ראה- שופטים: על הנבואה

פתיחה: למי ניתנה הנבואה בימנו?

א''ר יוחנן, מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות...(בבא בתרא, יב,ע"א)
אמר רבי אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים(בבא בתרא, יב,ע"ב)

הקדמה: נביא אמת מול נביא שקר

1.נביא שקר:

כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת:  וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם:  לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:  אַחֲרֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן:  וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: (דברים יג,ב-ו)

רמז ליש"ו:
בקרבך- זו האשה (בעל הטורים,שם)

אך באמת היה כתוב שם בקרבך נביא בגימטריה זו האשה ובנה(387)ומטעמים מובנים נמחק ע"י הצנזורה ( צורבא כיס/הרב מרדכי גרינברג, פרשת ראה)

גם לנביא השקר יש תפקיד חשוב בתור שליח ה'.מדוע? כי מנסה ה' אלוהכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלוהכם בכל ללבבכם ובכל נפשכם (דברים יג,ד)....הקב"ה נתן לה את הכח הזה כדי לנסותנו ובמקביל- כדי לתקן חלק מסויים מהאנושות ... (חידוש גדול /הרב אור שרקי, ע"מ 29)


2.נביא אמת:
כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: ...וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְ-ה-וָ-ה: אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְ-ה-וָ-ה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְ-ה-וָ-ה בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ: (דברים יח יד-כב)

נביא מקרבך - הפסוק מתחיל ומסיים בנו"ן, לומר שידע נו"ן שערי בינה, ויש בו יו"ד תיבות, לומר שתשמע לו כמו לעשרת הדברות. (בעל הטורים ,שם)

הַעֲבַר-אַיִן (לִפְאַת-מַאְת)
הֶעָתִיד-עֲדַיִן
הַהֹוֶה - כְּהֶרֶף עַיִן
אֵם כֵּן, דָּאֲגָה מִנַּיִן?
(אברהם אבן עזרא)

חלק א-הנבואה ומעלותיה:

0.בין שינה לנבואה:

חלום – אחד משישים לנבואה (ברכות נז ,ע "ב)

רב אמר שלש תרדמות הן, תרדמת שינה ותרדמת נבואה ותרדמת מרמייטה... תרדמת נבואה ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם. (בראשית יז ו)

1.מדרגות בנביאים:
עשרה שמות נקרא נביא, אלו הן ציר, נאמן, עבד, שליח, חוזה, צופה, רואה, חולם, נביא, איש ה-אלהים. (אבות דרבי נתן,פרק לד ז)

וְדִבְרֵי֙ דָּוִ֣יד הַמֶּ֔לֶךְ הָרִאשֹׁנִ֖ים וְהָאֲחרֹנִ֑ים הִנָּ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־דִּבְרֵי֙ שְׁמוּאֵ֣ל הָרֹאֶ֔ה וְעַל־דִּבְרֵי֙ נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וְעַל־דִּבְרֵ֖י גָּ֥ד הַחֹזֶֽה׃ (דברי הימים א,כט,כט)
וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר(שמות כד,ט-י)
ויראו - היא מדרגה גבוהה בנבואה, וכן נקראו הנביאים הראשונים הרואים, והאחרונים חוזים, מלשון מחוז חפצם, הגבול, שהשגתם היתה מוגבלת, והם ראו את אלקי ישראל - על ההנהגה המופלאה לישראל. (הכתב והקבלה,שמות כד י)

2.הנביא- אחד מ-4 הרשויות של השלטון לפי ההלכה היהודית:

בצרוף כל ארבעת המוסדות האלה, נוצר משכן ה' - מלך, שופט, כהן, נביא - ר"ת משכ"ן. אז ניתן לומר שהמוסד של תורת ישראל הוא התאוקרטיה - כלומר שלטון הא-להים, לא במובן המצומצם המודרני של המילה - שלטון כהני הדת, כי אם שלטונו של רבש"ע דרך כל הענפים של החברה כשכל אחד בא לידי ביטוי במוסד המיוחד לו.(מאמר שופטים - מוסדות השלטון בישראל, הרב אורי שרקי שליט"א)

3.מהו נביא ?

נביא הוא מי שה' מדבר עמו, בין שזה גילוי עתידות או צפונות או דעות, ולפעמים לבקר את החולה כבפרשת וירא
(נביא כמגיד עתידות, שמואל הנביא, הרב אורי שרקי שליט"א)

4.תפקידי הנביא במימדי הזמן:

א.עבר- מביא את דבר ה' אל העם ומוכיח אותו על מעשיו:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱ-לֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: (שמות ז,א)
יהיה נביאך. כתרגומו יהי מתורגמנך, וכן כל לשון נבואה, אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת ניב שפתים (ישעי' נז, יט.), ינוב חכמה, (משלי י, לא.) ויכל מהתנבאות דשמואל (שמואל-א י, יג.), ובלע"ז קוראין לו פרידי"גר: (רש"י,שם){8}

ב.הווה- יכול לבטל הלכה אבל רק כהוראת שעה כאליהו בכרמל:וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק. אע''פ שעשה אות. שהרי בא להכחיש התורה שאמרה (דברים ל-יב) ''לא בשמים היא''. אבל לפי שעה שומעין לו בכל:
בד''א בשאר מצות אבל בעבודת כוכבים אין שומעין לו ואפילו לפי שעה ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה' צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד או בשעה זו בלבד הרי זה דבר סרה על ה' ועל זה צוה הכתוב ואמר (דברים יג-ג) ''ובא האות והמופת'' (דברים יג-ד) ''לא תשמע אל דברי הנביא ההוא'' (דברים יג-ו) ''כי דבר סרה על ה' אלהיכם'' שהרי בא להכחיש נבואתו של משה...(הלכות יסודי התורה,פרק תשיעי,ד-ה){9}

ג.עתיד- מגיד נעלמות:כי כל מגיד בנעלם, מצד הקסם והמשער או מצד מחשבה צודקת, הוא גם כן יקרא 'נביא'. ולזה יקראו 'נביאי הבעל' ו'נביאי האשרה' - 'נביאים'; הלא תראה אמרו ית', "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום":(מורה נבוכים,ב,לב){10}

5.מגבלות הנביא:

א.אין עיקר תפקידו של הנביא לנבא את העתיד:
אליו תשמעון - ולא נאמר אותו תשאלון, כי אין הנביא במקום המעוננים. כדי שנדע את העתידות לכוון את מעשינו מספיקה התורה וחכמים, והנביא הוא שופרו של ה' אלינו אם ברצונו להודיענו דבר. מקרבך מאחיך - בלי הילה מסתורית, בקרבכם גדל, ואתם מכירים אותו ואת משפחתו היטב. יקים לך - ישלחהו אליך מצוייד באמצעים שיהיה מקויים בעיניך. (רש"ר הירש,דברים יח טו)

ב.אין נביא בעירו- נאמר דווקא על יש"ו ומוחמד:

"אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ (ימח שמו וזיכרו) : "אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ", וְלֹא עָשָׂה שָׁם נִסִּים רַבִּים בִּגְלַל חֹסֶר אֱמוּנָתָם" (הבשורה על פי מתי פרק יג)

ג.אינו יכול להקים דת חדשה:
א''כ למה נאמר בתורה (דברים יח-יח) ''נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך''. לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה. כמו שאמר האחרון שבהן (מלאכי ג-כב) ''זכרו תורת משה עבדי''. וכן אם צונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו. עשו מלחמה היום או אל תעשו. בנו חומה זו או אל תבנוה. מצוה לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים שנאמר (דברים יח-יט) ''והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו'':(הלכות יסודי התורה,פרק תשיעי,ב)

6.התנאים להשראת הנבואה והגורמים למניעתה:
א.תכונות: חכם,גיבור,עשיר,ענו:
אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם וענו(נדרים לח א)
אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ:כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְ-ה-וָ-ה(ירמיה ט,כב)

א1.חכם גיבור עשיר:
ודע, שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שהגיע לכל המעלות הדיבריות ורוב מעלות המידות, ומהקיימות שבהן. והוא אמרם: "אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר". אמנם "חכם" הרי הוא כולל את המעלות הדיבריות בלא ספק.
ו"עשיר" הוא מעלה ממעלות המידות, רצוני לומר: ההסתפקות. שכן קוראים הם את המסתפק עשיר. והוא אמרם בגדר העשיר: "איזהו עשיר, השמח בחלקו", כלומר, שמסתפק במה שהמציאו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציאו.
וכן "גיבור", גם זו מעלה ממעלות המידות. רצוני לומר, שינהיג כוחותיו כפי הדעה שבארנו בפרק החמישי והוא אמרם: "איזהו גיבור, הכובש את יצרו" (שמונה פרקים לרמב"ם,פרק שביעי)

א2.ענו-הנבואה באה דווקא למי שממעט את עצמו:
רבי שמעון אומר במחנה נשתיירו בשעה שאמר לו הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש, אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויין לאותה גדולה, אמר הקב"ה הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם, ומה גדולה הוסיף להם, שהנביאים כולן נתנבאו ופסקו, והם נתנבאו ולא פסקו... (בבא בתרא יז ע"א)

א3.הענווה היא העיקר:
וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:(במדבר יב,ג){16}
ענו מאד - מה שאמרו אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור עשיר וחכם ועניו, רוצה לומר שכל אלו יסוד לענוה, שהיא העיקר, שאינה דומה ענוה של חלש ואביון לזו של גבור וכו'. (תורה תמימה,שם)

ב.קרבת אנשים ראויים:
תא חזי, כמו שהשכינה אינה מתגלה אלא במקום הראוי לה, כי כן אינה נראית ואינה מתגלה אלא לאיש הראוי לה, שהרי מיום שעלה ברצונו של לוט להתהפך בחטאו, נסתלק רוח הקדש מאברהם, וכשלוט נפרד ממנו, מיד שרה רוח הקדש במקומו, וזהו שכתוב, וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. (זוהר לך קפז)

ג.מסירות נפש:
וירא אליו - בעצם אין מקום פנוי משכינה, אך לא כל אדם זוכה לראותה, רק מי שמסר את נפשו לה' כדרך שאברהם עשה זאת זה עתה, זוכה לראות פני ה'. (רש"ר הירש,שם יח א)

ג.מונעי הנבואה:
ג1.תכונות ומצבי רוח ההמונעים את הנבואה:
ולא תרחיק היות חסרון כמה מידות ממעט את מדרגת הנבואה; שכן מצאנו בכמה מפחיתויות המידות שעוצרות את הנבואה לגמרי, כרגזנות.
אמרו: "כל הכועס, אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו". והביאו ראיה מאלישע, שנסתלקה ממנו רוח הנבואה כשרגז, עד שהסיר רגזו. והוא אמרו: ועתה קחו לי מנגן (מלכים ב' ג', ט"ו)
וכן הדאגה והעצבות, שכן יעקב אבינו, כל ימי התאבלו על בנו יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש, עד שנתבשר בחייו. - אמר: ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מ"ה, כ"ז). ואמר התרגום, מי שמפרש דברי משה לפי המסורת: "ושרת רוח נבואה על יעקוב אבוהון". ולשון החכמים: "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה". (שמונה פרקים לרמב"ם,פרק שביעי)

ג2.קדושת הגוף:ויפול אברהם על פניו, עד שלא מל כל זמן שהיתה השכינה מדברת עמו היה נופל, משמל היה מסיח עמו והיה עומד, שנאמר ואברהם עודנו עומד לפני ה', ולא עוד אלא היה נגלה עליו והוא יושב, שנאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו'. (תנחומא לך כ)

ג3.השפעת הדור:
‏...שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך נתנו עיניהם בהלל הזקן וכשמת הספידוהו הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא" - (סוטה מח ע"ב)

ג4.לעיתים הקב"ה מתשש כוחן של הנביאים כדי שלא תזוח עליהם דעתם:
עשרים ושתים שנה עשה יוסף חוץ מאביו ונסתלקה רוח הקודש מיעקב ובניו, ולא היה רחוק מהם אלא שלשת ימים ולא היו יודעין שבמצרים היה, וקודם כך נביאים גדולים היו יעקב ובניו, רצונך לידע, כיון שאמר להם יוסף את החלומות מה אמרו לו, הבא נבא וגו', וכשנמכר לא היו יודעין היכן הוא, אומר לחרס וגו', ולמה כך, אלא כדי שלא יהיו הנביאים מתגאין מתשש להם הקב"ה כחן ומראה להן שאינן כלום. וכן את מוצא משה גדול הנביאים על שאמר (שמות י"ח) והדבר אשר יקשה מכם וגו', אמר לו הקב"ה אתה יכול ליפתור דבר קשה, חייך אני מראה לך, כיון שהגיע לפניו עסקן של בנות צלפחד התחיל מקשה לפניו ולא היה יודע מה לומר, אלא (במדבר כ"ו) ויקרב משה וגו'. אמר לו הקב"ה, משה לא היית אומר והדבר אשר יקשה מכם וגו', אמר לו הרי מה שהנשים יודעות אין אתה יודע, שנאמר (שם) כן בנות צלפחד וגו', הנשים דנו דין יפה ממך... (אגדת בראשית פרק סט)

7.מכח מה יונקת הנבואה :
א.אדם הראשון:
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, שְׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים נְבִיאִים עָמְדוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, וְכָל אֶחָד נָטַל בְּחֶלְקוֹ תַּמְצִית טִפָּה אַחַת מֵאוֹתָם טִפּוֹת שֶׁל עֵדֶן, שֶׁהֵם שְׁמוֹנֶה וְאַרְבָּעִים טִפּוֹת. וּמָה אִם כָּל נָבִיא שֶׁנָּטַל טִפָּה אַחַת מֵהֶן הָיְתָה מַעֲלָתוֹ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל כָּל הַשְּׁאָר - אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה מְקַבֵּל מִשְּׁמוֹנֶה וְאַרְבָּעִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד כַּמָּה הָיְתָה חָכְמָתוֹ
רַבִּי בָּא אָמַר רַב כַּהֲנָא, וְכִי מֵאַיִן הָיָה לָהֶם לַנְּבִיאִים מֵאוֹתָן הַטִּפּוֹת? אֶלָּא כָּךְ שָׁנִינוּ, בְּכָל טִפָּה וְטִפָּה הַיּוֹצֵאת מֵעֵדֶן, רוּחַ חָכְמָה יוֹצֵאת עִמּוֹ, וְעַל כֵּן נִגְזַר בַּמִּשְׁנָה: יֵשׁ מַיִם שֶׁמְּגַדְּלִים חֲכָמִים, וְיֵשׁ מַיִם שֶׁמְּגַדְּלִים טִפְּשִׁים. וְאוֹתָם הַמַּיִם שֶׁמְּגַדְּלִים חֲכָמִים, אוֹתָם הַמַּיִם הָיוּ מִטִּפּוֹת שֶׁל עֵדֶן.(זוהר ,בראשית,דף קל ע''ב)

ב.מעמד הר סיני:
בפסוק וכל העם רואים את הקולות וגו' וירא העם וינועו. ויש לדקדק שהיה לו לומר ראו את הקולות. וכתבנו במקום אחר כי קאי גם על דורות אחרונים, כדאיתא במדרש, שכל הנביאים קבלו אז נבואתן, ממילא כל נפשות בני ישראל העתידין לבא כל אחד כפי מדריגתו נשאר חלק מאור שנתגלה אז... (שפת אמת,במדבר שבועות תר"מ)

8.ייחודו של הנביא- נפש הנביא מוכשרת לקלוט את אורו של ה' -אור נוקב,בהיר,נראה,סתם:

אוסִיף לְךָ בֵּאוּר בְּדִמְיון מֵהַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהִיא אַחַת, אַךְ מִתְּחַלְּפִים מַעַרְכות הַגְּשָׁמִים הַמְקַבְּלִ עַל הַדִּמְיון, וְהָאֲוִיר הַצַּח וְהַמַּיִם, וְיִקָּרֵא בָזֶה,אור נוקֵב, וְיִקָּרֵא בָּאֲבָנִים הַזַּכּות וְהַשְּׁטָחִים הַקְּלָלִיִּים אור בָּהִיר, עַל הַדִּמְיון, וּבָעֵצִים וּבָאָרֶץ וְזוּלָתָם אור נִרְאֶה, וּבְכָל הַדְּבָרִים בִּכְלָלוּת אור סְתָם בִּלְתִּי שֵׁם מְיֻחָד. וְהָאור הַסְּתָם הוּא כְמו אָמְרֵנוּ ,אֱלהִים', כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאֵר, וְהָאור הַנּוקֵב הוּא כְּמו,יְיָ' שֵׁם נודָע, מְיֻחָד בַּיַּחַס אֲשֶׁר בֵּינו וּבֵין הַשָּׁלֵם שֶׁבְּכָל בְּרִיאותָיו בָּאָרֶץ, רְצונִי לומַר: הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר נַפְשׁותָם זַכּות מְקַבְּלות לְאורו, יַעֲבר בָּהֶם כַּעֲבר אור הַשֶּׁמֶשׁ בַּשּׁהַם וּבַפְּנִינִים (כוזרי,מאמר ד,סעיף טו)

9.מקום הנבואה - בא"י או בעבורה:
כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בארץ הזאת או בעבורה כך זכה אברהם לנבואתו הראשונה כאשר צוה ללכת אל הארץ הזאת ויחזקאל ודניאל בעבורה נבאו אכן שניהם ראו עוד את הבית הראשון ואת כבוד השכינה אשר כל ימי היותה שורה בבית ההוא היה כל אדם המוכן לכך מצד הסגלה מגיע לנבואה
אשר לנבואת ירמיהו במצרים הלא היתה בארץ ובעבורה כמוה כנבואת משה ואהרן ומרים כי סיני ופארן שניהם בגבול ארץ ישראל הלא הם על יד ים סוף(כוזרי, מאמר שני,סעיף יד)

ועל כן בשעה שישראל היו שרוים בארץ, ועבדו עבודת הקב"ה, השכינה היתה צנועה ביניהם ולא יצאה מן הבית לחוץ בגלוי. ומשום זה כל הנביאים שהיו אז באותו זמן לא קבלו נבואה מחוץ למקומה (דהיינו מחוץ לארץ ישראל), כמו שאמרנו, ומשום זה ברח יונה לחוץ מארץ הקדושה, כדי שהנבואה לא תתגלה עליו, ולא יהיה מחויב ללכת בשליחותו של הקב"ה. ואם תאמר הרי אנו רואים שנגלה השכינה בבבל ליחזקאל, שהוא חוצה לארץ, הנה ביארנו, שכתוב היה היה, שהיה אז, מה שלא היה מקודם לכן, מיום שנבנה בית המקדש, ואותה הנבואה לשעה היתה, כדי לנחם את ישראל, כמו שכתוב להלן, וכתוב על נהר כבר, נהר שכבר היה מיום שנברא העולם, והשכינה היתה נגלה עליו תמיד, (היינו מטרם שנבנה בית המקדש), שכתוב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן... (זוהר,לך לך,קפז){28}

10.אופייה של הנבואה עד ימי משה רבנו:

וזה, שזאת הקריאה שקרא 'משה רבנו' לנו לא קדמה כמותה לאחד ממי שקדם מאדם אליו, ולא התאחרה אחריו קריאה כמותה לאחד מנביאינו - וכן יסוד תורתנו, שלא יהיה בלתה לעולם. ולזה, לפי דעתנו, לא היתה שם תורה ולא תהיה בלתי תורה אחת, והיא - תורת 'משה רבנו'. ובאור זה, לפי מה שכתוב בספרי הנביאים בא בקבלה, הוא, שכל מי שקדם ל'משה רבנו' מן הנביאים, כ'אבות', ושם עבר, ונח, ומתושלח וחנוך, לא אמר אחד מהם כלל לכת מבני אדם, שהאלוה שלחני אליכם וצוני שאומר לכם כך וכך, והזהירכם מעשות כך וכך, וציוה אתכם לעשות כך - זה דבר שלא העידו בו כתובי ה'תורה' ולא באה בו הגדה אמיתית, אבל היתה באה אליהם נבואה מהאלוה, כמו שבארנו. ומי שהרבה עליו השפע ההוא, כאברהם, קיבץ אנשים וקראם על צד הלימוד וההישרה אל האמת שכבר השיגו, כמו שהיה אברהם מלמד בני אדם ומבאר להם במופתים עיוניים, שיש לעולם אלוה אחד לבדו, ושהוא ברא כל מה שזולתו, ושאין צריך שיעבדו אלו הצורות ולא דבר מן הנבראים; וירגיל בני האדם אל זה וימשכם בסיפורים נאים והיטב להם - לא שאמר אליהם כלל, שהאלוה שלחני אליכם וצוני והזהירני; עד שהוא, כאשר צווה למול, הוא ובניו ועבדיו, מל אותם, ולא קרא בני אדם על זה על דרך קריאת הנבואה; הלא תראה לשון ה'תורה' בו, "כי ידעתיו וגו'" - הנה כבר התבאר שעל צד המצוה לבד יעשה. וכן יצחק ויעקב ולוי וקהת ועמרם על זאת הצורה היו קוראים בני האדם. וכן תמצא ה'חכמים' אומרים במי שקדמהו מן הנביאים, 'בית דינו של עבר, בית דינו של מתושלח, מדרשו של מתושלח' - כולם - עליהם השלום - אמנם היו נביאים ילמדו בני אדם על דרך דורשים ומלמדים ומישרים, לא שיאמרו, 'ויאמר י-י אלי, דבר אל בני פלוני':(מורה נבוכים,חלק ב פרק לט){29}

11.בין נבואת משה לשאר הנביאים מישראל:

...וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין נְבוּאַת משֶׁה לִשְׁאָר כָּל הַנְּבִיאִים. 
שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים בַּחֲלוֹם אוֹ בְּמַרְאֶה וּמשֶׁה רַבֵּנוּ מִתְנַבֵּא וְהוּא עֵר וְעוֹמֵד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז-פט) 'וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו'. 
כָּל הַנְּבִיאִים עַל יְדֵי מַלְאָךְ. לְפִיכָךְ רוֹאִים מַה שֶּׁהֵם רוֹאִים בְּמָשָׁל וְחִידָה. משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב-ח) 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ'. וְנֶאֱמַר (שמות לג-יא) 'וּדְבַר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים'. וְנֶאֱמַר (במדבר יב-ח) 'וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט' כְּלוֹמַר שֶׁאֵין שָׁם מָשָׁל אֶלָּא רוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ בְּלֹא חִידָה וּבְלֹא מָשָׁל. הוּא שֶׁהַתּוֹרָה מְעִידָה עָלָיו (במדבר יב-ח) 'בְּמַרְאֶה וְלֹא בְּחִידוֹת' שֶׁאֵינוֹ מִתְנַבֵּא בְּחִידָה אֶלָּא בְּמַרְאֶה שֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ. 
כָּל הַנְּבִיאִים יְרֵאִים וְנִבְהָלִים וּמִתְמוֹגְגִין וּמשֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵן הוּא, שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר (שמות לג-יא) 'כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ', כְּלוֹמַר כְּמוֹ שֶׁאֵין אָדָם נִבְהָל לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ כָּךְ הָיָה כֹּחַ בְּדַעְתּוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ לְהָבִין דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה וְהוּא עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ שָׁלֵם. 
כָּל הַנְּבִיאִים אֵין מִתְנַבְּאִים בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ. משֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיַּחְפֹּץ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לוֹבַשְׁתּוֹ וּנְבוּאָה שׁוֹרָה עָלָיו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ וּלְהִזְדַּמֵּן לָהּ שֶׁהֲרֵי הוּא מְכֻוָּן וּמְזֻמָּן וְעוֹמֵד כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. לְפִיכָךְ מִתְנַבֵּא בְּכָל עֵת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט-ח) 'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם'. וּבָזֶה הִבְטִיחוֹ הָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (גמרא יבמות סב-א) 'לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי'. 
הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים כְּשֶׁהַנְּבוּאָה מִסְתַּלֶּקֶת מֵהֶם חוֹזְרִים לְאָהֳלָם שֶׁהוּא צָרְכֵי הַגּוּף כֻּלָּם כִּשְׁאָר הָעָם. לְפִיכָךְ אֵין פּוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶם. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ לֹא חָזַר לְאָהֳלוֹ הָרִאשׁוֹן לְפִיכָךְ פֵּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה לְעוֹלָם וּמִן הַדּוֹמֶה לוֹ וְנִקְשְׁרָה דַּעְתּוֹ לְצוּר הָעוֹלָמִים וְלֹא נִסְתַּלֵּק מֵעָלָיו הַהוֹד לְעוֹלָם וְקָרַן עוֹר פָּנָיו וְנִתְקַדֵּשׁ כְּמַלְאָכִים: (הלכות יסודי התורה, פרק ז, הלכה ו)


12.בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם:

וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל: (בראשית כ,ג){30}

וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים וגו' בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה (בראשית כ, ג), אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל נְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִפְרשׁ זֶה מִזֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב ד, יב יג): בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיוֹנוֹת לָיְלָה, וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וגו', מַה בֵּין נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבָּנָן, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָתוּן הוּא וְאוֹהֲבוֹ בִּטְרַקְלִין, וִילוֹן מֻנָּח בֵּינֵיהֶם, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְדַבֵּר עִם אוֹהֲבוֹ הָיָה קוֹפֵל אֶת הַוִּילוֹן וּמְדַבֵּר עִמּוֹ, אֲבָל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵינוֹ מְקַפֵּל אוֹתוֹ אֶלָּא מְדַבֵּר עִמָּהֶם מֵאַחֲרֵי הַוִּילוֹן. וְרַבָּנָן אָמְרֵי לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אִשָּׁה וּפִילֶגֶשׁ, כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ הוּא הוֹלֵךְ בְּפַרְהֶסְיָא, וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל שִׁפְחָתוֹ הוֹלֵךְ בְּמַטְמוֹנִיּוֹת. כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּלַּיְלָה (במדבר כב, כ): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה, (בראשית לא, כד): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה, (בראשית כ, ג): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה(בראשית רבא,נב,ה){31}


13.כוחו של הנביא- בתפילה:
א.הראשון להתפלל- נביא:
וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ (בראשית כ,ז) {32}
כי נביא הוא ובזה יתפלל בעדך ותועיל תפלתו והוא אומרו וחיה: (אור החיים,שם) {33}
כי נביא הוא - לשון ניב שפתים, רגיל אצלי ומדבר את דברי, ואני אוהב את דבריו ושומע תפלתו. (רשבם,שם){34}

ב.רק הנביא יודע לפני מי הוא עומד:...אחד הקשיים הגדולים שניצבים בפני המתפלל - היא השאלה, כיצד אפשר לקיים את מה שנאמר: 'דע לפני מי אתה עומד'. האם אני יודע לפני מי אני מתפלל? והלא מעולם לא פגשנו את רבונו של עולם פנים מול פנים? אז כיצד נדע כלפי מי אנחנו מפנים את תפילותינו? ואכן מצאנו בזמן המקרא, לאורך כל התנ"ך כולו, שכאשר מציינים שאדם התפלל - מדובר תמיד ללא יוצא מן הכלל על נביא. כי הלא רק הנביאים הם יודעים את ה' באמת. ...
עד כדי כך אנחנו רואים שהתפילה אינה מובנת מאליה, שבספר איוב כאשר אסונות על גבי אסונות נופלים על גבי ראשו של איוב, מצאנו אותו מתלונן, מצאנו אותו מתווכח, מצאנו אותו משלים, אך לא מצאנו אותו מתפלל - עד שנגלה אליו הקב"ה: "ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר..." (איוב ל"ח) ורק לאחר מכן מצוין שאיוב ידע להתפלל בעד רעיו, וה' שב את שבות איוב, בהתפללו בעד רעהו. (ע"פ הרב אורי שרקי)


14.כח הנבואה אצל נשים:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:(בראשית כא,יב){35}
שמע בקלה. (בקול רוח הקדש שבה), למדנו (י) שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות:(רש"י,שם){36}

15.נבואה לטובה לעולם מתקיימת:

א.הדרך לאמת נביא- דרך נבואות טובות שהתממשו: הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְ-ה-וָ-ה בֶּאֱמֶת:(ירמיה,כח,ט)

א"ר הונא הכהן בשם רבי אחא בא וראה בשעה שאמר ירמיה (ירמיה כז) הביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אתו ועמו, והיה עמו חנניה בן עזור הנביא השקר והיה מתנבא טובות כמה שנאמר (שם ח) וירפו את שבר בת עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום, אומר להם הנה כלי בית ה' מושבים מבבל עתה מהרה...
א"ל ירמיה כבר עמדו נביאי אמת לפני ולפניך והנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת (שם) ואני מתנבא רעות אם לא יבואו דברי אין אני שקרן שהקב"ה אומר לעשות רעה וחוזר בה, ואתה מתנבא טובות ואם לא יבואו דבריך אתה נביא שקר שהקדוש ברוך הוא אומר לעשות טובה ואף על פי שסרחנין הן אינו חוזר בו (תנחומא, וירא,יג)

ב.מדוע יעקב חשש שהבטחת ה' (בנבואה אליו) לא תתקיים והרי זו הבטחה לטובה?

ונשאר כאן ענין גדול צריך לבארו. והוא, שהנביא אם נתנבא ברעות לבני אדם שנתחייבו בכך, כגון שיתנבא על רעב או חרב, או שהתפך ארצם, או שירדו עליהם ברקים וכדו' ולא נתקיים שום דבר מזה אלא נמחל להם ועבר מצבם בשלום, לא יתברר בזה כזבו של הנביא ויהיה נביא שקר ויתחייב מיתה, כי ה' יתברך ניחם על הרעה, ואפשר ששבו ופירשו מחטאותם, או שהאריך להם ה' בחכמתו ודחה פרעונם לזמן אחר, כמו שעשה עם אחאב באמרו לו ע"י אליהו (מלכים א' כ"א כ"ט) "לא אביא הרעה בימיו, בימי בנו אביא הרעה על ביתו", או שמחל להם בגלל טובה שעשו מלפני כן, ולא על כגון זה אמר הכתוב (דברים י"ח כ"ב) "ולא יהיה הדבר ולא יבוא". אבל אם הבטיח שטובות תבואנה בזמן מסויים כגון שיאמר, ששלום יהיה בשנה זו והיתה מלחמה, או שיאמר שהשנה תהיה גשומה וברוכה והיה רעב ובצורת וכדומה לכך, הרי זה נביא שקר ונתברר שטענתו שוא ושקר, ועל זה אמר הכתוב (דברים י"ח כ"ב) "בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו" כלומר שלא יפחידך וירתיעך מלהרגו דתיותו (בתרגום הישן: אמונתו) וישרו וחכמתו, כיון שהגיס רוחו וטען בדבר חמור, ודיבר שקר על ה', לפי שה' אם הבטיח טובה לעם ע"י נביא הוא מקיימה בהחלט, כדי שהתאמת נבואתם אצל בני אדם, והוא אָמְרם עליהם השלום (ברכות ז' ע"א) "כל דבר שיוצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר". אבל מה שפחד יעקב אחרי שהבטיחו ה' בטוב באמרו לו (בראשית כ"ח ט"ו) "והנה אנכי עמך" ומצאנו שפחד פן יספה שנאמר (בראשית ל"ב ח') "ויירא יעקב מאד ויצר לו..." ואמרו חכמים בזה, שפחד מחטא חמור שיתחייב עליו השמדה, והוא אמרם (ברכות ז' ע"א) "קסבר שמא יגרום החטא", משמע מזה שאפשר שיבטיח ה' טובה ויכריעו העונות ולא יתקיים אותו הטוב. דע, שאין זאת אלא במה שבין ה' לנביא, אבל חלילה שיאמר ה' לנביא להבטיח לבני אדם טובה בסתם ולא תתקיים אותה הבטחה, לא יתכן דבר זה, לפי שלא היה נשאר לנו במה לאמת את הנבואה. וכבר נתן לנו יסוד בספרו שהנביא יבחן באמיתת הבטחותיו. ועל היסוד הגדול הזה רמז ירמיהו במחלוקתו עם חנניה בן עזור (ירמיהו כ"ח ז'-ח'-ט').

( מתוך הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות תרגום של הרב קאפח, מוסד הרב קוק תשכ"ג)


16.נביא אמת יכול להפוך לנביא שקר- חנניה בן עזור:

רבי יהושע בן לוי אמר חנניה בן עזור נביא אמת היה אלא שהיה לו קיבוסת והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון ויורד ומתנבא בשוק התחתון אמר חנניה בן עזור כל סמא דמילתא לא דא היא אלא לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם וכל ימיו של מנשה אינן אלא חמשים וחמש שנה צא מהן עשרים שנה שאין ב"ד של מעלה עונשין וכורתים ושתים של אמון ושלשים ואחד של יאשיה הדא היא דכתי ויהי השנה ההיא בראשית ממלכת צדקיהו מלך יהודה בשנה החמישית בחדש החמישי אמר אלי חנניה בן עזור הנביא אשר מגבעון בית ה לעיני הכהנים וכל העם לאמר כה אמר ה אלהי צבאות אלהי ישראל לאמר שברת את עול מלך בבל בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה אשר לקח נבוכדנצר מלך בבל מן העיר הזאת ויביאם בבל אמר לו ירמיה את אומר בעוד שנתים ימים אני משיב וגו ואני אומר שנבוכדנצר בא ונוטל את השאר בבלה יובאו ושמה יהיו וגו אמר לו תן סימן לדבריך א"ל אני מתנבא לרעה ואיני יכול ליתן סימן לדברי שהקב"ה אומר להביא רעה ומתנחם ואתה מתנבא לטובה את הוא שאת הוא צריך ליתן סימן לדבריך אמר לו לאו את הוא שאת צריך ליתן סימן לדבריך אמר לו אין כיני הרי אני נותן אות ומופת באותו האיש השנה ההיא הוא מת כי סרה דבר על ה והות ליה כן וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי שנת אחרת היתה ותמר הכין אלא מלמד שמת בערב ראש השנה וצוה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר שיוציאוהו אחר ראש השנה בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר (ירושלמי סנהדרין פרק י"א הלכה ה)

חנניה מתנבא בבית המקדש בחודש החמישי בשנה הרביעית למלכות צדקיהו (592 לפנה"ס בקירוב) בנוכחות ירמיהו ובפני העם.

בספר ירמיה, פרק כ"ח מסופר כי כאשר ירמיהו הנביא התנבא על חורבנה הקרב של ממלכת יהודה, חנניה ניבא לעומתו כי נבואתו של ירמיה לא תתקיים, ואף גלות יהויכין תשוב בקרוב מבבל:

בְּעוד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקום הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקום הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל: וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהויָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקום הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבּר אֶת על מֶלֶךְ בָּבֶל

— ספר ירמיהו, פרק כ"ח

בהמשך שובר חנניה בפומבי את מוטת העץ שעל צוואר ירמיה, כסמל לשבירת עול מלך בבל מעל יהודה.

ירמיהו חשד בנבואת חנניה שהיא נבואת שקר, אבל לא יכול להכחישה שכן ייתכן שה' התחרט. אולם לאחר מכן הוא קיבל נבואה לעשות מוטת ברזל חדשה במקום מוטת העץ ששבר חנניה ואילו חנניה עצמו מת באותה שנה, כדבר ה'.^[2]

תגובת ירמיהו בתחילה הייתה הבעת תקווה כי נבואתו הטובה של חנניה תתגשם, אך יחד עם זאת הזכיר ירמיה לחנניה כי נביא המנבא לטובה ונבואתו לא התקיימה מוכרז כנביא שקר, היות שנבואה טובה אינה חוזרת, בעוד נבואה לרעה יכולה להתבטל.

לאחר מכן ניבא ירמיהו על חנניה כי בשל נבואתו השקרית ימות חנניה עוד באותה השנה. אולם, בסוף פרק כ"ח מצוין כי חנניה מת "בשנה ההיא בחדש השביעי". חז"ל מתקשים בכך שהחודש השביעי, חודש תשרי, נחשב בדרך כלל כתחילתה של השנה הבאה, ונמצא שחנניה לא מת "בשנה ההיא". בתלמוד הירושלמי מתרצים שחנניה מת בכ"ט באלול, ערב ראש השנה, וכך התקיימה נבואתו של ירמיהו, אולם משפחתו הסתירה את דבר מותו עד לתחילת השנה החדשה, על מנת לנסות לקעקע את אמינות נבואתו של ירמיה

(אליבא דויקיפדיה)


17.למה ניטלה הנבואה?

א.ללא ארון הברית אין נבואה:

בבית שני היו חסידים ואנשי מעשה וראויים לנבואה יותר מבית ראשון ואעפ"כ לא היה שם נבואה לפי שלא היה שם ארון… (ספר העיקרים מאמר שלישי פרק יא)

…ולזה כשחרב בית ראשון ונגנז הארון אין עוד נביא (עבודת הקודש לרבי מאיר בן גבאי, חלק סתרי תורה פרק כד)

ב.חורבן בית המקדש:
כיון שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה עכשיו שמשום החורבן אי אפשר לשמוח ואסור לאדם שימלא פיו שחוק, לא שורה הנבואה, וזה לא שייך אצל שוטים ותינוקות ולכן שייך בהם נבואה(עיון יעקב, ד"ה ניטלה, מתוך ילקוט ביאורים, מתיבתא, שם)

ג.ביטול הע"ז:
הנה ענין זה עמוק הוא מאד, ואין כאן מקומו לבארו במלואו, הניתן להסביר הוא, שראו אנשי כנסת הגדולה צורך להשתדל בכל כחותיהם הרוחניים לבטל מישראל את יצר הרע של ע"ז... ומצינו בדברי רבי צדוק הכהן זצ"ל, שכל עוד שהיה קיים יצר הרע של ע"ז היתה כנגדו הנבואה והיו נסים גלויים בישראל, כי זה לעומת זה עשה האלקים, שכן לעולם יש שיווי משקל בין כחות הקדושה והטומאה, וכל זמן שהיתה נבואה בעולם שעל ידה משיגים אמונה חושית, היו לעומתה גם כחות טומאה מוחשיים שפעלו לצד הע"ז, כגון רוח השקר של נביאי הבעל, כישוף, קסם וכו', וזה כדי שתשאר בחירה חפשית... (מכתב מאליהו,חלק ג עמוד רעז)

הפסקת האלילות הקדומה כרוכה בהפסקת הנבואה. תהליך זה יגרום אמנם לריבוי כפירה, אך יביא לתהליך של בירור מושגי האמונה, כך שהמפגש המחודש עם ה' יבוא מתוך טהרה שכלית, בירור אמיתי, וחירות. (ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)


חלק ב: בין נבואה לשגעון

1.המצב הנורמלי של הבריאה הוא הנבואה:

חז"ל מעירים כאן, עיקר שכינה בתחתונים (ב"ר י"ט י"ג), בתחילה בקש ה' להשרות את שכינתו בארץ. רגילים אנחנו לחשוב, שקרבת ה' אל הנביאים היא מצב יוצא מהכלל, משום כך כה רבים המסתפקים הכופרים באפשרות הנבואה, אך לא כן דעת רבותינו, לא התגלות ה' לאבות, למשה ולישראל, הן הן היוצאות מן הכלל, אלא היפוכו של דבר, ריחוק ה' מן האדם, זה ששת אלפים שנה, הוא מצב בלתי טבעי, שכן עיקר שכינה בתחתונים, וכך נמצינו למדים ממעשה גן העדן, לא בעולם הבא, אלא בעולם הזה יכול השלום לשכון עם האדם, שלום בלבו, שלום עם הטבע, שלום עם אלוקיו, שלום והרמוניה עם עולם ומלואו... אך כל זה תלוי בכך שהאדם בכל תפארתו יכנע לאלוקיו, ומפיו ישמע מה טוב ומה רע... (רש"ר הירש, בראשית ג ח)

2.הקשר בין נבואה לשוטים:
וֶאֱלִישָׁע הַנָּבִיא קָרָא לְאַחַד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים וַיֹּאמֶר לוֹ חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ וְלֵךְ רָמֹת גִּלְעָד:  וּבָאתָ שָׁמָּה וּרְאֵה שָׁם יֵהוּא בֶן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ מִתּוֹך אֶחָיו וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ חֶדֶר בְּחָדֶר: וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה וְלֹא תְחַכֶּה: וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר הַנַּעַר הַנָּבִיא רָמֹת גִּלְעָד: וַיָּבֹא וְהִנֵּה שָׂרֵי הַחַיִל יֹשְׁבִים וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי אֵלֶיךָ הַשָּׂר וַיֹּאמֶר יֵהוּא אֶל מִי מִכֻּלָּנוּ וַיֹּאמֶר אֵלֶיךָ הַשָּׂר: וַיָּקָם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה וַיִּצֹק הַשֶּׁמֶן אֶל רֹאשׁוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל עַם יְ-ה-וָ-ה אֶל יִשְׂרָאֵל: וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל עַבְדֵי יְ-ה-וָ-ה מִיַּד אִיזָבֶל: וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל: וְנָתַתִּי אֶת בֵּית אַחְאָב כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה: וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת וַיָּנֹס: וְיֵהוּא יָצָא אֶל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲשָׁלוֹם מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ: וַיֹּאמְרוּ שֶׁקֶר הַגֶּד נָא לָנוּ וַיֹּאמֶר כָּזֹאת וְכָזֹאת אָמַר אֵלַי לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל
(מלכים ב,ט)

המשוגע - קראו לנביא, שלפעמים בעת הנבואה היה מנהגם כמשוגע, לפי שבטלו ההרגשות והכחות הנפשיות, ובני ישראל הרעים קראו להם משוגעים. (רד"ק,שם ט יא)

חלק ג: בין נביא לחכם-אתערותא דלעילא לעומת אתערותא דלתתא

1.הנביאים מעבירים את מסורת התורה - לחכמים:
א.הנביאים מעבירים את המסורת לחכמים:
משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה . הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה: (אבות א,א)

ב.אחרוני הנביאים הם מאנשי כנסת הגדולה:
הנביאים חגי זכריה ומלאכי נמנו עם מייסדי אנשי הכנסת הגדולה וראשיה ( הקדמה לפירוש המשנה של הרמב"ם)

2.הנביא האחרון- מלאכי:
א.סילוק רוח הקודש:
תנו רבנן: משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל (יומא ט,ע"ב)

ב.סוף עידן הנבואה- תחילת ימי בית שני:
חגי זכריה ומלאכי- כולם נתנבאו בשנת שתיים לדרייווש (מגילה טו,א)

3.סוף עידן הנבואה- תחילת עידן החכמה גם בעולם:
מה קרה בעולם החל מהמאה השישית לפנה"ס? במשך תקופה של כמאה שנה אירעו ברחבי העולם כולו תופעות מדהימות.
ביוון,בימי הנהגתו של האתונאי הגדול פריקלס,צמחו ראשוני הפילוסופים.
באותו זמן פעל בפרס אדם בשם זרתוסטרה שייסד דת חדשה המבוססת על העיקרון לפיו יש אל טוב ואל רע.
במזרח הופיע אדם בשם שכונה בודהה שנלחם בהינדואיזם הקלסי וחולל מהפך בעולם הרוח של הודו.
גם בסין פעלו במקביל שני אנשים: לאו-צה וקונג פו צה(קונפוציוס) והפיצו את הטאואיזם והקונפוציוניזם.
אם כן אנו רואים שבמאה השישית מתחוללת תפנית רוחנית במוקדים שונים ברחבי העולם בתרבויות שלא היו במגע זו עם זו. והשאלה היא מה גרם לכך?
באותה העת ממש פעלו בעם ישראל אנשי כנסת הגדולה ואחרוני הנביאים ..תקופה זו הייתה מעין שלב ביניים בין תקופת הנבואה לתקופת החכמה. אם כן ראשיתה של הפילוסופיה כמו גם הדתות שקמו בעמים מקבילה לדעיכת הנבואה בעם ישראל. מסתבר שסילוק השכינה מישראל היה מאורע שהורגש היטב בעם כולו.(קדושה וטבע, מאמר פילוסופיה ונבואה, הרב אורי שרקי שליט"א)

4.הנבואה(דבר הנביא) וההלכה(דבר החכם) - דבר ה':
ת''ר כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר {עמוס ח-יא} הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' וכתיב {עמוס ח-יב} ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו דבר ה' זו הלכה דבר ה' זה הקץ דבר ה' זו נבואה (שבת קלח,ע"ב){45}

5.מונעי החכמה והנבואה:

א.גאווה וכעס:
אמר רבי יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה... אלא הנח להם לישראל, אם אין נביאים הן בני נביאים הם... אמר רב יהודה אמר רב כל המתיהר, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו... מדבורה, דכתיב חדלו פרזון בישראל חדלו, עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל וגו', וכתיב עורי עורי דבורה, ריש לקיש אמר כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מאלישע, דכתיב לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך וגו', וכתיב ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. (פסחים סו א וב){48}

ב. הנגינה משיבה דעתו של הכועס ומשרה עליו רוח הקודש:
וִיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה:  וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְ-ה-וָ-ה רַק לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ וַיָּסַר אֶת מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו:  רַק בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל דָּבֵק לֹא סָר מִמֶּנָּה:  וּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב הָיָה נֹקֵד וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר:  וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:  וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן וַיִּפְקֹד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל:  וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ:  וַיֹּאמֶר אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה וַיֹּאמֶר דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם:  וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶך יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם:  וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲהָהּ כִּי קָרָא יְ-ה-וָ-ה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב:  וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַי-ה-וָ-ה וְנִדְרְשָׁה אֶת יְ-ה-וָ-ה מֵאוֹתוֹ וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ:  וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר יְ-ה-וָ-ה וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם:  וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַל כִּי קָרָא יְ-ה-וָ-ה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב:  וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי יְ-ה-וָ-ה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ: וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְ-ה-וָ-ה:  וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים:  כִּי כֹה אָמַר יְ-ה-וָ-ה לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם:  וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי יְ-ה-וָ-ה וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם:(מלכים ב,ג,א-יח)

6.אחרי הנבואה- בת קול:
כדתניא, משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ועדיין היו משתמשין בבת קול. (יומא ט ב)

והנה אמרו חז"ל דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים וכתבנו בחידושינו דהנה 

מצינו במשה רבינו ע"ה והנביאים הבאים אחריו שהיה להם עינים לראות והיו נקראים רואים כדכתיב (שמואל-א' ט',) כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה 

ואחר כך כשפסקה נבואה מישראל היו משתמשים בבת קול כמו שאמרו חז"ל בפסוק ואזניך תשמענה דבר וגו'. 

ואחר כך בדורות האחרונים לא זכו גם לשמיעת האזן 

וכשראו שהתורה מתמעט התירו משום עת לעשות לה' לכתוב דברים שנאמרו בעל פה כדאיתא בגמרא 

אם כן ראוי לאדם לשום אל לבו שפלות דורותינו וכמה מעלת להם עלינו. וזהו שאמרו דע מה למעלה ממך ר"ל הבט כמה מעלת למעלה ממך. עין רואה שהם הנביאים ואזן שומעת המשתמשים בבת קול ועתה ראה שכל מעשיך ר"ל שהוא משום עת לעשות לה' שלא ישתכחו מעשה המצות על מכונם והתירו להיות בספר נכתבים:(פתחא זעירא לספר הפלאה לרבי פנחס הורביץ אות ז) 

7.ההלכה לעומת הנבואה-לא בשמים היא: תנורו של עכנאי

תנן התם חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ר''א מטהר וחכמים מטמאין וזה הוא תנור של עכנאי מאי עכנאי אמר רב יהודה אמר שמואל שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר''א ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר''א שהלכה כמותו בכ''מ עמד רבי יהושע על רגליו ואמר {דברים ל-יב} לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה {שמות כג-ב} אחרי רבים להטות אשכחיה רבי נתן לאליהו א''ל מאי עביד קוב''ה בההיא שעתא א''ל קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני (בבא מציעא,נט ע"א-ע"ב)

8.חכם עדיף מנביא:

אמר רבי אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים אטו חכם לאו נביא הוא הכי קאמר אע''פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה אמר אמימר וחכם עדיף מנביא שנאמר {תהילים צ-יב} ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול (בבא בתרא, יב,ע"ב)

א.רציפות רוח הקודש:
חכמים חשובים יותר מן הנביאים בכל זמן, כי נביאים פעמים שורה עליהם רוח הקודש ופעמים לא, וחכמים לא הוסר מהם רוח הקדש אף רגע אחד, והם יודעים מה למעלה ולמטה ואינם צריכים לגלות, אמר רבי יוסי הכל הוא חכמה, וחכמת רבי אלעזר על כולם... (זוהר שמות פד){52}

ב.חכם ונביא- כמות מול איכות:
מה שהקב"ה לא מגלה לנביא יכול החכם להבין ולהשיג בחכמתו בהיקש השכלי...בעת שהנביא מקבל את נבואותו מהשי"ת הוא בגדר מקבל בלבד...אך מאידך גיסא השכל הוא כח עצמאי ומחדש ולא מקבל...נמצא שהבנת החכם היא פחות עמוקה ובהירה מהנבואה, אך רחבה ומקיפה יותר (שפתי חיים,חלק ב', מאמר חכם עדיף מנביא){53}

ג.במה באה לידי ביטוי העדיפות של החכם על פני הנביא ?

בנוהג שבעולם, המשוררים והמליצים מתארים יפה את הדרת החיים בכלל, את כל פנותיהם היפות ביחוד הכוללות זרם רב וטל־חיים מרובה, הם יודעים גם להציג לראוה את הכעור הכללי של הקלקולים שבחיים ולמחות נגדם בכל תוקף. אבל לחדור לתוך־תוכם של כל הגורמים הפרטיים, איך מכשירים את החיים ומעמידים אותם על הבסיס הטוב ואיך משמרים אותם מכל קלקלה גם קטנה שבקטנות, שסופה להעלות שרטון גדול ולהרס הרבה מאד, דבר זה אין לו עסק עם כח המדמה החם והעז, כי אם עם החכמה המדיוקת. כאן תחל עבודת הרופאים, החסכנים, המודדים, השופטים, וכל החכמים המעשיים
...והוצרכה עבודת הכללים להמסר לנביאים ועבודת הפרטים לחכמים. וחכם עדיף מנביא, מה שלא עשתה הנבואה, בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות היותר גרועות של עשק וחמס, של רצח וזמה, רדיפת שחד ושלמונים, עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשנון החקים הפרטיים ותולדותיהם. "הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות
(אורות - זרעונים - ב: חכם עדיף מנביא)


... בזמן "הכנסת הגדולה" פסקה הנבואה בישראל וכל אוצר החוויה הנבואית הפך להיות מאגר של חכמה; בעוד שהנביאים הלכו ללקט אורות. הם עשו מעשים ולמדו בדרך החוויה. הנביא חווה את המציאות בדרך אחרת מאיתנו (יחזקאל היה בן כפר שראה את המלך). הנביא לא פנה אל השכל כי אם לגילויים האלוקיים שיש בעולם. הנביאים נכשלו כישלון טוטאלי מכיוון שדבריהם לא היו מעשיים. הם לא ידעו ממה מתחיל הרע. חכמים לעומתם יכולים לסדר את החיים לא על בסיס רעיונות גדולים, אלא, על בסיס פרטים מדוייקים, כך שהחברה לא תגיע לפשע, לרשע, לשוד ולחמס. דרכם, ברם, אינה מרוממת את הבריות גבוה כל כך כמו הנבואה. "חכם עדיף מנביא" (זרעונים, פיסקה ב' עמ' ק"כ) החכם איננו יותר טוב מנביא, אלא שהוא עדיף על פניו. הנביא מתייחס יותר אל הכלל, החכם אל הפרט. ובסופו של ענין יתקיים: "חסד (כלל) ואמת (פרט) יפגשו". אנו עדים לסינטזה בין הנבואה לחכמה
(מאמר "חילוניות, נבואה ותורת הרב קוק" /הרב אורי שרקי)

9.נבואה קטנה גם בימנו:
אמר רבי יוחנן השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו, הרי זו נבואה קטנה. (ברכות נה ב) 

סיום: בימנו-נבואה ניתנה לשוטים או לחכמים?

המהרש''א מסביר שאין מחלוקת בין ר' יוחנן לבין ר' אבדימי החיפאי; ר' יוחנן רק מסביר את דברי ר' אבדימי, שאמנם הנבואה ניתנה לחכמים, אבל בתנאי שבעיני עצמם הם בכלל לא חכמים; שבעיני עצמם הם שוטים או קטנים (מאחרים).
(בשם נסים ישעיהו) 

אחרית דבר- ממלאי תפקידי הנביא בימנו:

1.תוכחה על העבר- עבר להיות תפקיד הדרשנים
2.הנחיות על ההוה- עבר להיות תפקיד החכמים ופוסקי ההלכה
3.נבואה על העתיד-עבר לשוטים מחד שמתיימרים לחזות את העתיד ומאידך לגדולי הדור "החכמים שעיניהם בראשם"

בכל הקשור בהבאת דבר ה'- לחכמים
בכל הקשור בידיעת העתיד- לשוטים
ועם כל זה יש מידי פעם התנוצצות של רוח הקודש אצל גדולי הדורות שדבריהם העמוקים נכתבים לדורות הבאים כדוגמת המהר"ל והרב קוק (ענ"ד)

שריד הנבואה בימנו- הקבלה:

אין נביאים בימנו ובכל זאת משהו שריד זעיר מעולם הנבואה נותר בידנו-  תורת הסוד.זאת התורה שעברה לאורך הדורות בנשמת ישראל ולעיתים בדור מן הדורות ובמקום מן המקומות הופעיה בתור גילוי אצל צדיק זה או אחר. ( מאמר "פילוסופיה ונבואה", קדושה וטבע/הרב אורי שרקי ,   ע"מ 133)

סיבת הגלויות ואורכן- ע"פ 3 המתחרים הגדולים של הנבואה:

רבי אברהם ביבאגו, בעל ספר "דרך אמונה", חי בספרד בדור שלפני הגירוש....

בספרו, רבי אברהם ביבאגו דן באורך הגלויות השונות: 210 שנים לגלות מצרים, 70 שנה לגלות בבל, ושנים רבות לגלות אדום, מחרבן בית שני וחרבן המדינה עד הקמת מדינת ישראל. היום אנו יודעים שמדובר ב-1880 שנה. שם הוא מבאר שגלות האומה מקבילה לגלות השכל ("השכל גולה בין החושים" - פתגם פילוסופי). השכל העליון, הלוא הוא הצורה הישראלית, כלומר הנבואה. אף על פי שהנבואה מיוחדת לעם ישראל, יש לה מתחרים הפזורים בתרבויות השונות, שטוענים גם הם לכתר של הובלת רוח האדם, ומגמת הגלויות הינה להפגיש את עם ישראל עם אותם מתחרים.

המתחרה הראשון בשכל הינו החוש, שהיה יסודם של כל התרבויות האפריקאיות, וקיבלה את ביטויה היותר מפותח במצרים העתיקה, דרך תורת הכישוף למשל, הבנויה על מודעות מרובה לעולם המוחש. לקח לעם ישראל 210 שנים עד שמשה רבנו מתחיל את עבודתו בתוך כביכול מכשף ועושה את אותם הלהטוטים שמסוגלים להם חרטומי מצרים, והנה, כשמגיע השלב של "אצבע א-להים היא" מתברר ההבדל שבין הופעת השכינה לבין כישופי החרטומים, ואפשר לצאת ממצרים.

בגלות בבל הופיע מתחרה אחר, הדמיון, דרך תורת החלומות, שמות המלאכים והאסטרולוגיה. לצורך הבירור, מופיעים בעם ישראל אנשים כדניאל איש חמודות, המסוגלים לפתור חלומות שחכמי בבל לא הצליחו לפענח. מתחרה זה חלוש יותר מן הקודם, ולכן ניתן לצאת מבבל אחרי 70 שנה בלבד.

מה שאין כן בנוגע לגלות אדום, בה עם ישראל מתמודד עם מתחרה הרבה יותר רציני, הפילוסופיה, כלשון רב אברהם ביבאגו: החוש התבוני, כלומר השכל הנראה כמו תכונה עצמאית, שבאמת אינו אלא חוש בלבד. לקח לאומה זמן רב עד שהתברר שכל הפילוסופיה, על אף מופשטותה, אינה מתחילה אלא בחוש. מי שגילה רז זה הלוא הוא עמנואל קאנט, שהיה הראשון שהסביר שכל הכרה מופשטת מקורה בחושים, ואם כן הינה סובייקטיבית. מכאן ואילך, התחילה להתפשט המחשבה לשוב אל ארץ ישראל. תחילה על ידי נפוליאון, דורשי ציון, חובבי ציון ולבסוף על ידי הציונות המדינית שהביאה להקמת המדינה.

במעמקי הגלות בספרד הרחוקה, ישנו חכם מישראל שכבר צופה את גורם גלותנו, שהוא בירור ההבדל שבין הפילוסופיה לבין נבואה, שאז יהיה זה הזמן לשוב לציון ולחדש בה את התרבות הנבואית.

(מאמר "רבי אברהם ביבאגו" הרב אורי שרקי)


בשולי הדברים- נבואת מלאכי מסתיימת  בחיזוק נבואת משה ובצפייה לאליהו הנביא כמבשר הגאולה
זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְ-ה-וָ-ה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:  וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:(מלאכי ג, כב - כד). 

עקב: סוד משמעות ה-מן

פתיחה: מדוע היה במן צד של עינוי ולא היה כליל השלמות ?

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְ-ה-וָ-ה יִחְיֶה הָאָדָם:(דברים ח,ג)

הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:(דברים ח,טז)

                                
הקדמה-בריאת המן בין השמשות- מדוע דווקא אז :

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה (אבות ה ו)

 וזאת ידוע, שבגמר ששת ימי המעשה של הבריאה היה הקלקול של אדם הראשון, ונאמר לו בזעת אפך תאכל לחם, דהיינו שיצטרך לטרוח בעסק האכילה בכל ששת ימי המעשה ... ובהגיע שעה אחרונה של בין השמשות של שבת לא היה לאדם הראשון מה לאכול, כי לא היה רשאי לעשות מלאכת אוכל נפש, וגם מגן עדן נטרד י"ב מילין שלא היה רשאי לילך עד שם בשבת ליקח מפירותיו, ובאותו הרגע של בין השמשות הגם שלפני האדם הוא אסור במלאכה מפני ספק שבת, אבל הקב"ה היודע עתיו ורגעיו כחוט השערה ברגע אחרונה של יום הששי אז הופיע על אדם הראשון בחינת המן שהוא לחם מן השמים... (פרי צדיק ,מסעי ח, )

חלק א: 10 עובדות על המן

1.בזכות מי ניתן להם המן?

א.אברהם:

אָמַרְתָּ וְאֶקְחָה פַּת לֶחֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו', (שמות טז, ד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (בראשית רבא,מח,י)

רמז: אברהם גימטריה 248 והמן היה נבלע ברמ"ח איברים (ענ"ד)

ב.משה:
רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, ... שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת עֶלְיוֹנוֹת הִזְדַּמְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה אַחִים: מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם. מָן - בִּזְכוּת מֹשֶׁה. עַנְנֵי כָבוֹד - בִּזְכוּת אַהֲרֹן. בְּאֵר - בִּזְכוּת מִרְיָם. וְכֻלָּם אֲחוּזִים לְמַעְלָה. מָן בִּזְכוּת מֹשֶׁה, שֶׁכָּתוּב (שמות טז) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. מִן הַשָּׁמָיִם (דוקא) - זֶה מֹשֶׁה. (זוהר,ויקרא,קג,ע"א)

רמז: המן- ס"ת משה בן עמרם (ע"פ ליקוטי פרדס)

2.ספק או שלמות ?

א.המן: מחד-מאכל שהוא ספק:

וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְ-ה-וָ-ה לָכֶם לְאָכְלָה(שמות טז,טו)

מופלטה או ספינג'? :)
וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:(שמות טז,לא)

כצפיחת. בצק שמטגנין אותו בדבש (רש"י,שם)

ב.פרשת המן-מאידך- הפסוק הראשון הכולל את השלמות-כל אותיות הא"ב והעוסק בפרנסה:

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:(שמות טז,טז)

ודע כי הכתוב הזה כולל שני ענינים גדולים שכל אחד מהם כולל העליונים והתחתונים, ואלו הם האותיות והפרנסה שאין לך דבר בעולם שלא יהא נכלל בצורות כ"ב אותיות וגם אין לך דבר נמצא בעולם בין העליונים בין התחתונים שלא יהא צריך פרנסה שכל מי שצריך קיום מזולתו הרי זה פרנסתו, וכבר בארו לנו רז"ל מעלת המזמור תהלה לדוד שהאומרו ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב וגלו לנו עיקר הטעם בהיותו כולל האותיות והפרנסה האותיות הוא מסודר באלפ"א בית"א והפרנסה שכתוב בו (תהלים קמה) פותח את ידך וגו', והנה הכתוב הזה יכולול את שניהם כי כ"ב אותיות התורה רשומות בו והוא מדבר בענין הפרנסה, ומזה דרשו רז"ל אל נתנה התורה אלא לאוכלי המן, וקבלה ביד חכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יבא לעולם לידי חסרון מזונות:(רבנו בחיי,שם)

3.מדוע נקרא שמו מן ? כל ריחות וכל הטעמים שבעולם

מן הוא - יש אומרים לפי שאותיות מן הם אותיות החוטם, כי כשיסגור האדם החוטם אינו יכול לדבר מ"ם ונו"ן בשפה ברורה, והמן היה בו ריח של כל המאכלים שבעולם אבל בעיניהם לא ראו כי אם זה המן, וקראוהו מן לומר שכשם שב' אותיות אלו אין הברתם ניכרת על ידי סגירת החוטם, כך המן שאין בו כי אם הריח מכל מאכלים בטל שלימותו על ידי סגירת החוטם. 
אמנם רז"ל אמרו שהיה בו גם חוש הטעם מכל מיני מאכל, שהחיך היה טועם בו כל מיני מטעמים, ולכך אמרו איש אל אחיו מן הוא, לשון הכנת מזון, רוצה לומר שהיה בו הכנה לכל מיני מזון שבעולם, ולא נתנו לו עדיין השם המיוחד לו כי לא ידעו מה הוא, גם לא קראוהו עדיין בשם מן רק אמרו ביניהם מן הוא, עד אחר יום השבת ואחר כך כתיב ויקראו שמו מן, 
לפי שבששי ירד לחם משנה וכפול, על כן קראוהו בשם מן, כי המה מן האותיות הכפולות כשתכתוב מ"ם נו"ן.

(כלי יקר, שמות טז,ד)

4.מה ברכו על המן?

ובספר בני יששכר (מאמרי השבתות מאמר ג') כתב בשם רבינו מנחם עזריה מפאנו, שלעתיד לבוא בסעודת לויתן יוציאו להם צנצנת המן שנגנז על ידי יאשיהו (יומא נב:), שנקרא לחם, שנאמר הוא הלחם אשר נתן ה' לאכלה, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר, וכתב הרמ"ע, שיברכו על המן המוציא לחם מן השמים. והעיר על זה בשם הרה"ג המקובל מהר"ר ישראל דוב, שיש לומר שלא בירכו על המן כלל, כיון שהוא לחם אבירים הנבלע ברמ"ח איברים, כמנין מחספס, (יומא עה:), וכל עיקר הברכה לבירור ניצוצין להפרידם מפסולת, וזה לא שייך במן, ואולי לא כתב כן הרמ"ע אלא לגבי לעתיד לבוא, אבל המן שבמדבר לא היה צריך ברכה כלל. ע"כ. והנה מבואר בדברי הספר חסידים שגם במדבר בירכו על המן המוציא לחם מן השמים, וכדברי הרמ"ע 

(שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן יב)

5.כמות עצומה של מזון -29 מליארד מנות של אוכל- וזוהי ההוכחה שלא היתה פה תחבולה שכן אי אפשר להמציא כזו כמות של מזון שכביכול לא היתה ולא נבראה:

...הרי לדעתי ענין אות המן המופלא שבכל האותות, לפי שהדבר המתמיד הוא יותר מפליא מן הדבר שאינו מתמיד, כי אז לא תעלה על הדעת תחבולה שבה יתכלכל עם שמספרם קרוב לשני מליון אדם במשך ארבעים שנה מלא דבר, כי אם ממזון מחודש שחדשו הבורא להם באויר...  (אמונות ודעות/רס"ג ,הקדמה פרק ו)

6.מתי התחיל לרדת המן ?

לג בעומר- יום ירידת המן:
וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות טז,א)

לפי דאי' במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרי' הלכו ג' ימים בלא לחם ואח"כ ירד המן אם כן היה הורדת המן ביום ל"ג בעומר וראויה לעשות לזה זכר טוב.( חת"ם סופר יו"ד סי' רל"ג)

7.למה פסק המן כשנכנסו לארץ ישראל ?

שאל רבי נתן שפירא, תלמיד האר"י הקדוש: מדוע כשהיו אבותינו במדבר זכו לאכול את המן, שהוא מזון ניסי ושמימי, ואילו כשנכנסו לארץ הקדושה פסק המן מלרדת? והשיב, שהמדבר וחוץ לארץ הם מקומות טמאים שאינם מסוגלים לקבל קדושה בפירות, והיה צורך להוריד להם מן מהשמים כדי שלא ייטמאו במאכלים מגושמים, וכך יוכלו לקלוט את התורה. אבל בארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, הקדושה מתגלה ומתלבשת בפירות הקדושים, ולכן לא נצרכו למן מהשמיים. הוסיף על דבריו חבירו רבי משה זכות, שאדרבה הקדושה שבפירות ארץ ישראל יתירה על המן, שעל ידי אכילתם בקדושה נעשה תיקון ובירור למציאות הגשמית (ספר 'טוב-הארץ' לרב נתן שפירא).

וכן באר הרב קוק, שהקדושה של ארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע, ואילו השכינה שירדה עימנו לגלות, יש בה את הכשרון להעמיד את הקדושה בניגוד לטבע, אבל זוהי קדושה שאינה שלמה. והשאיפה שלנו היא לגלות את הקדושה השלמה, בכל תחומי החיים, ודבר זה יכול להתגלות רק בארץ ישראל (אורות התחיה כח). וזה עניין מעלתה המיוחדת של תורת ארץ ישראל, שהיא מגלה את דבר ה' בעולם, בכל תחומי החיים, ועל ידי כך מתגלה האמונה השלימה בחיים שלמים (כמבואר לעיל א, א-ב).

(פניני הלכה ,ספר העם והארץ, יב – ישוב הארץ בנטיעת עצים ופיתוח הכלכלה)

8.המן הוא סמל לאחדות ולכן לא ירד ביום מחלוקתו של קרח! :

תדע כמה קשה המחלוקת לפני הקב"ה דבמעשה העגל שהיו בשלום לא נפסק המן וכו' ובמחלוקתו של קרח לא ירד באותו יום כאמרם ז"ל ( שבט מוסר פרק לז לר' אליהו איתמרי)

שאמר להם משה בוקר ויודע ה' את אשר לו (במדבר טז ה) כי במן נאמר וילקטו אותו בבוקר בבוקר (שמות טז כא) ואמר להם משה ראו והתבוננו כי מחלוקת זו אינה לשם שמים שהרי בבוקר כאשר תצאו ללקוט את המן לא תמצאו ואז ידע לכם את אשר לו  (שמן ראש לגה"צ רבי אנשיל כץ שליט"א, חלק א ע"מ רי)

9.האם טעמו במן טעם של איסור ?

{במדבר יא-ה} את הקשואים ואת האבטיחים רבי אמי ורבי אסי חד אמר טעם כל המינין טעמו במן טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו וחד אמר טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן והללו טעמן ולא ממש (יומא עה, ע"א)

א.יכול לדמיין- כיוון שאין בזה ממשות של איסור:

השבתי לנכבד גביר אחד שחקר בעניין המן שהיה משתנה והיה טעמו כטעם הדבר שחפץ, אם חשב לאכול חזיר או שאר איסורים וטעמן במן אי עבד איסורא.והשבתי דכיוון דיודע דמה שואכל הוא היתר- סגי

(החיד"א,פתח עיניים חולין, קט ע"א)

ב.לא יכלו אפילו לדמיין שכן אז היתה בזה ממשות אסורה:

לא טעמו במן רק דברים המותרים אבל לא טעם בשר חזיר וכדומה דהא טעם כעיקר (ע"פ ספר הזכות חידושי הרי"ם פרשת בהעלותך ד"ה והצאן , מתוך אוצר פלאות התורה פרשת בשלח ע"מ תסג)

10. מי ניזון מהמן ב-ט"ז ימים שלא אכלו ב"י מהמן? יונה הנביא

וַיְמַן יְ-ה-וָ-ה דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת (יונה ב,א)
וַיְמַן יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה:
וַיְמַן הָאֱ-לֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ:
וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱ-לֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי: (יונה ד,ו-ח)

וימן ה', אותם ט"ז יום שחסרו ישראל מן המן שלא אכלו ארבעים שלמים המן הזה לקח הקב"ה ופירנס את הדג שלא יעוכל יונה במעיו וגם יונה אכל בתוכו מזה המן לכן נאמר וימן אותיות י"ו מן כן וימן קיקיון ושהיה אוכל ד' עומרים לכן נאמר ד' פעמים וימן (פירוש רש"י על יונה ב ,א מהדורת 'סוד מישרים')

חלק ב: הקשר בין המן לחטא אדם הראשון ולגן עדן :

1.הקשר בין הנחשים השרפים והתלונות על המן:
וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח יְ-ה-וָ-ה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל:(במדבר כא,ה)

וינשכו את העם. יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה. יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים:(רש"י,שם)

2.דיבת הנחש:
כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית,ג,ה)

3.עונש הנחש- ההפך המוחלט מטעם המן:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֱ-לֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:(בראשית,ג,יד)

4.המן- לחם בלי פסולת כמו בגן עדן:
הלחם אשר יאכלו בני אדם אחר חטא אדם הראשון הוא מעורב בפסולת ומוץ וסובין, וצריך יגיעה רבה עד שיעשה לחם... ואני ממטיר לכם לחם בלא פסולת וקליפה כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון, וכמו שיהיה לעתיד...(מלבי"ם,שמות טז ד)

רמז שהמן היה מגן עדן:

"כזרע גד לבן" - 
ר"ת 53- ג"ן
ס"ת עד"ן
(שערי נסים, שמות, ע"מ קמ)

5.ה-מן תיקן את חטאי אדם הראשון:

 א.חטאו הראשון של אדם הראשון: אכילה מעץ הדעת
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:(בראשית,ג,ו)

 התיקון - במן:
כי באכילת המן היו שני החסרונות, ...שלא ירד להם אלא ליומו, וגם לא ראו אלא מן אף על פי שטעמו בו טעם כל המינים...  (תורה תמימה הערות דברים פרק ח הערה ל )

ב.חטאו השני של אדם הראשון: כפר בטובה
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,שם,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)

6.טעמו של המן מגיע מ- עץ החיים:

...אך בהם כתיב שהתאוו תאוה, ואמרו מי יאכילנו בשר, שרצו בשר שיהיה להנאת הגוף, ובמן היה באמת טעם כל המינים רק מסטרא דאילנא דחיי שלא להרגיש הנאת הגוף, כמו שהיה האכילה קודם הקלקול של אדם הראשון, ובשבת גם כן כל אכילת ישראל מסטרא דאילנא דחיי שלא לטעם הנאת הגוף רק לענג את השבת, כמו שאמרנו כמה פעמים, שדקדקו בגמרא ואמרו כל המענג את השבת, ולא אמרו כל המתענג בשבת... (פרי צדיק, בהעלותך ח)

התיקון- במן:
אדם הראשון חטא בכפירה בטובה שנתנה לו ( האשה) ולכן כאשר עם ישראל מקבל את המן שהוא שריד של עץ החיים הם מקבלים אותו באופן כזה שיבחן את הכרת הטובה והבטחון שלהם בקב"ה (ענ"ד)


חלק ג: המן ויום השבת:

0.זכר למה שהיה במן - נכנס להלכות ומנהגי  שבת:

על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ברכו במן וקדשו במן, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר ברכו במן וקדשו במן וקדשו בברכה... (מכילתא יתרו-בחודש פרשה ז)

1.יום השבת הוא המועד בו אנו מציינים את נס המן כמו שסוכות על ענני הכבוד:

...והנה בגמרא (יומא ע"ו) דרשו קרא ד"תערוך לפני שולחן נגד צוררי" על המן... ואנחנו אומרים מזמור זה בשבת, דסעודת שבת שהם סעודתא דמלכא הם באמת דוגמת מן ובאר... ובספר ברכי יוסף (או"ח תרכ"ה) מביא שמקשים למה נצטוו לעשות סוכות זכר לענני כבוד, ולמה אין עושים זכר להמן והבאר, אכן באמת יש לומר דסעודת שבת הם זכר למן ובאר, דבגמרא (שבת קי"ז ב') למדו לג' סעודות שבת מתלתא היום דכתיב במן... (פרי צדיק, תרומה יא, וראה שם עוד)

2.דווקא בשבת לא ירד המן (בניגוד לגשם למשל שכן יורד) כי הוא לא טבעי ולכן שייכת בו מידת השביתה:

על כן ברך ה' את יום השבת וגו'... ולדעת כולם הברכה היא במן, ואין הכונה כאן בלבד, רק כי המן הברכה היותר עליונה שהיא לשבת, שירד בשביל השבת שני עמרים לגולגולת, ואף על פי שלא היה להם יותר בשבת מששת ימים שהיה להם עומר לגולגולת, ואין הכונה רק שהיה ברכה בשביל השבת למצא שני עומרים, שזה היה ברכה יתירה, שהיה מלקט כפי שאר ימי השבוע ומצא שני עומרים, וזה ברכה, והקדושה גם כן במן, כלומר שמה שלא ירד מן בשבת מורה שהיום קדוש, שכל הויה היא בזמן, וכל זמן הוא תולה בתנועה, וכל תנועה היא לגשם שאינו קדוש. ולכך כל הויה אין בה קדושה מטעם אשר אמרנו, ולכך קדושת שבת היתה גורמת שלא היה בו הוית המן, ואף על גב שהשבת ודאי יש בו התהוות הטבעית, כי הדבר הטבעי אין ראוי שתהיה לו שביתה, וכן הדברים הטבעיים לשפלות מדרגתם אין להם מדרגת השבת, אבל המן שלא היה טבעי לא ירד בשבת, כי אין הויה בשבת... (תפארת ישראל, פרק מ)

3.בשדה הגשמי לא תמצאוהו בשבת אבל בשדה העליון הרוחני זהו הזמן שהוא מתהווה לכל השבוע:
אכלוהו היום - ולטעם שהיום שבת לא תמצאוהו בשדה, דקדק לומר בשדה לרמוז מאמר רשב"י שאמר בזוהר כי ביום שבת ירד המזון של כל ששת ימים למעלה, ומאותו מזון יורד דבר יום ביומו, והוא אומרו לא תמצאוהו בשדה, אבל למעלה בו ימצא אדרבא מזון לכל ו' ימים. (אור החיים, שמות טז  כה)

4.כיסוי החלה בשבת:
צריך שתהיה מפה על השלחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו: (אורח חיים,רעא,ט)
...שהוא זכר למן שהיה מונח בקופסא:טל למעלה וטל למטה (משנה ברורה,שם,ס' מ"ד)

5.שתי חלות לשבת:
בוצע על שתי ככרות (שלימות) שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה (אורח חיים,רעד,א)
שתי ככרות- זכר למן דכתיב "לקטו לחם משנה" (משנה ברורה,שם)

6.שלוש סעודות בשבת:
ת''ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש רבי חידקא אומר ארבע א''ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו {שמות טז-כה} ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא ורבנן סברי בהדי דאורתא (שבת,קיז,ע"ב)

7.תוספת טעם למן-בשבת- תבלין של שבת:
והוא כזרע גד לבן - ... ועוד אמר שם במן שירד בכל השבוע שהיה טעמו כטעם לשד השמן, אבל המן שירד בשבת היה טעמו כצפיחית בדבש, נוסף בו מתיקות לעונג שבת.(מלבי"ם,שם)

8.טעמו של המן נמצא בימנו באכילה בקדושה בשבת:
...ומ"מ נשאר לנו הארה שיכולין למצוא טעם מן וא"י באכילה בכוונה ובכח ברהמ"ז. ובפרט בשבת שיש בו ממקום הגנוז כמ"ש בדברי מו"ז ז"ל(שפת אמת,עקב,תרמ"ז)

9.מאכל החמין שיש בו מגוון של טעמים רומז למן:

שלום לכבוד הרב, שמעתי בהרצאה של כבוד הרב על פרשת בשלח, שטוב להכין לשבת זו חמין ולאכול בורגול. רציתי לדעת את הטעם לעניין. תזכו למצוות
תשובה:
א, זכר למן שירד לישראל במדבר ונזכר בפרשה, והיה כזרע גד, הוא הכוסבר. והבורגול דומה לו. ב, זכר לציפורים שאכלו את המן שזרקו דתן ואבירם במטרה לחלל את השבת.
(דורש ציון, הרב בן ציון מוצפי שליט"א)

10.המן הוריד איתו גם לבושים- לכבוד שבת:

והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו , יביאו לבוש מלכות אף תכשיטין ולבושין היו יורידם עם המן
(תוספות השלם,שם)

ויש להעיר על מה שירו להם לבושין דאיזה צורך היה לישראל למלבושים הלא כתב רש"י (דברים ח ד, ד"ה שמלתך) : , "ענני כבוד היו שפין בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים. ואף קטניהם (הילדים הקטנים)כמו שהיו גדלים, היה גדל לבושן עמהם" ואם כן לא היה צורך בלבושים חדשים ושמא יש לומר דעצמם מלבושי חול היו גדלים עמהם ולא היו מחליפים אותם אבל לכבוד שבת היו לובשים בגדים חדשים ולכן דייקא בערב שבת ירד להם לבושים עם המן 
(אוצר פלאות התורה, ספר שמות פרשת בשלח ע"מ תלח)

11.הקשר העמוק בין המן (מאכל בעל אופי שבתי) השבת ומשה רבנו:

והנה ידוע שעולם שנה נפש הם בסגנון אחד, וכמו שהמן בעולם הוא בריאה בלי פסולת, כן נמי היא שבת בשנה, שהיא זמן נעדר הפסולת, ומשה רבינו ע"ה בנפש... וכל שלשה אלה מן ושבת ומשה הם היפוך מעץ הדעת טוב ורע, שהכניס טבע של תערובת טוב ורע בכל הנבראים, הן בעולם, הן בשנה שהוא הזמן, הן בנפשות. ולפי האמור יובן מה שבשבת נאמרה פרשת המן, כאילו שבת היא הגורמת להמן שיהיה בזה העולם. אך לפי זה היה צריך להיות המן רק בשבת... על זה אמרו מן בזכות משה שבאמצעות משה זכו ישראל להיות בימי החול נוטלין הארה משבת, והיה להם המאכל אף לימי החול. 

(שם משמואל, בשלח תרע"ד)

חלק ד- יתרונות המן: לא רק אוכל גורמה...

1.מרקם בהתאמה אישית לפי גיל הטועם:

כתוב אחד אומר הנני ממטיר לכם לחם, 
וכתוב א' אומר וטעמו כצפיחית בדבש, 
ואומר והיה טעמו כטעם לשד השמן, 
כיצד מתקיימין ג' כתובין הללו, בחורים היו טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן. (שמות רבה פרשה כה ג) 

המן נקרא לחם וגם דבש וגם שמן וכולם רמוזים במילה לשד שזה ר"ת לחם שמן דבש (שערי נסים, שמות,עמ קמ)

עם ישראל אכלו את המן כמו תינוק היונק משדי אימו וממילא כשנכנסו לארץ היו כמו תינוק שנגמל והוא אוכל ועומד בפני עצמו ולכן פסק המן לרדת בכניסתם ( ענ"ד)

2.המן - ארוז כמו משלוח מ"איביי":
כתיב ותעל שכבת הטל, וברדת הטל, אמר רבי יוסי ברבי חנינא, טל מלמעלה וטל מלמטה, דומה כמו שמונח בקופסא (יומא עה,ע"ב)

3.לחם אבירים- נבלע באיברים- ללא פסולת וממילא לא נזקקו לשירותים:

רבי יוחנן אמר דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים...(יומא עה,ע"ב)

וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ (שמות טז,יד)

מחספס. בגי' עולה רמ''ח שהיה המן נבלע ברמ''ח איברים:(בעל הטורים ,שם)

4.המן קירב בין עם ישראל לאביו שבשמיים:

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי, מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר, ונמצאו כולם מתים ברעב, ונמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים (יומא עה,ע"ב)

5.המן איפשר לעם ישראל לקלוט את התורה:

כשעלה משה למרום מאותו זיו הגדול שנאמר לחם אבירים אכל איש, שארז"ל שנהנה משה ממזון שהמלאכים נהנים ממנו, ומשם ירד לדור המדבר כדי שיהנו מאותו זיו העליון דור המדבר, וזה למה, כדי שהשכל יהא מזוקק בכל אחד מהם ויוכל לקבל התורה ופירושה עם כל חכמותיה. כי כשיצאו ממצרים היו גסים ולא היו יכולים לקבל התורה שהיה נראה להם בדברים מרים קשים, דכתיב ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם... לכן הוצרך לתת להם המן כדי לזקקם ולחדדם כדי לקבל התורה. (ילקוט ראובני, בשלח)

6.המן -מזון המלאכים שעבר התמרה כאשר ירד לארץ עד שהתגשם: 
הלחם מגושם כחומר הארץ, אבל הלחם הזה יבא מן השמים, קרוב יותר אל הרוחני מהגשמיית...(מלבי"ם,שמות טז ד)

...ידוע אצל בעלי קבלה סוד המן, כי הוא לחם אבירים, והוא מזון רוחני למלאכים, מגיע אליהם מצד כח האצילות, ומיד העשירים מתייחסים בשם מטטרון, על כן רמז הכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, שכל הרוחנים נזונים ממנו, וכל אותן מ' שנה שהלכו ישראל במדבר היה אותו המן מתגשם מכח לכח מתמורה לתמורה עד שיתגשם בכח הרצון המתחדש פליאות, וכשירד והגיע לארץ נשתנה צורתו ונעשה לחם ההוא הטהור הנבלע באברים, ומטטרון שר הפנים ששמו כשם רבו הוא ממתיקו ומתבלו, והוא מחליפו מצורה לצורה גשמית הוא סוד המן, וסוד המטר, ועל מדה הזה הסוד מזון רוחני אצילות גוונין הלחם ההוא כדמות אדם, ושם השר המתקנו והמתבלו והמחליפו משינוי טעם לשינוי טעם לכל אחד כפי כח מעלתו לפי גבורתו משתנה טעם וצורתו, וכן המשפט ולכל אצילות אוכלי כח מן, ושם המתקנו ע"ד סיא"ל... (בראשית)

לכן מובן מדוע דוקא בזכות אברהם זכו לקבל שכן אמרו המלאכים אתה אברהם האכלת את המלאכים  מטעמים גשמיים מכל טוב , חייך שצאצאיך יקבלו במידה כנגד מידה מאכל מלאכים למשך 40 שנה במדבר (ענ"ד)

7.המן-קיבלו ללא יגיעה מיוחדת:
ויצא העם ולקטו - שלחם אנשים יעבד בו עבודה רבה בשדה, לא כן בלחם הזה ישבו בבית רק יצאו ללקוט דבר מזומן בלא יגיעה.(מלבי"ם,שמות טז ד)

8.המן ניתן מידי יום  בניגוד ללחם מן הארץ שמוכן רק בסוף השנה( בתקופה ההיא):
הלחם יזרע בשדה בראשית השנה ויאסף הביתה בצאת השנה, ויכינהו על שנה אחת, אבל לחם זה יהיה דבר יום ביומו, כי לחם הארץ תלוי ממגד שמש, אבל לחם זה יבא מהשפעת ה' יום יום... (מלבי"ם,שמות טז ד)

9.(כמעט) כל טעם שבחרו- טעמו בו:
והיה טעמו כטעם לשד השמן, א"ר אבהו מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים.. (יומא עה,ע"א)

ויחד יתרו וגו', רבי יהושע אומר בטובת המן הכתוב מדבר, אמרו לו המן שנתן לנו המקום אנו טועמין בו טעם הפת, טעם בשר, טעם דגים, טעם חגבים, טעם כל המטעמים שבעולם... (מכילתא יתרו פרשה א)

10.מגלה את הנסתר- למי שייך עבד? מי בגד במי ? לפי המקום בו ירד המן
לבן שמלבין עונותיהן של ישראל. תניא רבי יוסי כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ובסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כיצד, שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה לבוקר משפט, למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין, זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי, אמר להם משה לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה. (יומא עה,ע"א)

11.הנשים הם שנתנו למן את שמו כי הודיע צדקתן :

א.המן דאג למעמד האישה:
ומה שכתב ויקראו בית ישראל שמו מן, ולא נאמר בני ישראל, לפי שבית ישראל היינו הנשים, כמו שפירש רש"י על פסוק "כה תאמר לבית יעקב", ורוצה לומר שהנשים היו מחבבות את המן ביותר, על כן קראו לו שם המורה על קיום הדבר, כי המה היו רוצין בקיומו, לפי שהיה מודיע צדקת הנשים, כדאיתא במסכת יומא, שהיה מגיד מי סרח על מי הבעל על אשתו או אשתו עליו... כי על הרוב הנשים מנוצחים מן האנשים... (כלי יקר שמות טז, טו)

ב.שרה היתה זו שהכינה את האוכל למלאכים שבזכותו ניתן לב"י המן:
המאכל הוא דווקא על שם הנשים כי סוף כל סוף מי שהכין  את המזון למלאכים שבזכותו קיבלו את המן היתה שרה דווקא (לושי ועשי עוגות) (ענ"ד)

ג.המן היה מאכל שהתחשב דווקא בתזונת הנשים שכן לא כלל מאכלים שאינם טובים למיניקה ולכן הנשים התחברו אליו יותר:

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים (במדבר יא,ד)

את הקשאים. אמר רבי שמעון, מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק, משל למלך כו' כדאיתא בספרי (שם):(רש"י,שם)

חלק ה- חסרונות המן- חיסרון שהוא יתרון : "עניין של טעם..."

0.המתלוננים על המן הציגו את חסרונותיו:

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:  וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ(במדבר יא ה-ו)


1.הטעמים שלא היו במן - הַקִּשֻּׁאִים, הָאֲבַטִּחִים ,הֶחָצִיר,הַבְּצָלִים,הַשּׁוּמִים:

...ואת הקשואים, ר' שמעון אומר מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו רוצים חוץ מחמשת המינים הללו, משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפידגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו הנראה שלא יאכל מאכל רע ולא ישתה משקה רע, ובכל כך היה הבן ההוא מתרעם על אביו לומר שלא מפני שאוהבני אלא שאי איפשר לו שאוכל.. (ספרי, בהעלותך פז)

את הקשואים - אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למיניקות. (רש"י,שם )

2.אי הוודאות לגבי יום המחרת - "אי אפשר לשמור בפריזר":

א.פתו בסלו:{דברים ח-טז} המאכילך מן במדבר למען ענותך רבי אמי ורבי אסי חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו
(יומא עד,ע"ב)

ויאמר - הטעם שלא יותירו ממנו לאכלו מחר, רק יבטח בשם כי מחר ירד, כי אינו מצוה עליו לאכלו כלו, רק אם נשאר לו שלא יכול לאכלו ישליכנו מחוץ לאהלו.. (אבן עזרא, שמות טז יט)

ב.חסרון אי הוודאות - ללמד ביטחון בה':

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם...( במדבר יא,ו)

 אשר נאכל במצרים חנם. אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר ותבן לא ינתן לכם (שמות ה, יח), אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנים להם (ס) חנם, ומהו אומר חנם, חנם (ע) מן המצות (ספרי פז):(רש"י,שם)

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְ-ה-וָ-ה יִחְיֶה הָאָדָם:(דברים ח,ג)


3.צורת המן היתה קבועה:

  וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ (במדבר יא ה-ו)

א.הצורך לאכול דרך העיניים:וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין אמר אביי הלכך מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא ביממא(יומא עד,ע"ב)

כי באכילת המן היו שני החסרונות, שלא ירד אלא ליומו וגם לא ראו אלא מן אע"פ שטעמו בו טעם כל המינים.ומסיים בגמרא מכאן רמז לסומין שאוכלין ואינם שבעים וע"פ זה יש לבאר מ"ד במדרש אבכיר על פסוק זה מכאן רמז להדלקת הנר בשבת ולכאורה הוא פלא אבל יתבאר שכייון שזה האוכל ואינו רואה נקרא עינוי ושבת מחוייב בעונג לכן צריך להדליק נר שיראה מה אוכל ויהנה מאכילתו...( תורה תמימה,שם)

החיסרון הקשר במראה אוכל- נועד להטיבך באחריתך: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:(דברים ח,טז)

...דרכה של תורה אינה כן אלא כפי שנאמר במשנה (אבות ו,ד): "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ...ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך.אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא" כי באדם יש תאוות שונות ואם הא מפנה זאת לכיוון מאכלים טובים זה בא על חשבון לימוד תורה, אבל אם הוא יודע שהאוכל נועד לקיום גופו לצורך עבודת ה' מבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו(משלי יג כה) אזי תאוותו תופנה ללימוד תורה ויזכה לאושר וטוב בעולם הזה ובעולם הבא (מדרש אור חדש,פרשת עקב, ע"מ 351-352)

סיכום: המן - טוב לצדיקים, רע לגויים:

1.קרוב לצדיקים- רחוק לרשעים:
כתיב וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, וכתיב ויצא העם ולקטו, וכתיב שטו העם ולקטו, הא כיצד, צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו. (יומא עה,ע"א)

3.טוב ליהודים-רע לגוים:
אומות העולם לא היו יכולין לטעום ממנו, שהיה בפיהם כגידין מרין, ומה היו עושים, היו צדין צבי שהיה שותה ממנו וטועמין ממנו מטעמו של מן, והיו אומרים אשרי הגוי שככה לו... (תנחומא הקדום בשלח כב)

סיום: הבחירה ביד האדם בין עונג לנגע

1.בכל ענ"ג יש נג"ע- תלוי בבחירת האדם:ענ"ג שבת בהפוכא נג"ע, מאן דאית ליה ולא מקיים ליה, אתהפך ליה לנג"ע צרעת (תיקוני הזוהר ,הקדמה יב.)

2.המן הוא סמל לאי הוודאות ולכם פסק ביום בו תלו את המן זרע עמלק שהוא סמל הספק:

המן אשר ירד מן השמים נקרא אף הוא על שם הספק, כמו שאמרו בני ישראל איש אל אחיו: "מָן הוּא?". היה זה לחם שמימי הבא מגן עדן, המקום שבו התחיל הספק, כפי שראינו. גם מהותו של המן היתה של ספק תמידי – לא היה ידוע לעם האם ירד גם ביום למחרת, ולא ברור בכלל מה הוא, ממה הוא עשוי. כמו המן האגגי אשר נתלה בט"ז בניסן, פסק המן מלרדת בט"ז בניסן שלאחר הכניסה לארץ (פורים סוד המגילה , הרב אורי שרקי)

3.המן נברא ערב שבת בין השמשות-ספק יום ספק לילה,ספק חול ספק שבת כי טובתו נמצאת בספק ותלויה באדם :

ספק חשיכה והוא בין השמשות אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות ואין מערבין עירובי תחומין (ועיין לקמן סימן תט''ו סעיף ב') אבל מעשרין את הדמאי וטומנין את החמין ומערבין עירובי חצירות (ועיין לקמן סימן שצ''ג)... (שולחן ערוך רסא,א)


שורה תחתונה: המן- נסיון עבור האדם המאמין ולכן יש בו שני צדדים ובסופו של דבר מביא את האדם לבטחון בה'

ודע כי כל עניני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה נסיון גמור כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגות הבטחון שהוא שרש האמונה כדי שיהיו ראוים לקבל התורה ולסבה זו קרע להם את הים מדי עברם לתוכו ולא בבת אחת גם אחרי צאתם מים סוף אל מדבר שור ובאו למרה והיו המים מתוקים חזרו ונמררו ועל ידי העץ חזרו למתיקותם וכל זה נסיון גמור וכענין שכתוב (שמות טו) ושם נסהו גם ירידת המן דבר יום ביומו ולא לימים רבים הכל נסיון גמור כענין שכתוב (שם טז) ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו, גם אחרי היותם ברפידים ורפו ידיהם מן התורה שקבלו במרה ובעונש זה בא עמלק ונלחם בהם, כי בעון בטול תורה הצרות באות לעולם, כל הענינים האלה היו נסיון גמור כדי לקבוע בנפשותם מדת הבטחון, ועל זה אמר שלמה המע"ה (משלי כב) להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה, יאמר מה שהודעתיך עד היום בספר הזה מן המוסרים והמשלים הכל היה לתועלתך ולהגיע אותך אל שלמות מדת הבטחון כמו שהגעתי אני אליה זהו שאמר אף אתה, באר לנו כי מדת הבטחון עקר גדול ויסוד התורה והמצוה:(רבנו בחיי,שמות,יג,יז)


___________________________________________________________________

http://old.herzog.ac.il/tvunot/fulltext/mega46_reiskin.pdf