בְּסוֹף הַסְלִיחוֹת אוֹמְרִים (ה) ז' פְּעָמִים: ה' הוּא הָאֱלֹהִים וּפַעַם אֶחָד: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וג' פְּעָמִים: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד (מִנְהָגִים) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס''א (ו) וְתוֹקְעִים תשר''ת; הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִתְקֹעַ, רַק תְּקִיעָה אַחַת (מָרְדְּכַי וְהג''מ סוֹף הִלְכוֹת יוֹם כִּפּוּר וְאָגוּר), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ; וְתוֹקְעִין לְאַחַר שֶׁאָמַר קַדִּישׁ לְאַחַר נְעִילָה, וּקְצָת מְקוֹמוֹת נָהֲגוּ לִתְקֹעַ קֹדֶם קַדִּישׁ.
א.מתי היתה עקידת יצחק?
ומה שקורין ביום שני פ' העקידה (כמ"ש לקמן סי' תר"א) פי' הר"ן ז"ל כדי להזכיר ענין עקידת יצחק ואילו שבשביל כך תוקעין בשופר של איל עכ"ד. ועדיפא מינה הו"ל למימר שביום ר"ה נעקד יצחק כדאיתא בזוהר פ' ויקרא דף י"ח.
(כף החיים שולחן ערוך או"ח, תקפ"ד,טז)
איתא בספר "עמק המלך", שעקידת יצחק היתה ביום הכיפורים ובאה שרה אמנו לקרית ארבע ושאלה את בני הענקים הראיתם את אברהם. אמרו לה, ראינו זקן אחד שעמד בהר המוריה ועקד את בנו וכמעט ששחט אותו. באותו רגע פרחה נשמתה. נמצא ששרה אמנו נפטרה ביום עקידת יצחק, דהיינו ביום הכיפורים.
וידוע מאמר חז"ל דהנפטר ביוה"כ - סימן רע לו. (עיין מס' כתובות דף ק"ג ע"ב - שם הוזכר ערב כיפור) ולפי"ז דברי המדרש מבוארים, דהנה רש"י פירש "שני חיי שרה" - מאה שנה ועשרים שנה וגו', דבת ק' כבת
כ' לחטא נמצא ששרה אמנו מתה בלא חטא וע"ז היה קשה למדרש, והרי שרה נפטרה ביוה"כ, והנפטר ביוה"כ סימן רע לו, משמע שהיה חטא לשרה. ע"ז תירץ המדרש, "כי יודע ה' ימי תמימים". שוודאי שרה
היתה צדיקה בלא חטא. ומה שמתה ביוה"כ, כיון שגם נולדה ביוה"כ. והקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים, וזהו שנאמר "יודע ה' ימי תמימים". (מדרש יונתן, רבי יונתן אייבשיץ, פרשת חיי שרה)
תירוצים לסתירה:
א.אולי ניתן לומר שבר"ה אכן נעקד יצחק אבל שרה נתוודעה לנסיון העקידה ביום הכיפורים ואז גם נפטרה וכאילו נעקד בשנית (ענ"ד)
ב.אולי יש פה רמז לכך שבעקידת יצחק התנוצצות יום הכיפורים (אתערותא דלתתא של אברהם לעקוד ויצחק להיעקד) היתה במישור הזמן ביום ראש השנה אבל זה היה להם כמו יום כיפורים שלהם ולכן כתבו שזה היה יום כיפור- כיפור שלהם בזמן שלכל העולם זה היה זמן ראש השנה (ענ"ד)
ב. השופר הראשון והשופר האחרון - מהאיל שנברא בין השמשות:
א.תקיעת השופר שהתורה מצווה עליה- ביום הכיפורים של שנת היובל:
תנו רבנן מנין שבשופר ת''ל {ויקרא כה-ט} והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בראש השנה מנין תלמוד לומר בחדש השביעי שאין תלמוד לומר בחדש השביעי ומה תלמוד לומר בחדש השביעי שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה ומנין שפשוטה לפניה ת''ל והעברת שופר תרועה ומנין שפשוטה לאחריה ת''ל תעבירו שופר ואין לי אלא ביובל בראש השנה מנין ת''ל בחדש השביעי שאין ת''ל בחדש השביעי ומה ת''ל בחדש השביעי שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה (ר"ה, לג,ע"ב- לד,ע"א)
סדר תקיעת שופר של יום הכיפורים של שנת היובל כסדר תקיעת שופר של ראש השנה. וכן סדר תפילת מוסף של היובל כסדר תפילת מוסף של ראש השנה, שבשניהם מוסיפים: מלכויות, זכרונות ושופרות (ר"ה כו, ב; רמב"ם תפילה ב, ח). אמנם יש שוני בהגדרת מצוות התקיעות. בראש השנה המצווה לשמוע קול שופר , ואילו ביובל המצווה לתקוע בשופר. אפשר לומר שבראש השנה המצווה שכל יהודי ישמע את קול האמונה, ואילו ביובל המצווה להשמיע את קול האמונה והחירות ברבים, ומכוח זה השעבודים פוקעים – העבדים משתחררים והשדות חוזרות לבעליהן.
(פניני הלכה שביעית ויובל - מצוות היובל – יום הכיפורים של היובל)
3.זכר למעמד הר סיני- ויום כפור גם סוגר את מעמד הרב סיני בהורדת לוחות שניים:
...למלך בשר ודם שנסע ליער גדול להשתעשע ולקבל עונג מצידת חיות ועופות, עד שבא לעומק היער ולא מצא דרך הנכון והישר לשוב לביתו. וראה ביער אנשים כפרים ושאלם על הדרך, ולא הכירו את המלך ולא ידעו מה להשיב לו, כי מעולם לא ידעו את דרך המלך הגדול הנכון והישר. עד שמצא איש חכם ונבון ושאלו על הדרך, אז הבין החכם שהמלך הוא ונזדעזע לאחוריו, ושמע תיכף לרצונו, ויראיהו את הדרך, כי מרוב חכמתו ידע את הדרך המלך הנכון והישר, ויולך את המלך לבית המלוכה, וישב אותו על כסא מלכותו אשר בבית המלכות.וימצא האיש ההוא חן בעיני המלך מאד, וינשאהו מכל שרי המלוכה וילבישהו בגדים יקרים, ואת בגדיו ציוה להכניס לבית גנזיו.
ויהי אחרי ימים רבים חטא אותו האיש למלך, ויקצוף עליו המלך ויצו לשרים היושבים ראשונה במלכות לשפוט אותו האיש כדין העובר על מצות המלך. ויצר להאיש מאד, כי ידע משפטו יהי' חרוץ לרע לו על דבר אשר חטא נגד המלך, ויפול לפני המלך ויבקש על נפשו שקודם שיצא דבר משפטו ימלא שאלתו בדבר אחד, והוא, להלביש אותו בגדיו הראשונים שלו בשעה שהוליך את המלך מהיער, וגם המלך ילבוש בבגדיו שהלך אז. וישא לו המלך לדבר הזה.
ויהי כאשר לבש המלך את בגדיו הנ"ל והאיש את בגדיו הנ"ל, זכר המלך את גודל החסד שעשה עמו, אשר החזיר אותו לבית המלוכה וישיבהו על כסא מלכותו, ויכמרו רחמיו עליו וימצא חן וחסד לפניו, והעביר את חטאתו מלפניו והשיבוהו על כנו.
ככל המשל הזה כן אנחנו בני ישראל, בשעת מתן-תורה החזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, ואנחנו בני ישראל קבלנו התורה בשמחה וענג עד אשר קדמנו נעשה לנשמע, וקבלנו עול מלכות שמים ונמליכו למלך עלינו, לקיים מצותיו וחוקיו ותורתו הקדושה, ועתה פשענו ומרדנו נגדו, ובראש-השנה יראים אנחנו מיום הדין אשר בא במשפט על כל נעלם ולכל איש נקצב משפטו לפי מעשיו, לכן אנחנו תוקעים בשופר, היינו באותו הלבוש שהיה במתן-תורה, בכדי שיזכור שקבלנו התורה והמלכנו אותו בשופר כמ"ש "ויהי קול השופר" כו', וגם כעת אנחנו ברצון זה כו'.
ועל ידי זכרון זכות זה מוחל לנו על כל עוונותינו, ויכתבנו לחיים טובים לאלתר כו'.
3ב.השופר מעורר את זיכרון המפגש שלנו במציאות עם הקב"ה כפי שהיה במעמד הר סיני- ראש השנה הוא שחזור מידי שנה של מעמד נשגב זה
1.השופר מייצג במעמד הר סיני את החרדה העצומה בה היה נתון העם במעמד זה:
המקור השורשי ביותר לשופר הוא מעמד הר סיני, בו בפעם הראשונה הופיע השופר על ישראל, כאומרו "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה"(שמות יט,טז)
החרדה באה מכוח השופר, כאומרו "אִם יִתְּקָע שופר בַּעִיר וְעָם לא יִחַרְדוּ" (עמוס ג ).
2.קול השופר הוא קולו של הקב"ה ולכן הוא מרעיד את הלבבות:
ובהמשך מתייחסת התורה רק לקול השופר - "וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט יט) - רואים כאן ממש את קול השופר עם קולו של ה', כאילו זה דבר אחד ממש, והיינו שקול השופר הוא הוא קול ה', המרעיד את הלבבות. ובהמשך אומר "וְכֶל הָעִם ראים אֶת הקוּלת וְאֶת הַלַפּידָם וְאֶת קול הֶשפָר" (שם כ טו)
נמצא כי קול השופר עומד ביסוד מעמד הר סיני, והוא נקודת השורש להתגלות ה' אל העם. וביאור העניין הוא, שעיקר הדגש במעמד הר סיני הוא היראה. כלומר, בהר סיני באה התגלות ה' ברוממותה ותוקפה הגדול, כי לא צמצם ה' עצמו במידה זעירה לפי מדרגת האדם, אלא "הוּפיע מֶהַר פָּארֶן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ (דברים לג ב),
3.אימת קול השופר הוא זו שפותחת את לבותיהם של בני ישראל להטות ולהקשיב לדבר ה':
ובא בקולות וברקים וקול שופר חזק מאוד, והתגלות א-להית זו טלטלה את הלבבות. כי כשהמלך העליון מופיע בכל רוממותו, אזי הכול רועד ותמה. אם כן, יסוד מתן תורה הוא היראה, שהיא גורמת לבריות להכיר את רוממות ה' יתברך, וממילא פותחת היטב את הלב והאוזן להקשיב. יראת שמיים היא יסוד ההקשבה, שכן היראה וההערצה גורמים לאדם להטות אוזנו היטב, מכוח ההערצה.
השופר שבהר סיני, הוא יסוד השמיעה של הר סיני והתורה שניתנה בו. לכן אומה אומר ” וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" - קול השופר הוא אשר פתח את לבבות ישראל לשמוע את קול ה'. קול השופר הוא בחינת ההתגלות, כעין רעש גדול בביאת המלך, שכולם מטים אוזן ונדרכים אל המלך. "בחַצצַרות וקול שופר הֶרִיעו לְפְנִי הַמִלְךָ ה'" (תהלים צח ה). קול השופר מכין את הלבבות ליראה את ה' ופותח אוזנם לשמוע את קול ה' בהר סיני.
4.שופר הוא תוקף והופעל היוצא מהתגלות המלך הגדול:
נמצא שיסוד השופר הוא הופעת המלך והתגלותו. מצד אחד מבטא הוא רוממות ותוקף והדר, ולכן "שופר' גימטריא 'תוקף', כדברי האריז"ל, כי השופר מראה תוקפו של המלך. מצד שני הוא מכניס בלבבות חרדה, כי זהו הפועל היוצא מהתגלות המלך הגדול, שנוכחותו האדירה מעוררת יראה בלבבות.
5.שופר ביובל ובראש השנה - לעורר את השמיעה של הר סיני
נמצאנו למדים שנקודת היסוד והשורש לשופר היא השופר של מעמד הר סיני. ומכאן נבין היטב מדוע השופר הוא המצווה העיקרית בראש השנה והוא המחולל את החירות ביובל. הלא ראינו, שעיקר עניינו של היובל הוא תיקון הנפילה ואיבוד החירות, ומטרתו להחזיר את ישראל למדרגתם שקודם הנפילה בעגל. והנה למעשה, תהליך זה נעשה ממש על ידי השופר. קול השופר, הקול הפשוט והעמוק שהחריד את כל נשמות ישראל בהר סיני, חדר לעומקי הלבבות. כידוע, נשמות כל ישראל עמדו בהר סיני, ושמעו את דבר ה'. קול השופר, הוא הזיכרון העמוק והחודר ביותר שנחקק בעמקי הלבבות. על כן קול זה, בכוחו להזכיר לכל נשמה את המעמד הגדול, ולעוררה לשוב לה', וממילא לעצמה ולחירותה.
6.יום הזיכרון- הזכרונות של ראש השנה - הם הזיכרון של קול השופר
הסיבה להתרגשות המיוחדת שיש לכל איש יהודי משמיעת קול השופר היא הזיכרון הנשמתי שהוא נושא בתוכו. הזיכרון מהרגע העליון ביותר שחוותה הנשמה וחוו כל ישראל, רגע ההתגלות הא-להית, בו כולנו זכינו לנבואה עליונה ולשמיעת קול ה'. חכמים מלמדים אותנו שהשופר מעורר את הזיכרון, "אמרו לפני זכרונות.. ובמה? -בשופר". קול השופר הוא זיכרון חוויתי עמוק מאוד, זיכרון נשמתי, המעורר את הנשמה ומחזיר אותה בבת אחת למעמד הר סיני, וממילא לקבלה מחודשת של א-להותו יתברך שמו.
......
חכמים מלמדים אותנו שכוחו של השופר לעורר את הזיכרון.
איזה זיכרון מתעורר בשופר? אילו נשכחות מתעוררות בתהומות הנשמה בשמיעת הקול העמוק והמוכר הזה? זהו קול השופר של מעמד הר סיני. קולה החודר של התגלות ה' בקול שופר חזק מאוד. וקול זה, קולה של הנשמה הוא, המעורר את החירות העצמית,את הדבקות המוחלטת, את ברית עולם אשר כרתנו עמו יתברך בהר סיני, להיות לולעם והוא יהיה לנו לא"להים, בלי עבדות זרה, בלי נהייה אחר שעבודים מקולקלים,אלא חירות עולם, דבקות בה' יתברך.
6.השופר מעורר בנשמת כל אחד ואחד את מעמד השופר בהר סיני שתת מודע לא שכחנו ולכן קולו מרעיד את הלב:
כך מעורר קול השופר את הזיכרון הנשמתי החקוק בכלל ישראל, הזיכרון הקולקטיבי שלנו, ששמענו כולנו בהר סיני. את המילים והדיבורים אולי שכחנו, אך הקול הפשוט, קול השופר - איננו נשכח. מהדהד הוא בתהומות הנשמה ומעורר אותה מעלפונה,מעבדותה ושעבודה, ומחזקה לנתוץ כל שעבוד וכל זרות, ולצאת לחופשי.
(באור פניך חגי תשרי, הרב ראובן ששון, ע"מ קטו-קיז)
3ג.מעמד הר סיני הסתיים בהורדת לוחות שניים- ביום הכיפורים:
וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ (דברים ט,יח)
ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום – שנאמר: "ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב ל). באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום. נמצאו כלים בכ"ט באב. שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל ואמר לו למשה (דברים י א) פסל לך שני לוחות, עשה עוד ארבעים יום, נמצאו כלים ביום הכפורים. בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה (במדבר יד כ) סלחתי כדברך. לכך הוקבע למחילה ולסליחה (רש"י,שם)
2.להישאר עם זיכרון וטעם השופר בסיום הימים הנוראים כמו האפיקומן של פסח:
כשם שבפסח "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"- הטעם איתו מסיימים את ליל הסדר הוא מצת האפיקומן ( או בזמן המקדש בשר הקורבן) כך גם בחתימתם של ימי אלול והימים הנוראים אנו חותמים בתקיעת השופר שליוותה אותנו לכל אורך ימי הסליחות וראש השנה (ענ"ד)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה