סוכות: בין סוכות לפסח- סוד שבירת לוחות הזמן

פתיחה: 2 חגים בני 7 ימים הפותחים את האביב ואת הסתיו- מדוע יש צורך בכפילות?

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַי-ה-וָֹ-ה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ (ויקרא כג,ו)

...בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַי-ה-וָֹ-ה (שם,שם,לג)

תניא: (ויקרא כג, מג) "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" ענני כבוד היו דברי ר' אליעזר, ר' עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם.
(סוכה יא ע"ב)

חלק א: הטעם בדיעבד להפרדה של סוכות מזמנו הטבעי באביב עם פסח

1.שיהיה ניכר שזה לשם מצווה:

בסכות תשבו שבעת ימים (תג) וגו׳ למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי  אותם וגו׳. תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים, וכן הרבה מצוות. לפי שהוא דבר שראינו בעינינו. ובאזנינו שמענו, ואין אדם יכול להכחישנו, והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה, שהוא ברא הכל לרצונו, והוא אשר לו הכח. והממשלה, והיכולת בעליונים ובתחתונים, לעשות בהן כרצונו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה, כאשר עשה עמנו. בהוציאו אותנו מארץ מצרים, באותות ובמופתים. 

והסוכות - שאומר הכתוב - שהושיבנו בהם, הם ענני כבודו, שהקיפן בהם, לבל יכה בהם  שרב ושמש. ודוגמא לזה, צונו לעשות סוכות, כדי שנזכור  נפלאותיו ונוראותיו. 

ואע״פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן, לא  צונו לעשות סוכה באותו הזמן, לפי שהיא ימות הקיץ. ודרך

כל אדם לעשות סוכה לצל. ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם, שהם מצות הבורא יתברך, ולכן צוה אותנו שנעשה בחדש השביעי, שהוא זמן הגשמים, ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואנחנו יוצאים מן הבית לישב בסוכה, בזה יראה לכל . שמצות המלך היא עלינו לעשותה.

(טור סימן תרכ"ה)

2.בסוכות חזרו ענני הכבוד אחרי חטא העגל ולכן זה הזמן המתאים:

למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים וגו' (שם כג. מג) הנה רבים מקשים למה אנחנו עושים סוכות בתשרי כיון שהוא נגד היקף ענני כבוד היה ראוי לעשותו בניסן כי בניסן היה תחילת היקף עננים, אמנם י"ל לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן, ומשה ירד ביום הכפורים וממחרת יום הכפורים ויקהל משה וצוה על מלאכת המשכן, וזה היה בי"א בתשרי, וכתיב (שמות לו. ג) והעם הביאו עוד נדבה בבוקר בבוקר עוד ב' ימים, הרי י"ג בתשרי, ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל, ובחמשה עשר התחילו לעשות, ואז חזרו הענני כבוד ולכך אנו עושים סוכות בט"ו בתשרי (הגר"א,קול אליהו, ויקרא כג, מג)

3.בפסח ובסוכות המצוות סובבות המסירות  והאמונה של עם ישראל  כלפי הקב"ה בצאתם ממצרים - ואת זה מנציחים לדורות:

א. לפי רבי עקיבא שהסוכות הם סוכות ממש אז מדוע לא עושים חג זכר לנסים היותר גלויים- המן הבאר והשליו ?
 וכן בטור סי' תכ"ט לאתר שהאריך והביא דברי ר"א שאל ולמה דוקא בימי תשרי ובט"ז ועוד אחרונים תמהו דלמה ציוותה התוה"ק לעשות זכר לענני הכבוד ולא לזכר המן ובאר שהיו נסים גלויים ממש שהמטיר להם לחם אבירים מן השמים וכן שהוציא להם מים מצור החלמיש וכן ענין השליו וביותר יש להפליא על ש ר"ע שהלכה כמותו שאמר שהזכר הוא לסוכות ממש שעשו במדבר מה יש בדבר הזה שהקב"ה צוה שיעשו סוכות לזכר עולם ומה המיוחד בזה שעשו סוכות במדבר שנצרך לזה זכרון והרי לא הי' להם אפשרות אחרת במדבר וכי היה להם לבנות בתים בעת נוסעם ממקום למקום במדבר נחש שרף ועקרב וכן הלשון הושבתי לר"ע קשה דמשמע להדיא שהקב"ה הושיב אותם בסוכות ולפי דברי ר"ע בעצמם עשו סוכות והושיבו עצמם וכן מה הלשון ידעו דורותיכם שלא נמצא באף מצוה אחרת הלשון ידיעה ולמה לא נא' תזכרו ועוד כהנה דקדוקים 

ב.יסוד- כל הנסים בכל החגים הם כשיש התעוררות דלתתא של עם ישראל וכשאין אז אין חג לדורות:

אך הנראה ידיעת הענין אשר חנן אותי אלוקים בזה לפי דברי בעל הקדושת לוי בקדושת חנוכה אשר לא מצינו שום זכר לנס מן הנסים הכי גדולים זולת אם הי' הכנה של עם ישראל ע"י איזה מצוה או זכות 

ולכן לא מצינו שום זכר לנס הגדול של אנשי סנחריב שנהרגו קפ"ה אלף ראשי גייסות וכן לנס של סיסרא שנלחמו הכוכבים ממסלותם וכדומה על רוב הנסים בימי יהושע בן נון שאמר לשמש דום וירדו אבני אלגביש והכל משום שכל אלו הנסים היו מאת השי"ת המשדד מערכות וכל יכול לובודאי מי שברא העולם כל יכול לעשות כרצונו ולשנות העתים ולסדר את כל מערכת השמים ומי יאמר לו מה תעשה 

ג.בפסח היתה המסירות לזבוח את אלוקי מצרים ולסמוך על ה' ולצאת בחיפזון בלי מזון  ולכן החג סובב על קורבן פסח ומצה:

אך נסים שזכו עם ישראל ע"י אתערותא דלתתא  של זכות עם ישראל כמו בפסח שהיו ערום ועריה והנה עתך עת דודים הגיעה ולכן צוה להם הקב"ה מצות פסח המילה ומצות על מרורים ובזה מסרו נפשם לקיימם בקשרם טלה לכרעי המטה ונתנו הדם על מזוזות ביתם ועל המשקוף שזה הי' מס"נ בשוחטם את תועבת מצרים שהי' להם פחד שלא יסקלום וכן בהכנתם לקבלת התורה שזכו עי"ז למעמד הנבחר וכן בחנוכה במס"נ של מתתיהו ובניו וכן בפורים ע"י צומו עלי ג' ימים וכנוס כל היהודים וכדומה זה נשאר לנו בכח לעורר בכל זמן כשיבא העתים הללו וע"י המצות יכולים לעורר אותם הנסים והנפלאות ולזה מברכין שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה וכן הפ' והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור ובזה יובן ויודע ענין חג הסוכות אשר נא' בקרא זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה אשר הקב"ה זוכר לנו חסד נעורים באמונה ובטחון שהיו בעם לעזוב מקום מגורים מיטב ארץ מצרים וללכת אחרי צווי ה' ע"י משה בנעוריהם וזקניהם אנשים ונשים וטף וגם צידה לא עשו להם אל מקום מדבר נחש שרף ועקרב אשר אין מים ולחם וזרע ולא שאלו את משה היכן ניקח לחיות  לפי הטף והכל באמרתם ובטחתם בה' ובמשה רועה נאמן שבודאי ינהלם על מי מנוחות ואעפ"י שאח"כ בשעת מצוקתם לא עמדו במבחן זה הכל בא להם ע"י האספסוף אשר בקרבם אשר הסיתו אותם לריב עם משה אבל עם יציאתם למדבר זה ה אצל הקב"ה חסד עולם 

ד.לשיטת רבי עקיבא כובד המשקל של הזיכרון בחג הוא בזכות הביטחון שעשו סוכות ממש ולא חששו מימי החורף אלא בטחו בה' זכו לענני הכבוד שהגנו עליהם:

וכאשר באו למדבר שמם עשו סוכות כדי שלא להתלונן ובזכות האמונה הזאת זכו להמשיך עליהם ענני כבוד וה' הולך לפניהם בעמוד אש לילה ובענן יומם לנחותם הדרך וכמ"ש והבוטח בה' חסד יסובבנהו וכן הכ' ימצאהו בארץ מדבר וגו' יסובבנהו יבוננהי יצרנהו כאישון עינו וגו' היינו ע"י חסדם ואמונתם המשיכו עליהם ענני הכבוד אשר מזה שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה וכן שהרג לפניהם הנחשים והנמיך את ההרים ויישר הבקעות אבל הכל הם באמונתמ וצדקתם המשיכו עליהם לזה נשאר להם לחסד עולם ולמען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי ובאמת עיקר הנס הי' כמו שי' ר"א מה שהקב"ה סובבם בענני הכבוד אך שי' ר"ע הוא מה שגרם להם להמשיך עליהם העננים זה הי' ע"י שקודם עשו סוכות ממש וזה עיקר הידיעה לדורות לחסות ולבטוח בה' ואז חסד יסובבנהו 

ה.כדי להנציח את הביטחון בה' של בני ישראל שלא חששו מהחורף- עושים סוכות דווקא בתחילת עונת הגשמים:

ובזה מתו' קו' הטור למה לא עושים תיכף בניסן כי עיקר זכרון חסד נעורים שלנו הי' איך לא דאגו מימי החורף במדבר בלי בתים ובלי קורת גג על ראשם כי אז יותר קשה בשביל העם הרב עם יונקי שדים בלכתם ב מדבר שמם ולזה דווקא נצטווינו לזכור זכות ענני הכבוד יותר מכל החסדים שהיה לנו במדבר בלחם ובמים וכנ"ל שזה עוררנו אנו וזה צריך לדעת לדורותיכם כי העיקר הבטחון בה' ית' וברוך הגבר אשר יבטח בה' וה ה' מבטחו וחסד יסובבנהו 

(אמרי אברהם לרבי אברהם אנגלרד ,ספר דברים,דרוש לסוכות)

חלק ב: מקצת על הקשר בין שלשות הרגלים

1.חגי תשרי וניסן- הראש והלב:

...ודע כי אלו ב' חדשים הם דומים לראש וללב, כי ניסן הוא דומה למוח שהוא ראשית האדם ושם משכן הנשמה וזה אסור חמץ, כי בנשמה הכל טהור ואין שום חמוץ שם, אמנם תשרי הוא הלב, כי הלב הוא באמצע האדם,

 

ואפשר לומר אפכא, והוא הנכון באמת, כי ראש השנה הוא דומה לראש לגמרי, לפי ששם הנשמה, וכן תשרי הוא ראש לכל השנה ונקרא ראש, אבל הלב דומה לראש חודש ניסן, שהוא התחלת החי, ודבר זה אמת למשכיל מאד... (מהר"ל, חידושי אגדות ראש השנה י ב)

2.קשרים בין שלשת הרגלים:

א.דיבור מחשבה ומעשה:

הג' מועדות הם נגד ג' בחינות דבור מעשה מחשבה, כי בפסח נפתח הפה של איש ישראל והדבור, לכן פה סח... ובשבועות בחינת המחשבה והדעת, שהוא קבלת התורה, ובסוכות בחינת המעשה, כדכתיב ולקחתם לכם, והישיבה בסוכה והקפות ונענועים, שזה כולל כל תנועות הגוף, והג' רגלים נותנים חיות וברכה לכל השנה, כמו שכתוב והשיאנו וכו' את ברכת מועדיך כאשר רצית, שעל זה ניתנו הרגלים, שאז בני ישראל מוכנים לקבל הברכות... ישא וגו' וישם לך שלום הוא בסוכות, פריסת סוכת שלום... 

(שפת אמת פסח תרמ"ב)

ב.כנגד 3 הרועים ומתנותיהם- מן באר וענני הכבוד:

וירא בלק... לכן בחג הסוכות, שהוא בחינת ענני הכבוד, דג' מתנות נתן הקב"ה, מן בזכות משה, באר בזכות מרים, ענני כבוד בזכות אהרן, הם נגד ג' מועדות, שבועות תורה מן השמים, סוכות ענני כבוד, וכיון שיש פריסת שלום והגנה על בני ישראל, לכן מקריבין ע' פרים נגד האומות, להודיע, כי אדרבה על ידי ההסתר ואור המקיף לבני ישראל, שלא יוכל עין רע של האומות להסתכל, אז מאירין בני ישראל לכל העולם... (שפת אמת במדבר בלק תרמ"א)

ג.קנאה תאווה וכבוד:

בשם אא"ז מו"ר ז"לכי הג' רגלים הם לבטל הג' מדות רעות, קנאה תאוה כבוד, ומסתמא סוכות נגד הכבוד, כי הוא נגד ענני הכבוד, ובחג הזה הקב"ה מכבד בני ישראל יותר מכל האומות, והוא הוראה שבני ישראל הם מוכנים לקבל הכבוד... (שפת אמת  תרל"ו)

ד.כנגד האבות וכנגד המידות שתיקנו- קנאה תאווה וכבוד:

כי הכיתני זה שלש רגלים, ברש"י, רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה, ובלקוטי תורה מהאר"י ז"ל שבלעם רצה לעקור מישראל את ג' הרגלים... דהנה אמרו ז"ל עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע (אבות ה'), ונראה דג' אלה הם קנאה תאוה וכבוד... וידוע במהר"ל שג' האבות אברהם יצחק ויעקב תקנו את ג' החטאים האלה, ובזכותם ג' רגלים שנותנים כח ועוז לישראל לעמוד נגד ג' אלה. 

ויש לומר עוד שפסח שהוא ראשית הכנסת ישראל תחת מלכות שמים היפוך ע"ז, וכמאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, באה בו המצוה לאכול לחם עוני, רומז לרוח נמוכה, היפוך מדת בלעם שהיתה לו רוח גבוהה. 

שבועות הוא לעומת התאוה, כמאמר הרמב"ם (סוף הלכות אסו"ב) שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, והכנה למתן תורה היתה פרישה, ואין התורה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה. 

סוכות לעומת עין רעה וקנאה, וחג הסוכות הוא היפוך מזה, שהוא בטחון בהשי"ת, היפוך הקנאה על זולתו, אלא טובת עין, ועל כן באה בו מצות לולב, יעשו כולם אגודה אחת ויבואו אלו ויכפרו על אלו, הרי כי ג' מועדים משפיעים בישראל היפוך מדתו של בלעם, על כן היה בלעם שונא ביחוד לג' מועדים ורצה לעקרם מישראל. (שם משמואל, בלק תרע"ב)

חלק ג- הקשר ההלכתי:

1.אכילת מצה ואכילת פת בסוכה:

א.חיוב אכילת פת בסוכה בלילה ראשון מחיוב אכילת מצה בליל הסדר:

א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק נאמר כאן 'חמשה עשר' ונאמר 'חמשה עשר' בחג המצות - מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות והתם מנלן אמר קרא- "בערב תאכלו מצות" (שמות יב, יח), הכתוב קבעו חובה.   (סוכות כז,א)

ב.אכילה בתיאבון:

אכילה בסוכה בליל י"ט הראשון, חובה; אפילו אכל כזית פת יצא י"ח; מכאן ואילך רשות...

הגה: ולא יאכל בלילה הראשונה עד שיהא ודאי לילה, ויאכל קודם חצות לילה; ולא יאכל ביום מחצות ואילך, כדי שיאכל בסוכה לתאבון, דומיא דאכילת מצה. (אורח חיים, תרלט,ג)

ג.ההבדל: על אכילת מצה מברכים רק בלילה ראשון בניגוד לישיבה בסוכה - כל 7 ימים
אין מברכין במצה כל ז' כדרך שמברכין על הסוכה דהא גמרי' מהדדי ולילה ראשון חובה מכאן ואילך רשות ומסתברא בסוכה כי בעי למיכל בסוכה איכא עליו מ"ע דבסוכות תשבו אבל גבי מצה כי בא למיכל ליכא עליו מ"ע דמצה אלא לאו דבבל תאכל חמץ ואין מברכין אלא...

(בעל העיטור, עשרת הדברות קלה, א)

ד.בסוכות המצווה לאכול דווקא בסוכה נמשכת כל שבעת הימים, בפסח רק בלילה הראשון:

חג המצות לה' שבעת ימים מצות תאכלו - זה השם הוא בשביל מצות ה' לאכול בו מצות, וכן להלן חג הסכות שבעת ימים לה', כך משמעו, מה שאינו כן שם חג הקציר חג האסיף אינו אלא על שם שבא באותו עת. ושינה הכתוב הלשון, דכאן כתיב שבעת ימים אחר "לה'", דחג המצות בלשון תורה אינו אלא יום הראשון, ומשמעו ובחמשה עשר יום וגו' חג המצות, אותו יום הוא חג והמצוה בו, שאז שבעה ימים וגו' 

אבל בחג הסכות הוא שמו שבעת ימים. (הנצ"יב מוולז'ין, העמק דבר, ויקרא כג ו)

ה.בסוכות יש שמחה שלמה ולכן שבעה ימים ובפסח יש עדיין טרדה:

אך בחמשה עשר יום - גם אך זה מיעוט הוא, מיעט פסח שאינו חייב לעמוד בו בירושלים רק יום אחד, מפני טירוד קציר שעורים, וכן בעצרת מפני טירוד קציר חטים כדי שילקט תבואתו שלא תתקלקל, 

אבל בחג הסוכות שהכל כנוס לתוך הבית חייב לשמוח שמונה ימים. (חזקוני, ויקרא כג לט)

2.חיוב הלכתי לנשים- פסח לעומת סוכות:

א.פסח- נשים חייבות בכל מצוות עשה שהזמן גרמן:

נשים חייבות בכל מצוות ליל הסדר, בסיפור ביציאת מצרים, באכילת מצה ומרור ובשתיית ארבע כוסות, שאף הן היו באותו הנס (פסחים קח, ב; שו”ע תעב, יד; מ”ב תעט, ט, ע’ לעיל הלכה ד).

ובכלל זה חייבות גם בקריאת ההלל, וזו הפעם היחידה בשנה שבה נשים חייבות לקרוא את ההלל (תוס’ סוכה לח, א).[9]

לכתחילה נשים צריכות להסב בעת אכילת המצה ושתיית ארבע הכוסות, אבל אם שכחו להסב, אינן צריכות לחזור. ונשים נכבדות ששכחו לאכול מצה בהסבה, טוב שיחזרו ויאכלו מצה בהסבה.[10]

(פניני הלכה/ הרב אליעזר מלמד, פרק: כ"ג - מהלכות חגים ומועדים | תפילת נשים- סעיף ט)

ב.סוכות- נשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן:

שתי מצוות שהזמן גרמן ישנן בחג הסוכות, מצוות ישיבה בסוכה ומצוות נטילת לולב, ומשתיהן נשים פטורות. ואם ירצו לקיימן יש להן שכר. למנהג אשכנז, יברכו על המצווה, ולמנהג ספרד, על ישיבה בסוכה לא יברכו, ועל נטילת לולב יש שמברכות ויש שאינן מברכות, וכל אחת תמשיך כמנהגה.[2]

מצווה לשמוח בחג בבשר וביין ובבגדים נאים (שו”ע תקכט, ב). יש אומרים, שעיקר המצווה על הבעל לשמח את אשתו ועל האב לשמח את בנותיו, ויש אומרים, שגם על האשה יש מצווה לשמח את עצמה בחג במאכלים טובים ובבגדים נאים, וכן הלכה. גם בחול המועד מצווה להיות בשמחה, וללבוש בגדים נאים ולאכול מאכלים טובים (רמב”ם הל’ יו”ט ו, יז וכב, מ”ב או”ח תקל, א, וע’ בהליכות ביתה יז, ה-ז).

(פניני הלכה/ הרב אליעזר מלמד, פרק: כ"ג - מהלכות חגים ומועדים | תפילת נשים- סעיף ג)

ג.הטעם לפטור את הנשים אע"פ שהיו בנס כמו בפסח קשור לסיבת חגיגת סוכות בהקשר של ענני הכבוד:

...דנשים כיון דלא עבדו לעגל א״כ אינם מחויבים לישב בסוכות כי הסוכות הם זכר לענני כבוד שסיבב אותם מחמת שעשו תשובה  והנשים לא חטאו וא״כ לא שייך אצלם הטעם כי בסוכות הושבתי (הגר"א,עין אליהו, מגילה דף ד)

3.הקשר אל הבית- עיקר וטפל:

א.סוכות- הבית "יוצא בחוץ":

כיצד מצות ישיבה בסוכה שיהיה אוכל ושותה (וישן ומטייל) (טור) ודר בסוכה כל שבעת הימים בין ביום ובין בלילה כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה וכל שבעת ימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע
 ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות יש אומרים משום צינה דיש צער לישן במקומות הקרים (מרדכי פרק הישן) ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו שאין לו סוכה מיוחדת פטור וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת:
(או"ח,תרלט,א-ב)

ב.פסח- האחריות על החמץ- מתכנס בביתו שלו:

צריך לבדוק בחורים ובסדקים בכל פינות הבית, לרבות המרפסות וחדרי המדרגות, והגינות, ובייחוד יש לבדוק במזנון, במקרר, בארונות המטבח, ובכל יתר המקומות שמצניעים שם מאכל ומשקה שיש בהם חשש חמץ, לפיכך כל חדרי הבית צריכים בדיקה, אף שברור לו שמעולם לא אכל שם חמץ. וכשיש ילדים קטנים יבדוק גם תחת הארונות והמטות, שמא הכניסו שם חמץ. ואפילו אם תהיה לו טירחא רבה בבדיקה קפדנית כזאת אל יקוץ בבדיקתו. כי כבר אמרו חז"ל: לפום צערא אגרא. [חזו"ע שם עמוד כ, ובתשס"ג עמו' לה]. (קיצור ילקוט יוסף תלג,ד)

4.הלל מלא בסוכות- חצי הלל בפסח: בפסח השמחה חסרה...

א.שבעת ימי סוכות - ימים עליונים מפסח:

את חג המצות תשמור, זה הוא מקום שנקרא שמור, (דהיינו המלכות הנקראת שמור, ומשום זה כתוב את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות כאשר ציויתיך, שבעת ימים אלו (של חג המצות) אינם כשבעת הימים של סוכות, (כי של סוכות) המה עליונים (דהיינו ז"ס חג"ת נהי"מ דבינה, שזו"ן עלו והלבישו אותם, ואלו של חג המצות) המה תחתונים, (דהיינו ז"ס חג"ת נהי"מ של המלכות), ועל כן (באלו של סוכות) אומרים הלל שלם, (ובאלו של חג המצות) אין אומרים הלל שלם. ומשום שהם (ז' ימים) שלמטה (של המלכות), כתוב, שבעת ימים תאכל מצת, מצת כתוב חסר בלי ו', כי טרם שרו עליהם ימים עליונים של סוד הו', (שהוא ז"א).

(זוהר תצווה סב)

ב.הלל מלא בכל שבעת הימים בסוכות לעומת יום ראשון בלבד של פסח:

וגומרים ההלל וכן כל שמונת ימי החג (אורח חיים תרמ"ד סעיף א)

ולא הוי כחול המועד פסח דמדלגין , משום דבסוכות כל יום חשוב כיום טוב בפני עצמו כיון שחלוק קרבנתיו מיום שלפניו (משנה ברורה ,שם)

ג.ההבדל בין שבעת ימי סוכות לשבעת ימי פסח:

התורה חלקה את ימי הסוכות, התורה כתבה פסוקים מיוחדים לכל יום ביום השני מקריבים כך וכך, ביום השלישי מקריבים כך וכך וכו', וכיון שהתורה החשיבה את ימי סוכות שחלקה את קרבנותיו לכל יום בנפרד, לכן אני מחשיבים את הימים וקובעים לכל אחד הלל. משאין כן בפסח כתוב פסוק אחד לכל הימים "כאלה תעשו ליום שבעת ימים וכו', והתורה לא נתנה חשיבות לכל יום בפני עצמו לכן אנו אומרים חצי הלל בחול המועד ולא מחשיבים כל יום לעצמו.

(ע"פ הרב שמואל אלעזר היילפרין זצ"ל (ט"ו תשרי תרצ"ג - י"ג אדר תשס"ט, רב שכונת בית ישראל בירושלים, ומרא דאתרא של בית כנסת בית יוסף דחסידי חב"ד בשכונה)

5.חג הסוכות לא טעון אכילת.. מצה

'ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג המצות' (ויקרא כג, ו) - יום זה טעון מצה, ואין חג הסוכות טעון מצה. והלא דין הוא: ומה אם זה שאין טעון סוכה טעון מצה, זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה? תלמוד לומר: 'זה', חג המצות זה טעון מצה, ואין חג הסוכות טעון מצה.     (ספרא אמור יא,א)

חלק ד- קשרים רעיוניים:

1.ארבע  בנים כנגד 4 המינים:

כנגד ארבעה בנים דברה תורה – בחג הפסח. ובחג הסוכות – ארבעת המינים, האתרוג הלולב ההדס והערבה, מסמלים את ארבעת סוגי האנשים בבני ישראל: א. אנשים שיש בהם תורה ומעשים טובים. ב. אנשים שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.  ג.  אנשים שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. ד. אנשים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.

ההבדל בין פסח לסוכות. שבסוכות לוקחים את ארבעת המינים (כולל הרשע) ואוגדים אותם יחד. ואילו בפסח, ביחס לרשע נאמר: "הקהה את שיניו". בחג הסוכות לאחר עשרת ימי תשובה, לאחר שהרשע עשה תשובה, אוגדים אותו עם שאר המינים. אבל בפסח מדובר ברשע טרם עשותו תשובה. והטפול בו צריך להיות באופן של "הקהה את שיניו". (אור התורה , דרשות של רבי מנחם מנדל שניאורסון ה"צמח צדק",  ואתחנן עמ' תד)

2.היחס אל האורחים:

א.בפסח- פותחים בקריאה לרעבים להצטרף לסעודה:

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם
כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל
כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח

(פתיחת ההגדה של פסח)

ב.בסוכות- אושפזין רוחניים וגשמיים:
אושפיזין-נשמות שבעה אבות הבאים להתארח בסוכה בימי חג הסוכות. (אושפיז - אורח)
אורחים, והם נשמות שבעה אבות: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, אשר לפי בעלי הקבלה באים בימי חג הסוכות לבקר כל איש חסיד וצדיק בסוכתו, כל אחד ביום אחד מימי סוכות. וכדי לזכות לראות בהוד זיו אושפיזין הרוחניים, מצווה להזמין שבעה אורחים (אושפיזין) גשמיים, והם עניים מהוגנים בני תורה, לסמוך על שלחנו איש אחד בכל יום מימי החג.(אתר דעת ערך אושפיזין)

3.שני שלבים ביציאת מצרים:

ואפשר, שהיחס הזה שבין חג המצות, לבין חג הסוכות, כבר נרמז לישראל בשעת יציאת מצרים, שהרי המסע הראשון של יוצאי מצרים היה מרעמסס לסוכות. בצאתם מרעמסס, הם נשאו עימם את בצקם טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ובדרך – או בהגיעם לסוכות – הם אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צדה לא עשו להם. ואילו המסע השני היה מסוכות לאיתם "בקצה המדבר" ועל המסע הזה כבר נאמר שה' "הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם".

נמצא, שכך עלינו להגדיר את היחס שבין שני המסעות האלה: המסע מרעמסס לסוכות הגשים את עצם יציאת מצרים, משום כך במסע הזה, הם נשאו ואפו את המצות המסמלות את יציאת מצרים. ואילו המסע מסוכות לאיתם שבקצה המדבר כבר התחיל את תקופת המדבר. משום כך במסע הזה הם נשאו ואפו את המצות המסמלות את יציאת מצרים, ואילו המסע מסוכות לאיתם שבקצה המדבר כבר התחיל את תקופת המדבר. משום כך במסע הזה הם כבר הלכו בחסות ענני הכבוד, שהם אופייניים לתקופת המדבר.

וכל הדברים האלה באים לידי ביטוי בשני החגים המקבילים הנוהגים לדורות. בחמישה עשר לחודש הראשון אנחנו זוכרים את יציאת מצרים על ידי אכילת מצות, ובתאריך המקביל לו – בחמישה עשר לחודש השביעי – אנחנו זוכרים את תקופת המדבר על ידי הישיבה בסוכות. המצות מזכירות את המצות שיוצאי מצרים נשאו עימם בעת המסע מרעמסס, והסוכות מזכירות את הסוכות שהולכי המדבר ישבו בהן מאז המסע מסוכות.

(פרקי מועדות/הרב מרדכי ברויאר ,  חלק ב עמודים 571-572)

4.הקשר אל המים  - ברכת הטל וברכת משיב הרוח ומוריד הגשם:

א.סוכות תחילת זמן הגשמים , פסח- סוף זמן הגשמים:

אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים אֶלָּא סָמוּךְ לַגְּשָׁמִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, הָאַחֲרוֹן מַזְכִּיר, הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ מַזְכִּיר. בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, הָרִאשׁוֹן מַזְכִּיר, הָאַחֲרוֹן אֵינוֹ {י} מַזְכִּיר. 

עַד אֵימָתַי שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲבֹר {יא} הַפָּסַח. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר {יב} (יואל ב) וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם, מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן:( תענית פרק א משנה ב)

ב.הקשר החקלאי- תחילת וסיום מעגל החגים החקלאיים:

חג סוכות חל בסיום השנה החקלאית לאחר שהחקלאי אסף את פירותיו והמחסנים מלאים אך אי הוודאות גדול בקשר לשנה הבאה. מועד חג הפסח הינו בדיוק בסיום הגשמים כאשר החקלאי נמצא אחרי אי הוודאות ולקראת תחילת העבודות האיסוף של הגידולים השונים

(בין פסח לסוכות/הרב אוהד פיקסלר)

ג.סוכות-גשם-תורה שבכתב לעומת פסח-טל-תורה שבע"פ -חסד-אברהם אבינו:

והנה בסוכות אנחנו מתפללים על הגשם ובפסח על טל, והיינו כי התורה שבכתב ניתנה בתשרי ויום הכפורים, כדאיתא בגמרא (סוף תענית) לא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים שבו ניתנו לוחות אחרונות, ונקרא יום חתונתו במשנה... ולכך מתפללים אנחנו אז על הגשמים שמרמז על השפעת דברי תורה שבכתב, 

ובפסח אנו מתפללין על טל, שמרמז על תורה שבעל פה, שנקראת תורת חסד, זו תורה ללמדה, והיא תורה שבעל פה שצריכה ללמדה. 

וחג הפסח שהוא כנגד אברהם אבינו ע"ה שמדתו חסד אנו מתפללין בפסח על הטל שהוא השפעת דברים דתורה שבעל פה, כי בפסח זמן השפעת טלא דעתיקא כמו שכתוב (שבת פ"ח) טל שעתיד בו הקב"ה להחיות את המתים, ומזה אמרו כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו... וזה בזכות אברהם אבינו ע"ה. 

(פרי צדיק פסח ט)

ד.בסוכות נידונים על המים ובפסח המצרים נידונו במים:

ד1.זמן ניסוך המים וברכת חסד המים המחיים את העולם:

בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן, בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם. וּבֶחָג  נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם:

(ראש השנה פרק א משנה ב)

וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם. מִדְּאָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג(רע"ב,שם)

ד2.באותה נשימה שזה ניצלו ישראל מטביעה במים - למצרים היו המים להם מצד מידת הדין:

א"ל ר' יוסי, ולא, והרי בזמן שבקע הקב"ה את הים לישראל היה קורע את הים לאלו והלכו ביבשה, והמים היו חוזרים מצד אחר וטבעו את אלו ומתו, ונמצא נס מכאן ודין מכאן הכל ביחד. (זוהר וירא שעא)

ה."אני והו" של הושענות הוא חלק מהשם המפורש שנלמד מהפסוקים שלפני קריעת ים סוף:

5.הקשר אל אומות העולם:

א.פסח- יציאה ממצרים וניתוק מהעמים:

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. (תהילים עט,ו)

ב.סוכות: חיבור אל אומות העולם , הקרבת קורבנות כנגדם ותפילה עבורם:

מה יונה זו מכפרת על העונות, כך ישראל מכפרין על האומות, שכל אותן שבעים פרים שמקריבים בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהן (שיר השירים רבה, פרשה ד)

6.חיבור אל הטבע בסוכות- ביעור וניתוק מחלק מעולם הטבע- החמץ:

א.ביעור חמץ- כפיית הסטרא אחרא בביעור החמץ דווקא,  ובסוכות מרוממים את החושך להופכו לאור:

הנה חכמינו ז"ל (סוכה כ"ז) למדו חמשה עשר מחג המצות לגזרה שוה, שקדושת סעודת חג הסוכות הוא אחד עם מצות אכילת מצה. אמנם החילוק הוא, שאכילת מצה בפסח הוא ענין לאכפיא סט"א, ולכן המצוה לבל יראה שאור באכילתו רק לבערו מכל וכל, והוא רק מצוה אחת בכל ימי החג, 

וקדושת חג הסוכות הוא לאתהפכא חשוכא לנהורא, דהיינו להכניס את ההיפוך לקדושה, כי מצות אכילה בסוכה הוא בלחם חמץ, ולכן בכל יום מימי החג הוא אושפיזא אחת, וגם מקריבין שבעים פרים נגד שבעים אומות, והיינו לברר את הרע שבז' מדות, שכל אחת כלולה מעשר ולהכניסם לקדושה וביום הזה שהוא השביעי של חג נכללו כל הז' מדות בקדושה... (פרי צדיק, סוכות כט)

ב.ארבעת המינים וברכת האילנות: 

ב1.חיבור פנימי של עולם הטבע אלינו - ארבעת המינים והסוכה- הכל קשור בעולם הצומח הרענן:

התורה מאפיינת אמנם את המינים שצריך לקחת במילים קצרות, אך מקפידה לתת לכל אחד מהם הגדרה כפולה. התורה מגדירה כל מין בהגדרה בוטנית ("הדר", "תמרים" וכו'), אך אינה מסתפקת בכך. בנוסף, התורה אומרת איזה חלק מאותו הצמח אמורים ליטול: צריך ליטול "פרי" של צמח מסוים, "כף" של צמח מסוים ו"ענף" של צמח מסוים. בנוגע לערבה, התורה לכאורה אינה מציינת חלק מסוים שצריך ליטול, אך כיון שבמקום זה היא מציינת את הקשר בין הערבה למים – "ערבי נחל" – נניח כרגע שלקיחת הערבה מייצגת את החלק המקשר את הצמח למים, שהוא השורש. אם כן, בארבעת המינים מופיעים כל המרכיבים העיקריים של הצמח: פרי (אתרוג) ענפים (הדס), גזע (לולב) ושורשים (ערבה). 

הצומח תופס מקום מרכזי בחג הסוכות, ולאור זאת אפשר לומר שמצות ארבעת המינים באה לקשר את ארבעת חלקיו השונים של עולם הצומח לקב"ה. אפשר גם לומר, שהחלקים הנבחרים הם אלו המיוחדים יותר בעולם הצומח ובהם אנו משבחים את הקב"ה: האתרוג שהוא הפרי המיוחד בהידורו, הלולב אשר דומה לגזע, עומד בראשו של הגזע ומענפיו הולך ונבנה הגזע, ההדס שהוא בעל הענף המיוחד אשר עליו מעבים אותו, והערבה אשר לה שורשים מיוחדים בעלי עוצמה מיוחדת של חתירה למים. אולם נראה שבנטילת ארבעת המינים מתרחש משהו עמוק יותר. המצוה אינה לקחת ארבעה מינים בפני עצמם, אלא לבצע גם פעולה של איגוד  המקשרת אותם יחד. האיגוד המחבר את החלקים זה לזה יוצר כאן כביכול צמח חדש: עץ שלם שמורכב מהחלקים האיכותיים ביותר; עץ בעל הפרי המהודר ביותר, הגזע והענפים המיוחדים ביותר והחיבור ההדוק ביותר אל המים. אנחנו יוצאים לטבע, מזהים את האיכויות המיוחדות שמפוזרות בו, מחברים אותן יחד בפעולת האיגוד ומקימים לתחייה עץ מושלם, המכיל את כל האיכויות, ומבטא את הברכה השלמה שבעולם הצומח, את הגילוי המלא של הברכה שהקב"ה משפיע בעולם.

(הרב אוריאל עיטם,מאמר "סוד ארבעת המינים הנטוע במשנה -עבודת התיקון שבמצות ארבעת המינים")

ב2. ברכת האילנות- יציאה החוצה אל הטבע בימי ניסן:

היוצא לגינה או לשדה בחודש ניסן ורואה אילנות פורחים, מברך את ברכת האילנות, כדי להודות לה’ על חסדיו שהחיה והפריח את האילנות שעמדו יבשים בחורף. ומברכים על עץ פרי בלבד, שצומחת ברכה מפרחיו שיגדלו לפירות

(פנינ הלכה ברכות פרק טו, ח)

ג..מנהג שריפת הלולב עם החמץ בפסח:
יש מרבותינו בני אדם ששורפין החמץ עם עצי לולב  וההושענות, הואיל ואיתעביד ביה מצוה אחת, וקורא אני עליהם ועמך כולם צדיקים (מהרי"ל,ערב פסח אות ג)

7.פסח וסוכות זיכרון  דעות ומידות - זוכר תמיד ימי הרעה בימי הטובה:

אבל ימים טובים הרי כולם לשמחות ולהתקהלויות הגורמים הנאה שהיא הכרחית לאדם על הרוב, והם גם מועילים בהתקרבויות הדרושות להיות בין בני אדם בקיבוצים המדיניים. וייחוד אותם הימים יש להן טעמים...

ושני החגים הללו יחד כלומר: סוכות ופסח מלמדים רעיון (=השקפות) ומידות:

הרעיון  בפסח היא זיכרון אותות מצרים והשרשתן לדורות,

אבל הרעיון בסוכות השרשת אותות המדבר לדורות.

והמידות, הם שיהא האדם זוכר תמיד ימי הרעה בימי הטובה  כדי שתגדל תודתו את ה' ותושג לו הענווה ושפלות הרוח, ולכן יאכל מצה ומרור בפסח כדי לזכור מה שאירע לנו.

וכן יצאו מן הבתים וישבו בסוכות כדרך שעושים העמלים שוכני המדברות והיערות, כדי לזכור שכך היה מצבנו לפנים, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו',  ועברנו מזה לשכון בתי משכיות, במיטב המקומות שבעולם והדשן ביותר, בחסדי ה' והבטחתו לאבותינו, 

לפי שהיו אנשים שלמים בהשקפותיהם ומידותיהם, כלומר: אברהם ויצחק ויעקב, כי גם זה ממה שהתורה סובבת עליו, כלומר: שכל טובה שיטיב בה והטיב אינה אלא בזכות אבות הואיל ושמרו דרך ה' לעשות צדקה  ומשפט

 (מורה נבוכים חלק ג פרק מג)

8.פסח- חיפזון ומהירות, סוכות- יישוב הדעת וקיבעות מקום:

הרמז בז' ימי סוכות וז' ימי פסח אחד הוא, אלא שהפסח מורה על מהירות ענין ודבר נחוץ, 

והסוכות שהוא כמין בית ודירה מורה על קביעות מקום, וענין שצריך ישוב הדעת, הוא הסוכה, שהוא מלשון סוכה ברוח הקדש... (רבנו בחיי, כד הקמח, שם עצרת)

9.היחס אל עץ הדעת:

א.לאחוז בעץ הדעת- שלא כדברי חווה  (אתרוג) ולרומם אותו בלי אכילה :

מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחוה, ...רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה, הדא הוא דכתיב (בראשית ג, ו): ותרא האשה בי טוב העץ וגו',אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין אתה מוצא אלא אתרוג.(בראשית רבא,טו,ז)

מהו פרי עץ הדעת? נאמרו על ידי רבותינו דעות שונות, והמרכזית שבהן היא שעץ הדעת אתרוג היה, שטעם עצו ופריו שווים, וכמו שנאמר "המן העץ... אכלת".
עץ הדעת נאכל בראש השנה, כשהיה עדיין איסור באכילתו. נראה שאם היה האדם ממתין עד יום כיפור היה הפרי מותר לו לאחר מכן. הלא יום הכיפורים הוא היום שבו עתידה התורה להינתן לישראל במתן הלוחות השניים, והלא התורה היא עץ החיים. בינתיים אסרה האישה אפילו את הנגיעה "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו". אמנם היא הוסיפה על האיסור, אך מדוע דווקא נגיעה? בתלמוד נאמר שמשמוש הידיים מזיק לאתרוגים, ולכן סברה האישה שאם אין לאוכלו, עדיף בינתיים שלא לנגוע בו, כדי שלא יתקלקל הפרי, וגזרה גזרה דרבנן על הפרי. אם היה נשמר הסדר הראוי, היה האדם עושה חגיגה לכבוד ההיתר הראשון, ביטול איסור הנגיעה. וראה זה פלא, שהתורה אכן קבעה חג אחרי יום הכיפורים, שתוכנו הוא נטילת האתרוג ביד!
(הרב אורי שרקי, מאמר טו בשבט- חג השיקום)

ב.לאכול מעץ הדעת בקדושה(מצות ויין), מצה היא מאכל נטול תאווה בניגוד לאכילה מעץ הדעת :

...ר' יהודה אומר חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן.(סנהדרין ע,ע"א-ע"ב)

'וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל' (בראשית ג, ו), אָמַר רַבִּי אַיְבוּ סָחֲטָה עֲנָבִים וְנָתְנָה לוֹ (בראשית רבא,יט,ה)

וכן בא מצוה ראשונה בתורה באכילת פסח אכילת מצוה שבא לתקן הקלקול של אדם הראשון שהוא שורש הסתת הנחש להכניס תאוה באכילה ובא מצות הפסח לתקן הפגם, ובזמן הזה שאין לנו פסח יש אכילת מצוה מצה ומרור שמברכין עליהם אשר קדשנו במצותיו וצונו, ... והיינו דאכילת שבת בא לתקן מה שפגם אדם הראשון באכילה, והיינו דבאמת כל אכילת אדם הראשון היה מצוה וכמו שכתב בעל עשרה מאמרות מהרמ"ע ז"ל דמצות עשה של אדם הראשון היה מכל עץ הגן אכל תאכל והוא קלקול ולא קיום מצות עשה זו ויקוים לעתיד, (פרי צדיק,חג הפסח,אות א)

10.המרחק אל המימד השמיני- שמ"ע מול שבועות:

שמיני עצרת (שמחת תורה שהיא בסדר 8 ) מחובר לסוכות :

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (במדבר כט,לה)

שבועות (מתן תורה שהיא בסדר 8) בתחילת השבוע השמיני אחרי פסח:

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַי-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ (דברים טז,ט-י)

סיכום: בין פסח לסוכות- פירוד זמני של מקור אחד

סוכות -  הפסח של אומות העולם:

לכאורה תאריכו של חג הסוכות משונה ביותר. התורה אומרת "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג). רומזת התורה למאורע המסופר בפרשת בא: 'ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה' (שמות יב, לז), לאמור שבאותה שעה ישבו בני ישראל בּסֻכּוֹת. הן אם נפרש שהיו סוכות אלו כפשוטן, והן אם נאמר שאלה היו ענני כבוד. אותו המאורע התרחש בט"ו בניסן, בחג הפסח. לפיכך חג הסוכות היה צריך לחול בפסח ממש, ומה פשר דחייתו בששה חודשים?

חג הפסח מבליט את ההבדל בין ישראל לעמים. בליל הסדר אנחנו פוסלים את הצד השלילי של העמים: "שפך חמתך אל הגוים אשר לא ידועך, ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו", ואילו חג הסוכות הוא חג אוניברסלי, שבו אנחנו משתפים את אומות העולם בשמחתנו, ועתידים כל הגויים לעלות לירושלים לחג הסוכות, ואף בזמן שבית המקדש קיים מקריבים שבעים פרים לכפרתם של שבעים אומות העולם.

לפי זה, חג הסוכות הוא חג הפסח של אומות העולם. אם השעה היתה כשרה בזמן יציאת מצרים, היו אומות העולם יוצאים מן השעבוד הפנימי שלהם יחד עם יציאתנו משעבוד מצרים, והיה חג הסוכות חל בפסח. החג האוניברסלי היה מתלכד עם החג הלאומי של ישראל. אך מכיוון שלא זכו אומות העולם, ואף אנחנו לא זכינו, נדחתה גאולתם לעתיד לבוא וחל חגם בתשרי, הזמן שלפיו הם מונים. יוצא, שהשנה העברית מחולקת לשלשה רגלים. 

חג הפסח החוגג את יציאת ישראל ממצרים בעבר. 

חג השבועות שבא לציין את מתן תורה בכל יום ויום בהווה, 

וחג הסוכות שבא לציין מאורע עתידי - גאולתם של אומות העולם בגאולת ישראל האחרונה.

עוד רמז יש כאן, שעל מנת להגיע להתפייסות עם אומות העולם, לעלייתה של כל האנושות, צריך לעבור דרך הימים הנוראים, דרך מחיקת כל החטאים וכל הנפילות של האנושות, ודווקא מתוך כך יוכל עם ישראל להפגש שוב עם אומות העולם. אומות העולם גם מפגישים אותנו עם העולם הטבעי. עם ישראל נלחם עם הטבע במשך אלפי שנים. התרבות שנקשרה בטבע היתה תמיד של עבודה זרה. רק באחרית הימים יש אפשרות לראות קדושה גם בתוך הטבע. מצוות החג לאחוז ענפים לחים הלקוחים מן העולם הטבעי ולהיכנס לתוך בית שכולו ירק, על מנת להתאחד עם הקדושה בתוך הטבע. אלה הארות גדולות השמורות בשלימותן לעתיד לבוא.


(בעוד מעוד, הרב אורי שרקי, ע"מ 60-61)


לאור דברי הרב ניתן לומר שאכן השם פסח שמשמעו הפשוט פסיחה ודילוג שהקב"ה נאלץ לעשות משום שמצרים לא רצו להיגאל עם עם ישראל ואכן מבטא את הכישלון של מצרים לצאת עם ישראל כאשר רק קבוצה קטנה נעתרה לכך (ערב רב) וגם היא לאו דווקא מטעמים טהורים .

השבר והכישלון מהדהד לתוך המציאות רק בי"ז תמוז- כאשר חטאו בעגל ומשה שובר את הלוחות .

ודווקא קבוצה זו היא שהביאה לשבר של חטא העגל ושבירת הלוחות בי"ז תמוז שהוא בדיוק אמצע הזמן בין פסח לסוכות ולכן רק אחרי חזרת ענני הכבוד שפסקו בגלל חטא העגל (כפי שהטעים הגר"א)  ניתן היה להשלים את השבר שנוצר (וזהו אולי עומק משמעות שבירת הלוחות- לוחות הזמן)  דרך חגיגת חג הסוכות שמהווה את הגירסה השלמה המלאה והשמחה של חג הפסח כשהוא עצמו חג עם מגמה של לעתיד לבוא כאשר אומות העולם ישכילו ויכירו שה' אחד ושמו אחד. ולכן הנשים שלא חטאו בעגל ומבחינתן המציאות לא נשברה- פטורות מסוכה היות ואצלן לא נשתברו לוחות הזמן ודי לה בקיום המצוות בחג הפסח  

בפסח - בגלל שהיציאה לא היתה שלמה היה צורך בשבע שבועות כדי להיטהר מטומאות מצרים של יצאו איתם אבל בסוכות שהוא סמל לעתיד שבו אומות העולם יכירו בישראל ובה' המימד השמיני דבוק ומחובר לשבעת ימי החג ולכן שמחת תורה/שמיני עצרת מחוברים לחג 

(ענ"ד)

אחרית דבר: נקודת החיבור בין סוכות לפסח תהיה דרך - בית המקדש- בניין המקדש השלישי יתחיל בפסח ויסתיים בסוכות:

ולפי זה מובן, שענין בית המקדש וחג הסוכות שייכים להדדי, וזו היתה הכוונה מראש, אלא שנתקלקל הענין מחמת החטא, ונשתהה ארבע מאות ושמונים שנה, ומעתה מובן שהיה שלמה המלך מחכה והולך לגמור הבית בסוכות כמו שהיתה הכוונה, לולא דאין מערבין שמחה בשמחה, על כן הוצרך שתהיה נגמרת גם שמחת החנוכה בחג הסוכות, וכן יהיה לעתיד, שתתחיל החנוכה בפסח ותמשך עד סוכות, לפי פירושי כת ראשונים ז"ל בחנוכה המפורשת ביחזקאל. (שם משמואל,  תרע"ד)

_______________________________________________________________________

https://www.etzion.org.il/he/%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%A4%D7%A1%D7%97-%D7%9C%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA

שבת שובה: תשובה- מצווה מהתורה או לא?*

פתיחה: האם תשובה היא מצווה מהתורה או לא ?

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא:  לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:  וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:  כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ
(דברים ל, יא-יד)

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: {ב} וְשַׁבְתָּ עַד יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: {ג} וְשָׁב יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה
(שם,ל,א-ג)

חלק א  : מהי תשובה והאם היא אפשרית? 

1.ארבעת שלבי התשובה:

א.עזיבת החטא.- הווה 

ב. קבלה לעתיד- עתיד 

ג.חרטה- עבר 

ד. וידוי- עבר

וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה-ז) 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ' וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא-יח) 'כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי'. וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד-ד) 'וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ' וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:

(ספר אהבה, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ב)

2.תשובה שלא בגלל חטא:
יש תשובה מכוונת נגד חטא מיוחד או חטאים רבים. והאדם שם חטאו נוכח פניו, ומתחרט עליו ומצטער על אשר נוקש בפח החטא, ונפשו מטפסת ועולה, עד שהוא משתחרר מהעבדות החטאית.
אך קיימת תשובה אחרת, עמוקה ושורשית יותר, זו התשובה מדכדוך הנפש, מקטנות האופקים ומהעצבות המתלווה אליה:
וישנה עוד הרגשת תשובה, סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על ליבו, אבל בכלל הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאוד, שהוא מלא עוון, שאין אור ד' מאיר עליו, אין רוח נדיבה בקרבו, ליבו אטום, מידותיו ותכונות נפשו אינן הולכות בדרך הישרה והרצויה, הראויה למלאות חיים הגונים לנפש טהורה, השכלתו היא גסה, רגשותיו מעורבבים, בקדרות וצימאון שמעורר לו גיעול רוחני. מתבייש הוא מעצמו, יודע הוא כי אין אלוה בקרבו, וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום (אורות התשובה, פרק ג)

3.האם תשובה אפשרית? לכאורה היא כן בשמים היא וקשה מאוד להשגה:

א.מה שהיה- לכאורה היה ולא ניתן להשיבו( 'אליפאת- מאת'):

מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת: ( קהלת א,טו) 

כי הנה באמת איך יתקן האדם את אשר עיוות והחטא כבר נעשה?! הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה?
היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות?
(מסילת ישרים, פרק ד)

ב.תשובה מדעות והנהגות רעות- קשה ביותר:
אַל תֹּאמַר שֶׁאֵין תְּשׁוּבָה אֶלָּא מַעֲבִירוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה כְּגוֹן זְנוּת וְגֵזֶל וּגְנֵבָה. אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לָשׁוּב מֵאֵלּוּ כָּךְ הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ בְּדֵעוֹת רָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְלָשׁוּב מִן הַכַּעַס וּמִן הָאֵיבָה וּמִן הַקִּנְאָה וּמִן הַהִתּוּל וּמֵרְדִיפַת הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד וּמֵרְדִיפַת הַמַּאֲכָלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִן הַכּל צָרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְאֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת קָשִׁים מֵאוֹתָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם נִשְׁקָע בְּאֵלּוּ קָשֶׁה הוּא לִפְרשׁ מֵהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה נה-ז) 'יַעֲזֹב רָשָׁע' וְגוֹ':(הלכות תשובה לרמב"ם, פרק ז הלכה ג)

ג.סוד התשובה- בזכות הבחירה החופשית המלאה שיש לכל אדם:

רְשׁוּת לְכָל אָדָם נְתוּנָה. אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (בראשית ג-כב) 'הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע'. כְּלוֹמַר הֵן מִין זֶה שֶׁל אָדָם הָיָה יָחִיד בָּעוֹלָם וְאֵין מִין שֵׁנִי דּוֹמֶה לוֹ בְּזֶה הָעִנְיָן שֶׁיְּהֵא הוּא מֵעַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ וּבְמַחֲשַׁבְתּוֹ יוֹדֵעַ הַטּוֹב וְהָרַע וְעוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ וְאֵין מִי שֶׁיְּעַכֵּב בְּיָדוֹ מִלַּעֲשׂוֹת הַטּוֹב אוֹ הָרַע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ:
אַל יַעֲבֹר בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמְרִים טִפְּשֵׁי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְרֹב גָּלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע. אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם אוֹ חָכָם אוֹ [א] סָכָל אוֹ רַחֲמָן אוֹ אַכְזָרִי אוֹ כִּילַי אוֹ שׁוּעַ וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵי זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר (איכה ג-לח) 'מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב'. כְּלוֹמַר אֵין הַבּוֹרֵא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת טוֹב וְלֹא לִהְיוֹת רַע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא נִמְצָא זֶה הַחוֹטֵא הוּא הִפְסִיד אֶת עַצְמוֹ. וּלְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לִבְכּוֹת וּלְקוֹנֵן עַל חֲטָאָיו וְעַל מַה שֶּׁעָשָׂה לְנַפְשׁוֹ וּגְמָלָהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג-לט) 'מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי' וְגוֹ'. וְחָזַר וְאָמַר הוֹאִיל וּרְשׁוּתֵנוּ בְּיָדֵינוּ וּמִדַּעְתֵּנוּ עָשִׂינוּ כָּל הָרָעוֹת רָאוּי לָנוּ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַעֲזֹב רִשְׁעֵנוּ שֶׁהָרְשׁוּת עַתָּה בְּיָדֵינוּ. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג-מ) 'נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה' וְגוֹ':

(הלכות תשובה לרמבם פרק חמישי הלכות א-ב)

ד.החידוש של התורה הוא שיש תשובה ויש בחירה:

אילו לא היתה התורה מבשרת לנו על הבחירה ועל התשובה אפשר שלא היינו מודעים להן וממילא לא היינו יכולים לפעול על פיהם והיינ ו שקועים במחשבת ההבל של "טיפשי אומות העולם ורוב גלמי בני ישראל" לפיה אסור האדם בכבלי תכונותיו ויצריו וכל חייו אינם אלא טרגדיה יוונית הכפופה לגזרת הגורל  שאין ממנה מנוס.אבל עכשיו משבישרה לנו התורה על מתת הבחירה והתשובה שניתנה לנו כשי מאת כל יכול אין לנו אלא להכיר טובה ולהודות לריבון העולמים על הפלא הגדול מכל ( מעט מן האור/הרב חנן פורת, פרשת נצבים)

חלק ב:  האסכולה  שיש מצוות תשובה מדאורייתא

1.בד"כ המצווה הוא תיאור כולל למצוות אבל לא כן במקרה שלנו- מתייחס דווקא למצוות התשובה:

וטעם כי המצוה הזאת. על כל התורה כולה והנכון כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום" אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן והטעם לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם וישובו בלבם אל ה' ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך כמו שפירשתי (רמב"ן,ל,יא)

2.התשובה לא מצריכה פנייה לנביאים או לחכמים אלא באה מהאדם עצמו לפני הכל: 

כי המצוה הזאת. והטעם שאמרתי והשבות אל לבבך בכל הגוים שצריך שהתשובה תהי' בעודך בגלות למען תושע ...
לא נפלאת היא ממך. שתצטרך לנביאים. 
לא רחוקה היא. שתצטרך לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך באופן שתוכל לעשותה אפי' בעודך בגלות ובאר זה באמרו 
לא בשמים היא לאמר. לא יקרה לך בענין התשובה שתצטרך בה להגדת נביא:

ולא מעבר לים היא. גם כן לא תצטרך בה לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך. באופן שיהיה זה אפשר לך בח''ל ולא יקשה עליך כמו שיקרה באיזו מצוה שנפל בה ספק ותצטרך לפירוש חכמי הדור או שהיא נמנעת בח''ל:

{יד} בפיך ובלבבך לעשותו. להכיר בלבבך את חטאך ואת האל ית' שחטאת לו ולהתחרט ולהתודות על זה בפיך:

(ספורנו ,שם)

3.לכאורה תשובה כמצווה תבטל את העיקרון של לאו הניתק לעשה וכל המצוות יהיו לאו הניתק לעשה וממילא לא יהיה עונש מלקות:

א. לאו הניתק לעשה הוא סוג של לאו (מצוות לא תעשה) בתורה, שכאשר עוברים עליו, מתחייבים במצוות עשה שמאפשרת לתקן את העבירה. על לאו הניתק לעשה לא נענשים^[1] בעונש מלקות.
דוגמא:

• גזל: אדם הגוזל מחברו ועובר על לאו של לא תגזול - "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל" (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ג) מתחייב במצוות עשה להשיב את הגזלה שגזל: "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" (ספר ויקרא, פרק ה', פסוק כ"ג).
• 
  

(אליבא דויקיפדיה)

ב. התשובה היא מצוות עשה כללית:

תשובה. חקר הרב נחלת בנימין, דקיימא לן לאו הנתק לעשה אין לוקין עליו א"כ כל הלאוין שבתורה לא יהיה בהם עונש מלקות ומיתה דהכל נתק לעשה דתשובה, כמ"ש הרמב"ם דתשובה היא מצות עשה, ואפילו לא עשה עדיין תשובה כיון דהוא לאו הנתק לעשה אף שלא קיים העשה אין לוקין על הלאו וכל שכן מיתה. ותירץ, דהרי קיימא לן אין לוקין על לאו שבכללות וטעמא שכיון שכולל דברים הרבה לא הוי לאו חמור ללקות עליו, ומינה גמרינן לעשה הדוחה הלאו שנתק לעשה דהיינו דוקא בעשה פרטי, אבל עשה דתשובה הוא כללי לכל ל"ת שבתורה אין בו כח לפוטרו מעונש מיתה ומלקות מטעם נתק לעשה. עד כאן דברי הרב נחלת בנימין שהביא א' קדוש משמו

(החיד"א,ספר מדבר קדמות - מערכת תי"ו )

חלק ג:  אין מצווה ספציפית על חזרה בתשובה אלא רק על וידוי

1.גישת הרמב"ם- המצווה היא רק על הוידוי:

א. מצוה עג בספר המצוות:

היא שצונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה. וזהו הודוי וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי ועשיתי כך וכך. ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו. ודע שאפילו החטאים שחייבין עליהן אלו המינים מהקרבנות הנזכרים שאמר שיקריבם ויתכפר לו לא יספיק עם הקרבתם בלתי הודוי...
(ספר מצוות לרמב"ם, מצווה עג)

ב.המקור בתורה למצוות הוידוי שהיא מצוות התשובה מהתורה:
כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַּעֲשֶׂה אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-ו) 'אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ' וְגוֹ' (במדבר ה-ז) 'וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ' זֶה וִדּוּי דְּבָרִים. וִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה. כֵּיצַד מִתְוַדִּין. אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבֹשְׁתִּי בְּמַעֲשַׂי וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה. וְזֶהוּ עִקָּרוֹ שֶׁל וִדּוּי

(משנה תורה, ספר אהבה הלכות תשובה פרק א הלכה א)

2.ההגיון מאחורי גישת הרמב"ם- הוידוי בפה הוא לב העניין - השכנת השכינה בקרבו וגירוש הע"ז מפנימיות האדם: (רמז לדבר- סלחתי- כדבריך)

הרמב"ם אינו מביא מצוות עשה מיוחדת לתשובה אלא מצוות עשה להתוודות (עיין ריש הלכות תשוה ובספרהמצוות מצווה עג).הביאור הוא שאם מודה אדם על חטאיו בפנימיותו- זוהי כבר תשובה גמורה כי לא יעשההאדם בשום אופן מה שיודע באמת ובבירור שהוא רע.ומרו רז"ל ( מובא בתורה שלמה פרשת וישלח אות יא): הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם"(בראשית לה,ב) , ללמדך שכל מקום ששכינה נגלית עבודה זרה מתבערת מן העולם.השכינה נגלית בלב האדם וכששי הכרה פנימית- מתבערת העבודה זרה ממילא (מכתב מאליהו חלק ג ע"מ 289)

3.סברה: כשאדם חוטא מובן שעליו לשוב בתשובה ולא להמשיך להיות שרוי בחטא גם בלי לצוות על זה

אבל דברי רבנו מבוארין וברורים, דהנה באמת צריך להבין שחדשה תורה דין התשובה, ואלמלי כתבה תורה דין התשובה הרי הייתי אומר שאין צריכים לעזוב החטא ולהתחרט עליו וכי אפשר לומר כן, שהאיש העובר על איסורים שבתורה לא יעזוב חטאו כי אם יעבור עוד על האיסורים, וכן החרטה שהיא ג"כ מיסודי התשובה וכמ"ש רבנו וכן כל הראשונים ז"ל, הלא אין זה דין שהלא כמובן אם אדם עובר על איסורין, ומכיר חטאו ואינו כופר חלילה בהשי"ת בודאי יתחרט על אשר עשה, כי השחית את נפשו וענש יענש, אולם עיקר דין חידוש מצות עשה של תשובה הוא החיוב להתודות והקבלה על להבא, שזה אינו נכנס בגדר הממילא שהרי שפיר יכול לעזוב חטאו ולהתנחם עליהם ומ"מ לא יאמר דברים אלו בפיו ולא יקבל על עצמו להיות זהיר להבא בכל זה 

(עבודת המלך/הרב מנחם קרקובסקי, הלכות תשובה פרק א הלכה א)

4.תשובה היא אם כן עצה טובה מאת ה'

משום דתשובה ל"ה מ"ע, כ"א עצה של חבה מאת אבינו שבשמים שידו פשוטה לקבל שבים 

(שו"ת משפט כהן לראי"ה (ענייני ארץ ישראל) סימן קכח)

5.איך יבאר הרמב"ם את "לא בשמים"? על לימוד תורה
כָּתוּב בַּתּוֹרָה (גמרא עירובין נה-א) 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא'. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֹא בְּגַסֵּי הָרוּחַ הִיא מְצוּיָה וְלֹא בִּמְהַלְּכֵי מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא. לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ב-ה) 'לֹא כָּל הַמַּרְבֶּה בִּסְחוֹרָה מַחְכִּים'. וְצִוּוּ חֲכָמִים הֱוֵי מְמַעֵט בְּעֵסֶק וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה:(הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה ח)

6.איך יסביר הרמב"ם את הפסוקים על ושבת עד ה' וכו' ? כהבטחה

כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן צִוּוּ עַל הַתְּשׁוּבָה וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה. וּכְבָר הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁסּוֹף יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּסוֹף גָּלוּתָן וּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל-א) 'וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים' וְגוֹ' (דברים ל-ב) 'וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ' (דברים ל-ג) 'וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ' וְגוֹ':(הלכות תשובה פרק ג הלכה ה)

7.התשובה יכולה להיות אפילו בלב אבל הוידוי כמצווה היא בהכרח בפה:

ל בוידוי דברים, רק דהיא מצות עשה בפני עצמה, ואם לא עשה כן ביטל מצות עשה של וידוי, אבל התשובה נתקבלה ומכפרת מה שהתשובה ראויה לכפר בכל עבירה לפי מה שהיא כמו שיתבאר בס"ד. וכן נראה בקדושין מ"ט ע"ב, דאם קידש על מנת שהוא צדיק, אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, הרי דתשובה בלב אף שלא בפה הוי צדיק

(ספר מנחת חינוך - מצוה שסד - אות א )

8.סכנת האריכות  שיש להיזהר ממנה בכל הקשור לוידוי:

..גם בזה אפשר ח"ו ללמוד ולהרשיע.הן כבר אמר האריז"ל שעלינו להיזהר באמירת וידוי שלא יהיה כחצוף שמזכיר חטאיו בפני המקום בלי בוש ועוד יזהר שבהאריכו בוידויים עלול האדםלהרהר בחטא עצמו וגם לחמוד אותו בלבו.הפשוע בבחירותו- אפילו וידויי יום הכיפורים ילמדוהו לבעוט( מכתב מאליהו חלק ב, ע"מ 55-56)

חלק ג: התשובה היא תהליך ארוך ושבסופו מעשה של מצווה- הוידוי 

1.תשובה- תהליך שהוא עבודה שבלב ובסופו מצווה מעשית- הוידוי:
תשובה בעיני הרמב"ם היא מעין עבודה שבלב. זוהי מצוה שעיקרה אינו במעשים ובפעולות אלא בתהליך הנמשך לעתים על פני שנות חיים, תהליך שתחילתו בחרטה ברגש אשמה בהכרת האדם כי ניטלה תכלית מחייו , בהרגשה של בדידות של תעייה ותהייה בחלל ריק ודרכו של תהליך זה ארוכה ארוכה
עד לתכלית שהיא התשובה עצמה...ואז לאחר שהשתנה ונעשה אדם אחר מגיע מעשה התושבה .ומה מעשה התשובה? הווה אומר : הווידוי...התשובה עצמה היא יאפה מצוות יסוד עם שהיא מצווה של נשמה ללא גוף.כמוה כהרבה מצוות אחרות כגון התפילה שהזכרנו וכגון מצוות ואהבת לרעך כמוך גם זו היא מצווה הכרוכה בשורה של מעשים של חסד של עזרה לריע אך מהות באהבה עצמה ברגש, בלב (על התשובה , ע"מ 44-45)


 2.יש מצווה נפרדת על התשובה לפי הרמב"ם -  ביום הכיפורים, בשאר השנה המצווה היא הוידוי על החטא
יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכּל לַיָּחִיד וְלָרַבִּים וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ חַיָּבִים הַכּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמִצְוַת וִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיַּתְחִיל מֵעֶרֶב הַיּוֹם קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל שֶׁמָּא יֵחָנֵק בַּסְּעֻדָּה קֹדֶם שֶׁיִּתְוַדֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עַרְבִית וְחוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסָף וּבְמִנְחָה וּבִנְעִילָה. וְהֵיכָן מִתְוַדֶּה. יָחִיד אַחַר תְּפִלָּתוֹ וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בְּאֶמְצַע תְּפִלָּתוֹ בִּבְרָכָה רְבִיעִית

(הלכות תשובה פרק ב הלכה ז)

מסתבר איפה שהתשובה ביום הכיפורים הינה מצוה חדשה מיוחדת הנוגעת ליום הכיפורים בלבד

( הגרי"ד סולובצ'יק, על התשובה, ע"מ 39)

חלק ד:  התשובה היא מכשיר מצווה- כמו הדעה לגבי עלייה וישוב א"י

מצוות עלייה לארץ- מצוה בפני עצמה או אמצעי לקיום המצוות התלויות בארץ?

1.מצווה בפני עצמה:
“והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה” (במדבר ל”ג:נ”ג). על דעתי זו מצוות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה’… בכאן נצטווינו במצווה הזו, כי הכתוב הזה היא מצוות עשה, ויחז[ו]ר המצווה הזו במקומות רבים “בואו ורשו את הארץ” (רמב"ן, דברים א,ח)

2.אמצעי לקיום מצוות: מפקיע עצמו מהמצוות ולא מהמצווה של ישוב הארץ

דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי
(סוטה יד ע”א)

אין יוצאין מארץ לחו”ל אלא אם כן עמדו סאתיים בסלע (בבא בתרא צא, ע"א)
שמפקיע עצמו מן המצוות (רשבם,שם)

(המהלך ע"פ מאמר מאת הרב הרב פרופ’ דוד גולינקין )

חלק ה: מאיפה מתחילה התשובה: מלמעלה או מלמטה?

1.כחה העצום של תשובה- תשובה קדמה לעולם:

"ילמדנו רבינו כמה דברים קדמו למעשה בראשית, כך שנו רבותינו שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם, אלו הן כסא הכבוד, והתורה, ובית המקדש, ואבות העולם, וישראל, ושמו של משיח, והתשובה , ...והתשובה מנין שנאמר (שם תהלים צ) בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (תנחומא פרשת נשא סימן יא ד"ה ילמדנו רבינו).

...חכמים מלמדים אותנו, 'תשובה קדמה לעולם'. הווה אומר, התשובה היא כוח רוחני, אור א-להי שגנוז בפנימיות, למעלה ממסגרות וגבולות המציאות. עוד לפני שנוצר העולם וכל גבולותיו קדם לו כוח רוחני שעניינו 'התשובה'. כוח זה הוא המקור שממנו נובעים כל גילויי התשובה בכל העולם...

 התשובה היא כוח שהקב"ה שתל בעולם, כוח א- להי שטמון בתוך המציאות בכלל ובליבו של כל אחד ואחד .....

כוח התשובה, הכוח שמרים את העולם והאדם מעל כל מצולות החטא ומשיב אותם לה', מוכרח לבוא מלמעלה, חזק יותר מההעלם והמסגרת של העולם. אילו התשובה הייתה מתחילה מתוך העולם, לא היה בכוחה להוציא את האדם מהנפילה והירידה הקיימים ח בעצם טבע העולם . על כן, התשובה היא 'יד' שמושיט הקב"ה לעולם ולאדם, היא כוח -א להי שדוחק באדם לא לשקוע במוגבלות, בצמצום ובחטא אלא לשאוף, לרצות ולהתעלות... 

התשובה היא פעולה משותפת של הקב"ה והאדם, ושמא זוהי אחת הנקודות העמוקות ביותר בה. עוצמת הקרבה והאהבה, התחזקות ההכרה שאין לנו מצד עצמנו כלום ושכל כוחנו ממנו הוא, שמתגלים בפעולת התשובה המשותפת, הן התיקון השורשי לחטא ולניכור. כי שורש החטא נובע משכחת ה', מהשתקעות של האדם בעצמו וממחשבה של 'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי' (דברים ח יז). והתשובה מרפאת ניכור זה ומביאה ל'ביחד' עמוק ופנימי, לקרבת א-להים נאמנה ותומכת.

(הרב ראובן ששון, באור פניך, נצבים-וילך, מאמר "תשובה קדמה לעולם")

2.תשובה - נוסחה ברורה או כוונת הלב :

א.עבודת אלול היא ברמז כדי שהתשובה תהיה מעומק הלב:

רמזי אלול. משהו דק הולך ונרמז, הולך ונרקם. עבודת התשובה היא אישית כל כך, לב יודע מרת נפשו. ולכל אחד מאיתנו יש דברים שאותם הוא רוצה לתקן...
ורמז דווקא, מפני שעבודת התשובה היא המסע של הבחירה. ולכן אם הדברים יהיו מפורשים מדי, מהודקים מדי, מסומנים בטוש זוהר. התשובה עלולה להיות מן השפה ולחוץ, ממלאת אחר ציפיות של הסביבה אך הלב, הלב יהיה חסר.
לכן נשלחים רמזים. רמזי אלול. מה נעשה ברמזים האלו? זו כבר העבודה שלנו. הרמזים מסמנים כיוון, מעוררים למחשבה ולהתבוננות., אך אינם אומרים מה לעשות. הם מבקשים שנפענח אותם כל אחד בדרכו שלו ומהם נצא לעבודה פנימית בדרך לתשובה של אמת, תשובה מאהבה ( רמזי אלול,הרב אייל ורד, ע"מ 9)

ב.תהליך מוגדר היטב ע"פ ההלכה:

העובדה שהתשובה היא דבר אלוקי, שיש לו הלכות, בדיוק כמו להלכות שבת או תפילה, מלמדת אותנו שיש לנו לנהל את כל תהליך התשובה על פי ההלכה, על פי התורה. והתורה הלא אומרת, שבשעה שהאדם עזב חטאיו, התרחט על מעשיו המקולקלים, והתוודה עליהם מעומק ליבו, הרי שנמחל לו, ותשובתו התקבלה. וממילא, חובה עליו לבטוח בכך ולשמוח על שזכה לעשות תשובה ולשנות דרכיו. בלי תורה, האדם עלול ללכת עם רגשותיו, ולשגות בהם. כי כשם שהמצפון טוב הוא בשביל ביעור הרע, כן צריך להישמר ממנו אם הוא מתגבר מעבר לתחומו, ופוגע בחלקים הטובים שבנפש....

לכן, בשעה שהאדם ניגש לתיקון נפשו על פי הדרכה של תורה, אזי הוא יודע לתחם את ההרגשות ולמקד אותם בצורה נכונה. כשעושה תשובה, מתבונן בפגמיו, מתמלא מרורות וכאב, מתרחט ומתוודה, ובכך עוקר את הרע מתוך נפשו. ולאחר מכן, מתמלא בנפשו ביטחון ושמחה, כי בידוע שהתקבלה תשובתו למעלה. לא בגלל שהלב מרגיש זאת, אלא בגלל שהתורה כך הורתה לנו, שהקב"ה ידו פתוחה לשבים, והוא מקבל את כולם בתשובה, הוא דרך תשובה לנו הורה, וכל מי שעשה זאת, הנה בוודאי שנתקבלה תשובתו. כי כך אמר ה', ככתוב בתורת משה, וכמבואר בהלכות תשובה לרבנו משה בן מימון.

(הרב ראובן ששון, באור פניך, נצבים-וילך, מאמר "תשובה קדמה לעולם")

סיכום:  2 רבדים לתשובה- התעוררות התשובה גם בלי חיוב הלכתי וקיום שלבי התשובה ע"פ ההדרכה ההלכתית מתוך תחושה של קיום מצווה

המתח בין ההתייחסות לתשובה כמצווה מהתורה או לאו הוא מתח בריא היות ויש להתייחס אל התשובה בשני אופנים- מצד אחד כשמהו נעלה ונשגב שקדם לעולם ומצד שני יש צורך בהדרכה מוגדרת וברורה (עד כדי דעה שזו מצווה מדאורייתא) כדי לעשות תשובה.

ולכן בין אם נאמר שהתשובה היא מצווה מדאורייתא ובין אם לאו- היא צריכה לבוא מעומק ליבו של האדם ומרצינות כוונתו גם אם ברור ופשוט שהיא מעוגנת בתוך ההלכה ואפילו אם יסודה במצווה מהתורה- עדיין היא מעל לכל ההוייה וכאמור קדמה לעולם כדי שאדם יכיר בעליונותה מעומק נשמתו ובפועל יבצע אותה כדת וכדין ע"פ ההלכה (ענ"ד)


אחרית דבר: מצוות הקהל נועדה לעשיית התשובה של הכלל ולכן באה בחג הסוכות אחרי יו"כ שהוא זמן תשובה של הפרט - ערבות הדדית של הכלל כלפי הפרטים היא נקודת החיתום של מהלך התשובה של חודש תשרי:

ונראה שכל עיקר צורך הקהל זה היה בעבור התשובה, לפי שאמרו רז"ל (ויק"ר ל.ז) שיום ראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עונות, ע"כ הם צריכים לעשות תיכף הכנה אל התשובה והכנה זו היא הקהל זה שהמלך מקהיל את העם וקורא לפניהם מן אלה הדברים כי רוב הספר דברי תוכחות עלי עון ודברי כבושים, וכבר ידוע שההקהל יש בו צורך גדול אל התשובה כי ע"י שהם מקוהלים יהיו אגודה אחת ויטו שכם אחד לשוב אל ה' כדי שיהיו השבים רבים, 

לפי שדווקא בעשרה ימים שבין ר"ה ליה"כ הקב"ה מקבל תשובת היחיד אבל בכל ימות השנה אין הקב"ה מקבל כי אם תשובת הרבים, (ר"ה יח.) וזהו שדרשו רז"ל ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות כו'. ולמה הזכיר הכתוב ענין זה דווקא בפסוק המדבר מן לקיחת ד' מינים ולמה לא הזכיר זה בפסוק המדבר מישיבת הסוכה, אלא לפי שבלקיחת ד' מינים נרמזו כל ד' כיתות של ישראל שיהיו באגודה אחת כמבואר למעלה בפר' אמור (כג.מ) והוצרך הפסוק ליתן טוב טעם ודעת למה דווקא ביום זה נצטוו לעשות מצוה זו שיש בה הוראה שיהיו כל ישראל אגודה אחת שיכפרו אלו על אלו, אלא לפי שמן ר"ה עד יום כיפור הקב"ה מקבל אפילו תשובת היחיד על כן אינן צריכן עדיין להיות אגודה אחת כדי שיהיו השבים רבים, ומן י"כ עד חג הסוכות אין עושין עונות כי כל אחד עוסק במצות סוכה ולולב ומצוה גוררת מצוה ע"כ מסתמא לא יאונה לצדיק כל און עד יום ראשון של סוכות שהוא ראשון לחשבון עונות, ע"כ צריכין לעשות הכנה אל התשובה והכנה זו היא שיהיו כולם אגודה אחת כמו ד' מינים אלו לכך נאמר ולקחתם לכם ביום הראשון כנותן טעם לשבח למה זה צויתי לכם על לקיחת ד' מינים אלו באגודה ביום זה דווקא, לפי שהוא יום הראשון לחשבון עונות ע"כ אתם צריכין לעשות הכנה אל התשובה של כל ימות השנה והכנה זו היא כשתהיו באגודה אחת כמו ד' מינים אלו אז יקבל ה' תשובתכם כי הן אל כביר לא ימאס. (כלי יקר,שם)














_____________________________________________________________________

*מהלך חלק מהמקורות ע"פ ספר "מצוה בפרשה" לרב בנימין תבורי , פרשת ניצבים