארץ ישראל. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב. 

(שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן יב)

9. אמירת תחנון במקום שלא אומרים אע"פ שמהדין צריך לומר:

לצערנו הרבה מזלזלים באמירת תחנון , ואם לפי ההלכה צריך להגיד תחנון יראה כדעת הגדולים דאין בזה כלל לא תתגודדו (שבט הלוי, הרב שמואל וואזנר, יורה דעה, סימן קנז)

10.האם שייך לא תתגודדו במקום שעושין עירוב ואחרים לא רוצים לטלטל שם :

בענין אי שייך לא תתגודדו במקום שעושין עירוב ואחרים אין רוצים לטלטל שם 

ב' בשבת פ' בא התשמ"א בנ"י יצו"א.

מע"כ האי צורב עוסק בחוקי חורב כו' כמר נתן לנטשיץ הי"ו תלמיד בישיבה תורה ודעת. 

אחדשה"ט. מכתבו קבלתי ולא ידעתי מה הוא אם הוא בחור או אברך ולכן לא תיארתיו. ועל דבר שאלתו לענין עירוב אי שייך איסור דלא תתגודדו לפמ"ש בערוה"ש דבהוראה לא שייך לא תתגודדו אבל בדבר הנמסר ביד ההמון שאלו יעשו כך ואלו יעשו כך שייך לא תתגודדו ואף שהדבר יצא מב' בתי דינין מ"מ הדבר מכוער שיראו שישראל בעיר אחת מופלגין לשתי מפלגות מקצת נוהגין מנהג זה ומקצת מנהג אחר לפ"ז בעירוב נמי אם יהיה אסור אף להמקילין לטלטל בתוך העירוב מפני אלו הנוהגין כהאוסרים ע"כ. 

הנה בדבר של שב ואל תעשה ליכא לא תתגודדו כמבואר במשנה פ' מקום שנהגו וא"כ הני שמקפידין שלא להוציא אין זה בגדר לא תתגודדו ועוד דבאמת בכל המקומות בישראל היו מחמירין שלא רצו להוציא אפילו ע"י עירוב ובפרט אחינו בני ישראל בני תורה במדינות ליטא שנהגו כפי חומרת הגר"א ומשכנות יעקב ומרן הגר"ח מבריסק זצ"ל ואפ"ה היו עירובין בכל המקומות ואפילו בבריסק ווילנא וגם בעיר של בעל משכנות יעקב נמי הי' עירוב ואותן שלא טלטלו לא טלטלו וליכא בזה משום לא תתגודדו, 

אמנם אם יש לחוש משום לא תתגודדו יש לחוש שבמוצאי שבת אנן פסקינן כשיטת ר"ת לענין מוצאי שבת קודש וכן פסקו יותר ממאה ושבעים ראשונים ואחרונים ז"ל והוא איסור סקילה והיתר מלאכות לל"ט מלאכות ואחרים מתירים לעשות מלאכות חצי שעה או יותר קודם לזה שלשיטות אלו נראה להדיא כמחלל שבת בפרהסיא והוא איסור דאורייתא ממש לפי שיטת ר"ת וכן פסקו גאוני ליטא כגון מרן המ"ב והגר"ח מבריסק והגאון ר' אהרן קאטלער וכל ישיבות ובני ישיבות דליטא נהגו כן וגם פה מחמירין עוד יותר לשיטת הגר"ח עד ל - 92 מינוט עכ"פ לכ"ע לכתוב ולפרסם בלוחות חצי שעה או יותר מוצאי שבת הוא דבר זר מאד אבל כיון שנהגו מי יכול למחות וגם עוד הרבה דברים כאלו. עכ"פ מה שנוגע לעניננו אין בזה שום חשש משום לא תתגודדו.

דושה"ט בלב ונפש, מנשה הקטן 

(שו"ת משנה הלכות חלק ח סימן קנח)

11.האם יכולים ספרדים להתפלל בנוסח אשכנזים(ספרד/אשכנז)  ומה יעשה ספרדי בקושדה במניין אשכנזי?

שאלה: בטבריה עילית הוקם בית כנסת חדש לתושבי השכונה, כל המתפללים הם יוצאי צפון אפריקה, ורוב הצבור דורש להתפלל בנוסח הספרדי המקובל עלינו מדור דור, אלא שקבוצת צעירים רוצים להתפלל בנוסח אחיד הנהוג בצה"ל, הקרוב לנוסח אשכנז, ורוב הצבור מתנגד לכך. נא להורות לנו הלכה למעשה בנידון זה. 

ברור מאד, איפוא, שהנוסח המכונה בשם נוסח אחיד, שרובו ככולו הוא נוסח אשכנז, דינו לענין זה ממש כנוסח אשכנז, שלפי דעת רבינו האר"י אין לספרדים להתפלל בנוסח זה, והעושה כן אין תפלתו רצויה, ואינה מתקבלת למעלה. ומה גם בנידון שלנו שרוב הצבור דורשים בתוקף שלא לשנות ממנהג אבותיהם, ולהמשיך בנוסח הספרדי המקובל מדור דור, שבודאי שעל המיעוט לקבל עמדת הרוב בנידון, וכמו שכתב ספר עיקרי הד"ט (סימן ה' אות כ"ז), בשם הגאון רבי עזריאל דיאנה (סימן כ"ד), שבית כנסת חדש שמתפללים שם אשכנזים וספרדים, וכל עדה רוצה להתפלל כמנהג אבותיה, הרוב יכוף את המיעוט, מאחר שאין שם מנהג קבוע ע"כ. וכן כתב בשו"ת חתם סופר (חלק חשן משפט בהשמטות סימן קפ"ח). וכן כתב הגאון רבי מרדכי וינקלר בשו"ת לבושי מרדכי תליתאה (חלק אורח חיים סימן א') ועוד. ובספר כתר ראש (שנדפס בירושלים תרנ"ו) כתב, שהגר"א מוילנא ציוה לתלמידו הגאון רבי ישראל משקלוב שנסע לשכון כבוד בין קהלות הספרדים, שלא ישנה ממנהגם בתפלה, ושגם הוא יתפלל כמותם. גם בשאלתות שבסוף ספר מעשה רב (סימן צ') כתב, שבעיר שהרוב נוהגים בנוסח ספרד בתפלה, אין מקום לשנות ממנהגם, משום שנאמר לא תתגודדו, ודרשו חז"ל (יבמות י"ד ע"א) לא תעשו אגודות אגודות. והפירוד במנהג יביא לפירוד לבבות ע"כ. וראה עוד בזה בפאת השלחן (סימן ג' סעיף י"א), ובשו"ת משיב דבר (חלק אורח חיים סימן י"ז), ובשו"ת מהר"ם בריסק חלק ב' (סימן כ"ח), ובשו"ת האלף לך שלמה (חלק אורח חיים סימן מ"ה) ובשו"ת דברי יששכר (חלק אורח חיים סימן ד') ועוד +והנה בספר שבילי דוד אורח חיים (סימן קכ"ה) כתב, שאשכנזי שמתפלל אצל ספרדים תפלת מוסף, לא יאמר נקדישך ונעריצך כמנהגו, אלא צריך לומר כתר, כנוסח הספרדים, שאם לא כן הרי הוא כאומר קדושה ביחיד, ואין דבר שבקדושה בפחות מעשרה ע"כ. ולפי זה נראה שהוא הדין לספרדי שמתפלל עם אשכנזים, שלא ישנה מהנוסח של הקדושה שלהם, ויאמר נקדש את שמך בעולם, וכו', ובמוסף יאמר נקדישך ונעריצך, ולא כתר. אבל לדעתי אין זה מוכרח כלל, שעיקר הקדושה הפסוקים קדוש וברוך, ויש אומרים אף פסוק ימלוך, והשאר הקדמת דברים בעלמא, ואינם מכלל חובת הקדושה, (ע' בש"ע /א"ח/ סי' קכ"ה סעיף א' ובכף החיים שם אות ב'). וראיה לזה, שהרי העוסק בקריאת שמע וברכותיה, ומפסיק לומר קדושה עם הצבור, אינו עונה אלא קדוש וברוך, ואינו אומר נקדישך ונעריצך וכו', וכמו שכתב הלחם חמודות (ברכות פרק ב' אות כ"ג), והמגן אברהם (סימן ס"ו סק"ו), ושאר אחרונים שם. ועיין בשו"ת תורת יקותיאל (סימן ל"ה), שאפילו בבין הפרקים של קריאת שמע וברכותיה לא יאמר נקדישך ונעריצך, ולא יענה אלא רק קדוש וברוך ע"ש. ועיין עוד בקצות השלחן בבדי השלחן (סימן י"ח אות ח'). ואם כן גם אם יאמר כנוסח שנהגו בו אבותיו, לא נחשב כאומר קדושה ביחיד, כיון שהפסוקים שהם עיקר הקדושה שוים לכל ישראל. ולכן נראה שספרדי שמתפלל עם צבור אשכנזים, לא ישנה מנוסח אבותיו, ויאמר נקדישך ונעריצך, ולא נקדש את שמך בעולם, ובמוסף יאמר כתר כנהוג אצלינו. וראה בשו"ת אגרות משה (בהשמטות לאורח חיים סימן כ"ג) ודו"ק.+ 

וידועים דברי מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל חלק ב' (סימן י"א), שכל עניני התפלות נוסחתם וסדריהם מיוסדים על פי סודות עליונים נפלאים רזין טמירין, כמבואר בזוהר הקדוש ובכתבי האר"י, ועל על אות ותיבה יש רמזים נשגבים בכוונות עליונות. וסמך לזה מהגמרא (ברכות כ"ח ע"ב), אמר להם רבן גמליאל לחכמים, כלום יש בכם אדם שיודע לתקן ברכת המינים בתפלת י"ח =שמנה עשרה=, עמד שמואל הקטן ותיקנה. ולכאורה יפלא על גדולי ישראל, כי מה חכמה היא לתקן דברות שתים בלשון הקודש, אלא שבהיות שבכל אות ובכל תיבה מהברכות יש סודות עליונים בייחוד וזיווג מידות העליונות, לכן היה צריך אדם גדול שרוח הקודש שורה עליו לתקן הברכה ולכוין הדברים לפי סודם. ע"כ דברי מרן החיד"א. וכן כתב הגאון בעל שבות יעקב בספרו עיון יעקב (ברכות כ"ח ע"ב), והגאון יעב"ץ בספר מגדל עז (סולם בית אל), והפני יהושע (ברכות כ"ח ע"ב) ע"ש. והגאון רבי חיים מוואלוז'ין בספר נפש החיים (שער ב' סוף פרק י"ג) כתב, שבעומק פנימיות התיבות שבתפלה אין אתנו יודע עד מה, כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפלה מרבותינו הראשונים, ועד אחרן איש אלקים קדוש רבינו האר"י זצ"ל, אשר הגדיל לעשות כוונות נפלאים, אינם בערך אפילו כטפה מן הים נגד פנימיות עומק מתקני התפלה אנשי כנסת הגדולה, שהיו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים, ולא נמצא מי שיוכל לתקן תיקון נפלא ונורא כזה לגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה לדורות התיקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים וכו' ע"ש. וראה עוד בספר סלת בלולה על אורח חיים (סימן ק"א סק"ה), ובפאת השלחן (סימן ג' אות ל"א) ועוד. 

ולכן הדבר ברור שעל המיעוט לקבל עמדת רוב הצבור להתפלל כמנהג אבותיהם, ולבטל מנהגם הקודם שנהגו עד כה, להתפלל בנוסח המכונה נוסח אחיד, שנעשה שלא כרצון חכמים, רבותינו המקובלים אשר מפיהם אנו חיים, ולהחזיק במעוז נוסח התפלה הספרדי המקובל מדורי דורות, וכדרישה הצודקת של רוב הצבור בבית הכנסת. והאמת והשלום אהבו. וה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. 

(שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן ו)

12.תפילין אשכנזיות לספרדים וספר תורה אשכנזי לספרדי:

כד) בעמוד לה אות ז, תפלין שנכתבו כמנהג בני אשכנז, שעושים כד' הט"ז, שמניחים ריוח קטן לפני פרשת והיה אם שמוע פחות משיעור תשעה אותיות, ומצרפים לזה ריוח פחות מתשעה אותיות בסוף פרשת שמע, כדי שתיחשב פרשה, פסולות הן לדעת מרן. והספרדים ועדות המזרח אינם רשאים להניח תפלין כאלה, שאנו קבלנו הוראות מרן. וכבר העלתי כן בשו"ת יחוה דעת ח"ד (סי' ג), ומשם בארה. וכן מצאתי בשו"ת איש מצליח ח"א (חיו"ד סי' מד) שכתב כדברינו, שלדעת מרן אין לצרף ריוח תשעה אותיות משתי שיטות בתפלין, ואפילו בדיעבד פסול. ודלא כהט"ז. ע"ש. וכיון שהוברר לנו שרוב בני אשכנז עושים כיום כד' הט"ז, יש לפסול תפלין של האשכנזים לספרדים. וראה עוד במ"ש בני הרה"ג ר' דוד נר"ו בספר הלכה ברורה ח"ב (בקונטרס אוצרות יוסף סי' כ). ע"ש. אבל משום השינוי בצורת האותיות, בין אשכנז לספרד, אין לפסול, שאלו ואלו דברי אלהים חיים. ולכן מותר לספרדי לעלות לס"ת שכתוב בכתב אשכנזי, וכן להיפך. וכן מעשים בכל יום. וכמ"ש בשו"ת שדה הארץ ח"ג (חיו"ד סי' יח). וע"ע בשו"ת נודע ביהודה (קמא, סי' פ, ותנינא סי' קעא). ובשו"ת עין יצחק (חיו"ד סי' כח אות טו). ובשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"א סי' שמא וח"ב סי' לג). ובשו"ת מנחת יצחק ח"ד (סי' מז). ובספר חגור אפוד (סי' סט), ובספר בית מנוחה (דף קפב ע"ב), ובספר חיים (סי' כ). וע"ע בתולדות רבי יוסף זונדל מסלאנט בשם הגר"ח מוואלוזין, שכתב ג"כ להכשיר בשתי הצורות של האותיות. ע"ש. ובמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ב (חיו"ד סי' כ). ע"ש. 

והמתפלל בצבור שאינם מניחים תפלין של ר"ת, רשאי להניח תפלין של ר"ת בבית הכנסת לפני אשרי, או אחר ובא לציון. ואין בזה חשש כלל משום לא תתגודדו. 

(שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן קח,

הערות על ספר "אור לציון" ח"ב להרה"ג רבי בן ציון א. שאול ז"ל )

13.הנחת תפילין של ספרדי אצל אשכנזים:

ספרדי המתפלל אצל אשכנזים, יניח תפילין כנזכר, אף שהאשכנזים מניחין גם תפילין של יד מעומד. ואין בזה משום לא תתגודדו. וכן בחור הלומד בישיבה שרוב התלמידים בה הם אשכנזים, עליו לנהוג כמנהג בני עדתו. [דבחילוקי מנהגים ליכא לא תתגודדו, יבמות יג: מאירי שם יד. ילקוט יוסף על הלכות תפילין מהדורת תשס''ד, סי' כה הערה סט, שארית יוסף חלק א' שנג].

המתפלל בבית כנסת של אשכנזים [בחו''ל] שכולם מניחין שם תפילין בחול המועד, יש אומרים שאין לו להתפלל שם בלא תפילין, משום לא תתגודדו. ולכן לדעתם יניח שם תפילין בלא ברכה. ולדינא נראה שאין לחוש בזה לאיסור לא תתגודדו, ויתפלל שם בחול המועד כפי מנהגו בלא תפילין. [ילקו''י הלכות תפילין, מהדו' תשס''ד, סי' לא הערה ז].

(קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף, סימן לא - דין תפילין בשבת, ויום טוב וחול המועד)

14.שינויים בענייה אחרי הקדיש כשספרדי מתפלל אצל אשכנזים:

אף על פי שלדעת מרן השלחן ערוך יש לענות אמן בקדיש אחר יתברך, מכל מקום מנהגינו על פי הקבלה שלא לענות אמן אחר יתברך, אלא אחר בריך הוא, וכן ציוה המגיד למרן הבית יוסף. והמתפלל אצל אשכנזים והם עונים ''בריך הוא'' אחר אמירת בריך הוא שבקדיש, הוא יענה אמן, כמנהגינו, ואין בזה משום לא תתגודדו. [ילקו''י אבלות סי' ל' עמוד תקיב]

15.מה קודם כיום- יבום או חליצה?  מחלוקת ספרדים אשכנזים והרבנות פסקה כדעת האשכנזים שיבום קודם והרב עובדיה יצא כנגד פסק זה

א.עולי תימן, היבמה לא רוצה להתביים והיבם רוצה ומנגד יש תקנה של הרבנות שגזרו על חליצה בגלל שחוששים שיבם בזמן הזה עושה זאת לא לשם שמיים:

ב"ה. חודש תמוז תשי"א לפ"ק. פתח תקוה ת"ו. מעשה בא לידינו בבית הדין האיזורי פה פתח תקוה, באחד מעולי תימן שנפלה לפניו אשת אחיו ליבום, והוא רוצה רק ליבם, והיבמה אינה חפצה בו ותובעת שיחלוץ לה ויפטרנה. (ללא טעם סביר לסירובה להתיבם לו). והנה עמדתי ואתבונן בדבר התקנה החדשה שנתקבלה בירושלים ע"י הרבנות הראשית לישראל, בתאריך כ"א שבט תש"י, (והובאה ככתבה וכלשונה בשו"ת היכל יצחק ח"א (חאה"ע סי' ה עמוד נא). וכן נזכרה בקצרה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (חאה"ע סי' קכב סעיף ט אות ז). ע"ש). וז"ל: ברוב קהלות ישראל וכן בקהלות האשכנזים שבארץ ישראל, קבלו עליהם להלכה כדברי הרמ"א שפסק שמצות חליצה קודמת למצות יבום, וגם כששניהם היבם והיבמה רוצים ביבום אין מניחים אותם ליבם. ובהיות שבזמנינו הדבר ברור שרוב היבמים אינם מתכוונים לשם מצוה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל שלא תהיה התורה כשתי תורות, לפיכך הרינו גוזרים על תושבי ארץ ישראל ועל אלה שיעלו ויתישבו בא"י מעתה ומעכשיו והלאה לאסור עליהם לגמרי מצות יבום, וחייבים לחלוץ, ואם לא יסכים היבם לחלוץ מחייבים את היבם במזונות היבמה כפי מה שיפסקו עליו בית הדין עד שיפטור את יבמתו בחליצה. איסור זה יהיה אפשר להתירו רק במסיבות מיוחדות וע"פ החלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל המורחבת בחתימת שני הרבנים הראשיים לישראל. עכ"ל. וחתומים על זה הרבנים הראשיים לישראל הגרב"צ מאיר חי עוזיאל והגרי"א הלוי הרצוג [זצ"ל]. והנה אנו הספרדים ועדות המזרח ותימן קבלנו עלינו הוראות רבותינו הרמב"ם ומרן הש"ע, שסוברים שהלכה כחכמים שמצות יבום קודמת לחליצה אף בזמן הזה שאין מתכוונים לשם מצוה, וחלה עלינו חובת ביאור אם יש תוקף להסכמה הנ"ל לדידן, או לא? 

ב.רוב הפוסקים העדיפו יבום על חליצה:

........

(ו) ניהדר אנפין לנ"ד, שכבר ביארנו שרוב הראשונים פוסקים שמצות יבום קודמת לחליצה כרבנן דאבא שאול. ומהם: השאילתות, והרי"ף, והרמב"ם, והראב"ד, ורשב"ם, וריב"א, והראב"ן, והעיטור, ורבינו ישעיה הא', ורבינו אברהם מן ההר, והרמ"ה, והמאירי, והרמב"ן, והרשב"א, והרא"ה, והריטב"א, והריב"ש, והר"ן, והנימוקי יוסף, וכתב הרדב"ז בתשובה ח"ד (סי' קח), שכן פסק רבינו יונה, ושכן דעת כל חכמי ספרד ושכן המנהג בקטלוניא ובפרובינצא. ע"ש. והמרדכי (פ' החולץ סי' לא) כ' שכן דעת רבני שפירא וגרמיזא ומגנצא. ע"ש. ובתשו' הרדב"ז שם הוסיף שכן דעת רבינו אפרים והרז"ה ורבינו יהונתן ועוד. ע"ש. וכן פסק מרן השלחן ערוך (בסי' קסה). והנה גם הרבה מגדולי האחרונים הסכימו להלכה דמצות יבום קודמת. ומהם: רבינו עובדיה מברטנורא (בספ"ק דבכורות). ובתשו' מהרלנ"ח (סי' לו). ובשו"ת מהר"י בי רב (סי' סא). שו"ת מהר"ם אלשקר (סי' עט). ושו"ת המבי"ט ח"ב (סי' מא). ושו"ת יכין ובועז ח"א (סי' קכד) וח"ב (סי' נג). שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שט ותנז, וח"ד סי' קח). ושו"ת אהלי יעקב למהריק"ש (סי' כא). ושו"ת דברי ריבות (סי' יג). ע"ש. וע' בשו"ת משפטי שמואל (סי' נז) שכ', שהרא"ם בשתי תשובות העלה דמצות יבום קודמת. ושאף הגאון מהר"י טיטאצק שהיה מורה בתחלה כהפו' דמח"ק, שוב חזר בו מפני שראה שרבו כמו רבו גדולי הראשונים שמפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים שפסקו דמצות יבום קודמת ולכן כשמת בנו בלי בנים צוה לאחיו וייבם לזקוקתו. ולכן אף שאני הורתי בתחלה דמח"ק, ונדפסה הוראתי בשו"ת בנימין זאב, זהו מפני שאז לא הגיעו לידי תשובות הריב"ש, וכעת שראיתי שהפליג בכמה פסקים להוכיח בראיות עצומות שמצות יבום קודמת, אני סומך על הוראתו להלכה ולמעשה. ע"ש. וע"ע בכנה"ג (סי' קסה הגה"ט אות ג). ובס' רוח חיים (סי' קסה). ובשו"ת בית דינו של שלמה (חאה"ע סי' א). ע"ש. ומעתה הדבר ברור שהתקנה שהסכימו בה חברי ונשיאי הרבנות הראשית לישראל, אין לה כל תוקף לדידן הספרדים ועדות המזרח שקיבלנו הוראות הפוסקים ומרן הש"ע דמצות יבום קודמת....

ג.במציאות רואים שבשאר ההלכות כל עדה נוהגת כמנהגה בשחיטה, שבת , טהרת משפחה וכו':

ומה שכתבו חברי ונשיאי הרבנות הראשית לישראל בהסכמתם הנ"ל: ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל שלא תהיה התורה כשתי תורות לכן גוזרים לאסור לגמרי מצות יבום, וחייבים לחלוץ דוקא, במחכ"ת הפריזו על המדה בזה, ואין דבריהם נכונים כלל, שהרי מעשים בכל יום בכמה הוראות בדיני שחיטה וטרפות ושאר ענייני איסור והיתר, וכן בהלכות שבת וטהרת המשפחה, כל קהלה נוהגת כמנהג רבותיהם, הספרדים כדעת מרן המחבר הש"ע, והאשכנזים יוצאים ביד רמ"א, וכן נוהגים בחילוקי הנוסחאות, והמבטא בתפלה ובקריאת התורה. ובצורת הכתב של ס"ת תפלין ומזוזות, וכיו"ב, ולא חששנו מעולם שע"י כך תהיה התורה כשתי תורות, מכיון שהדבר ידוע שכל אחד יש לו על מה שיסמוך שנוהג מנהג אבותיו, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. 

ד.גם הרב קוק - שבוודאי לא חשוד על אי אהבת ישראל ושאיפה לאחדות- פסק בזמנו שלא לקנות בשר של שחיטה ספרדית משום שאל יטוש תורת אמך:

וכ"כ הגרא"י קוק באגרות ראיה (סי' תרי"א), להזהיר שלא לקנות בשר כשר מאיטליזי הספרדים, מפני חלוקי ההוראות והמנהגים שבין חכמי ספרד לרבני אשכנז, ושאין זה דבר חדש, שכשם שבכל מקום בחו"ל שהספרדים והאשכנזים דרים יחדיו, מחולקים האיטליזים שלהם מפני זה, והוא הדין כאן באה"ק. וכן היה נהוג פעה"ק ירושלים ת"ו. אלא שכעת באו יחידים ובקשו לפרוץ גדרות עולם הללו, לכן הוכרחתי לעמוד כנגדם. ואין בזה דבר ח"ו נגד אחדות האומה ונגד דרכי שלום, כי הכל יודעים שכל אחד חייב להזהר ולנהוג כמנהג אבותיו, משום אל תטוש תורת אמך. ע"כ. ומכאן ג"כ תשובה לדברי ההסכמה הנ"ל. [וראה בס' הצבי ישראל בקונט' משואה לדור עמוד פ"ו, שכ', בישיבה אחת של מועצת הרבנות הראשית לישראל דנו בענין השחיטה ובדיקות בבית המטבחים בא"י, 

ה.הרב עוזיאל הציע פעם לבטל את השחיטה הספרדית בענוותנתו בשביל אחדות האומה והרב פרנק התנגד נחרצות:

והציע הראש"ל הגרב"צ עוזיאל ז"ל, מתוך רוב אהבתו לאחדות האומה, והסרת מחיצות ההבדלים שבין העדות, לוותר על השחיטה הספרדית, ולאחד את השחיטות בירושלים, והסכים שגם הספרדים יקבלו עליהם מנהגי האשכנזים, ברם הגרצ"פ פראנק ז"ל התנגד לכך בתוקף, ואמר: אף אם הרבנים יסכימו לביטול שחיטתם, אקום אני ואארגן שחיטה ספרדית בירושלים, לפי שלדעתנו על כל עדה להמשיך לנהוג כמסורת אבותיה, ובמנהגיהם המקובלים מדורי דורות. ע"כ. וכנראה שגם בענין ההסכמה של איסור היבום לספרדים, נמשך הגרב"צ עוזיאל לשיטתו, מאהבתו לאחדות האומה, וגדולה אהבה שמקלקלת השורה. ובאמת שחלילה לבטל פסקי רבותינו מרי דאתרא גדולי רבני ספרד בשביל הדמיון לאחדות האומה, ובשל רבים מאן מחיל ומאן שביק, וה' הטוב יכפר בעד]. 

ו.רוב הפוסקים ובראשם כמובן השו"ע מעדיפים יבום על חליצה ולכן יש לנהוג כך:

.....

(ט) סוף דבר הכל נשמע שלפע"ד נראה ברור שלגבי דידן דנקטינן בשפולי גלימיה דמרן ז"ל, וכל קדושים שעמו, רוב מנין ורוב בנין מגדולי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים, מצות יבום קודמת לחליצה גם בזמן הזה, ואין כל תוקף להסכמת נשיאי וחברי הרבנות הראשית לישראל שגזרו אומר לבטל לגמרי מצות יבום, גם מהספרדים ועדות המזרח, ואין להם כל סמכות לכך. וע' בשו"ת משפט וצדקה ביעקב ח"ב (סי' כ) שכ', שאחר שנתפשטו חיבורי מרן הבית יוסף והשלחן ערוך בכל תפוצות ישראל, דבריו וסברתו, שוב אין לנו אלא סברת מרן ז"ל, ואפילו נגד אלף פוסקים. ע"ש. גם בשו"ת חיים ביד (סי' קח) כתב, גלוי וידוע בכל העולם כי חכמי ספרד וצרפת קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם לפסוק הדין בכל מקום כדברי מרן רבינו יוסף קארו ז"ל, ואפילו יחלוקו עליו כל האחרונים. ועל כן יאמרו המושלים: לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. ע"ש. ובשו"ת רב פעלים ח"ב (חיו"ד סי' ז) כ', שאפילו מאה אחרונים חולקים על פסק מרן השלחן ערוך, ומקילים נגד סברתו, אין שומעים להם, ואפילו בהפסד מרובה, כי אנו מחוייבים ללכת אחרי הוראות מרן מכח הקבלה שקבלנו עלינו ועל זרעינו. ע"ש. וע"ע בשו"ת הלכות קטנות ח"א (סי' קפב). ובשו"ת ימי יוסף ידיד ח"א (חאו"ח ס"ס ג), ובשו"ת ישא איש (חאה"ע ר"ס ב). ע"ש. ודעת לנבון נקל שחלילה לסמוך על מה שגזרו בהסכמה הנ"ל שאם יסרב היבם לחלוץ על הבית דין לפסוק עליו מזונות ליבמה עד שיחלוץ, שהדבר ברור שאם ירצה היבם ליבם, ואין כל מניעה מצד ההלכה, הצדק עמו, וחלילה להוציא ממנו ממון שלא כדין. (ויש מקום לדון גם על החליצה, אם נעשית מתוך לחץ פסק - דין כזה, כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים בבית יוסף אה"ע (סי' קלד) בשם הרשב"ץ. וע"ע בפתחי תשובה (שם ס"ק יא) ובשאר אחרונים. ואכמ"ל). והרי אפי' לפי מנהג אשכנז שפוסקים כהרמ"א דמצות חליצה קודמת בזה"ז, כ' בשו"ת הב"ח (ס"ס עח), שאם שניהם רוצים ביבום ואינם באים לבית דין אלא הולכים מעצמם ומתקרבים זל"ז, אין כח בידינו להפרישם לא מצד הדין ולא מצד התקנה, כי מעולם לא מצאנו לקדמונים שגזרו שלא ליבם, אלא שאין אנו נוהגים ביבום מחשש שמא יכוין היבם לשם נוי או לשם ממון, אבל לא מצאנו תקנה על זה כלל וכו'. ע"ש. וכ"ה בשו"ת דברי מלכיאל ח"ה (ס' קכב). ובשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' קט). ע"ש. ולדידן אורויי מורינן להו לכתחלה ליבם, אלא שיש להסביר להם גודל המצוה וערכה, שיתכוונו לשם מצות יבום, ותסגי להו בהכי, שאפילו אם יתכוונו גם לשם נוי או גם לשם ממון אין להקפיד על כך, וכמ"ש השבות יעקב והערוך השלחן והגרי"ח בבן איש חיל הנ"ל. וכ"ש אם יש רגלים לדבר שהיבם מכוין לשם מצוה, שבודאי שראוי מאד שבית הדין יעודדו אותם לקיים מצוה רבה זו. ולכן גם בנ"ד יש לבית - הדין להשפיע על היבמה להסכים לבקשת היבם ולהתיבם כדי להקים שם המת על נחלתו. ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. והש"ת /והשי"ת/ יאיר עינינו בתורתו הקדושה אמן. עובדיה יוסף ס"ט 

(שו"ת יביע אומר חלק ו - אבן העזר סימן יד)

פרק ג: יהדות אשכנז- כמה קווים לדמותה

1.כמות היהודים בעולם ערב מלחמת העולם השניה:

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה^[52] מספר היהודים במאות האחרונות:

שנה	סך הכל יהודים בעולם (אלפים)	מתוכם בארץ ישראל (אלפים)	מתוכם בארץ ישראל (אחוזים)
1882	7,800	24	0
1900	10,600	50	1
1914	13,500	85	1
1922	14,400	84	1
1925	14,800	136	1
1931	15,700	175	1
1939	16,600	449	3
1948	11,500	650	6
1955	11,800	1,590	13
1970	12,630	2,582	20
1980	12,840	3,283	26
1990	12,886	3,947	31
2000	13,212	4,955	38
2010	13,925	5,803	42
2021[1]	15,200	6,983	45

2.כ-90 אחוז מיהודי העולם ערב השואה הם אשכנזים:

באירופה ואמריקה(יהדות אשכנז)  ערב השואה יש 15 עשר מליון יהודים ומחוץ לאירופה- בארצות האיסלאם -יש סדר גודל של 750 אלף -מליון יהודים 

(ד"ר אבי פיקאר , מתוך פודקאסט מלחמות היהודים עם ירון לונדון, פרק 1)

3.ספרדים ואשכנזים בישוב הישן שבארץ ישראל:

...באותו יישוב יהודי ישן , טרום-ציוני , השתרשו שני כינויים שונים לציון שתי הקבוצות היהודיות שיעמדו אחר כך משני עברי הבעיה העדתית: "ספרדים" ו"אשכנזים" . במקורו ציין הכינוי "ספרדים" את היהודים שהגיעו מחצי האי האיברי או גורשו ממנו ואשר התיישבו ברובם , לאחר שנת 1492 במרכז האימפריה העות'מאנית; הכינוי "אשכנזים" ציין את יוצאי גרמניה (אשכנז) שהתיישבו במזרח אירופה ודיברו יידיש. 

לשני גרעינים אלה, שהיו מיוצגים במאה הי"ט בארץ ישראל, הצטרפו יהודים שמוצאם היה שונה, אך הם זוהו והזדהו עם אחד משני המחנות. אל הספרדים נספחו באופן עקרוני כל יוצאי ארצות האסלאם , כלומר בני הארץ מדורי דורות ויוצאי המיעוטים היהודים באסיה ובצפון אפריקה, רובם דוברי ערבית, 

ואילו אל האשכנזים נספחו יוצאי אירופה כולה ואחר כך גם צאצאיהם באמריקה. 

הספרדים שישבו במערב אירופה וכן בארצות הבלקן לא התאימו כל כך לחלוקה סכמטית זו , אך הם היו מיעוט ולא פגעו בכיוון הכללי של החלוקה , שהלם את התפתחות החלוקה העולמית בעידן הקולוניאלי

(ההיסטוריוגרפיה הישראלית והבעיה העדתית/ירון צור, היסטוריון וממקימי האו"פ)

4.אחוז הישראלים מנישואי תערובת נכון לשנת 1995:

5.יהדות אשכנז- ההתחלה:

א.אשכנז- נינו של נח:

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל: בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס: וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה: (בראשית י, א-ג)

ב.ירמיהו מזכיר את  עם אשכנז הממוקם כנראה באיזור של הרי אררט בטורקיה ממנו יצאו עמים להלחם בבבל:

שְׂאוּ-נֵס בָּאָרֶץ, תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגּוֹיִם קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גּוֹיִם--הַשְׁמִיעוּ עָלֶיהָ מַמְלְכוֹת אֲרָרַט, מִנִּי וְאַשְׁכְּנָז; פִּקְדוּ עָלֶיהָ טִפְסָר, הַעֲלוּ-סוּס כְּיֶלֶק סָמָר (ירמיהו נא,כז)

שאו נס. לרמז על העובדי כוכבים שיתאספו לבוא למלחמה על בבל (מצודת ציון,שם)

ג.עם ממוצא אירני בשם זה התיישב בדרום רוסיה:

‏סְקִיתִים...

‏‏ במשמעות המצומגמת -- המקובלת אצל הסופרים הקלא‏סיים ובמחקר ההיסטורי בן זמננו -- הוא שם עם, או אגד- שבטים, ‏ממוצא איראני. שישב בערבות דרום רוסיה. ולחופי הים השחור, ‏ואורח-חייו תואר בפירוט רב בידי הרודוטוס (ספר /1, 1--142).

‏במאות 2-4 לפסה"ג נתקיימה באיזור זה ממלכת הס'. ארץ סיה, ‏במובנה המצומצם. השתרעה בזרמם התחתון של הנהרות בוג ודגיפר ‏ולחופיו הצפוניים של ים-אזוב. לפי מסורת אחרת אצל הרודוטוס,

‏היא כללה את כל האיזור שבין הנהרות דון ודנובה,

‏היסטוריה. יש סבורים שמוצאם של הס' האירופיים בערבות ‏דרום יסיביר ואסיה התיכונה, ויש סבורים. שהם היה למן האלף ‏השני, היישוב האוטוכתוני של דרום רוסיה וצפון-קווקז, בעיקר בחבל קובן

‏

‏הרודוטוס מספר, שקדמו להם הקימרים (ע"ע) ושהס' כבשו את ‏ארצם והתנחלו בה. -- הידיעות הראשונות על הס' הן מכתובות ארסחדון מלך‏ אשור. (681--669. לפסה"נ), המספרות, שהאשורים ‏לחמו בקימרים ובס' מצסון ומצפון-מערב לאשור. הס' הגיעו לגבולות ‏אשור מצפון לקווקז. הם עברו לאורך חופו המזרחי של הים הכספי,

 בדרכם פגעו קשה בממלכת אררט (ע"ע). שמם באשורית ‎ashguza‏

‏‏ובמקרא -- אשכנז (ע"ע)...

(האינציקלופדיה העברית ערך ‏סְקִיתִים)

ד.יהודים  קראו לאשכנז לאיזור של גרמניה וצפון צרפת כבר מהמאה ה-9 כנראה בגלל דמיון מסויים לשם זקסן (סקסוניה):

שימשה המילה 'אַשְׁכְּנַז' בימי הביניים כינויה של גרמניה. קשה לדעת מדוע הועדף שם זה דווקא ויש המשערים, כי השם אשכנז מזכיר את 'זאקסן' (סקסוניה),{אחת מ-16 המדינות המרכיבות את גרמניה}  ומכל מקום הייתה זו כנראה תחילת ההבחנה בין 'ספרדים' ל'אשכנזים'...

( על דעת המקום: האמת הצרופה על צרפת וצריפין/יהודה זיו)

https://www.jstor.org/stable/23580583?read-now=1&refreqid=excelsior%3A7f8d67cddfd921c0d09e35fce7d536fb&seq=4#page_scan_tab_contents

ה. שו"ם- שפירא(ספייר), וורמייזא(וורמס) ומגנצא(מיינס) - המרחב הבסיסי ממנו החלה יהדות אשכנז:

ה1.שלוש קהילות שהיוו את הבסיס ליהודת אשכנז:

היום קוראים לאשכנזים לכל מי שאבותיו הגיעו מאירופה, מהארצות הנוצריות.מרוסיה במזרח ועד אנגליה במערב, חוץ מספרד אבל במקור הכל התחיל ב-3 קהילות שהתיישבו בימי הביניים לאורך נהר הריין,קוראים להם קהילות שום- שפירא(ספייר), וורמייזא( וורמס ומגנצא( מיינס).הוא הגבול בין שוויץ לגרמניה וצרפת וגמרניה, היה גבול בין עמים, מקום להתיישבות סביבו וגם נתיב תחבורה לאנשים ולמסחר. עמים ושבטים נדדו לאורכו לאורך כל ההסטוריה וגם היהודים.המסחר האירופה נשלט ברובו ע"י יהודים, בהרבה מקרים לא איפשרו להם לעשות שום דבר אחר...

כשבית המקדש השני נחרב ועוד יותר לאחר כישלון מרד בר כוכבא הרומאים הגלו עשרות אלפי יהודים בתור עבדים  לרומא ולשאר אירופה...יהדות איטליה היתה מחוברת למרכז שנשאר בארץ ישראל...

ה2.היהודים נדדו בקבוצות בגלל הצרכים הקהילתיים לקיום היהודי ההלכתי:

בהחלט סביר שהיהודים מאטליה חיפשו הזדמנויות לחיים טובים יותר  ועברו צפונה לאורך נהר הריין...מרחבי המחיה מצטמצמים ויש תנועת התרחבות של העמים , ליהודים היה תפקיד באותה תקופה , תפקיד כלכלי מסחר בנקאות וכשממלכות מתפשטות גם היהודים שלהם עוברים איתם ויהודים לא עוברים אף פעם לבד- סוחר יהודי צריך שוחט, מלמד לילדים שלו, צריך מניין...

ה3.היידיש נוצר משילוב של גרמנית מקומית( עתיקה) ועברית, כמו הלאדינו והערבית-יהודית:

הקהילות היהודיות מתבססות קודם במגנצא ואח"כ בשפרייא וורמייזא ומפתחות תרבות ואורחות חיים משלהם סביב התורה והלימוד.היהודית זנחו את השפות שהגיעו אויתם והחלו לדבר גרמנית מקומית , לא הגרמנית של היום אלא הגירסה העתיקה שלה ולתוכם נכנסו גם מילים בעברית מה שיצר את מה שנקרא עד היום- יידיש...

(מתומלל מתוך פודקסט "קדמא" פרק 11: מי המציא את האשכנזים, נועם אשכולי הי"ו)

ה4.הקהילות נוצרו סביב משפחה חזקה אחת- כלכלית, הלכתית :

 לצערנו, אין לנו תיעוד נרחב על מעשיהם של יהודים או של קהילות יהודיות באיטליה וברחבי אירופה בכלל באותן מאות השנים. אנו מתוודעים מחדש לחיים היהודיים רק במאה התשיעית, כאשר משפחה יהודית גדולה וידועה – משפחת קלונימוס – ריכזה סביבה קבוצת משפחות נוספות, עברה מצפון איטליה, דרך האלפים אל אשכנז. מצאצאיהם, דור אחר דור, קמו ראשי הציבור וראשי הישיבה במגנצא – המקום הראשון אליו הגיעה קבוצה זו. למעשה, מהם ניתן להתחיל לתאר את ההתיישבות היהודית באשכנז לאורך מאות השנים. ממגנצא יצאו לשני מקומות נוספים – וורמיזא ושפירא. אותו דגם חזר על עצמו גם במקומות אלו: איש חשוב, משפחתו ועימהם קבוצה מסויימת של תלמידים ועוזרים של האישיות המרכזית, מגיעים אל המקום החדש ונוסדת קהילה. כך ניתן להבין את דרך ייסוד הקהילות: די היה באיש מרכזי אחד, בעל מדרגה רוחנית גבוהה, שישפוט, ידון, יפסוק וילמד, כדי להוות תשתית לקיומה של קהילה חדשה, שהרי דווקא בכגון אלה התייחדה הקהילה היהודית: דיניה – דיני ישראל, שפתה – לשון הקודש, חינוכה – תורה ומצוות, תכלית מוסדותיה – השתמרות יהודית והתייחדות מן הסביבה.

(בינה לעיתים/הרב זאב סולטנוביץ', חלק ב עמ 256)

פרק ד: רבנו גרשום, תקנותיו והיחס אליהם בין האשכנזים והספרדים

1.רבנו גרשון- סוף עידן הגאונים- תחילת עידן הראשונים:

א.המעבר מגאונים לראשונים- מאור הגולה- ע"פ רש"י

אנחנו הסיטורית בסוף תקופת הגאונים, המרכז היהודי מבחינת ההלכה ידע סמכות הוא בבבל והנה באשכנז ואח"כ בצרפת צומח מרכז תורה מפואר, 3 הקהילות (מגנזא וורמייזא ושפירא)  היו תשתית להיווצרות מרכז יהודי תורני חדש...כמו גאוני בבל בסורא ובפומבדיתא, שלא רק הרבנים של המקום וראשי הישיבו ת אלא גם חלשו במכותם התורנית בשטח גדול על  קהילות יהודיות ואיחדו מנהגים והלכה , חלשו בסמכותם התורנית על שטח גדול אותו דבר גם באירופה , באשכנז....המרכז הדתי והלאומי לכל יהדות אירופה..

החכם הראשון המשמעותי הוא רבנו גרשום מהכונה מאור הגולה.הראשון שקרא לו כך הוא רש"י

(מתומלל מתוך פודקסט "קדמא" פרק 11: מי המציא את האשכנזים, נועם אשכולי הי"ו)

ב.הרדיפות וכפיית הנצרות- גם בימיו של רבנו גרשום:

בשעת השמד שמעתי ממורי הרב ר' שמשון זצ"ל שרבי גרשום נתאבל על בנו כשנשתמד ארבעה עשר יום ("אור זרוע" בהלכות אבלות סימן תכח)

2. רש"י ורבנו גרשום:

א.רבותיו של רש"י היו תלמידי רבנו גרשום:

אביו רבי יצחק ירחי, וכן רבי יעקב בן יקר, רבי יצחק סגן לויה ורבי יצחק בן יהודה - תלמידי רבנו גרשום מאור הגולה

(אליבא דויקיפדיה)

ב.מאור הגולה- כינוי שנתן לו רש"י:

אין גדול כמותו להתיר... וכ"ש רבי' גרשום זכר צדיק וקדוש לברכה שמאיר עיני גולה וכולנו מפיו חיין וכל בני גלות אשכנז וכיתים תלמידי תלמידיו הן. (רש"י, תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן כ"א).

ג.יש מסורת שרבנו גרשום קיבל מאחרון הגאונים- רב האי גאון ובשנה שנפטר רבנו גרשום נולד רש"י:

"ורבינו גרשם מ"ה קבל מרב האי ונפטר שנת ד' אלפים ות"ת ורש"י נולד באותו שנה ויחי ס"ה שנים ונפטר בשנת ד' אלפים ותתס"ה" (שו"ת מהרש"ל סימן כט, רבי שלמה לוריא (רש"ל או: מהרש"ל; ה'ר"ע 1510 – י"ב בכסלו ה'של"ד 7 בנובמבר 1573), היה מגדולי פוסקי ההלכה ופרשני התלמוד, וממנהיגי יהדות אשכנז במאה ה-16.-ויקיפדיה)

ד.רבנו גרשום- המייסד, רש"י- הממנף:

רבנו גרשום הוא זה שהניח את היסודות ליהדות אשכנז ורש"י יקח את יהדות אשכנז לשלב הבא..

(מתומלל מתוך פודקסט "קדמא" פרק 11: מי המציא את האשכנזים, נועם אשכולי הי"ו)

3.כמה מהתקנות המפורסמות של רבנו גרשום:

(1) איסור לשאת שתי נשים.
(2) איסור לגרש אישה בעל כורחה.
(3) איסור קריאה במכתב ששלח אדם אחר לחברו.
(4) איסור להזכיר לאנוסים שחזרו ליהדות את עברם (במקורות מעטים בלבד).
(הניסוח ע"פ אתר דעת)

4.תוקפם של תקנות רבנו גרשום- 

א.מכח הכינוס הגדול של חכמים:

למרות הגזירות והרדיפות שעברו באותה תקופה על קהילות אשכנז וצרפת, החלו חיי הציבור בעת ההיא להתארגן ולהתגבש. חכמי אותה תקופה ראו צורך לתקן תקנות המתאימות לדרישות זמנם ומקומם, לגדור פרצות בחומת הדת ובחיי החברה והמשפחה. ביוזמתו של רבינו גרשום ובעקבות מאמציו, התאספו הקהילות במגנצא. באסיפה זו התקבלו תקנות רבות, חלקן גם ב"הכרזת חרם". תקנות אלו ידועות בשם "תקנות רבינו גרשום מאור הגולה".

אכן, התקנות התקבלו באסיפת הקהילות ובמעמד רבים מגדולי ישראל באותה התקופה. בכמה מקורות תקנות אלו מופיעות תחת הכותרת "תקנות הקדמונים" או "חרם הקדמונים" או "תקנות הקהילות", מבלי להזכיר את שמו של רבינו גרשום. יחד עם זאת, תקנות אלו נתלו בשמו של רבינו גרשום מאור הגולה בגלל אישיותו המזהירה והמקובלת כגדול הדור במלוא המובן של המילה.

עובדה זו, שתקנות רבינו גרשום מאור הגולה התקבלו באסיפת הקהילות ובמעמד רבים מגדולי ישראל, היא למעשה כורח המציאות. ההלכה המקובלת היא, שחכם אחד אינו אוסר ואינו גוזר גזירות על כל ישראל אלא לבני עירו ולגבולותיה . כלל זה נאמר אפילו בנוגע לחכם המופלג שבדור בחכמה ובזקנה ואפילו הנשיא בישראל, הגדול שבסנהדרין, אין בכוחו לגזור גזירות בדברים המותרים על כל ישראל, אלא בהסכמת הסנהדרין כולם או רובם.

מכאן, שתקנות של רבינו גרשום מאור הגולה, שביסודן עוסקות בדברים המותרים מצד הדין לכל ישראל מחויבות היו להתקבל על ידי אסיפת כמה קהילות ובהסכמת גדולי הקהילות הללו. אלמלא הסכמת הקהילות וגדוליהם, לא היה כוח בידי התקנות הללו אלא לחייב את קהילת מגנצא וסביבותיה.

(מאמר "מה זה חרם דרבנו גרשום? ומיהו רבנו גרשום?"/ מנחם ברונפמן)

ב.כאילו ניתנו מסיני !

חכם אחד היה בארצנו והיה שמו רבינו גרשום, תיקן תקנות טובות בענייני גירושין והיה בימי הגאונים ז"ל
ותקנותיו וגזרותיו קבועות ותקועות כאילו ניתנו מסיני, בשביל שקיבלום עליהם ומסרום מדור לדור  (שו"ת הרא"ש כלל מ"ג סימן ח', רבי אשר בן יחיאל (ה'י', 1250 – ט' בחשון ה'פ"ח, 1327), המכונה הרא"ש, היה מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית- ויקיפדיה).

5.כוחו העצום של החרם:

מדוע העונש שנבחר על ידי בית הדין ביחס לעוברים על תקנותיו היה דווקא החרם? החרם כאמצעי, ידוע לנו עוד מימי בית שני, אך בדרך כלל נגזר חרם על אדם מפני שעבר על המצוות המקובלות באורח החיים הרגיל וחרג באופן חמור מן הנורמות הנוהגות בקהילתו. החידוש המשפטי שבתקנות רבנו גרשום בכך שעונש החרם הפך לאמצעי העיקרי לשמירת התקנות, כעונש היעיל והקשה ביותר, אף יותר מעונשי גוף או ממון, שנהגו באותו הזמן. החרם פירושו התרחקות ד' אמות מן העבריין, איסור כל קשר עימו, כולל קשרי מסחר וסיוע מסוג כלשהו, אף לא דיבור או שיחה. העבריין נותר לבדו. ברור, שליהודי זהו העונש הכבד ביותר שאפשר היה להטיל, מפני שהקיום היהודי, במציאות של ימי הביניים, בלתי אפשרי מחוץ למסגרת הקהילה. יהודי לא יכול להתקיים לבדו – מחוץ לקהילה אין חיים: אין משפחה, אין שפה, אין בית ספר, אין חברה. לכן, הטלת חרם, פירושה, גזירה שאי אפשר לעמוד בה, אלא אם כן האדם מחליט להתנצר, כלומר, לעבור למסגרת קיום אלטרנטיבית. ואכן, היו שבחרו בדרך זו והתנצרו, אך להשאר יהודי ללא קהילה מאורגנת זהו דבר בלתי-אפשרי.

(בינה לעתים/הרב זאב סולטנוביץ' ע"מ 270)

6.בגמרא נפסק להלכה שניתן לשאת יותר מאישה אחת אם כי מציאותית כבר אז היה פחות מצוי:

במשך הדורות המצב הכלכלי הלך והשתפר, ובמקביל נתמעטו מאוד המקרים של נשיאת שתי נשים, עד שכבר בתקופת המשנה, לפני כאלפיים שנה, לא נזכרו תנאים שהיו להם שתי נשים (ועי' הרחבות). בתקופת התלמוד, לפני כאלף ושש מאות שנים, הנורמה שאין אדם נושא אשה שנייה על אשתו היתה כל כך ברורה, עד שנחלקו האמוראים האם בפועל מותר לאדם לשאת אשה נוספת על אשתו. לדעת רבי אמי, אסור, מפני שכל אשה שמתקדשת לבעלה עושה זאת על דעת שלא ישא אשה נוספת, ולכן מותר לאדם לשאת אשה נוספת, רק אם אשתו הראשונה תסכים לכך או שישלם לה את כתובתה ויגרש אותה תחילה. אמנם ההלכה נקבעה כדעת רבא שסבר, שהואיל והבעל לא התחייב לכך במפורש, מותר לו לקדש אשה נוספת בלא הסכמת הראשונה (יבמות סה, א).

(פניני הלכה, ספר שמחת הבית וברכתו, פרק י, ט – איסור שתי נשים)

7.איך אסרו דבר שהותר במפורש בתורה ?

לכאורה קשה, הרי כלל נקוט בידינו, שאין לחכמים סמכות לאסור דבר שהותר במפורש בתורה (ט"ז יו"ד קיז, א), ואם כן איך יכול היה רבנו גרשום לאסור נשיאת שתי נשים, ומדוע נתקבלה תקנתו בישראל? פירש מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שמתוך ההקשר שבו נאמר בתורה שמותר לשאת שתי נשים אפשר להבין שהדבר אינו רצוי, שנאמר (דברים כא, טו): "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה". הבעיה הראשונה, שאחת אהובה ואחת שנואה. כמו כן מצינו ששתי נשים נקראות צרות זו לזו. מתוך כך עלולים להגיע לסכסוכי ירושה שעלולים לקרוע את המשפחה, עד שנצרכה התורה להזהיר: "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (שם טז-יז). לאחר מכן מובא המקרה של 'בן סורר ומורה', ופירשו חכמים שדבר זה בא ללמדנו, שמצבו הקלוקל של הבן נגרם מכך שהיו לאיש שתי נשים (רש"י דברים כא, יא; שיחות הרצי"ה דברים עמ' 361). הרי שההיתר לישא שתי נשים הוא בדיעבד, מפני ההכרח שאי אפשר לגנותו. אולם כשהסתלק ההכרח, נהגו בישראל שלא לשאת שתי נשים.

ראוי לציין, שהוראות ההלכה הלכו יחד עם שיפור היכולת של הגברים להתפרנס, והקדימו במאות ואלפי שנים את עליית מעמד האשה מבחינה כלכלית. כי רק בתקופה המודרנית, עם שכלול המכונות, והמעבר מעבודה פיזית קשה לעבודה שדורשת יותר כשרון שכלי ורגשי, עלתה רמת הכנסתן של הנשים, ומעמדן הכלכלי השתפר. כלומר, לא כוחן הכלכלי הגובר של נשים גרם לשינוי ההוראה ההלכתית, אלא שיפור המצב הכלכלי של כלל האוכלוסייה והפנמת ערכי המוסר. לכן, מעת שהיה ניתן לקיים את הנשים בלא היתר נשיאת שתי נשים, הדבר נאסר לחלוטין או שהפך לתופעה נדירה. וכן היה בזמן חז"ל לגבי תקנת הכתובה – מעת שניתן היה לדרוש מהאיש לתת כתובה, כך נקבע.

(פניני הלכה, ספר שמחת הבית וברכתו, פרק י, ט – איסור שתי נשים)

8.הטעמים לחרם דרבנו גרשום על אישה שניה:

א.קושי כלכלי- מציאותי באשכנז:

חששו ושקדו על בנות ישראל בהיותינו בגולה אשר ירבה לו נשים ויולד בנים הרבה לא יוכל להספיקן כי אפילו לרבא דהלכתא כוותיה דאמר בפרק הבא על יבמתו נושא אדם כמה נשים הא מסייס /מסיים/ והוא דאית ליה למוזיינינ' ועל אלה חששו קדמונינו בהיותינו בגולה טרודים וכעניים וכל ממונינו על קרן הצבי 

(שו"ת מהר"ם פדואה סימן יד)

ב.שמירה על שלום בית:

שמא חרם זה לא לתקנת נשים לבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו מריבה לתוך ביתם
(שות הר"ן סימן מח)

ג.השפעה נוצרית:

ג1.השפעה כללית לגבי אמצעי החרם:

ניתן לשער שהיתה גם סיבה נוספת לבחירת אמצעי ענישה מיוחד זה: השפעה מן התרבות הנוצרית הקנאית, שבלהט הויכוחים הדתיים בין כתות וזרמים, הטילה חרמות. אמנם, החרמות שלהם היו מרחיקי לכת, עד כדי רדיפה והמתה במיתות משונות. אם כן, שתי סיבות היו לעונש החרם:  א. עונש החרם היה בעל עוצמה רבה בקרב הקהילה היהודית.  ב. בסביבה הנוצרית היה החרם מקובל מאד.

(בינה לעתים/הרב זאב סולטנוביץ' ע"מ 271)

ג2.השפעה ספציפית לגבי נשיאת 2 נשים שלא היתה מקובלת אצל הנוצרים:

יתכן שהתקנה נבעה, במידה רבה, מהיענות לאתגר הסביבתי וחשש מחילול ה' בעיני הנוצרים. היה צריך להפחית את הלחץ שהפעילה הסביבה על הקהילה היהודית בלאו-הכי – לחץ להתנצר, להטמע ולהתבולל. אמנם, בפועל היה העולם הנוצרי רווי אלימות, אונס וניאוף, אך מבחינה דתית בקושי הותרו בו נישואין לאשה אחת. בעולם הקתולי אף אין אפשרות לגירושין, וכדי להנשא בשנית צריך לחכות עד שבן הזוג או בת הזוג ימותו. באותו עולם ששלט בו "טוהר המידות" של תא משפחתי קטן מאד, קשה היה להתיר מציאות שנראתה פורצת כל גדר ונורמה מוסרית

(בינה לעתים/הרב זאב סולטנוביץ' ע"מ 271)

ג3.לכתחילה היה ראוי לאסור את חדר"ג ורק המיאות בין הנוצרים מחייבת את זה:

מלבד שלא נתפשטה גזרתו בכל הארצות ולא נתקבלה בכל ישראל, כי בארצות המערב והמזרח לא חלה כלל רק במדינת אשכנז לבדה וזה מפני חמת המציק שאינן מתירין לאדם לקחת יותר משתי נשים שהוא אצלם לעוון אשת איש יחשב... אין אומה ראויה להרבות בנשים אלא האומה הקדושה. לפיכך התירה התורה אותן לאיש הישראלי מפני שאסרה לו הזנות והנאוף. וגם אשתו אסורה לו בימים רבים של נדה וזבה ולידה למען יוכל עמוד בהן לפיכך לא לחנם התירתן תורה. וגם כדי להרבות זרע ישראל ובדין שיאסרו האומות עליהן יותר מאחת שבלא"ה הם רבים וא"צ אלא לישוב המדינה. ומהראוי היה למנוע מלאסור ליהודי שתי נשים משום איסור דבחוקותיהם לא תלכו, רק משום שהוא בשב ואל תעשה וגם מחמת הסכנה ליהודים השוכנים בין הערלים כשנושאים שתי נשים, הוצרך רגמ"ה לגזור איסור זה שלא מן הדין.

(שו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב סימן טו, רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין (קרי: עֶמְדְן; בתעתיק לועזי: Emden; ט"ו בסיוון ה'תנ"ח (4 ביוני) 1698), אלטונה – ל' בניסן ה'תקל"ו (19 באפריל 1776), שם), היה רב ותלמיד חכם, מגדולי הרבנים במאה ה-18. נודע בכינוי יַעְבֵ"ץ (ראשי התיבות של שמו, יעקב בן צבי-ויקיפדיה)

ד.חיזוק לתקנה הראשית שהיא שלא יגש אישה בעל כרחה

ולולי דמסתפינא לחדש דבר שלא הזכירו הגאונים הקדמונים הוה אמינא דר"ג הרי תיקן ב' תקנות, א' שלא לגרש בע"כ והיא עיקרית וכוללת ונתקבלה בכל מקום כמ"ש בתשובת הר"ן, ואידך שלא לישא ב' נשים ואותה לא נתפשטה כ"כ ואינה אלא משום קטטה ודלא מצי למיקם בספוקייהו וקילא טפי כמ"ש בד"מ. ונ"ל דהשניה תליא בראשונה - אחר שגזר שלא לגרש בע"כ ולפעמים ע"כ שלא לרצונו ידור עם נחש בכפיפה אחת, עי"ז ישא אשה על אשתו ויתרבו קטטות בבתי ישראל ועניות מחזירות על הפתחים דלא מצי למיקם בספוקייהו, נמצא תקנתו שלא לגרש בע"כ קלקלה היא, ע"כ חזר ותיקן שלא לישא ב' נשים אבל אי הו"מ מגרש בע"כ לא הוה גזור.

(שו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן א)

9.הטעם לתקנת האיסור לקרוא מכתביו של הזולת דווקא אז:

תקנה ידועה נוספת, שלא ברור אם אכן נתקנה בבית מדרשו של רבנו גרשום או מאוחר יותר, היא האיסור לקרוא בכתביו של הזולת ללא רשותו. מלבד הסיבה הפשוטה שבחיזוק מניעת רכילות ולשון הרע על ידי התקנה הזאת, יתכן, שעם התקדמות המסחר, רבתה התחרות ועימה הצורך בסודיות המכתבים והמסמכים שהועברו ממקום למקום. לפיכך, נתנו בתי הדין את דעתם על המציאות הזאת והחליטו לתקן תקנה שתסדיר את המצב. זוהי תקנה מתקדמת ביותר לתקופתה, שכן זכויות הפרט (כמו למשל הזכות לצנעת הפרט) לא כובדו בימים ההם

(בינה לעתים/הרב זאב סולטנוביץ' ע"מ 272)

10.כיצד התקבלו תקנות רבנו גרשום בעולם הספרדי:

א.הגאון מווילנא רצה לעשות מהלך שיבטל את החרם כי ביטולו קשור להתקרבות הגאולה:

וכרגע נראה לי ספר בית יוסף חדש (ירושלים תרל"ה) מהגאון רבי עקיבא יוסף שליזנגר, וראיתי אליו שהביא בשם הגאון בעל פאת השלחן, רבי ישראל משקלוב, שאמר בשם הגר"א זצ"ל, שאילו היה עולה הדבר בידו, היה מוכן לבטל תורה ותפלה ולכתת רגליו מעיר לעיר וממדינה למדינה להשפיע על רבני המקומות לבטל לגמרי החרם דרגמ"ה שלא לישא שתי נשים. ע"ש. וגם הלום ראיתי בספר תולדות הגר"א מאת רבי בצלאל לנדא (עמוד קז) שהביא נוסח המכתב שכתב הרה"ג רבי שמואל העליר מצפת ביום י"ד טבת תרל"ו, אל הרה"ג רבי עקיבא יוסף שלזינגר, הנ"ל, וז"ל: והנני מעיד עלי שמים וארץ, כי כמה פעמים שמעתי מהגאון החסיד רבי ישראל משקלוב זצ"ל מחבר ספר פאת השלחן, ששמע מפי הגאון האמיתי החסיד רבינו אליהו מוילנא זיע"א, כי אילו היה עולה הדבר בידו היה מבטל תורה ותפלה ומסבב מעיר לעיר וממדינה למדינה לבטל החרם דר' גרשום בענין איסור לשאת שתי נשים, כי ע"י ביטול החרם תהיה התקרבות הגאולה. וגם להשפיע שהכהנים ישאו כפיהם לברך ברכת כהנים בכל יום. ע"כ. (וע"ע בשו"ת בית אבי ח"ב סי' קכ). והנה אף על פי שלא יצאה לפועל מחשבתו הטובה של רבינו הגאון מוילנא, מכל מקום הבו דלא להוסיף עלה, להחמיר חומרת החדר"ג גם על הספרדים ועדות המזרח, אשר לא קבלוה מעולם ועד עתה. 

(שו"ת יביע אומר חלק ח - אבן העזר סימן ב)

ב.תקנות רגמ"ה לא מוזכרת בשום מקום ברמב"ם:

כבוד בית הדין האיזורי נימק את החלטתו על פי המבואר בתשו' הר"ן (סי' לח): שחרם רבינו גרשון מאוה"ג פשט איסורו בכל ישראל, שלא ראינו ולא שמענו אשה שמתגרשת בעל כרחה. ודייק הנודע ביהודה קמא (חאה"ע סי' עז) מד' הר"ן שהחרם הנ"ל הוי כדאורייתא ממש. וכ"כ החתם סופר בתשו' חלק ו' (סי' ע), כעל דבר הפשוט שחרם דבעל כרחה חמיר טפי ונתפשט בכל מקום ובכל זמן. וכן בחת"ס (חחו"מ סי' רג) הביא דברי הנוב"י, וכתב: שדיוקו מד' הר"ן אמת, אלא שיש להעיר עליו ממ"ש מהר"י קולון (ריש שרש קז) שממה שלא הזכיר הרמב"ם בשום מקום מתקנת רגמ"ה משמע שלא פשט איסורו בארצו, ומסתמא לא נודע להרמב"ם כלל מאותה תקנה מכל גלילותיו. וא"כ י"ל שהפיסקא של הכתובה הנ"ל לא באה להטיל חובה על האשה שאם ישלם לה כתובתה יוכל לגרשה בעל כרחה, אלא היא תוספת חיוב על הבעל שלא יוכל לגרשה ע"מ שסכום כתובתה ישאר חוב עליו, כפי שפסק הרמ"א (בסי' קיט ס"ו): שאפי' אם אין לו לשלם לה הכתובה ונדוניתה אינה יכולה לעכב הגירושין משום כך, אלא תתגרש ותתבע אח"כ מה שחייב לה. וע"ז התחייב הבעל בתנאי כתובה הנ"ל שלא יוכל לעשות כן, אבל לא מדובר כלל על ויתור מצד האשה על החרם דר' גרשון שלא לגרש בעל כרחה. ודמי למ"ש בחו"מ (סי' יב ס"ט) שאם קבל פשרה בקנין ובקנס אינו יכול לומר אשלם הקנס ולא אקיים הפשרה, שאין פרעון הקנס פוטרו מן הקנין. ע"ש. וה"נ בנ"ד. עכת"ד. וכעת נבוא לעמק יהושפט. 

ג.הספרדים לא קיבלו בפועל את החרם באיזורי מגוריהם:

א. ראשית דבר עלינו להביא כאן דברי הבית יוסף אה"ע (ס"ס א): כתב הרשב"א בתשובה, שאותם /שאותה/ תקנה שתיקן ר"ג שלא לישא אשה על אשתו, לא פשטה בכל גבולותינו ולא בגבולות פרובינציא הסמוכים לצרפת ג"כ לא שמענו שפשטה, ומעשים במקומותינו בתלמידי חכמים ואנשי מעשה שנשאו אשה על נשיהם, וכן אחרים רבים, ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם. עכ"ל. ובתשו' ב"י אה"ע (הל' כתובות סי' יד), כ' לדחות דברי מהר"י די מולינא שערער על פסק מרן וחכמים אחרים עמו להורות היתר לאשכנזי הדר בא"י לשאת אשה על אשתו, וכתב עליו מרן בתוך דבריו: זאת ועוד עמו אתוכח, כי מה לו כי נזעק לצאת לריב מהר ולתקוע עצמו לאסור בדבר זה, והנה לפני זמן לא רב היה חכם אשכנזי בירושלים ת"ו זקן ויושב בישיבה, שהיתה לו אשה בת בנים, ונשא אשה אחרת עליה, והיו שם הרה"ג הזקן ר' קלונימוס וחכמים אשכנזים אחרים ולא היה פוצה פה ומצפצף, ולמה לא הציל בעת ההיא לצאת לקראת נשק למחות בידו, וכי משוא פנים יש בדבר, ועוד דהא קי"ל דהלכתא כסוגיאן דעלמא, 

ד.בקיהלות סלוניקי וקושתא( שהיה להם התממשקות עם יהודים אשכנזים) מעולם לא נידו אשכנזי שהפר את החרם:

והנה בשאלוניקי וקושטא ויתר קהלות תוגרמא אשר שם קהלות גדולות מהאשכנזים, וגם במלכות הזאת, מעולם לא נשמע שינדו לשום אשכנזי שנשא אשה על אשתו, ואיך יקום הוא לעשות דבר שלא נשמע ולא נראה כמוהו, ולהתעבר על ריב לא לו, כי הוא ספרדי שמעולם לא קבלו עליהם תקנת ר' גרשון. עכת"ד. הנה מבואר להדיא שהספרדים לא קבלו עליהם תקנת ר"ג. 

(שו"ת יביע אומר חלק ה - אבן העזר סימן א)

ה.כיום הספרדים מתנים בכתובה שלא יעשאו אישה שניה בלי היתר של בית דין אבל התימנים מעולם לא קיבלו את חרם דרבנו גרשום ולא שמו תנאי כזה בכתובה:

 כפי דין תורתינו הקדושה שבכתב ושבעל־פה, וכן מוסכם מכל הפוסקים, מותר לשאת אשה נוספת על אשתו, בכתובה וקידושין כדת וכדין, כמו שנאמר{יב} אם אחרת יקח לו, שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ונאמר{יג} כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' וילדו לו בנים וגו'. וכך נהגו בכל הדורות, כגון שמצינו באלקנה אביו של־שמואל הנביא{יד}, ולו שתי נשים, שם אחת חנה ושם השנית פנִנּה. ואשתו הראשונה אינה יכולה למנעו מזה, גם אם ילדה לו ילדים רבים. ואפילו מאה נשים בבת־אחת, יכול לשאת. אך כל זה דוקא בתנאי שהוא יכול לתת שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת, או שהן מוחלות ומסכימות להסתפק במועט{טו}. ונתנו חז"ל עצה טובה שלא לשאת יותר מארבע נשים, אף־על־פי שיש לו ממון רב, כדי שתגיע לכל אחת מהן עונה בכל חודש, פעם אחת בכל שבוע. אלא שלפני קרוב לאלף שנה, התקין רבינו גרשום בחרם שלא ישא אדם אשה על אשתו. וכתבו הפוסקים שלא פשטה תקנתו כי אם בפרט אצל האשכנזים{טז} אבל לא אצל הספרדים. ואפילו תלמידי־חכמים צדיקים וחסידים ואנשי מעשה נהגו לשאת אשה שנייה, זולתי אותם שהתנו בכתובה על כך שלא ישא אחרת עליה אלא ברשות בית־דין{יז}. גם אצלינו בכל קהילות קודש תימן כן היה המנהג פשוט{יח}, ולא עוד אלא שאין בקהילותינו מי שהתנה על זאת כלל ועיקר. ונותן הבעל לכל אחת מהן מדור לעצמה{יט}. וכעת זה מקרוב שכמעט ונתבטל הדבר, צריך ליטול עצה ותושיה מגדולי הדור{כ}:

(הרב יצחק רצאבי, שולחן ערוך המקוצר, אבן העזר סימן קצ"ח סעיף ד')

11. המצב כיום בישראל- הרבנות החילה את האיסור על כל העדות:

א.בכתובה (גם הספרדית) מתחייב החתן שלא לשאת אישה נוספת ללא היתר בית דין וכך גם נפסק לכלל תושבי ישראל ע"פ הרבנות :

לפני כאלף שנים, תיקן באשכנז, רבנו גרשום מאור הגולה, שלא ישא אדם יותר מאשה אחת. עוד תיקן, שלא יגרש אדם את אשתו בלא הסכמתה. ורק על פי היתר מיוחד של מאה רבנים משלוש ארצות, יתירו לו לגרשה בעל כרחה.

תקנה זו שלא לישא שתי נשים התקבלה באשכנז, ואילו בספרד לא נתקבלה כתקנה מחייבת, אבל בפועל כך נהגו ברוב הקהילות, כאשר בכתובה היה החתן מתחייב שלא ישא אשה נוספת על אשתו. 

לאחר קום המדינה, בשנת תש"י, החליטה מועצת הרבנות הראשית, שאיסור שתי נשים יחול על כל העדות בשווה.

(פניני הלכה, ספר שמחת הבית וברכתו, פרק י, ט – איסור שתי נשים)

ב.נוסח תקנת הרבנות: 

לרגל קבוץ גלויות מכל תפוצות הגולה, מקצוי ארץ ואיים רחוקים, שעולים לאלפים ורבבות, ומתישבים בארץ בחסד ה' עלינו הגדול, ומביאים אתם מנהגים קדומים שאינם הולמים לתקנות חכמים מרי דארעא דישראל שבעיר הקודש ירושלים תיבנה ותכונן, ותקנות רבני הקהלות בישראל בעניני קדושין ונשואין ובעניני גיטין וגרושין יבום וחליצה, ודבר זה עלול להביא מחלוקת בישראל ולהרוס את שלום בית ישראל,

לזאת מצאנו וראינו חובה לעצמנו לחדש תקנותיהם של רבותינו הקדמונים זצ"ל ולהוסיף עוד תקנות כאלה שהשעה מחייבת אותם מפני דרכי שלום ושלום הבית בישראל, שהם תופסים מקום יסודי לכל תקנות רבותינו הקדמונים, מימי משה רבינו ועד הדורות האחרונים לקהלותיהם.

ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה, וברשות בית - דין של מעלה ובית - דין של מטה וברשות רבנן קדמאי מרי ארעא דישראל, ובהסכמת הגאונים הגדולים חברי המועצה המורחבת של הרבנות הראשית בישראל גוזרים ומתקנים בתוקף תוה"ק ככל תקנות ישראל שנעשו בישראל לקהלותיהם ולדורות עולם...

אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס עם אשה שניה על אשתו הראשונה אם לא בהיתר - נשואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל... בתוקף הטלת חרם על העובר ככל חומר תקנות הרבנים בישראל, על כל קהלות ישראל הקיימות ואלך שתתקיימנה להבא בעזה"י, לשמור ולקיים את כל הכתוב בהם עד בוא גואל לישראל. ושומע לנו ישכון בטח, ושאנן מפחד רעה, ולשומעים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב

(קובץ תורה שבעל פה, תשמ"ו, עמ' קד)

12.נקודת המפלט לחרד"ג- היתר מאה רבנים:

א.מאה רבנים מ-3 קהילות שונות כדי להתיר את החרם:

חרם תקנת הקהילות ששם רבינו גרשם מאור הגולה. דאין לישא שתי נשים. אין להתירה רק במאה אנשים מג' ארצות ומג' קהילות, וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר

(שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, חלק ד, סימן אלף כב)

ב.מטרת התנאים למאה רבנים- שלא יקלו ראש בחרם:

כדי שלא יהא דבר קל בעיני הדורות הבאים לישא אשה על אשתו

(בית חדש, אבן העזר א)

ג.מקרים להיתר- שגעון, עגינות הגבר וכד':

 על פי הרבנות הראשית היתר כזה יינתן רק במקרים מיוחדים (כגון שגעון) ולאחר שמיעת ערעורה של האישה.האמצעי מופעל גם במצבים של עגינות הגבר, כשאישה מסרבת לחיוב גט שפסק עליה בית הדין.

(אליבא דויקיפדיה)

ד.מציאותית יש רק כ-11 מקרים של היתר כזה בשנה:

מנהל בתי-הדין הרבניים, הרב אליהו בן-דהאן, מסר לנו כי מדי שנה ניתנים בממוצע כ- 11 היתרים ניתנו לגברים לשאת אשה שנייה.

(מעמד אישי- מתוך דוח האגודה: "זכויות האדם בישראל – תמונת מצב", 1996)

13.הספר "המסע אל תום האלף" של א.ב יהשוע מנסה לעמת בין הגישה הספרדית- המתירה נשיאת 2 נשים לבין החרם הבלתי מעורער בקהילות אשכנז המתנגד לזה נחרצות:

זהו מסע אל שנת 999, בלב היבשת "הנידחת והפראית" אירופה, האחוזה התרגשות לקראת שנת האלף, שאולי יופיע בה פעם שנייה בן-האלוהים. בן-עטר, סוחר יהודי מצליח מטאנג'יר, נוטל עמו את שתי נשותיו, יחד עם שותפו המוסלמי, בתוספת רב יהודי ששכר באנדלוסיה, במסע נועז ומיוחד, שתחילתו בספינה, דרך האוקיינוס והסֵינה, עד לתוך העיירה הקטנה פאריס, והמשכו ב"תוספת יבשתית", עד לריינוס ולוורמייזא. כל זה בניסיון לשכנע את אחיינו לאחות ב"דין-תורה" את הקרע ביניהם, ואת שותפותם המסחרית הפורחת, שנותקה לפי תביעת האשה החדשה של האחיין, אלמנה אשכנזייה מוורמייזא, שכפל הנשים של הקרוב הצפון-אפריקאי מעורר בה רתיעה ואימה. בבית הפאריסאי של האחיין ואשתו עתיד בן-עטר לנחות עם כל הפמליה שלו, ובהתארחות שהולכת ונעשית משעשעת ומדהימה מתגלגלת ההתרחשות ל"משפט כפול". ה'מסע' הוא ניסיון מבריק לבדוק את אפשרות הדיאלוג בין קודים תרבותיים בתוך העם היהודי, המוסט אל ערב עלייתן של שתי תרבויות יהודיות גדולות – "תור הזהב" בספרד, ו"חכמי אשכנז". ולא פחות הוא מסע אישי של סוחר שמתגלה כ"פילוסוף של אהבה", המנסה להבין את החיים בתוך הכפילות המתוחה בין גבר לאשה ובתוכו עצמו

(אתר עברית, תקציר הספר)

פרק ד: התפקיד המהותי של עם ישראל בגלות - ליקוט ניצוצות של כל העמים, העדות, והדתות:

1.עם ישראל פוגש את עצמו בגלות ובונה דרך כל המקומות בהם גלה את הזהות האנושי המקורית שאבדה:

א.ליקוט הניצוצות בגלות :

א1.מי שנמצא בגלות זו האנושות  ותפקידנו להגיע לכל גלות כזו וללקט משם את הניצוצות המקוריים של פרצוף אדם הראשון :
הגויים בגלות, מאז הסיפור של מגדל בבל.במגדל בבל התברר שהאנושות כבר איננה אחידה ואז יוצא שהזהות האנושית המקורית הלכה לאיבוד , התפצלה, התנפצה לרסיסים. עם ישראל יוצא אל הגלויות. קוראים לזה גלות בבל, גלות מצרים:  בבל נמצאים בגלות, מצרים נמצאים בגלות ואנחנו הולכים בלשונה של הקבלה ללקט ניצוצות. והמטרה היא לחשוף מחדש את הפרופיל האנושי המקורי, הפרצוף של אדם הראשון.זאת בעצם העבודה שלנו.הדבר  הזה מטיל עלינו איזה שהוא תפקיד אוניברסלי, אז כשעם ישראל ירד אל הגלות הוא בנוי מגרעין של 70 נפש כי יש 70 אומות העולם.

(תמלול הקלטה של שיעור "שימור מסורות בשיבת ציון: גיוון עדתי או אחדות לאומית?" -- הרב אורי שרקי)

א2.עם ישראל מבצע גם ליקוט ניצוצות לאומי  דרך האומות מהן הוא בא ולכן אין "יהודים" במדינת ישראל :

המונח "העלאת ניצוצות" הינו מושג קבלי מובהק. היסוד התיאוריטי העומד מאחורי מושג זה הוא שהעולם שבתוכו אנו שרויים איננו עולם מושלם אלא עולם שבור, דהיינו קדמה לעולמנו מציאות שלמה שעברה קטסטרופה מטפיזית ששברה את שלמותו, מה שנקרא אצל חכמי הקבלה "שבירת הכלים". אותם כלים לא יכלו להכיל את האור ונשברו, ועכשיו ישנן בעולם קליפות, כלומר כוחות הטומאה, השואבות את תוכן הפרי שבו מעורבים חלקי אור הנקראים "ניצוצות". תפקידו של האדם הוא לחבר בחזרה את הניצוצות הללו.

דבר זה נעשה במובן לאומי ובמובן פרטי: במובן הלאומי, האנושות התפצלה ל-70 אומות במגדל בבל, ומאז יש בכל תרבות חלק מסויים של הפרופיל האנושי המקורי, המכונה "פרצוף של אדם הראשון", המעורבב בהרבה טומאה, ולא מאוחד. לפי הסברה זו, אחד מתפקידי הגלות הוא לרדת לאומות העולם על מנת ללקט מהם את הניצוצות, כך שמדינת ישראל של ימינו הינה המדינה היחידה בעולם שבה אין יהודים: יש יהודים באמריקה, רוסיה, צרפת, מרוקו, תימן וכו', ובמדינת ישראל יש אמריקאים, רוסים, צרפתים, מרוקאים, תימנים וכו', דהיינו אנשים שנושאים בקרבם את הרשמים של האומות שבתוכן ישבו אבותיהם, שהרי מה שעושה יהודי פלוני למרוקאי הוא הגוי המרוקאי שאבותיו חיו בשכנותו. לפי זה, החיכוכים הבין-עדתיים הינם הפגשה של כל האנושות, ההולכת ומתרקמת מחדש דרך מאבקי הזהות של מדינת ישראל.

(מידות הראי"ה - העלאת ניצוצות (סיכום שיעורים)/הרב שרקי)

ב.70 הנפש מייצגים את אומות העולם ועם ישראל הוא הלב שמזרים דם לכל איברי האנושות:

משה אומר: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור... בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם..." (דברים ל"ב, ז'-ח') ובכך מסביר לנו מדוע יש התרכזות כה גדולה בהיסטוריה היהודית דווקא. משה עושה זאת בהזכירו לעם ישראל שהוא נולד על רקע כשלון האנושות בדור המבול ועל רקע התפצלות האנושות בדור הפלגה. לאחר זאת מובן כי עם ישראל ממלא את תפקיד חבל נחלתו של הקב"ה כמי שבא לתת משמעות לפיצול העמים. כלומר, אי אפשר לקחת את ההיסטוריה היהודית בפני עצמה ולבודד אותה, זהו אינו לאום שחי את חייו ואין לו אינטראקציה עם אומות אחרות. האומה היהודית מוכרחת היא להשתלב במהלך כללי, היא ליבה של האנושות וגורלה הוא גורלה של האנושות.

אפשר לומר כי בתוך עם ישראל מתרחש באופן תמציתי כל מה שמתרחש בכללות האנושות. נבאר את דברינו: כל אומה בעצם מהווה אופן אחד של זהות אנושית. כעת, נאמר: "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" (דברים ל"ב, ח') - כלומר, כנגד שבעים האומות שבעולם (כפי שמתואר בפרשת נח), ירדו שבעים נפשות למצרים. וכך, הנורבגי הוא אופן מסוים להיות אדם, הספרטני הוא אופן אחר להיות אדם וכו', ואילו עם ישראל מרכז את כל שבעים האופנים האפשריים אל תוך משפחה אחת. אם כן, אומתנו גלתה ונתפזרה בתוך שבעים האומות, ומשחזרנו לארצנו מצאנו סוגים רבים מאוד של יהודים המרוכזים במקום אחד. אך טבעי הוא שבין אותם היהודים יהיו מתחים "בין-עדתיים", וכך למשל, יש לך מתח בין יהודי מרוקאי לבין יהודי פולני וכדומה. מה פשר אותו המתח בין שניהם? הבה נחשוב: הלא מה עושה את היהודי האחד למרוקאי ואת האחר לפולני? - הגוי שאצלו כל אחד מהם חי. יוצא לפי זה, שכאשר אתה רואה מתח בין-עדתי, למעשה מדובר בשני גוים שרבים ביניהם דרך שני יהודים. כלומר, בסופו של דבר הפיצול של האנושות שהפך אותנו לשבעים סוגי אנושות בתוך אומה אחת - בא לידי השלמה וצורה חווייתית-אקסיסטנציאלית בארץ ישראל. אשר על כן, כיום אנו עושים פעולה אוניברסלית כאשר אנו מאחדים את הניגודים הללו, במטרה להשיב את הזהות של האדם הראשון למקומה. נדגיש, כי איננו מעוניינים שכל הזהויות האנושיות תהיינה אותה זהות אנושית, אנו רוצים עושר וגיוון בזהות האנושית, אלא שעל מנת לאפשר את ההפרדה ואת העושר הזה באמת - יש גם צורך במין מוקד מאחד לאנושות כולה. כך מחדשת שלנו התורה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב, ג') - כל העולם נמצא בעבר האחד, אברהם אבינו ואומתו בעבר השני, כאשר הם מהווים גורם שאליו כולם יכולים להתייחס ולינוק ממנו. בעוד הגזענות באה להשליט זהות אחת על אחרות, כאשר הזהויות האחרות הן נחותות ממנה ומהוות מושא להשמדה או לשעבוד, היהדות רואה את הזהויות האנושיות כאיברים שונים בגוף חי, כאשר אם יחסר איבר - חסרונו יורגש והגוף לא יתפקד כראוי. יחד עם זאת, אף שלכל איבר תפקיד חשוב משלו, יש איברים חיוניים יותר ויש איברים חיוניים פחות. העובדה שאנו רואים את עצמנו בתור הלב שבאיברים - וזה באמת נותן לנו סוג של עליונות על שאר האיברים - אין בה כדי להביע זלזול ביתר האיברים חלילה, אלא אדרבה - הדבר מורה על האחריות הכבדה שמוטלת עלינו והתובעת מאיתנו לספק חיות לגוף כולו. בנוסף, יש דברים רבים שאנו למדים מן הגוים, "וינקת חלב גוים" (ישעיהו ז', ט"ז) - אנו באים ל"לקט ניצוצות" מכללות האנושות - לפעמים באופן יזום ולפעמים באופן סמוי ובעל כרחנו.

(נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת האזינו/ הרב שרקי)

ג.מצד אחד צריך להיות נבדלים מהגויים- ולכן יושבים בא"י ומצד שני קצת דומים להם(דרך העולים מכל מדינה ומדינה)  כדי שנוכל לעזור ולתקן את העולם :

אי-אפשר לעזור למישהו אם אין לפחות קצת נבדלות ממנו, לפי העיקרון המפורסם "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". מצד שני, אי אפשר לרומם אחרים אם לא יורדים קודם כל למדרגתם. זה קשור גם לענייני חינוך. אם המחנך נשאר במדרגת תפיסתו, אין שום סיכוי שתלמידיו יבינו אותו. המחנך צריך קודם כל להכיר את הנפש של מי שהוא בא לחנך, ואז במידה מסוימת לרדת למדרגתו (בדומה לגננת שמשחקת משחקי ילדים עם הילדים) ואז להעלות את החניכים ממדרגתם. לכן דווקא הנבדלות של ישראל מן האומות זו הערובה לתיקון האומות.

(פרקי אבות (ג'-י"ז) - "חביב אדם שנברא בצלם..."/הרב אורי שרקי)

ד.משמעות המתח הבין עדתי -  גוי מרוקאי וגוי רוסי שרבים דרך שני יהודים:

אירוע "מגדל בבל" היווה את יציאת האנושות כולה לגלות (לא לגלות גאוגרפית, כי כבר אז הייתה התיישבות אנושית בכל כדור הארץ, שנאמר: "ותהיי כל הארץ שפה אחת...". משמע שכל הארץ הייתה מיושבת), גלות תרבותית. הייתה אנושות קוסמו-פוליטית, שבעקבות מגדל בבל התפלגה. ובעתיד לבוא עם ישראל יקבץ בחזרה את כל הליקוטים הללו לארץ ישראל. לדוגמא: יש היום בארץ "מתח עדתי". נשאלת קושיה על ה"מתח העדתי" הזה: מה עשה את היהודי הרוסי שונה מהיהודי המרוקאי? תשובה: הגוי שאצלו הוא חי. יוצא לפי זה שכשיש מתח עדתי בארץ זה בכלל גוי מרוקאי וגוי רוסי שרבים דרך שני יהודים. כלומר, הריב הזה יוצר מחדש את הזהות המקורית, שמתלקטת מכלל האנושות.

(שיעור על אורות - ארץ ישראל, פרק ו'/הרב שרקי)

ה.בניגוד לאו"ם שמנסה לעשות איחוד בין האומות בצורה משפטית בעם ישראל האיחוד בין האומות נעשה דרך  ליקוט הניצוצות לאומה אחת , דרך אינטראקציה ובירור:

הגלות עשתה משהו גדול מאד - היא יצרה שבעים סוגים של יהודים. אמנם מלכתחילה היינו עם מגמה אוניברסאלית כזאת, כי בשבעים נפש ירדנו מצרימה - כנגד שבעים אומות העולם, ככתוב:

"יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" (דברים, ל"ב - ח') -

אבל זה נתגלה דרך הגלות. כתוצאה של הגלות יש יהודים ממרוקו ויהודים מפולין, וכל אחד מפתח טיפוס אנושי שונה שהוא פונקציה של הגוי שאצלו הוא חי, עד כדי כך שבשיבת ציון מגיעים למצב שמדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאין בה יהודים: יש "צרפתים", "רוסים", "מרוקאים" וכו' - כולם קרויים על שם הגוי שממנו הם באו. זה מפורט בספר יחזקאל, בפרק המדבר על מלחמת גוג ומגוג, אחרי שיבת ציון:

"ארץ משובבת מחרב, מקובצת מעמים רבים... עם מאוסף מגויים" (יחזקאל, ל"ח - ח').

"מאוסף מגויים", פירושו שעם ישראל משחזר עבור האנושות כולה את הזהות המקורית שלה. החיכוך והמאבק הבין עדתי שיש היום, נגיד, בין יהודי ספרדי ליהודי אשכנזי, זה החיכוך בין גוי ממרוקו וגוי מפולניה שרבים דרך שני יהודים, ודרך זה נעשית אינטראקציה קיומית הרבה יותר רצינית ממה שמנסים לעשות באו"ם - הרי באו"ם מנסים ליצור איזושהי סטרוקטורה משפטית שתאגד את האנושות, בעוד שבישראל כל אחד בא עם הניצוץ שלו. זה לא רק עניין של ספרדי ואשכנזי, זה הרבה יותר עמוק מזה. יש מה שנספג מכל אומה ואומה ועובר לאו דווקא באופן מודע, ומתוך זה נוצר האדם מחדש.

(פרקי אבות (ג'-י"ז) - "חביב אדם שנברא בצלם..."/הרב אורי שרקי)

ו.בחר בנו מתוך כל העמים שנלקט ניצוצות  של הזהות האנושית שאבדה:

הרב אשכנזי היה אומר  בחר בנו מכל העמים- מכל עם בחר "קצת" ועשה מזה עם ישראל...כשאנחנו בגלות אנחנו חוזרים להיפגש עם עצמנו עם הניצוצות השונים של הזהות האנושית, כך שהגיוון של הזהות היהודית זה לא דבר מקרי זה דבר יש לו משמעות וגם ביטוי הלכתי זהותי וכד'...

ז.חשיבות שימור המנהגים: כל קהילה נושאת עימה אבן מהבניין השלם של השראת השכינה בימי המקדש:

מה המשמעות של שאריות גלות האלה שדבקות בנו...צריך להבין מה זה הגלות.כמו שאצל הגויים הזהות האנושית המקורית התנפצה לרסיסים כך הזהות שלנו התנפצה לרסיסים. מה שהיה בבית המקדש התפוצץ , עכשיו כל אחד מאיתנו כל קהילה בישראל לקחה עימה אבן אחת מתוך בניין שלם, איזה ניצוץ מלהבה גדולה ולכן יש חשיבות דווקא בשימור כל המנהגים אם אנחנו רוצים לשחזר את הכלי של השראת השכינה שהיה קיים בימי בית ראשון ובית שני. אם אתה רוצה לדעת מה זה עם ישראל זה קצת מזה וקצת מזה. לכן חזל אמרו"עושים סנהדרות לשבטים" לכן אי אפשר לבנות את עם ישראל מחדש בלי שכל אחד יבין את הייחודיות שלו אבל אם אתה מראש מחבר אתה מוחק זהויות....

ח.יש חשיבות לשמר את כל המנהגים:

האתגר של האהבה הוא להכיל שאתה שונה ממני..יש אמת אחת ויש אופנים שונים לגשת אל אותה האמת.

הצורך של שימור המנהגים איננו איזה שהיא נוסטלגיה שמרנית למשהו פולקולרי, אלא כל אחד בא ותורם את הזהות שלו לבניין האומה.

(תמלול הקלטה של שיעור "שימור מסורות בשיבת ציון: גיוון עדתי או אחדות לאומית?" -- הרב אורי שרקי)

ט.יש חשיבות גם לשמר את הייחודיות של כל אחד ואחד והמטען התרבותי שהוא הביא איתו:

(יש אנשים שאומרים שמאד חשוב ליצור טיפוס אחיד של יהודי. למעשה זה ביטוי של שנאה נסתרת: 'אני שונא אותך, אז כדי שאוכל לאהוב אותך, תפסיק להיות אתה'. זו לא אהבה אמיתית. האהבה האמיתית היא שיש ייחודיות של כל אחד ואחד, ואף על פי כן יש איחוד. אנחנו רואים שהזהות הישראלית היום היא מאד לא פשוטה, דווקא בגלל ריבוי העליות וריבוי הסגנונות והמטענים התרבותיים שהולכים ונאספים בתוך הזהות האחת הזאת. בסוף עשוי להיות איזה טיפוס אחד כולל - כולל ולא מוחק).

יוצא לפי זה שיש לישראל ייעוד אוניברסאלי - להחזיר את האנושות לזהותה המקורית, זהות אדם הראשון. המשימה הזאת מצריכה את ההבדלה בין ישראל לעמים, כפי שנאמר בפרשת "לך לך", הפרשה הראשונה בה מדובר על עם ישראל:

"ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה... ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית, י"ב - ב').

כלומר, המטרה של ההבדלה בין עם ישראל (הגוי הגדול המוזכר בפסוק, שיוצא מאברהם) לאומות העולם היא "ונברכו בך כל משפחות האדמה". 

(פרקי אבות (ג'-י"ז) - "חביב אדם שנברא בצלם..."/הרב אורי שרקי)

י.גם הגרים הם חלק מהזהות המשוחזרת המתגבשת פה:

לא רק היהודים תורמים את הזהות שלהם, גם הגרים. יש ליעקב 12 בנים ובת, כנגד השבט ה-13, שיבוא מאומות העולם.אצל דינה זה הסתיים ממש לא טוב אבל היה בעצם נסיון שאמנם היה כושל בימי יעקב אבל עתיד הלהצליח בבוא הזמן.שימור המנהגים בא לשם עניין האחדות בבוא הזמן.מובן מאליו שתיווצר איזה שהיא איטראקציה. 

יא .התרבות הים תיכונית שנוצרה פה עוד תהפוך להיות בעתיד גם בהלכה ובזהות:

..למשל בתחום התרבות ולא בתחום ההלכה, אנחנו רואים שהתרבות הישראלית היום היא ים תיכונית שזה אומר קצת מאירופה קצת מהמזרח קצת מהדרום וזה יותר הוויה ישראלית ייחודית שאפשר לקרוא לה ים תיכונית.אפשר לומר שזה מה שיקרא בהלכה, בזהות. יהיו יותר ויותר ניושאים בין-עדתיים ואז יש העשרה אחד של השני.

(תמלול הקלטה של שיעור "שימור מסורות בשיבת ציון: גיוון עדתי או אחדות לאומית?" -- הרב אורי שרקי)

2.חילוקי ספרדים ואשכנזים מושפעים מהאסלאם והנצרות:

א.הקדמה: 

א1.עשיו- רומי- עשייה:

ואמאי קרו ליה ראש המדברים בכל מקום דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר' יוסי שתק נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס הלך יהודה בן גרים ^אוסיפר דבריהם ונשמעו למלכות

(שבת לג ע"ב)

א2.ישמעאל- שמיעה- השכמת המואזין:

המואזין (בערבית: مؤذّن ; תעתיק מדויק: מֻאַדִ'ן) הוא נושא תפקיד במסגד, שקורא לתפילה (אד'אן) חמש פעמים ביום מאחד המינרטים של המסגד.

(אליבא דויקיפדיה)

ב.נעשה- עשיו, נשמע- ישמעאל ועם ישראל ששוכן ב-2 האומות האלה הוא המחבר את נעשה לנשמע:

אפשר לומר למרות שזה לא מדוייק לגמרי מבחינה היסטורית שהספרדים חיו עם בני ישמעאל והספרדים עם בני אדום.המדרש אומר : 

יש בני אדם ששמותם נאים ומעשיהם כעורים שמותם כעורים ומעשיהם נאים ששמותיהם נאים ומעשיהם נאים שמותיהם ומעשיהם כעורים שמותיהם נאים ומעשיהם כעורים זה ישמעאל ועשו ישמעאל שומע אל עשו עושה רצון עושיו (במדבר רבה טז י)

המיוחד אצל האירופאים הם יודעים לעשות ובני ישמעאל יודעים לשמוע, והתורה אומרת "נעשה ונשמע",אפשר לומר שאצל הספרדים התפתח יותר הכישרון של הנשמע ואצל האשכנזים התפתח יותר הכישרון של הנעשה

ועם ישראל האמיתי הוא החיבור של נעשה ונשמע.

ג.העץ הוא הצלב, האבן היא הכעבה- התורה מרמזת על 2 האומות והדתות אצלם עם ישראל יהיה משועבד :

הדברים מופיעים בפרשת ואתחנן "ועבדתם שם אלוקים עץ ואבן וביקשתם משם את ה' אלוקיכם"..ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה.{ע"ז, דף ח ע"א}

רבי יהודה הלוי אומר שעץ- הצלב, אבן הכעבה.עם ישראל עובד את ה' דרך הפריזמה  של השר של אומות האומה...

ד.צורת הישיבה בתפילה של הדתות- אסלאם ונצרות- השפיעה על צורת הישיבה בבתי הכנסת:

הרמב"ן כותב שישראל שבערי אדום(באירופה) יושבים על בית הכנסת על ספסלים וישראל שבערי ישמעאל יושבים על הארץ. שמתי לב שבכנסייה יושבים על ספסלים ובמסגד יושבים  על הארץ.האם זה לא אומר שיש חדירה של הרוח התרבותית לתוכנו? ברור שכן, איך שלא נעשה ואיך שלא נרצה יש ליקוט ניצוצות הכרחי  שעובר דרכנו ועושה אותנו עובדי עבודה זרה בטהרה ואז באים לארץ ומאחדים.

(תמלול הקלטה של שיעור "שימור מסורות בשיבת ציון: גיוון עדתי או אחדות לאומית?" -- הרב אורי שרקי)

3.הקשר בין הלבוש החרדי לסביבת הגויים:

א.הלבוש החסידי:

נהגו קהילות החסידים באירופה עוד מראשית תקופת החסידות, להקפיד על שימור מלוא הלבוש היהודי המסורתי של אותם איזורים, ובכך לייחד עצמם בצורה ניכרת מן הגוים, ועד ימינו מקפידים על כך. (עי' אהל שלמה ראדומסק עמ' ט' בהערה שהביא מקורות מהרבה ספרי חסידות, וטוב טעם ודעת מהדו"ק סי' קפ"ח).

(מאמר  "הלבוש החרדי" , י.א. עריכה והגהה תורנית)

ב.הלבוש הליטאי:

היהדות החרדית תופסת את השמרנות בלבוש כחלק מאידיאל של התבדלות ושמירת מסורת. הגישה הזו אינה מתמקדת בלבוש בלבד אלא מתבטאת בכל אלמנט תרבותי ייחודי כמו לשון, ספרות, שמות פרטיים ועוד. בהקשר זה התבטא החת"ם סופר במשחק מילים ידוע על המילים בגמרא "חדש אסור מן התורה", המבטא התנגדות עקרונית לכל חידוש ושינוי מנהגים. למרות זאת, סביב תחילת המאה ה-20 רוב החרדים במזרח אירופה שינו את לבושם ואימצו את הסגנון המקובל בחברה הכללית. דמות משפיעה במיוחד על מהלך זה הייתה הרב נתן צבי פינקל מסלבודקא, שהקפיד שהבחורים בישיבתו יתלבשו כמו סטודנטים נוצרים כדי לשוות להם מראה מכובד, על אף מחאות מצד גורמים שמרניים.

("לבוש חרדי", המכלול)

לעומת החסידים, שאר שומרי המצוות באירופה הקפידו פחות על שימור הלבוש. בגרמניה גם הדתיים והחרדים לבשו בדומה לגוים, מלבד הרבנים, שלהם לבוש רבני. בליטא היהדות היתה יותר מסורתית ושמרנית, אך בחלק מישיבות ליטא של סוף המאה ה-19 הונהג החידוש, שבני ישיבות ילבשו מקטורן מודרני קצר ומגבעת קטנת שוליים, בדומה ללבוש הסטודנטים הנכרים של אותה תקופה. חידוש זה הונהג ביוזמת ר' נתן צבי פינקל, "הסבא מסלבודקה", מייסדן של ישיבות רבות בתקופה זו, כדי לרומם את קרנם של בני הישיבות בעיני עצמם ובעיני הציבור.

(מאמר  "הלבוש החרדי" , י.א. עריכה והגהה תורנית)

ג.נקודת הניתוק מהלבוש הגויי- באמצע המאה ה-20:.

למעשה עד שנות החמישים של המאה ה-20, היה לבושם של בני ישיבות ליטאים זהה ללבוש שאר הצעירים המשכילים בני גילם, שכן האופנה העולמית כללה לבישת מקטורן וכובע, ומאידך לא היתה הקפדה בקרב בני הישיבות על לבוש כהה דוקא. בשנות השישים השתנתה האופנה העולמית, וצורת הלבוש הפכה להמונית יותר ופחות מכובדת, בעוד שבני הישיבות שמרו על צורת הלבוש של מקטורן ומגבעת - עד ימינו אנו. מעולם הישיבות הפכה צורת לבוש זו לנחלת כלל הציבור החרדי, וגם בני עדות המזרח החרדים אמצו אותה. כך נוצר מצב שבו לבוש שהיה מודרני בעבר, הפך ללבוש דתי מסורתי בימינו, והחרדים הליטאים שבו להיות דומים לחסידים בלבוש נבדל מכלל הציבור.

ישנה גם העדפה בלבוש היהודי לבגדים כהים יותר, שכן הם סולידים וצנועים יותר, כדברי הש"ך (יו"ד קפ"ח) "אין דרך הצנועים להיות אדומים בלבושם, וצבע השחור הוא דרך צניעות והכנעה". לכן גם צבע המגבעת והמקטורן אצל הליטאים נוטה יותר לשחור

(מאמר  "הלבוש החרדי" , י.א. עריכה והגהה תורנית)

4.גלות ישמעאל( חומר) ,גלות עשיו(רוח):

א.ישמעאל משול לחמור, לחומריות וזו גם מניעה את צעדיו:

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים(בראשית כב,ג)

את שני נעריו. ישמעאל ואליעזר(רש"י,שם)

מי הגיע לאברהם בשלב הזה? חשמעאל, לא פחות ולא יותר.אחרי שגורש מבית אברהם הביותו בן חמישים נודע לישמעאל שיחק עודמהלעיקד.הוא מזדרז מיד להגיע הוא רוצה את הירושה..יצחק עומד למות והוא יכול לקחת הכל...

אך הקב"ה אומר לו: חכה בינתיים, ועש מעט נראה מה יקרה כאן

(דורש ציון, הרב בן ציון מוצאפי, בראשית, ע"מ רסה)

ב.קליפת החומר, קליפת הרוח:

‏הקליפה מבינה היטב את שיעור כוח המחשבה של האדם ואת ‏השפעתו הרבה. לכן היא מתאמצת מאוד לבנות בניין של קליפה ‏כתחומי המחשבה והאמונה, כדי להטעות בני אדם ולפתותם לאמונות ‏כוזבות ולדעות מעוותות שיסלפו את חייהם ויובילום ללכת אחרי הרע ‏ולא בדרך טוב, ולהתרחק מהקדושה והטהרה ועבודת ה'. וזאת הקליפה ‏הקשה ביותר שיש להתמודד עמה. והיא קליפתו של עשיו, שהיה מרמה ‏וצד בני אדם, בשקר של דעת, שמציג עצמו כטהור, ומלא ארס של

‏מרמה ושקר ומחשבות אוון.

‏

‏קליפה זו מוצאת את מקומה בעיקר באירופה. משם באה הנצרות עם ‏המוסר השקרי והמעוות שלה, שנאבקת בישראל במלחמת דעות  ‏ואמונות, ובאה בטענות שקר המבוססות על מוסר מסולף כאילו אנו לא ‏מוסריים וכדומה. בבחינה מסויימת, קליפת ישמעאל היא בגוף, אלימות ‏פיזית, "ידו בַכל וָיד כל בו" (בראשית טז יב), והיא קליפה שאיננה קשה ‏כמו קליפת אדום, שהיא קליפה שבמחשבה ובדעת. ‎כך‏ אנו מוצאים ‏באירופה, את המוסר השקרי, המנסה לגנוב מוחות ולבבות, ולהציג ‏עצמו כשוחר צדק ושלום, ולהטיף מוסר לישראל בצביעות רבה. זוהי ‏קליפה קשה שמבלבלת את האדם, שלא יוכל לזהות את הרע שבה, כי

‏היא באה באיצטלה של טוב ומוסר. וזה ממש עניין ניצוצות הקודש ‏שבקליפות. הקליפה לוקחת ניצוצות קודש שהם ערכי אמת, כדוגמת ‏המוסר והצדק וכבוד האדם וכיוצא בזה, ומשתמשת בהם כדי לנגח את ‏ישראל ולכבול את ידינו במלחמת הקיום שלנו נגד הקמים עלינו, ‏ושוטפים את המוחות בטענות שקר רעות.

‏

‏והנה שורש העניין הוא אשר אמרנו, שאין לקליפה כלל יכולת קיום ‏מעצמה, שהיא רעה ושקרית מאוד. ובאמת אם היו רשעי האומות ‏חושפים את כוונתם האמתית, שהיו באים ואומרים שהם רוצים חלילה ‏לחסל את ישראל, לא היו מצליחים להשפיע במזימתם, ולבלבל את ‏האנשים הטובים ללכת אחריהם. שכן הרע אין לו קיום ועמידה כלל. 

‏ולכן הם לוקחים רעיונות אמתיים, כמו המוסר וכבוד האדם, ומשתמשים ‏בהם כדי להציג את עצמם כשוחרי שלום ואמת וצדק, ובאיצטלה שקרית ‏זו הם מנסים להפיק את זממם. וכל זאת מהשנאה התהומית שלהם,‏שהלכה היא שעשיו שונא ליעקב ורוצה לבלעו. והי לא יתן לרשע ‏מאוויו, אלא יוציא דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו וילקט כל ניצוצות ‏‏הקודש ממנו עד שהרשעה כולה תכלה כמו עשן מתנדף במהרה (‏מגילה ו א).

"המרמה שלהקליפה במלחמת הדעות",ע"מ רא-רב באור פניך- ומלכותו בכל משלה,הרב ראובן ששון שליט"א)

פרק ג: יהדות תימן

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%AA%D7%99%D7%9E%D7%9F

סגולה

פרק ו: מחלוקת הקטניות

1.היחס לקטניות בתקופת האמוראים:

א.דעת רבי יוחנן בן נורי לא נדחתה להלכה אבל סובר שקטניות הם חמץ גמור:

תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא ^ההני אין אורז ודוחן לא מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח

(פסחים לה, ע"א)

ב.רבא אכל אורז בליל הסדר !

מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא וארוזא רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא

(פסחים קיד ע"ב)

2. החל מהמאה ה-12 באשכנז חששו שיש בתוך הקטניות- חיטים מעורבים:

מה שאין אוכלין פולין ועדשים, מפני שיש בהן חיטין 

(ע"פ רבי אלעזר וורמס,

רבי אלעזר מגרמייזא (גם "גרמיזה", וגם "ורמייזא"; הכוונה לעיר וורמס) (ד'תתק"כ, 1160 - ה' אלפים, 1240 לערך) היה מקובל ופוסק, מגדולי רבניהם של חסידי אשכנז ותלמידו של רבי יהודה החסיד. בעל ספר הרוקח (רקח בגימטריה - אלעזר), מבעלי התוספות ובעל כתבים קבליים רבים, שמרביתם נותרו בכתבי יד. היה רב ודיין בוורמס

 מתוך דרשה לפסח, מהדורת שמחה עמנואל, מקיצי נרדמים, ירושלים תשס"ו, עמ' 90.)

3. גזרה שמא יתבלבלו עם חיטין שדומין ובמיוחד שנהגו לעשות פת מחמשת מיני דגן מתוך עניותם ועלולים להחליף בינהם:

ועל הקטניות... וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל... וגדולים נוהגים בהם היתר, ומורי רבינו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פווי"ש, וגם היה אומר כן בשם גדולים, ומביא ראיה דאפילו באורז דחשיב ליה רבי יוחנן בן נורי מין דגן לגבי חימוץ קאמר תלמודא: 'לית דחש לה להא דרבי יוחנן'. מיהו קשה הדבר מאוד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים... ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח ולא מחמת חימוץ... אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא... אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאחלופי ולהתיר דייסא... וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים, ולכך אתי לאחלופי לאותן שאינם בני תורה.

(סמ"ק סימן רכ"ב, רבי יצחק מקורביל, המאה ה-13)

4.ג' הטעמיים העיקריים לאיסור:

א.חשש לבלבול בין מעשה קדרה( תבשיל) של קטניות לשל חמץ:

הואיל ונוהגים לבשל קטניות כמיני דגן בקדרה, יש חשש שאם יבשלו אורז יטעו ויבשלו גם גריסים ושאר מיני דגן.

ב) חשש מעמי הארץ -שבימי הביניים היו נפוצים יותר מתקופת הגמרא- שיתבלבלו בין קמח מקטניות לקמח של חיטה:

כיוון שגם ממיני קטניות רגילים לעשות קמח, יש חשש שמא עמי הארץ שיראו שמבשלים ואופים מאכלים מקמח של קטניות בלא שנזהרים מחימוץ, יטעו ויבשלו או יאפו קמח של מיני דגן ויחמיץ בידם. ואמנם בתקופת התלמוד לא חששו לזה, מפני שהמסורת היתה ברורה ויציבה בידם, אבל בעקבות הגלויות והטילטולים התגבר החשש שבין עמי הארץ יהיו יהודים שלא ידעו מה בדיוק אסור ומה מותר, ומתוך שיאכלו קטניות יטעו ויאכלו מיני דגן בלא זהירות מחימוץ.
ג) חשש לערבוב גרגירים:

מפני הדמיון שבין מיני דגן וקטניות, שהם גרגירים שנאספים ונשמרים באותם המחסנים לתקופות ארוכות, יש חשש שמא יתערבו במיני הקטניות גרגירים של חיטים ושעורים, וכשיבשלו את הקטניות החיטים המעורבות בהן יחמיצו

(פניני הלכה הרב אליעזר מלמד, שבת ומועדים,הכשרת כלים וכשרות לפסחתמנהג איסור קטניו  אות א)

5.מדוע חשש ואיסור הקטניות חל דווקא בארצות אירופה ולא בארצות ערב אצל הספרדים?

מה עבר על חכמי ספרד שחליטו דווקא  באותה עת לערער על קביעה שהיתה מקובלת קרוב ל-1000 שנים?

המהפכה החקלאית של ימי הביניים.

המהפכה החלה במאה ה-9 באירופה, במהלכה פותחו כלי חקלאות חדשים ואומצו שיטות לפיתוח הקרקע באופן יעיל יותר.אחת השיטות שאומצה נקראה "שיטת שלושת השדות" או שיטת "השדות הפתוחים" . עד לאותה תקופה נהגו לחלק כל חלקה לשני שדות שונים שבהם גידלו דגנים ממינים דומים, דגנים בנפרד וקטניות בנפרד.כדי למנוע התעייפות של האדמה בכל שנה גידלו רק בשדה אחד , נתנו לשני לנוח והחליפו בינהם בסוף השנה.אך אז עברו לשיטה חדשה, כל חלקה נחלקה לשלושה שדות, באחד גידלו דגנים, בשני קטניות ולשלישי נתנו לנוח. בכל שנה היו מחליפים גידולים בין השדות.ככה איפשרו לכל החלקו לנוח פעם בשלוש שנים וגם שיפרו את פוריות האדמה כי קטניות משחררות חנקן לאדמה שבה הן גדלות.

אבל השיטה היעילה הזו יצרה ליהודים בעיה קשה. לעיתי נותרו בשדות שאריות של דגנים או זרעים שנבטו מאוחר,ואז בעונה שלאחר מכן הופיעו דגנים בתוך שדה שבו גידלו קטניות.

משום כך רבני אשכנז חששומעירוב בין דגנים לקטניות בשקים או במחסנים ויצרו את איסור אכילת קטניות....

שיטת שלושת השדות לא יושמה בארצות ערב בגלל הבדלי האקלים.שם פיתחו שיטות טכנולוגיות אחרות לעיבוד קרקעות כמו הצפה של שדות באמצעות מערכות השקייה.

אז האם יש תקווה ופרתונות טכונולוגיים יפתרו את בעיית הקטניות בפסח? כנראה שלא. על דבר אחד גם אשכנזים וגם ספרדים  מסכימים - מנהג לא משנים.

(תמלול סרטון של כאן מציינים | למה אשכנזים לא אוכלים קטניות בפסח?/ כתיבה און דגן)

6.חומרת הקטניות מחמת גזירת החכמים:

קטניות כל מיניהן אמר מהר"ש דגזרינן שלא לבשלן בפסח אף על פי שלא מחמיצין כי אם ה' מינים... ואל יאמר אדם כיון שאין איסור מדאורייתא אין לחוש, דכל דגזרו רבנן, העובר עליו חייב מיתה ועובר על לא תסור מן הדבר אשר יורוך

(מהרי"ל סימן כה, רבי יעקב הלוי בן משה מולין (נקרא גם מהר"י סגל ומהר"י מולין; נולד במגנצא סביב שנת ה'קט"ו, 1355^[1] – כ"ב באלול ה'קפ"ז, 1427, וורמייזא), היה רבה של מגנצא וראש הישיבה בה. נחשב 'אבי מנהגי אשכנז'.{ויקיפדיה})

7.דעות שמתירות את הקטניות- גם מבין חכמי אשכנז שעברו לספרד:

א.קטניות אינן בגדר חמץ אפילו אם תפחו :

אבל הקטניות כגון: אורז ודוחן וכיוצא בהן - אין בהם משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה, שאין זה חמוץ אלא סרחון (הלכות חמץ ומצה ה' א')

ב.אורז מותר בבישול בפסח:

האורז מותר לבשלו לכתחלה... והאורז והדוחן שוין הם בזה. וכן כל המינין מיני קטנית הן, חוץ מן החמשה

(הריב"ש ,שו"ת סימן תכ, רבי יצחק בר ששת ברפת (או פרפט) (ה'פ"ו, 1326 - ה'קס"ח, 1408) (מכונה רִיבָ"שׁ, ולעיתים ריצב"ש), מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש הראשון (סבו של רבי חסדאי קרשקש) ורבי פרץ הכהן.

הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך{ויקיפדיה}.)

ג.חומרה יתרה:

יש אוסרים לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל לפי שמיני חיטין מתערבין בהן, וחומרא יתירה היא זו ולא נהגו כן (טור או"ח תנג, הרב יעקב בן אשר (ה'כ"ט, 1269 בערך – ה'ק"ג, 1343) היה פוסק הלכה, מכונה על פי רוב "בעל הטורים" על שם ספר ההלכה שכתב, "ארבעה טורים", נולד בגרמניה כבנו השלישי של רבנו אשר בן יחיאל (הרא"ש). למד תורה מפי אביו, וב-1304 ייתכן שעבר עמו לטולדו שבספרד)

ד. מנהג שטות:

אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטנית מבושל בפסח מנהג שטות הוא זולתי אם הם עושין להחמיר על עצמן ולא ידעתי למה
(רבנו ירוחם, תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ג, רבנו ירוחם בן משולם (מוכר בפשטות כרבינו ירוחם או בכינויו רי"ו, 1350-1290 לערך), רב ופוסק מגדולי הראשונים. מחבר ספר מישרים ותולדות אדם וחוה.רבינו ירוחם נולד בפרובאנס ולאחר גירוש צרפת ב-1306, עבר לטולדו {ויקיפדיה})

ה.שולחן ערוך: מתיר, רמ"א מחמיר

אורז ושאר מיני קטניות - אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל.הגה: ויש אוסרים (הגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פ' כל שעה). והמנהג באשכנז להחמיר, ואין לשנות

(אורח חיים סימן תנג סעיף א)

8.הרב עובדיה התיר לספרדים קטניות - בתנאים של היתר , הקמת בית חדש וכו'-  כדעת בעל השולחן הערוך שהוא המרא דאתרא של א"י:

א אורז וכל מיני קטניות, ובכלל זה אפונים [חימוץ], מותרים בפסח, ובלבד שיזהרו לברר את האורז היטב לבל יהיו בו חטים או שעורים וכיו"ב ממיני דגן. ולכן נוהגים לבדוק את האורז בתשומת לב רבה ובכובד ראש, שלש פעמים, ובשעה שאין ילדים קטנים בקרבתם. ואחינו האשכנזים נוהגים איסור בפסח באורז וקטניות, ואין להם לשנות ממנהגם זה, אפילו על ידי התרה. [שו"ת יביע אומר חלק ה' חאו"ח סימן לז סק"ה. ושו"ת יחוה דעת חלק א' סימן ט. וחזון עובדיה על הלכות פסח עמוד נג, ובמהדורת תשס"ג עמוד פב].

ב יש חלק מהספרדים, שגם הם נהגו להמנע מאכילת "אורז" בלבד בפסח, מחשש פן לא יוכלו לבודקו יפה יפה. והספרדים שנהגו להחמיר באורז וקטניות אם ירצו לבטל מנהגם (מחמת איזו סיבה של חולי, וכיוצא בזה) אפשר להקל להם על ידי התרה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד פד].

ג מי שנהג איסור באורז, בגלל היותו סמוך על שלחן הוריו, שנהגו בו איסור, וכיום נשא אשה ועומד ברשות עצמו, רשאי לנהוג היתר בלי שום התרת חכם. ומכל מקום נכון להחמיר לעשות התרה אצל חכם. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד פה].

(קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף, סימן תנג - אורז בפסח)

9.הקונסרבטיבים רצו לבטל את המנהג לגמרי:

דעתנו מותר (ואולי אף חובה) לבטל את המנהג הזה. הוא עומד בניגוד לפסק מפורש בתלמוד הבבלי וכן בניגוד לדעתם של כל חכמי המשנה והתלמוד להוציא אחד. כמו כן הוא עומד בניגוד להלכה ולמעשה של האמוראים, של הגאונים, ושל רוב רובם של חכמינו הראשונים... מנהג זה נזכר לראשונה בצרפת ובפרובנס בראשית המאה הי"ג ומשם התפשט לארצות שונות, ואף היקף המנהג התרחב ללא הרף. ברם טעמו לא היה ידוע וכתוצאה מכך חכמים רבים המציאו טעמים שונים למנהג. כתוצאה מכך רבי שמואל מפלייז, הראשון להזכירו, כינהו "מנהג בטעות" ורבינו ירוחם כינהו "מנהג שטות". והרי פוסקים רבים פסקו שמותר (ואולי אף חובה) לבטל "מנהג שטות

(ע"פ כנסת הרבנים של התנועה הקונסרבטיבית , 1989)

10.בזמני דוחק עצומים היו שהתירו לאכול קטניות בפסח גם לאשכנזים:

בשנת 1942 נשאל רבה של חוסט הרב יהושע גרינוולד האם בשל המצב הדחוק ניתן להתיר אכילת קטניות. הרב גרינוולד אסר לאכול קטניות, כדי שלא יבואו להתיר גם חמץ, אולם לחיילים שניצבו בפני שתי ברירות: אכילת חמץ או אכילת קטניות, התיר בלית ברירה אחרת לאכול קטניות^[45]. בפסח 1943 התיר הרב יוסף הירש לעובדים במחנה העבודה פלאשוב לאכל קטניות^[46], וכך התירו גם האדמו"ר ר' קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצ'נה בגטו ורשה^[47] והרב אפרים אשרי בגטו קובנה^[48].

בתקופת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות, התיר הרב צבי פסח פרנק לאכול אורז וקטניות בפסח, בשל המחסור במזון^[49]. כעבור שנה בתקופת הצנע בפסח תש"ט (1949) התירה הרבנות הראשית באופן כללי אכילת קטניות בפסח בשל המחסור במזון בארץ^[50]

(אליבא דויקיפדיה)

11.אישה שהתחתנה נוהגת לגבי הקטניות כמנהג בעלה לכאן ולכאן:

שאלה נפוצה, מה יעשו בני זוג שאחד מהם בא ממשפחה שנהגה איסור קטניות והשני ממשפחה שאוכלת קטניות. כתב על כיוצא בזה אחד מגדולי הראשונים, רבי שמעון בן צמח דוראן (תשב"ץ ג, קעט), שדבר פשוט הוא בלא ספק, שלא יתכן שישבו שניהם באופן קבוע על שולחן אחד, ומה שמותר לזה אסור לזה. ולכן האשה צריכה לילך אחר מנהגי בעלה, שאשתו כגופו. וכן למדנו שכאשר בת ישראל מתחתנת עם כהן, דינה ככהנת והיא אוכלת בתרומה, ובת כהן שהתחתנה עם ישראל דינה כישראלית שאסור לה לאכול בתרומה. ומדיני כהונה למדנו עוד, שאם הבעל נפטר ואין לה ממנו בן או בת - תחזור למנהג בית אביה, ואם יש לה ממנו בן או בת - תמשיך במנהגיו. ואם תתחתן - תנהג כבעלה (אמנם בין ישראל לעמים הולכים אחר האשה, שהאם קובעת את ייחוס ילדיה כיהודים ולא האב).
הוסיף הרב פיינשטיין לבאר (אג"מ או"ח א, קנח), שדין האשה כדין מי שעובר לגור במקום שהכל נוהגים בו באופן שונה מכפי שהיה רגיל, שאם בכוונתו לגור שם תמיד, עליו לבטל את מנהגיו הקודמים ולנהוג כמנהג אנשי מקומו החדש (עפ"י שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד, מ"ב יד). וכן אשה שנשאת לבעלה, הרי היא כמי שעברה לביתו לתמיד, ולכן עליה לנהוג כמנהגיו.
לפי זה, אשה מבנות יוצאי אשכנז שנישאה לבן יוצאי ספרד, יכולה לאכול קטניות בפסח, ואינה צריכה לעשות התרת נדרים

(מנהג איסור קטניות/הרב אליעזר מלמד)

12.למרות המחלוקת הקוטבית- ספרדים ואשכנזים יכולים לאכול ביחד בפסח- כמובן בלי לאכול קטניות למי שלא נוהג:

מקובל להלכה שמי שמתארח אצל ספרדי הנוהג היתר רשאי לאכול מכליו, אפילו כלים בני יומם...

התשובה שכתבתי היא במפורש 'מגמתית': מגמתה לעשות את הנישואין ה'מעורבים' בין העדות לקלים ופשוטים ככל שאפשר, ולמנוע מצב שחילוקי מנהגים כמו קטניות יגביהו חומות בין העדות. אין ספק שגם אם במקרה פרטי מסוים ניתן להתגבר על חילוקי המנהגים ולחיות באהבה ואחווה ושלום ורעות עם המשפחה המורחבת, החמרה בדיני הקטניות עלולה להפוך את האופציה של 'נישואי תערובת' למועדפת-פחות מחשש לקשיים שיתגלעו. לכן צריך להניח על כף המאזניים את הדברים במלוא הכנות: האם להחמיר במנהג הקטניות, חומרא דאתי לידי קולא במצוות אהבת ישראל ובאחדות ישראל? הגע בעצמך: חז"ל קבעו שברגלים ירושלים היא "עיר שעושה את כל ישראל חברים", ועמי הארץ, שאינם בקיאים בטומאה וטהרה, נחשבים ברגל כ"חברים" לכל דבר ועניין. המשמעות היא, שניתן להסב בליל הסדר בחבורה של קרבן פסח עם עמי הארץ, למרות שכאשר הם נוגעים בצלי שעל השולחן הם עלולים להפוך את המצווה לאיסור של אכילת קדשים בטומאה. עמי הארץ מצטופפים בעזרה עם החברים, ואם אחד מהם זב או טמא מת מחוסר ידיעה הוא מטמא את כל אלו שהוא נוגע בהם, והופך את שהייתם בעזרה ממצוה לאיסור כרת בשגגה. אמנם אמרו חז"ל ש"טומאת עם הארץ דרבנן", אבל ה"דרבנן" כאן הוא חשש כבד לאיסור תורה ממשי, וגם את זאת התירו חז"ל כדי שישראל יהיו ברגל באהבה ואחווה ו"כדי שלא יהיה כל אחד בונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו". על אחת כמה וכמה שבנוגע למנהגים מסוימים שהתקבלו בעדות שונות, יש ללכת בהם לפי דעות מקילות בכל מה שעלול לפגוע בקשרי משפחה. אין הכוונה להתיר איסורים, או לבטל לגמרי את מנהגי העדות; הכוונה היא ללכת בעניין המנהגים על פי דעות מקילות שקיימות בפסיקה, כפי שסומכים על דעות מקילות בשעת הדחק (באיסור דרבנן על כל פנים, וקל וחומר במנהג). ושמירה על קשרי משפחה תקינים היא בהחלט בגדר של "שעת הדחק". אציין שהתכתבתי בעניינים אלה עם הרבה תלמידי חכמים ואין זה חידוש פרטי משלי.

(אשכנזי אצל ספרדים בפסח - מצות רכות וקטניות/הרב עזריה אריאל,בנו של הרב ישראל אריאל וראש כולל מכון המקדש )

שם הקטנית	אסור/מותר (מקור)	טעם
אדממה	יש מתירים ויש אוסרים	יוצאי מרוקו נהגו לאכול קטניות ירוקות (טריות ולא יבשות) בלבד כגון אפונה שעועית ירוקה וכו' - טעם: מצד אחד דומה לקטניות וגדלה בתרמילים. מצד שני נאכלת כירק ולא כקטנית.
אורז	אסור[33]	דומה לחמשת מיני דגן ולפעמים הם מעורבים בו בטעות. חוק יעקב: אינו דומה לחמשת מיני דגן אלא אסור בגלל המנהג.
אמרנט	יש מתירים ויש אוסרים	לכאורה דומה לקינואה ולכן מעיקר הדין אמור להיות מותר ויש שאסרו להחמיר משום שהוא ממין הזרעים.
אניס	יש אוסרים[34] ויש מתירים[35]	מצד אחד מעורבות בו חיטים. מצד אחר הרמ"א התיר כיוון שלא היה בכלל הגזרה.
אפונה	אסור[36]	דומה לקטנית.
בוטנים	יש אוסרים[37] ויש מתירים[38]	מצד אחד נהגו בהם איסור. מצד אחר לא היו מצויים בזמן הגזרה (כמו תפו"א), אף שמכינים מהם קמח (אג"מ).
במיה	רוב הפוסקים אסרו	בדומה לשעועית ירוקה שגדלה בתרמילים
גרעיני אבטיח	מעיקר הדין מותר, אך צריך כשרות מיוחדת לפסח. ויש שנהגו איסור בכל הפיצוחים.[39]	כי צריך לוודא שלא קולים אותם בתנור של ימות השנה ולא מורחים עליהם מים מעורבים בקמח.
גרעיני דלעת	יש אומרים שאינם קטניות אך לא נהגו לאכלם, ויש אוסרים לגמרי,[40] ויש שנהגו איסור בכל הפיצוחים.[41]	כי צריך לוודא שלא קולים אותם בתנור של ימות השנה ולא מורחים עליהם מים מעורבים בקמח.
גרעיני חמניות	יש אוסרים[42]  ויש מתירים,[43] ויש שנהגו איסור בכל הפיצוחים.[44]	מצד אחד הם ממשפחת הקטניות, ומצד אחר לא עושים מהם פת או מעשה קדרה. כנ"ל לגבי החששות בשאר הפיצוחים.
דוחן	אסור[45]	דומה לחמשת מיני דגן ולפעמים הם מעורבים בו בטעות.
הל	נראה שאסור	גדל בתרמילים ולכן לכאורה אמור להיות אסור לאשכנזים.
זירעוני פשתן	אסור[46]	כיוון שהוא ממין הקטנית.
חומוס (פוייש) [47]	אסור[48]	דומה לחמשת מיני דגן ולפעמים הם מעורבים בו בטעות.
חילבה	אסור[60]	כיוון שהוא ממין הקטנית.
חרדל	אסור[49]	כיוון שדומה במראהו או בגידולו לקטנית.
טפיוקה	מותר[52]	מופק משורש ולכן אינו דומה לקטנית.
כוסבר	מותר[50]	אינו מין קטניות.
כוסמת (לא כוסמין שהם מחמשת מיני דגן!)	אסור[51]	דומה לחמשת מיני דגן ולפעמים הם מעורבים בה בטעות.
כורכום	מותר[52]	כיוון שהוא תבלין המופק משורש דמוי פקעת ואינו דומה לקטנית.
כותנה	יש אוסרים[53] ויש מתירים[54]	דומה למין קטניות.
כמון	אסור[55]	חוק יעקב: דומה לחמשת מיני דגן ולפעמים הם מעורבים בו בטעות.
סויה	יש מתירים[56] ויש אוסרים[57]	יוצאי מרוקו נהגו לאכול קטניות ירוקות (טריות ולא יבשות) בלבד כגון אפונה שעועית ירוקה וכו' - טעם: מצד אחד דומה לקטניות וגדלה בתרמילים. מצד שני נאכלת כירק ולא כקטנית.
עדשים	אסור[58]	דומות לחמשת מיני דגן ולפעמים הם מעורבים בהן בטעות. חוק יעקב: אינו דומה לחמשת מיני דגן אלא אסור בגלל המנהג.
פרג	אסור [75]	ממין הקטניות
פול	אסור[59]	דומה לחמשת מיני דגן ולפעמים הם מעורבים בו בטעות. חוק יעקב: אינו דומה לחמשת מיני דגן אלא אסור בגלל המנהג.
פיסטוק	מותר	אינו ממין הקטניות
פלפל שחור	מותר[73]	גדל על עץ ואינו קיטנית
צ'יה	יש אוסרים ויש מתירים	לכאורה דומה לקינואה ולכן מעיקר הדין אמור להיות מותר ויש שאסרו להחמיר משום שהוא ממין הזרעים.
צנון	מותר[62]	אינו ממין הקטניות.
קימל (קצח)	אסור,[63] ויש מתירים[64]	מצד אחד דומה לדגן (ט"ז), או שקשה לברור אותו מהחיטים המעורבות בו (מג"א). מצד אחר הרמ"א התיר כיוון שלא היה בכלל הגזרה.
קינואה	מעיקר הדין מותר. ויש המחמירים בכל מיני הזרעים[65]	מצד אחד לא הייתה בכלל הגזרה, ומצד אחר ממין הזרעים.
קמח דורה	מעיקר הדין מותר. ויש המחמירים בכל מיני הזרעים	מצד אחד לא הייתה בכלל הגזרה, ומצד אחר ממין הזרעים
קמח טף	מעיקר הדין מותר. ויש המחמירים בכל מיני הזרעים	מצד אחד לא הייתה בכלל הגזרה, ומצד אחר ממין הזרעים
קפה	מותר. ובמקום שנהגו איסור – מותר אם חרכו קודם הפסח.[66]	הוא גדל על העץ ועושים ממנו משקה, ולכן אינו דומה לקטנית.
שום	יש אוסרים (אשל אברהם) ויש מתירים[67]	אינו ממין הקטניות.
שומשומין	אסור[68]	דומה לחמשת מיני דגן ולפעמים הם מעורבים בו בטעות.
שמני קטניות למיניהם (כותנה, קנולה,ועוד)	יש מתירים[69] כאשר תהליך המיצוי נעשה ללא מגע עם מים. ויש אוסרים בכל מקרה.[70]
שמן סויה	יש מתירים[56] ויש אוסרים[57]	המתירים מנמקים שלא בא במגע עם מים בתהליך מיצויו, והאוסרים עשו זאת מפני המנהג.
שעועית	אסור[71]	דומה לחמשת מיני דגן ולפעמים הם מעורבים בה בטעות
שעועית ירוקה	רוב הפוסקים אסרו[74]	גדל בשרביטים
תירס (לדוגמה - קורנפלור)	אסור[72]	דומה לחמשת מיני דגן ולפעמים הם מעורבים בו בטעות.
תפוחי אדמה	מותר	אינם ממין הקטניות.

13.מדוע לא מתבטל איסור הקטניות כיום כשכיבכול בטל הטעם?

א. המנהג לא ניתן להתרה:

המנהג מאכילת קטניות אנחנו שאנו מבני אשכנזים לא מבעיא אם נעשה ע"י הסכמת צבור או גאוני ארץ שהיו בימים ההם דפשיטא דאסורא, אלא אפילו אם לא נעשה בהסכמה כיון שנתפשט מנהג זה... לכולי עלמא לא מהני התרה וקיימי באיסור דרבנן, אלא אם כן אין לו מה יאכל דאז הוי חיי נפש, אבל אם יש לו לאכול דבר אחר אי אפשר להתיר כלל

( נשמת אדם לבעל החיי אדם חלק ב-ג כלל קיט)

{חיי אדם הוא ספר הלכה שנכתב בסוף המאה ה-18 או בתחילת המאה ה-19 בידי רבי אברהם דנציג ונחשב לאחד הספרים היסודיים באחרונים ואף מוזכר פעמים רבות בספר קיצור שולחן ערוך של רבי שלמה גאנצפריד ובספר משנה ברורה של רבי ישראל מאיר הכהן. מבין הפוסקים הספרדים, חכם יוסף חיים הביאו רבות בספרו בן איש חי {ויקיפדיה} 

ב.אי אפשר לפרוץ גדר:

ועם כי יש מדינות שלא נהגו בחומרא זו מ"מ כל מדינות אשכנז וצרפת ורוסיא ופלוניא קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם החומרא הטובה הלזו שיש בה טעם כעיקר ופורץ גדר ישכנו נחש

(ערוך השולחן, אורח חיים סימן תנג סעיף ה)

ג.הכח העצום שיש למנהג:

שאלה: אם זה רק מנהג, יש בעיה לבטל או לעשות התרת נדרים?

"זה בלתי אפשרי. צריך להבין את ההבדל בין איסור, גזירה ומנהג. גזירה זו החמרה שרק חז"ל יכלו לקבל. איסור בנוי בצורה של 'שקלא וטריא', כלומר משא ומתן הלכתי שבסופו אוסרים או מתירים. למנהגים יש מסלול משלהם - ברגע שמנהג התחיל, אי אפשר להתיר אותו. לדוגמה – בחו"ל חוגגים 'יום טוב שני של גלויות' בגלל שבעבר הרחוק לא ידעו מתי חל ראש חודש. גם כאשר יש לוח שנה מסודר, המנהג הזה לא מבוטל. 'הראשונים' כינו מנהג 'נדר שהודר על דעת רבים ואין לו התרה'"

(מתוך ynet, מאמר "הרב דובדבני: איסור הקטניות רלוונטי גם להיום מחשש חמץ", הרב אורן דובדבני הוא כוכב ווטסאפ המנהל במקביל לא פחות משבע קבוצות ווטסאפ שבהן חברים אלפים בארץ ובעולם – תחת הכותרות "כשרות חו"ל" ו"כשרות צהר" – והוא עונה לאלפי שאלות בנושאי כשרות. אבל לפני הכול, מזה כשנתיים שהוא ראש מערך הכשרות של "צהר", לאחר שכיהן בתפקידי ניהול בכירים במערך הכשרות ברבנות בארץ ובחו"ל וכראש מערך הכשרות של "השגחה פרטית" עד להתמזגותו עם "צהר".)

ד.איסור הכרת של חמץ מחזק ומבצר את מעמד האיסור עוד יותר:

גם אם היום לא שייך הטעמים לאיסור קטניות, אין לנו את היכולת להתיר את מה שאסרו רבותינו מכל וכל. ובפרט בפסח שאכילת חמץ יש בו איסור חמור של כרת. עד אשר יקום סנהדרין ויכריע כיצד כלל עם ישראל צריך לנהוג בנושא זה.
(הרב הלל מרצבך,

רב קהילה ביד בנימין. ראש בית מדרש לרבנים - איגוד רבנים קהילות "למה לא מבטלים את גזירת הקטניות בפסח", אתר כיפה)

פרק ו:מחלוקת בין חכמי ספרד לאשכנז שנעשה בדרך כבוד ולשם שמים

1.כששיח הזהויות העדתי נכנס לתוך בית המדרש:

ב‏אחת השנים התיישבו לצידי בראש חודש  ‏אלול שני בחורים חדשים משיעור א'. כך ‏זכיתי להיות עד למפגש הראשון שלהם עם ‏"קובץ מפרשים", ספר עב כרס שמאגד עשרות ‏פירושים וחידושים על המסכת הנלמדת. זה

‏רגע מיוחד בחייו של בחור ישיבה. רגע שבו ‏הוא נחשף להיכל אלף הדלתות הנפתחות ‏מכל שורה בדפי הגמרא שלמד באופן קצת  ‏שטחי בשנות התיכון, הפעם הוא הלך למקום קצת אחר.

‏"תראה מה זה", הצביע אחר הבחורים, "הכול פה שמות של ‏אשכנזים - 'רשב"א', 'ריטב"א'". 

"לגמרי", השיב לו חברו, ‏"אבל הנה מצאתי פה אחד עם שם ספרדי, 'צל"ח'".

‏בזמנו חוויתי את זה כרגע קומי. בעיקר, משום הטעות ‏בזיהוי של רבי שלמה אבן אדרת ורבי יום טוב אשבילי,

‏ממנהיגי יהדות ספרד בימי הביניים המאוחרים, ושל ‎"ציון ‏‏לנפש חי"ה, ספרו של רבי יחזקאל לנדא מפראג {הנודע ביהודה}. אבל כיום ‏אני חווה אותו כרגע טרגי, שבו שיח הזהויות מצליח לנעוץ ‏את ציפורניו בין ספסלי בית המדרש. לנגוע במקום שבו ‏אדם אמור להימדד רק לפי התורה שבו ולא לפי מוצאו: ‏אפילו גוי ועוסק בתורה הוא ככהן גדול. 

("תצאו בחוץ", מוצ"ש מקור ראשון, 28/8/22 , הרב אברהם סתיו)

פרק ז: היחס של הספרדים והאשכנזים אל הקבלה בהקשרי הלכה ומנהג

1.אמירת סליחות לפני חצות

2.קריאה בתורה בלילה בליל שמחת תורה

פסיקת הלכה ע"פ הקבלה:

https://www.kipa.co.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%A7%D7%91%D7%9C%D7%94-%D7%9B%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%94/

_____________________________________________________________________________
הרא"ש ועמו המרדכי מהווים מעין חותם של תקופת בעלי התוספות. מעט זמן אחריי תקופתו של הרא"ש נעשה גירוש יהודי צרפת, ומבחינה מסוימת הדבר הזה היווה הקץ של תקופת בעלי התוספות.

כמו כן באותם הימים הרא"ש מחליט לעזוב את גרמניה, מפני שהוא חושש שמא יעשו לו כפי שעשו לרבו - רבי מאיר בן ר' ברוך שכינויו המהר"ם מרוטנבורג - ולכן הוא מחליט להתיישב בספרד. הדבר הזה מהווה צעד משמעותי מבחינת התורה שבעל פה. באותם הימים ההפרש בין ספרדים לאשכנזים היה כבר יותר מחודד, גם שיטת הלימוד היתה שונה.

הרא"ש מגיע אחריי מסע דרך פרובנס, שם הוא פוגש את חכמי פרובנס הגדולים, נושא ונותן עמהם בדברי תורה, ומגיע לברצלונה. בברצלונה הוא פוגש את רשב"א - רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת - חכם ענק, מגדולי החכמים בכל הדורות.

רבי שלמה בן אדרת הוא נציג של מסורת לימודית אחרת. הוא תלמידו של הרמב"ן - רבי משה בן נחמן. רמב"ן לא היה מברצלונה, למרות שהוא היה זמן רב בברצלונה - הוא היה מגירונה. כל האזור הזה - גירונה, ברצלונה וכו' - נקרא בימינו קטלוניה. קטלוניה מהווה כמין מדינה בפני עצמה, עם תרבות משלה, גם אצל הגויים. השפה הקטלאנית איננה השפה הספרדית שלומדים באוניברסיטה (שהיא השפה הרשמית של ספרד). השפה הרשמית של ספרד היא קאסטיליאנית ואילו הקטלאנית נחשבת לשפה בפני עצמה. מבחינת עולם התורה, האזור של קטלוניה הוא אזור שהמשיך את המסורת של יהודי פרובנס והיו מצויים שם גדולי עולם כמו רמב"ן ורשב"א.

הרמב"ן הוא המשך של המסורת שהמשיכה בספרד מהרי"ף (רבנו יצחק אלפסי) ואילך, זה כולל את הרז"ה – רבינו זרחיה הלוי בעל "המאור" ורבנו יונה, וזה כולל את החכמים שבאו אחרי הרמב"ן, כגון הרא"ה - רבינו אהרון הלוי, הר"ן - רבינו ניסים ברבי ראובן מגרונה וכן בעל ספר החינוך. עד היום הזה מתווכחים מי בדיוק היה מחבר ספר החינוך, אבל ברור שהוא היה מברצלונה ושהוא היה משבט לוי. יש שטוענים שזה היה רבי פנחס הלוי, אחיו של הרא"ה.

בקיצור יש מסורת שלמה ששייכת לחכמי גרונה וברצלונה וסרגוסה, הנקראת סרקוסטה בספרות השו"ת.

שאלה: ספרות השו"ת?

תשובה: שו"ת, ראשי תיבות – שאלות ותשובות.

באותם הימים צפון ספרד משתחרר מן השלטון המוסלמי וחוזר להיות נוצרי. וחכמי ישראל מתמודדים גם עם הנצרות, ובמיוחד עם מלכי אראגון - כל האזור של מזרח ספרד מקבל שם אראגון. ממערב לאראגון יש ממלכה אחרת שמתחילה גם היא להתגבש - ממלכת קסטיליה. העיר המרכזית של קסטיליה היא טולדו. טולדו היא שיבוש של טוליטולה, לכן בספרות הרבנית לפעמים אומרים "חכמי טוליטולה", והכוונה היא לטולדו.

נחזור לרא"ש - רבנו אשר. הרא"ש מגיע לביתו של הרשב"א. הרשב"א מקבל אותו בביתו שמונה ימים. יום ולילה הם לא מפסיקים לדבר דברי תורה. שמונה ימים, שני גאוני עולם, גדול הרבנים הספרדים וגדול הרבנים האשכנזים, מדברים בדברי תורה. אחריי שמונה ימים הרא"ש עוזב את הרשב"א כדי למצוא לו קהילה שבה הוא יוכל לשמש כרב. הרשב"א כותב לו הסכמה : "האיש הזה הוא גדול בתורה וכו' ...כל מקום שהוא ירצה להיות רב קבלו אותו". הרא"ש עוזב את מלכות אראגון ועובר לטולדו ומאז השתנתה כל הפסיקה בקסטיליה. מכאן ואילך ספרד מחולקת לשניים:

מרכז ספרד נגרר בהרבה דברים אחרי הרא"ש, בניגוד למסורת הקודמת לו, ומזרח ספרד ממשיך במסורת של הרמב"ן והרשב"א, כפי שהיה מדורי דורות בספרד.

שאלה: איך הרשב"א קיבל את זה?

תשובה: זה לא התחום של הרשב"א. הרשב"א בברצלונה, הוא לא מתערב בענייני טולדו.

שאלה: אבל בכל זאת, לשנות את המסורת?!

תשובה: לשנות את המסורת זה לא פשוט. אגב, לא בכל דבר הרא"ש הצליח לשנות - יש דברים שכן, יש דברים שלא. יש מקום לדון על זה.

שאלה: אבל הרשב"א היה באותה מדינה?

תשובה: הרשב"א לא חי באותה מדינה - הרשב"א היה בקטלוניה. זה שהכל נמצא בחצי האי האיברי לא אומר זו מדינה אחת. באותם הימים ספרד היתה מחולקת למדינות-מדינות והדרום בכלל היה בידי המוסלמים.

למה אני מדגיש את זה? בגלל שמאה חמישים שנה אחרי גירוש ספרד, יהודי קסטיליה עברו למרוקו ולקחו איתם את הפסיקה של הרא"ש. הרא"ש, כפי שאמרנו, הוא פוסק אשכנזי אבל אין להסיק מזה שהמרוקאים פוסקים כמו האשכנזים בהרבה דברים בגלל שהם הושפעו מהאשכנזים - זה פשוט לא נכון. הם פשוט תלמידי הרא"ש, עוד הרבה לפניי שנכתב השולחן ערוך. לכן הפסיקה המרוקאית איננה פסיקה אשכנזית - הפסיקה שלהם היא על פי הרא"ש שהיה רבם.

בין צאצאי הרא"ש יש חלק מהמשפחות שנקראו "בן הרא"ש" וחלק ממשפחות בן הרא"ש ממרוקו מקורן מהרא"ש.

(מבוא לתורה שבעל פה - הרא"ש, הרשב"א והטור //סיכום שיעור (מכון מאיר, תשס"ח) - עוד לא עבר את עריכת הרב)

מחלוקת לשם שמים / הרב רונן נויברט זצ"ל :

https://musaf-shabbat.com/2013/07/19/%D7%9E%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%A7%D7%AA-%D7%9C%D7%A9%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%9F-%D7%A0%D7%95%D7%99%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%98/

מכירת עליות לעומת הגדרה מראש

קריאת נתורה בלילה דל שמחת תורה

שמות משפחה של כהנים ולויים

תפילת ערבית של שהת מזמורים

עולה לתורה בשם האב או האם

חמין עפ סגולה ומוצא השמות

[10:13, 5.7.2022] טל הרוש: הרב קוק יל העדות

דיעור של הרב שרקי על הצורך בהלכה נפרדת לעדות

[10:14, 5.7.2022] טל הרוש: מאכלי חלב המתנה של 6 שעות

[10:14, 5.7.2022] טל הרוש: או שעה

[10:15, 5.7.2022] טל הרוש: הנסוח ה"אחיד"

[10:17, 5.7.2022] טל הרוש: עדות המזרח מוגרבים ספרדים אשכנז

[10:18, 5.7.2022] טל הרוש: פודקאסט מי המציא את האשכנזים

[10:29, 5.7.2022] טל הרוש: אמירת סליחות חודש או שבועתשובה מאהבה או מדין

https://olamot.net/sites/default/files/pdfimages/68_11.png

https://olamot.net/shiur/%D7%9C%D7%90-%D7%AA%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%93%D7%93%D7%95

ספיחים:

https://olamot.net/sites/default/files/pdfimages/68_07.png

לא תתגודדו:

https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php/%D7%9E%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA:%D7%9C%D7%90_%D7%AA%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%93%D7%93%D7%95

שיטת הרב עובדיה יוסף לאחד מנהגי הספרדים ולהתבדל מפסיקת האשכנזים:

https://asif.co.il/wp-content/uploads/2021/04/10-151.pdf