יתרו: גאולת הדיבור האנושי והאלוקי

פתיחה: איך משה "כבד הפה" מדבר אל כל העם במעמד הנשגב של מתן תורה ולפניו ?

וַֽיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָֽאֱ-לֹהִים יַֽעֲנֶנּוּ בְקֽוֹל (שמות יט,יט)
משה ידבר. כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל, שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך, והקדוש ברוך הוא מסייעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע: (רש"י,שם)

משה ידבר והא-להים יעננו בקול. ...ועל דרך הפשט לא ידבר בזה עדיין, אבל ירד השם הנכבד אל ההר ביום השלישי, והוציא משה את העם מן המחנה לקראת הכבוד הנראה להם, ויתיצבו הם בתחתית ההר, ומשה עלה למעלה קרוב לראש ההר ששם הכבוד מחיצה לעצמו ומדבר עם ישראל להורותם מה יעשו... (רמב"ן,שם)

חלק א: משה-כוחו וחולשתו בפיו

א.משה במדרגת הנביא הגבוה ביותר - פה אל פה:
פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְ-הֹ-וָ-ה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (במדבר יב,ח)

ב.משה ידע את השם המפורש :

ב1.הרג את המצרי בשם המפורש:
וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:
וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: (שמות ב,יד)

הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו  בשם המפורש (רש"י,שם)

ב2.משה  יכל להרוג רק מצרי בשם המפורש:

כתבו המקובלים כדי להרוג גוי משתמשים באותיות י"ה של שם המפורש ולהרוג יהודי בר מינן משתמשים באותיות ו"ה ומשה רבנו עליו השלום הרג את המצרי בשם המפורש כמ"ש רז"ל והיינו בשם י"ה אבל יהודי לא יכול להרוג כי מרע"ה היה ערל שפתיים ולא יכול לבטא אות ו שהיא מאותיות השפתיים (בומ"ף שפתיים) וזהו שאמר לו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי ? דבשלמא המצרי הרגת אותו בשם י"ה אבל לי לא תוכל להרוג וכאמור.
ובזה יובן גם כן כששאל מרע"ה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם? והשיבו הקב"ה אהיה אשר אהיה כי לא יכול היה לבטא שם הוי"ה כי האות וא"ו כבדה עליו ולכן אמר לו שם אהי"ה שאין בו מאותיות השפתיים (ספר אור החמה פרשת שמות, ע"פ הצדיק רבי ינון חורי שליט"א)

ב3.אחד מ-72 צירופי שם ה' הוא כה"ת אותיות תכה:

 מובא לגבי השם כה"ת שהוא השם שבו הרג משה רבינו את המצרי , דתן שומע זאת ואז למחרת רוצה להרוג את אבירם ואינו יודע שהשם הזה מסוגל רק על גוים. ואז משה רבינו אומר לו רשע למה תכה רעך, תכה אותיות כה"ת, אינך יודע שעל רעך היהודי זה לא עובד. אנו חוזרים פעמיים על הפסוק "כל הנשמה תהלל.." ראשי התיבות הם כה"ת, וזאת על מנת להגן על עם ישראל מהגויים.(ע"פ קונטרס הנלוה לפירוש זמירות יואל של רבי יואל הירשפונג זצ"ל)

וידוע בשם רבינו האר"י זללה"ה (ראה שער מאמרי רז"ל לשבת קכח, ב), דהשם שבו הרג משה את המצרי הוא אותיות ת'-כ'-ה', וזה שאמר, ויאמר לרשע למה "תכה" רעך, ואפשר שהרשע הזה ראה שמשה רבינו ע"ה מכוין בתיבה זו לייחד ייחודים ולצרף צירופים הראויים לכונה זו, וע"כ אמר לו, הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי.

ושם זה רמוז במקומות רבים, כמו סופי תיבות של "ולך נאה להודות" שאומרים במטבע התפילה (ראה שעה"כ דרושי העמידה דרוש ו ופע"ח שער העמידה פ"כ), וראשי תיבות, "כל הנשמה תהלל" (ראה שער מאמרי רשב"י פר' בשלח ומשם בארה). ועוד רבים. 

.....
ב4.תכ"ה הוא צל שד"י:

וע"פ זה פירשתי בזמנו את הפסוק (תהלים צא, א), יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן. וצריכים להבין מהו צל שדי, ומה ענינו במזמור זה, שהוא שיר של פגעים, ומגן מפני המזיקין רח"ל. ואולם המזיק הקשה ביותר הוא אדם המזיק, משום שהוא בעל בחירה להטיב או להרע, ואם בחר האדם להזיק צריך שמירה מיוחדת, ולא מספיקה השמירה הרגילה לינצל ממנו.

ואפשר דלזה אמר הכתוב, "יושב בסתר עליון", דזה מועיל ומציל כנגד כל המזיקים, דע"י שיושב בצילא דמהימנותא, צילו של קוב"ה יש בו די להסתירו, ולהגן בעדו, וזהו יושב בסתר עליון. אך מה יעשה בקום עליו אדם רח"ל, לזה אמר, "בצל שדי יתלונן", ועלה בדעתי בס"ד לומר, שצל שדי הוא השם הקדוש הנז', שבו הרג משה את המצרי, שהרי הצל הוא אחרי האור כידוע, והצל של שדי הן המה האותיות שאחרי אותיות של שם שדי, שהם ת' ה' כ', שהם אותיות השם הקדוש הזה. ורמז הפסוק לשם זה, אשר הוא צל שדי, ובו יתלונן ויתגונן גם נגד המזיק הקשה, שהוא אדם המזיק, ה' יצילנו.

(ע"פ הרב עמאר שליט"א)

ג.מדוע פרעה מיד מבקש להרוג את משה על הריגת מצרי זוטר?

וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה... (שמות ב,טו)
את הדבר הזה- את- לרבות ששמע שהרג את המצרי בשם המפורש(שפתי כהן,שם)

יש לחקור קצת דמשה היה כבן בתיה בתו של מלך והיה לו גדולה ואם שר אחד קרוב למלכות יאמרו עליו שהרג הדיוט אחד מי יבקש דמו ממנו. וכ"ש כשלא יש ראיה גדולה ועדים בדבר וכשהרג המצרי לא היה איש דכתיב וירא כי אין איש. ואיך כששמע פרעה תכף בקש להרוג משה החביב לבתו וגדול בחצר המלכות ומבלי חקירה כלל רק בשמיעה בעלמא. ואפשר במשז"ל שהרגו בשם המפורש וז"ש הלהרגני אתה אומר דייקא באמירה כמשז"ל. וז"ש וישמע פרעה את הדב"ר הזה לשון דיבור באמירה לחוד ומזה נתפעל מאד מאד כי יכול לבא אצלו ומבלי שום הרגשה יזכיר השם ויהרגהו ובמקום סכנה כזו אין להשגיח בשום דבר ויבקש להרוג את משה כי פרעה סבר שהוא עשה רב פשע דש"ד ולכן לא יועיל לו חכמתו ביום עברה ופקודת חטאו ממלך הארץ ולכן בקש להורגו:
(החיד"א,פני דוד שמות פרשת שמות אות ו)

ד. מנין נעשה משה כבד פה? מהלך נוסף של המלאך גבריאל (גימטריה מדבר-246)  להצלת ההסטוריה: 

הָיְתָה בַת פַּרְעֹה מְנַשֶּׁקֶת וּמְחַבֶּקֶת וּמְחַבֶּבֶת אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּנָהּ, וְלֹא הָיְתָה מוֹצִיאַתּוּ מִפַּלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ, וּלְפִי שֶׁהָיָה יָפֶה הַכֹּל מִתְאַוִּים לִרְאוֹתוֹ, מִי שֶׁהָיָה רוֹאֵהוּ לֹא הָיָה מַעֲבִיר עַצְמוֹ מֵעָלָיו. וְהָיָה פַּרְעֹה מְנַשְׁקוֹ וּמְחַבְּקוֹ, וְהוּא נוֹטֵל כִּתְרוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וּמְשִׂימוֹ עַל רֹאשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת לוֹ כְּשֶׁהָיָה גָּדוֹל. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְחִירָם(יחזקאל כח, יח): וָאוֹצִא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ הִיא וגו'. וְכֵן בַּת פַּרְעֹה מְגַדֶּלֶת מִי שֶׁעָתִיד לִפָּרַע מֵאָבִיהָ. וְאַף מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁעָתִיד לִפָּרַע מֵאֱדוֹם יוֹשֵׁב עִמָּהֶם בַּמְּדִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כז, י): שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וגו'. וְהָיוּ שָׁם יוֹשְׁבִין חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְאָמְרוּ, מִתְיָרְאִין אָנוּ מִזֶּה שֶׁנּוֹטֵל כִּתְרְךָ וְנוֹתְנוֹ עַל רֹאשׁוֹ, שֶׁלֹא יִהְיֶה זֶה אוֹתוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים שֶׁעָתִיד לִטֹּל מַלְכוּת מִמְּךָ. מֵהֶם אוֹמְרִים לְהָרְגוֹ, מֵהֶם אוֹמְרִים לְשָׂרְפוֹ, וְהָיָה יִתְרוֹ יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶן וְאוֹמֵר לָהֶם, הַנַּעַר הַזֶּה אֵין בּוֹ דַּעַת, אֶלָּא בַּחֲנוּ אוֹתוֹ, וְהָבִיאוּ לְפָנָיו בִּקְעָרָה זָהָב וְגַחֶלֶת, אִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַזָּהָב יֵשׁ בּוֹ דַּעַת וְהִרְגוּ אוֹתוֹ, וְאִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַגַּחֶלֶת אֵין בּוֹ דַּעַת וְאֵין עָלָיו מִשְׁפַּט מָוֶת. מִיָּד הֵבִיאוּ לְפָנָיו וְשָׁלַח יָדוֹ לִקַּח הַזָּהָב, וּבָא גַּבְרִיאֵל וְדָחָה אֶת יָדוֹ וְתָפַשׂ אֶת הַגַּחֶלֶת וְהִכְנִיס יָדוֹ עִם הַגַּחֶלֶת לְתוֹךְ פִּיו וְנִכְוָה לְשׁוֹנוֹ, וּמִמֶּנּוּ נַעֲשָׂה (שמות ד, י): כְּבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן.
(שמות רבא,א,כו)

ה.משה כבד פה(כלפי העם) וערל שפתיים(כלפי פרעה):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:(שמות ד,י)

מה היה החיסרון בדיבור של משה?

ה1.אינו בקיא בשפה המצרית:
ד"ה כי כבד פה וכבד לשון אנכי: איני בקיא בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים. (רשב"ם,שם)
ה2.קושי פיזיולוגי בהגיית אותיות:
מגמגם או שיכבדו על פיו אותיות ידועות (אבן עזרא,שם)


ה3.לא היה רטוריקן:

והאמת, כי לא היה משה איש דברים, בעל כוח הדיבור מרחיב פה ומרחיב לשון בפני מי שיהיה, ולא יחת מפני כל, מסכים עם מה שכתוב עליו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב) (שד"ל,שם)

ו.מדוע היה כבד פה  ?
...ולזאת הסיבה נשלם משה בכל שלמות נביא, להאמין שענינו בכח אלהי, והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדיבור הצח, יען לא יחשב שהיות ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו, היה לצחות דברו כמו (שאמר) [שיאמר] על מי שהוא צח הדיבור שימשיך ההמון אחריו, ושהשקר ממנו יחשב אמת, והדבר בהפך למי שהוא כבד פה וכבד לשון, שהאמת לא יקובל ממנו רק לחוזק הגלותו, ולזה הוסר בהשגחה, לא היה דבר נופל במקרה(דרשות הר"ן,ה)

ז.דווקא הגמגום של משה הוא ההוכחה שהוא אכן הגואל :

מהו הסימן במה שאמר משה "פקוד יפקוד אלוקים אתכם", הלא סימן זה נמסר מיוסף הצדיק כדי לדעת מיהו הגואל האמיתי, והיה ידוע ומפורסם בין בני ישראל, ואם כן מה ראיה יש בכך לאמיתותו של משה רבינו? ומבאר שם, שהיות שמשה רבינו היה ערל שפתיים, הרי קשה לו לבטא את האותיות השפתיות בומ"פ, ואם כן היה אמור להתקשות בביטוי המילים "פקוד יפקוד", אך לא כך היה. כאשר ראו בני ישראל כי באורח פלא משה רבינו אינו מתגמגם בהגיית הסימן, היו יכולים להסיק שאכן הוא הגואל האמיתי. (ע"פ ספר חדוות יעקב, מתוך עלון נפש הפרשה, פרשת וארא, עלון 83)

ח.אהרון התמנה לדבר בלשון מצרי מול פרעה:

השיב משה ואמ' לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אני נביא בן נביא מספק ספיקות נכנסתי לדבריך פרעה רשע בן רשע ומצרים מרודים בני מרודים היאך יכנסו לדברי. א"ל אתה דבר בלשון הקודש כמלאך ואהרן אחיך ידבר בלשון מצרי שנא' ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך (שמ' ז א)
(מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק ו)

ט.למרות גימגומו קולו של משה נשמע בכל מצרים- היה הד לתוכן דבריו למרות חולשתם הפיזית:

וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי-ה-וָֹ-ה אֱ-לֹהֵינוּ: (שמות ג,יח)

ושמעו לקלך. דבר אחר אע''פ שקולו היה נמוך היה נשמע בכל ארץ מצרים ולפי שקול בני אדם נמוך לכן הוא חסר: (בעל הטורים,שם)


3.סוד הסמכת גאולה לתפילה:

בתפלת שחרית צריך לסמוך גאולה לתפלה, ואין להפסיק בין גאולה לתפלה אפילו בשתיקה, ולא עוד אלא שאסור להפסיק אפילו לקדיש ולקדושה ולברכו. ואם ממתינים שיהיו עשרה שיתחילו תפלת הלחש ביחד, יש להמתין קודם החתימה, ולא אחר שחתמו גאל ישראל. 

ועל פי הזוה''ק אין להפסיק בין גאולה לתפלה אפילו באמן אחר גאל ישראל. 

ולכן השליח צבור יכול לומר בקול רם עד גאל ישראל, כי בלאו הכי אין עונים אחריו אמן. [ראה להלן סי' קיא דעת הרמ''א]. ומכל מקום אם שומע קדיש וקדושה וברכו בין גאולה לתפלה, יכול לשמוע מפי השליח צבור ויוצא מדין שומע כעונה. [ובלבד שהשליח צבור בקי להוציא י''ח קדושה את השומעים]. [שם עמד' תקפז]. (קיצור ילקוט יוסף,סימן סו סעיף י) 

לכן צריכין לסמוך גאולה לתפלה כי על ידי יציאת מצרים נפתח פיהן של ישראל וזה שכתוב : א-דוני שפתי תפתח וקבעוהו בין גאולה לתפילה כי זה תכלית הגאולה: להיות פתיחת פיהם של בני ישראל
(אור יואל פרשת שמות ע"מ סו)

חלק ב: הדיבור האלוקי -בין מאמרות לדיברות

1.מאמרות-מכות-דיברות:
שהיה צורך לעשר מכות להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדיברות (שפת אמת, פ' בא, תרל'א).

2.ההבדל בין מאמרות לדברות:

ובטעם שינוי הלשונות שאלו נקראו 'מאמרות' ואלו 'דברות'... ד'מאמר' שייך אפילו בלי חיבור לשומע המאמר, אבל דיבור הוא חיבור בין המדבר להשומע, ועל כן יש בלשון לומר 'ראובן דיבר עם שמעון', היינו שהדיבור חיברם כהוראת מלת 'עם', אבל אין בלשון לומר 'ראובן אמר עם שמעון' אלא 'אמר לשמעון' או 'אל שמעון'

("שם משמואל", חלק המועדים – ערב יום הכיפורים, תרפ"א בשם בעל האבני נזר)

3.בין המכות לדיברות:

נאמרו עשרת הדברות כנגד עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים 
א.אנכי כנגד מכת דם ויהפך לדם יאוריהם (תהלים ע"ח מ"ה) אל תאמר כפרעה לי יארי ואני עשיתני (יחזקאל כ"ט ג') אל תאמר שאני בראתי עצמי
ב.לא יהיה לך כנגד [מכת] צפרדעים (עלו) [שעלו] בתנורים (חומם) [בחומם] אמר הקב"ה הצפרדעים חלקו לי כבוד ואין אתם חולקים לי כבוד?
ג.לא תשא כנגד מכת כינים שהשביעם הקדוש ברוך הוא ועלו
ד.זכור כנגד מכת ערוב אמר הקב"ה לא תערוב ולידן חולא ושבתא כחד
ה.כבד כנגד מכת דבר דכתב למען יאריכון ימיך (שמות כ' י"ב)
ו.לא תרצח כנגד מכת שחין אמר הקדוש ברוך הוא אל תהי רוצח ודמו של אותו האיש בגופו
ז.לא תנאף כנגד מכת ברד ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד (שם ט' כ"ד) וכתב היחתה איש אש בחיקו וגו' כן הבא על אשת איש וגו' (משלי ו' כ"ז עד כ"ט)
ח.לא תגנוב כנגד מכת ארבה כתב בעד החלונות יבואו כגנב (יואל ב' ט')
ט.לא תענה כנגד מכת חושך אמר הקדוש ברוך הוא אם אין עדותך מאירה לך כאורה הזאת אל תעידנה 

י.לא תחמד כנגד מכת בכורות שהיו המצרים שטופים בזימה ונמצאו כולם בכורים
(פסיקתא רבתי פרשה כא )

4.בין מאמרות לדברות:

בֹּא רְאֵה, עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כְּפִי שֶׁשָּׁנִינוּ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַתַּן תּוֹרָה, אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.
א.כָּתוּב (שמות ב) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךְ. וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, (בראשית א) יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. אֱמוּנַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַזּוֹ נִקְרֵאת אוֹר, שֶׁכָּתוּב (תהלים כז) ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא וְגוֹ'.

ב.כָּתוּב (שמות כ) לֹא יִהְיֶה לְךְ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, (בראשית א) יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ'. יְהִי רָקִיעַ - אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם חֶלְקוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאוֹחֲזִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא שָׁמַיִם. וְהַיְנוּ הַסּוֹד, שֶׁפַּעַם אַחַת שָׁאַל רַבִּי יֵיסָא סָבָא לְרַבִּי אֶלְעַאי, אָמַר, הֲרֵי אֶת שְׁאָר הָעַמִּים נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְדוֹלִים מְמֻנִּים שַׁלִּיטִים, וְאֶת יִשְׂרָאֵל בְּאֵיזֶה מָקוֹם נָתַן אוֹתָם? שָׁלַח לוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. וְיָפֶה שָׁלַח לוֹ.
בְּתוֹךָ הַמָּיִם, בֵּין דִּבּוּרֵי הַתּוֹרָה. וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם - בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא בְּאֵר מַיִם חַיִּים, וּבֵין עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּקְרֵאת (ירמיה ב) בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים וְגוֹ', שֶׁהֵם מַיִם הַמָּרִים, מַיִם עֲכוּרִים, מְכֻנָּסִים, סְרוּחִים וּמְטֻנָּפִים, וְעַל כֵּן יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים מַבְדִּילִים בֵּין מַיִם לָמָיִם.

ג.כָּתוּב (שמות כ) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךְ לַשָּׁוְא, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, (בראשית א) יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁנִּשְׁבַּע בְּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשֶּׁקֶר, כְּאִלּוּ הִפְרִיד אֶת הָאֵם מִמְּקוֹמָהּ לְמַעְלָה, וְהַכְּתָרִים הַקְּדוֹשִׁים אֵינָם מִתְיַשְּׁבִים בִּמְקוֹמָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. וְאֵין אַלּוּף אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכָתוּב יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד, אַל תָּשִׂים פֵּרוּד בִּגְלַל שְׁבוּעַת שֶׁקֶר. אֶל מָקוֹם אֶחָד, כָּרָאוּי בִּמְקוֹם אֱמֶת, וְלֹא בְמָקוֹם אַחֵר לַשֶּׁקֶר. וּמָה הַשֶּׁקֶר? הוּא שֶׁהוֹלְכִים הַמַּיִם לְמָקוֹם אַחֵר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם.

ד.כָּתוּב זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב. מָתַי מִתְגַּדֶּלֶת הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וּמִתְעַטֶּרֶת בְּעַטְרוֹתֶיהָ? הֱוֵי אוֹמֵר, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אָז מִתְחַבֶּרֶת הַכַּלָּה (הגבירה) עִם הַמֶּלֶךְ לְהוֹצִיא דְשָׁאִים וּבְרָכוֹת לָעוֹלָם

ה.כָּתוּב כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךְ, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. מַה זֶּה אוֹמֵר? אֶלָּא אֵלּוּ הַמְּאוֹרוֹת, זֶהוּ אָבִיךְ וְאִמֶּךְ. אָבִיךְ זֶה הַשֶּׁמֶשׁ. אִמֶּךְ זוֹ הַלְּבָנָה. וְאֵין שֶׁמֶשׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (תהלים פד) כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים. וְאֵין לְבָנָה אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב (ישעיה ס) וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף, וְעַל כֵּן הַכֹּל אֶחָד.

ו.כָּתוּב לֹא תִרְצַח, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, וְאַתָּה אַל תַּהֲרֹג אָדָם שֶׁנִּקְרָא כָּךְ, שֶׁכָּתוּב וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וְאַל תִּהְיֶה כַדָּגִים הַלָּלוּ, שֶׁגְּדוֹלִים בּוֹלְעִים אֶת הַקְּטַנִּים.

ז.כָּתוּב לֹא תִנְאָף, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ. מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר אָדָם בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ בַּת זוּגוֹ, וְלָכֵן כָּתוּב תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, שֶׁלֹּא תוֹלִיד אִשָּׁה אֶלָּא מִמִּינָהּ, וּמִיהוּ מִינָהּ? זֶה בֶּן זוּגָהּ.

ח.כָּתוּב לֹא תִגְנֹב, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע. מַה שֶּׁנָּתַתִּי לָכֶם וְצִוִּיתִי לָכֶם, יִהְיֶה לָכֶם, וְאַל תִּגְנְבוּ מַה שֶּׁהוּא שֶׁל אַחֵר

ט.כָּתוּב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךְ עֵד שָׁקֶר, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ. מִי שֶׁהוּא בִּדְיוֹקַן הַמֶּלֶךְ, אַל תָּעִיד בּוֹ שֶׁקֶר. וּמִי שֶׁמֵּעִיד שֶׁקֶר בַּחֲבֵרוֹ, כְּאִלּוּ הֵעִיד לְמַעְלָה.

י.כָּתוּב לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךְ, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ וְגוֹ'. הֲרֵי בַּת זוּגְךְ כְּנֶגְדְּךְ, וְלָכֵן לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךְ.

וְהַיְנוּ עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַתַּן תּוֹרָה. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (במדבר ז) עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. נִשְׁקְלוּ כְאֶחָד בְּמִשְׁקָל אֶחָד, וּמִשּׁוּם כָּךְ עוֹמֵד הָעוֹלָם וְנִמְצָא בוֹ שָׁלוֹם. וְעַל כֵּן, אִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ, לְהַעֲמִיד הָעוֹלָם בְּשָׁלוֹם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמְּכַפֵּר עַל מִצְווֹת עֲשֵׂה וְעַל מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה, כְּדֵי לְהַטִּיל שָׁלוֹם עַל הַכֹּל.

(זוהר מתורגם ויקרא דף יב, ע"א)

5.מאמרות בריאה ודיברות תחזוקה:

במדרש מגיד דבריו ליעקב וגו' חקיו ומשפטיו לישראל וגו', פירוש דבריו הוא עשרת הדברות, והוא הנהגתו יתברך את כל הבריאה, כמו שאמרנו במקום אחר, כי בעשרה מאמרות נברא העולם, ובעשרת הדברות מתקיים העולם שהקב"ה מנהיג העולם במצות ופקודיו שמסר לבני ישראל, ובכל דבר יש מצוה מיוחדת והם מקיימים הכל, וכפי שמירת בני ישראל המצות כך מתנהג העולם... (שפת אמת, משפטים תרל"ז)

סיום: גאולה ודיבור

1.דיבור וגאולה חד הם

..גאולה זהה, כאמור, עם התקשרות הדדית, עם התגלותה של המילה, כלומר - עם הופעתו של הדיבור. משעה שעם נוטש עולם אילם ובא בעולם של קול, של דיבור ושיר, הוא נהיה לעם נגאל, עם בן חורין. במילים אחרות, חיים אילמים זהים לשעבוד! חיים שחוננו בדיבור חיי חרות הם .

('גאולה, תפילה, תלמוד תורה' בתוך: 'דברי הגות והערכה', הרב סולובייצ'יק)

2.משמעות שחרור הדיבור האלוקי - להביא לעולם את בשורת החירות והגאולה:

וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. (הגדה של פסח)

חכמי הקבלה מסבירים לנו אחרת, שהכוונה לדיבור האלוהי שהיה שבוי במצרים. יעקב נשלח למצרים כדי לגאול את הדיבור משם. כלומר, כשרבש"ע ברא את עולמו, הוא השתמש בכלי הדיבור, שנאמר: "בדבר ה' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם".

הדיבור של הקב"ה חופשי, והוא ברא בדיבורו החופשי עולם מלא בחוקיות והכרח. ולא עוד, אלא שהיצירה היותר מופלאה שהוא ברא באותו עולם היא האנושות, ופיסגת התרבות האנושית בימי קדם היתה מצרים, וכל עניינה של מצרים הוא להיות בית עבדים. יש כאן סתירה נוראה בין הראשית לאחרית, בין בריאת עולם מתוך חרות גמורה, ליצירת אומה שמליאה בחוקיות ושעבוד (-הרצון האלוקי לחופש וחרות לא מתגלה בבריאה, וכמבואר להלן)...

(ע"פ הרב אורי שרקי)

סוף דבר: השפה והגאולה של דורנו 

משה רבנו הוא הדיבור המייצג את עם ישראל ולכן כל עוד יש גלות הדיבור הוא "כבד פה וכבד לשון" ורק אחרי שיוצאים ממצרים ומקבלים את התורה אז יש לעם דיבור וגם משה מתרפא במקביל:


בוא וראה, כתוב: הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים. מהו ואני ערל שפתיים? הרי בתחילה כתוב: לא איש דברים אנכי וגו כי כבד פה וגו והקב"ה השיב לו: מי שם פה לאדם וגו והוא אמר: אנכי אהיה עם פיך. הכי יעלה על דעתך שלא היה כן? ועתה אומר: ואני ערל שפתיים, וא"כ היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה מקודם? אלא הוא סוד. משה (הוא) קול והדיבור שהוא המלה שלו היה בגלות, (ועל כן) היה משה ערל (פה) לפרש דברים ומשום זה אמר: ואיך ישמעני פרעה, בעוד שהמלה שלי היא בגלות שלה...בוא וראה כל זמן שהדיבור היה בגלות, נסתלק ממנו הקול והמלה הייתה ערלה בלי קול. כשבא משה, בא הקול, ומשה היה קול בלא מילה...וכך הלך עד שקרבו אל הר סיני ונתינה תורה. בעת ההיא נתחבר הקול עם הדבור ואז דיבר דבר, זה שנאמר: וידבר אלוקים את כל הדברים האלה, ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי.. (זוהר בתרגום הסולם דף כ"ה,ע"ב)

תחיית השפה העברית- דווקא במקביל לגאולה האחרונה של דורנו - עם ישראל כבר לא מגמגם:

אין גאולה לעם, לא רוחנית ולא חומרית, אם לשונו אינה נגאלת עמו. (ברל כצנלסון)