יום הכיפורים: משמעות השופר המסיים את הצום

יום הכיפורים: משמעות השופר המסיים את הצום

פתיחה: מה משמעות המנהג לתקוע בשופר במוצאי יוה"כ ?- הלכה אחרונה בשו"ע בהלכות יום כיפור

בְּסוֹף הַסְלִיחוֹת אוֹמְרִים (ה) ז' פְּעָמִים: ה' הוּא הָאֱלֹהִים וּפַעַם אֶחָד: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וג' פְּעָמִים: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד (מִנְהָגִים) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס''א (ו) וְתוֹקְעִים תשר''ת; הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִתְקֹעַ, רַק תְּקִיעָה אַחַת (מָרְדְּכַי וְהג''מ סוֹף הִלְכוֹת יוֹם כִּפּוּר וְאָגוּר), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ; וְתוֹקְעִין לְאַחַר שֶׁאָמַר קַדִּישׁ לְאַחַר נְעִילָה, וּקְצָת מְקוֹמוֹת נָהֲגוּ לִתְקֹעַ קֹדֶם קַדִּישׁ.

(אורח חיים, תרכ"ג,סעיף ו)

1.זכר לעקידת יצחק:- קול יבבה על פטירת שרה אימנו

א.מתי היתה עקידת יצחק?

ומה שקורין ביום שני פ' העקידה (כמ"ש לקמן סי' תר"א) פי' הר"ן ז"ל כדי להזכיר ענין עקידת יצחק ואילו שבשביל כך תוקעין בשופר של איל עכ"ד. ועדיפא מינה הו"ל למימר שביום ר"ה נעקד יצחק כדאיתא בזוהר פ' ויקרא דף י"ח. 

ומיהו בזוהר פ' ויצא איתא דההיא שעתא דאתעקד יצחק ע"ג מדבחא בין הערביים הוה וביארו בפרקי ר"א שהיה ביוה"כ וצ"ע לזווג שני המאמרים כאחד כי לפי הנראה דסברות חלוקים הם...

(כף החיים שולחן ערוך או"ח, תקפ"ד,טז)

דע! כי ביום הכיפורים נעקד יצחק אבינו ע"ה, ואז ביקש אברהם אבינו ע"ה שיפתחו לו שערי בינה ותשובה לכפרה לישראל באותו יום [בלא בינה אי אפשר לשוב בתשובה], והשי"ת הודה לו לתת מתנה זו לבניו, לפתוח להם שערי תשובה" (ריקאנטי, פרשת וירא)

איתא בספר "עמק המלך", שעקידת יצחק היתה ביום הכיפורים ובאה שרה אמנו לקרית ארבע ושאלה את בני הענקים הראיתם את אברהם. אמרו לה, ראינו זקן אחד שעמד בהר המוריה ועקד את בנו וכמעט ששחט אותו. באותו רגע פרחה נשמתה. נמצא ששרה אמנו נפטרה ביום עקידת יצחק, דהיינו ביום הכיפורים.
וידוע מאמר חז"ל דהנפטר ביוה"כ - סימן רע לו. (עיין מס' כתובות דף ק"ג ע"ב - שם הוזכר ערב כיפור) ולפי"ז דברי המדרש מבוארים, דהנה רש"י פירש "שני חיי שרה" - מאה שנה ועשרים שנה וגו', דבת ק' כבת
כ' לחטא נמצא ששרה אמנו מתה בלא חטא וע"ז היה קשה למדרש, והרי שרה נפטרה ביוה"כ, והנפטר ביוה"כ סימן רע לו, משמע שהיה חטא לשרה. ע"ז תירץ המדרש, "כי יודע ה' ימי תמימים". שוודאי שרה
היתה צדיקה בלא חטא. ומה שמתה ביוה"כ, כיון שגם נולדה ביוה"כ. והקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים, וזהו שנאמר "יודע ה' ימי תמימים". (מדרש יונתן, רבי יונתן אייבשיץ, פרשת חיי שרה)

תירוצים לסתירה:
א.אולי ניתן לומר שבר"ה אכן נעקד יצחק אבל שרה נתוודעה לנסיון העקידה ביום הכיפורים ואז גם נפטרה וכאילו נעקד בשנית  (ענ"ד)
ב.אולי יש פה רמז לכך שבעקידת יצחק התנוצצות יום הכיפורים (אתערותא דלתתא של אברהם לעקוד ויצחק להיעקד) היתה במישור הזמן ביום ראש השנה אבל זה היה להם כמו יום כיפורים שלהם ולכן כתבו שזה היה יום כיפור- כיפור שלהם בזמן שלכל העולם זה היה זמן ראש השנה (ענ"ד)

ב. השופר הראשון והשופר האחרון - מהאיל שנברא בין השמשות:

אותו האיל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי גידי האיל אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו ז"ל שנ' איש בעל שער וכו' קרניו של איל של שמאל שתקע בו בהר סיני שנ' ויהי במשוך בקרן היובל ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא שנ' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והיה ה' למלך על כל הארץ :(פרקי דרבי אליעזר, פרק ל"א)

2.זכר לשופר שתקעו בשנת היובל:

א.תקיעת השופר שהתורה מצווה עליה- ביום הכיפורים של שנת היובל:

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:(ויקרא כה,ח-י)

ב.מצוות תקיעת שופר בר"ה- נלמדה משופר היובל של יום הכיפורים! 

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם (ויקרא כה,ט)

תנו רבנן מנין שבשופר ת''ל {ויקרא כה-ט} והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בראש השנה מנין תלמוד לומר בחדש השביעי שאין תלמוד לומר בחדש השביעי ומה תלמוד לומר בחדש השביעי שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה ומנין שפשוטה לפניה ת''ל והעברת שופר תרועה ומנין שפשוטה לאחריה ת''ל תעבירו שופר ואין לי אלא ביובל בראש השנה מנין ת''ל בחדש השביעי שאין ת''ל בחדש השביעי ומה ת''ל בחדש השביעי שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה (ר"ה, לג,ע"ב- לד,ע"א)

ג.ההבדל המהותי בין תקיעת השופר של ראש השנה לתקיעת השופר של יום הכיפורים של שנת היובל-לשמוע לעומת להשמיע, בר"ה ה' הוא הבורא היוזם ואנחנו המושפעים וביום כיפור ההתעוררות היא מלמטה

סדר תקיעת שופר של יום הכיפורים של שנת היובל כסדר תקיעת שופר של ראש השנה. וכן סדר תפילת מוסף של היובל כסדר תפילת מוסף של ראש השנה, שבשניהם מוסיפים: מלכויות, זכרונות ושופרות (ר"ה כו, ב; רמב"ם תפילה ב, ח). אמנם יש שוני בהגדרת מצוות התקיעות. בראש השנה המצווה לשמוע קול שופר , ואילו ביובל המצווה לתקוע בשופר. אפשר לומר שבראש השנה המצווה שכל יהודי ישמע את קול האמונה, ואילו ביובל המצווה להשמיע את קול האמונה והחירות ברבים, ומכוח זה השעבודים פוקעים – העבדים משתחררים והשדות חוזרות לבעליהן.

(פניני הלכה  שביעית ויובל  - מצוות היובל – יום הכיפורים של היובל)

3.זכר למעמד הר סיני- ויום כפור גם סוגר את מעמד הרב סיני בהורדת לוחות שניים:

3א.מה עניין התקיעה בשופר ומתן תורה?

...למלך בשר ודם שנסע ליער גדול להשתעשע ולקבל עונג מצידת חיות ועופות, עד שבא לעומק היער ולא מצא דרך הנכון והישר לשוב לביתו. וראה ביער אנשים כפרים ושאלם על הדרך, ולא הכירו את המלך ולא ידעו מה להשיב לו, כי מעולם לא ידעו את דרך המלך הגדול הנכון והישר. עד שמצא איש חכם ונבון ושאלו על הדרך, אז הבין החכם שהמלך הוא ונזדעזע לאחוריו, ושמע תיכף לרצונו, ויראיהו את הדרך, כי מרוב חכמתו ידע את הדרך המלך הנכון והישר, ויולך את המלך לבית המלוכה, וישב אותו על כסא מלכותו אשר בבית המלכות.וימצא האיש ההוא חן בעיני המלך מאד, וינשאהו מכל שרי המלוכה וילבישהו בגדים יקרים, ואת בגדיו ציוה להכניס לבית גנזיו.
ויהי אחרי ימים רבים חטא אותו האיש למלך, ויקצוף עליו המלך ויצו לשרים היושבים ראשונה במלכות לשפוט אותו האיש כדין העובר על מצות המלך. ויצר להאיש מאד, כי ידע משפטו יהי' חרוץ לרע לו על דבר אשר חטא נגד המלך, ויפול לפני המלך ויבקש על נפשו שקודם שיצא דבר משפטו ימלא שאלתו בדבר אחד, והוא, להלביש אותו בגדיו הראשונים שלו בשעה שהוליך את המלך מהיער, וגם המלך ילבוש בבגדיו שהלך אז. וישא לו המלך לדבר הזה.
ויהי כאשר לבש המלך את בגדיו הנ"ל והאיש את בגדיו הנ"ל, זכר המלך את גודל החסד שעשה עמו, אשר החזיר אותו לבית המלוכה וישיבהו על כסא מלכותו, ויכמרו רחמיו עליו וימצא חן וחסד לפניו, והעביר את חטאתו מלפניו והשיבוהו על כנו.

ככל המשל הזה כן אנחנו בני ישראל, בשעת מתן-תורה החזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, ואנחנו בני ישראל קבלנו התורה בשמחה וענג עד אשר קדמנו נעשה לנשמע, וקבלנו עול מלכות שמים ונמליכו למלך עלינו, לקיים מצותיו וחוקיו ותורתו הקדושה, ועתה פשענו ומרדנו נגדו, ובראש-השנה יראים אנחנו מיום הדין אשר בא במשפט על כל נעלם ולכל איש נקצב משפטו לפי מעשיו, לכן אנחנו תוקעים בשופר, היינו באותו הלבוש שהיה במתן-תורה, בכדי שיזכור שקבלנו התורה והמלכנו אותו בשופר כמ"ש "ויהי קול השופר" כו', וגם כעת אנחנו ברצון זה כו'.
ועל ידי זכרון זכות זה מוחל לנו על כל עוונותינו, ויכתבנו לחיים טובים לאלתר כו'. 

(קדושת הלוי , מאמרי ראש-השנה)

3ב.השופר מעורר את זיכרון המפגש שלנו במציאות עם הקב"ה כפי שהיה במעמד הר סיני- ראש השנה הוא שחזור מידי שנה של מעמד נשגב זה

1.השופר מייצג במעמד הר סיני את החרדה העצומה בה היה נתון העם במעמד זה:

המקור השורשי ביותר לשופר הוא מעמד הר סיני, בו בפעם הראשונה ‏הופיע השופר על ישראל, כאומרו "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה"(שמות יט,טז)

‏‏החרדה באה מכוח השופר, כאומרו "אִם יִתְּקָע שופר בַּעִיר וְעָם לא יִחַרְדוּ" (עמוס ג ). 

2.קול השופר הוא קולו של הקב"ה ולכן הוא מרעיד את הלבבות:

‏ובהמשך מתייחסת התורה רק לקול השופר - "וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט יט) - רואים כאן ממש את קול השופר ‎עם קולו‏ ‏של ה', כאילו זה דבר אחד ממש, והיינו שקול השופר הוא הוא קול ה', המרעיד את ‏הלבבות. ובהמשך אומר "וְכֶל הָעִם ראים אֶת הקוּלת וְאֶת הַלַפּידָם וְאֶת קול הֶשפָר" (שם ‏‎כ טו)

‏‏נמצא כי קול השופר עומד ביסוד מעמד הר סיני, והוא נקודת השורש להתגלות ה' ‏אל העם. וביאור העניין הוא, שעיקר הדגש במעמד הר סיני הוא היראה. כלומר, בהר ‏סיני באה התגלות ה' ברוממותה ותוקפה הגדול, כי לא צמצם ה' עצמו במידה זעירה ‏לפי מדרגת האדם, אלא "הוּפיע מֶהַר פָּארֶן  וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ (דברים לג ב), 

3.אימת קול השופר הוא זו שפותחת את לבותיהם של בני ישראל להטות ולהקשיב לדבר ה':

ובא בקולות וברקים וקול שופר חזק מאוד, והתגלות א-להית זו טלטלה את ‏הלבבות. כי כשהמלך העליון מופיע בכל רוממותו, אזי הכול רועד ותמה. אם כן, יסוד ‏מתן תורה הוא היראה, שהיא גורמת לבריות להכיר את רוממות ה' יתברך, וממילא פותחת היטב את הלב והאוזן להקשיב. יראת שמיים היא יסוד ההקשבה, שכן היראה ‏וההערצה גורמים לאדם להטות אוזנו היטב, מכוח ההערצה.

‏‏השופר שבהר סיני, הוא יסוד השמיעה של הר סיני והתורה שניתנה בו. לכן אומה  אומר ”‏ וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" - קול השופר הוא ‏אשר פתח את לבבות ישראל לשמוע את קול ה'. קול השופר הוא בחינת ההתגלות, כעין ‏רעש גדול בביאת המלך, שכולם מטים אוזן ונדרכים אל המלך. "בחַצצַרות וקול שופר ‏הֶרִיעו לְפְנִי הַמִלְךָ ה'" (תהלים צח‏ ה). קול השופר מכין את הלבבות ליראה את ה' ופותח ‏אוזנם לשמוע את קול ה' בהר סיני.

4.שופר הוא תוקף והופעל היוצא מהתגלות המלך הגדול:

‏‏נמצא שיסוד השופר הוא הופעת המלך והתגלותו. מצד אחד מבטא הוא רוממות ‏ותוקף והדר, ולכן "שופר' גימטריא 'תוקף', כדברי האריז"ל, כי השופר מראה תוקפו של ‏המלך. מצד שני הוא מכניס בלבבות חרדה, כי זהו הפועל היוצא מהתגלות המלך הגדול, ‏שנוכחותו האדירה מעוררת יראה בלבבות.

‏5.שופר ביובל ובראש השנה - לעורר את השמיעה של הר סיני

‏‏נמצאנו למדים שנקודת היסוד והשורש לשופר היא השופר של מעמד הר סיני. ומכאן ‏נבין היטב מדוע השופר הוא המצווה העיקרית בראש השנה והוא המחולל את החירות ‏ביובל. הלא ראינו, שעיקר עניינו של היובל הוא תיקון הנפילה ואיבוד החירות, ומטרתו ‏להחזיר את ישראל למדרגתם שקודם הנפילה בעגל. והנה למעשה, תהליך זה נעשה ‏ממש על ידי השופר. קול השופר, הקול הפשוט והעמוק שהחריד את כל נשמות ישראל ‏בהר סיני, חדר לעומקי הלבבות. כידוע, נשמות כל ישראל עמדו בהר סיני, ושמעו את ‏דבר ה'. קול השופר, הוא הזיכרון העמוק והחודר ביותר שנחקק בעמקי הלבבות. על כן ‏קול זה, בכוחו להזכיר לכל נשמה את המעמד הגדול, ולעוררה לשוב לה', וממילא ‏לעצמה ולחירותה.

‏6.יום הזיכרון- הזכרונות של ראש השנה - הם הזיכרון של קול השופר

הסיבה להתרגשות המיוחדת שיש לכל איש יהודי משמיעת קול השופר היא הזיכרון ‏הנשמתי שהוא נושא בתוכו. הזיכרון מהרגע העליון ביותר שחוותה הנשמה וחוו כל ‏ישראל, רגע ההתגלות הא-להית, בו כולנו זכינו לנבואה  עליונה ולשמיעת קול ה'. ‏חכמים מלמדים אותנו שהשופר מעורר את הזיכרון, "אמרו לפני זכרונות.. ובמה? -‏בשופר". קול השופר הוא זיכרון חוויתי עמוק מאוד, זיכרון נשמתי, המעורר את הנשמה ‏ומחזיר אותה בבת אחת למעמד הר סיני, וממילא לקבלה מחודשת של א-להותו יתברך  ‏שמו.

......

 חכמים מלמדים אותנו שכוחו של השופר לעורר את הזיכרון.

‏איזה זיכרון מתעורר בשופר? אילו נשכחות מתעוררות בתהומות הנשמה בשמיעת הקול ‏העמוק והמוכר הזה? זהו קול השופר של מעמד הר סיני. קולה החודר של התגלות ה'‏ ‏‏בקול שופר חזק מאוד. וקול זה, קולה של הנשמה הוא, המעורר את החירות העצמית,‏את הדבקות המוחלטת, את ברית עולם אשר כרתנו עמו יתברך בהר סיני, להיות לו‏לעם והוא יהיה לנו לא"להים, בלי עבדות זרה, בלי נהייה אחר שעבודים מקולקלים,‏אלא חירות עולם, דבקות בה' יתברך.

6.השופר מעורר בנשמת כל אחד ואחד את מעמד השופר בהר סיני שתת מודע לא שכחנו ולכן קולו מרעיד את הלב:

‏‏כך מעורר קול השופר את הזיכרון הנשמתי החקוק בכלל ישראל, הזיכרון הקולקטיבי ‏שלנו, ששמענו כולנו בהר סיני. את המילים והדיבורים אולי שכחנו, אך הקול הפשוט, ‏קול השופר - איננו נשכח. מהדהד הוא בתהומות הנשמה ומעורר אותה מעלפונה,‏מעבדותה ושעבודה, ומחזקה לנתוץ כל שעבוד וכל זרות, ולצאת לחופשי.

(באור פניך חגי תשרי, הרב ראובן ששון, ע"מ קטו-קיז)

3ג.מעמד הר סיני הסתיים בהורדת לוחות שניים- ביום הכיפורים:

וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ (דברים ט,יח)

ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום – שנאמר: "ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב ל). באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום. נמצאו כלים בכ"ט באב. שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל ואמר לו למשה (דברים י א) פסל לך שני לוחות, עשה עוד ארבעים יום, נמצאו כלים ביום הכפורים. בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה (במדבר יד כ) סלחתי כדברך. לכך הוקבע למחילה ולסליחה (רש"י,שם)

סיום: הטעם הפנימי לתקיעת השופר במוצאי יום הכיפורים 

1. סיום מעגל התקיעות שהחל בר"ח אלול, הקב"ה שהיה בשדה איתנו - חוזר למעלה

וטעם תקיעה זו היא סימן לסילוק שכינה למעלה כמו שהיה במתן תורה שכשעלתה השכינה נאמר במשוך היובל וכו' ונאמר עלה אלהים בתרועה כו' 

(שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תרכג סעיף יב)

2.להישאר עם זיכרון וטעם השופר בסיום הימים הנוראים כמו האפיקומן של פסח:

כשם שבפסח "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"- הטעם איתו מסיימים את ליל הסדר הוא מצת האפיקומן ( או בזמן המקדש בשר הקורבן) כך גם בחתימתם של ימי אלול והימים הנוראים אנו חותמים בתקיעת השופר שליוותה אותנו לכל אורך ימי הסליחות וראש השנה (ענ"ד)

ראש השנה: דין או חסד ?

פתיחה: האם ר"ה הוא יום של שמחה(חסד) או של דין?

א.דין- אין אומרים הלל ולא נוקטים לשון מועדים לשמחה בזמן שמידת הדין מתוחה והעולם נידון:

אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה רבש''ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר''ה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה (ר"ה,לב,ע"ב)

אין אומרים הלל, ואין מזכירים בתפילה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", אלא "ישראל עושין עצמן רשין (עניים) בר"ה, לדבר תחנונים ותפלה" (רש"י- ר"ה, טז:).

"באחד בתשרי ראש השנה לשנים, למאי הלכתא? ... רב נחמן בר יצחק אמר: לדין. דכתיב (דברים יא) "מראשית השנה ועד אחרית שנה" - מראשית השנה נידון מה יהא בסופה. ממאי דתשרי הוא - דכתיב (שם, שם ד) "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", איזהו חג שהחדש מתכסה בו - הוי אומר זה ראש השנה וכתיב (תהלים פ"א ה) "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" " (ראש השנה ח ע"א).

ב.שמחה- אין אומרים וידוי, לובשים בגדי לבן ואוכלין ושמחים:

כתיב 'כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קוראנו אליו'... אי זו אומה כאומה הזאת, בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא, אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן נסים

(ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג)

1.בגדי לבן בר"ה:

א.בגדי לבן- בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים- הכהן הגדול ביום הכיפורים נדמה למלאך:

ג1.החיוב מן התורה:

הֱבִיאוּהוּ לְבֵית הַפַּרְוָה, וּבַקֹּדֶשׁ הָיְתָה.

פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם.

קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וּפָשַׁט.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

פָּשַׁט, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו.

יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפֵּג.

הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי לָבָן, לָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו:

(יומא ג,ו)

כְּתֹנֶת-בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי-בַד יִהְיוּ עַל-בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר, וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף; בִּגְדֵי-קֹדֶשׁ הֵם, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם (ויקרא טז,ד)

ב.הרצון להידמות למלאכים:

"וסודם: כמו 'האיש לבוש הבדים'[1]. ולכך הודיעו כי בגדי קודש הם. ובויקרא רבה: 'כשירות של מעלן - כך שירות של מטן. מה שירות של מעלן, איש אחד בתוכם לבוש בדים - כך שירות של מטן, כתֹנת בד קודש' ". (רמב"ן, ט"ז, ד)

ג.ההתמכות של הטור של משנה זו בבואו לפסוק ההלכה:

ער"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים בי"ה הכל מתענין ומוותר להם הכל במוצאי י"ה עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות לכך קורא י"ט ראשון ראשון לחשבון עונות ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן תשובה למתענין בר"ה ונוהגין באשכנז שאין נפילת אפים בער"ה כמו בשאר עי"ט אף על פי שנופלין על פניהם בבקר באשמורת: 

(טור אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפא)

ד.מנהג לבישת קיטל- גלימה לבנה- בר"ה , ביום הכיפורים ובליל הסדר:

ד1.קיטל- גלימה לבנה שנבלשה בזמנים מיוחדים:

קיטל ("גלימה" ביידיש) היא גלימה לבנה שלובשים יהודים אשכנזים דתיים במועדים מיוחדים, בליל הסדר ובימים נוראים.

(אליבא דויקיפדיה)

חלוק לבן , ארוך ורחב , שנוהגים בעדות אשכנז ללבוש על הבגדים בתפילות ובהזדמנויות מיוחדות . יש הלובשים קיטל בראש השנה , ביום הכפורים , בהושענא רבה , "בתפילת הגשם "בשמיני עצרת , בתפילת הטל בפסח , בעל הבית "בליל הסדר או חתן בשעת חופתו . הקיטל נעשה בצורת החלוק של תכריכין שמלבישים בהם את המת , ויש לו חגורה . בחייו של האדם הוא משמש לו לתפילות ובשעת פטירתו הוא משמש לתכריכים . טעמים הרבה נאמרו בלבישת הקיטל . לגבי ליל הסדר אמרו שבגד לבן נחשב כאות לחירות . מן הצד האחר היו שאמרו שלבשוהו כדי שלא תזוח דעתו של אדם עליו בליל הסדר , שהשמחה בו רבה — יראה בגד לבן ויזכור את יום המיתה . טעם זה נאמר גם לגבי לבישתו "בימים הנוראים , כדי לשבר לבו של אדם . טעם אחר שנתנו בו הוא לסמל "אם יהיו חטאיכם כשנים , כשלג ילבינו " ( ישעיהו א , יח , ( או משוס שדומים ביום זה למלאכי השרת לובשי בדים . בימי הביניים היו מכנים את הקיטל "סארגנעס " ( מלשון צמר ( 86 _^ 6 שהוא בגד של צמר או של משי . הוא שימש גם לגברים וגס לנשים כבגד שבת ומועד ובתכריכים בבוא יומם .

(לקסיקון מן המסד ליהדות ולציונות,ע"מ 221)

ד2.לבגדי הלבן יש משמעות אחת לכלל (הביטחון שיוצאים זכאים בדין- נצח ישראל )ואחת לפרט(הזכרת יום המיתה):

שאלה:

שמעתי שבפרט בראש השנה וביום הכיפורים הנוהג הוא ללבוש לבן כדי לחשוב על הדברים הטובים שעשינו במהלך השנה ולא על הרעים כאשר את התשובה עושים לפני. מצד שני כל נוסח התפילות (במיוחד ביוה"כ) הוא אוסף של וידויים והלקאות עצמיות ואנו מבקשים מהקב"ה שיחוס עלינו כאב על בנים למרות שמצד הדין מגיע לנו להיענש. מהו הדבר הנכון לעשות והאם הרב יכול לעשות לי קצת סדר בדברים?

תשובה:

במדרש, לבישת לבן הוא מפני הבטחון שעם ישראל יוצא זכאי בדין. על פי ההסברות המאוחרות באשכנז הוא כדי להזכיר יום המיתה, וזה מעורר לתשובה. ושניהם נכונים. הראשון לכלל והשני לפרט.

(שאלה באתר הרב שרקי, "בגדים לבנים בראש השנה ויום הכיפורים",כ"ו באלול תשס"ו, הרב אורי שרקי)

ד3.ברמ"א מובא המנהג ללובשם רק ביום כיפור וכך גם הנשים שלובשות לבן:

יש שכתבו שנהגו ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום כיפורים, דוגמת מלאכי ^יזהשרת, וכן נוהגים ללבוש הקיטל, שהוא לבן ונקי, גם הוא בגד מתים, ועל ידי זה לב האדם ^יחנכנע ונשבר (דברי עצמו, מהגהות מיימוני פרק ז' דשביתת עשור):

(אורח חיים, תרי, ד, הגה)

שנהגו ללבוש בגדים לבנים וכו' – ונוהגין שגם הנשים לובשים בגדים לבנים ונקיים לכבוד היום. אבל לא יקשטו עצמן בתכשיטין שמתקשטין בהם בשבת ויו"ט, מפני אימת יום הדין. ואין נוהגות ללבוש קיטל: (משנה ברורה, שם)

ד4.חסידים נהגו ללבוש קיטל גם בר"ה:

בראש-השנה נהוג בקרב מרבית עדות החסידים ללבוש בגדים לבנים ומהם הלובשים את ה"קיטל" רק לתפילה. בכל קהילות החסידים נהוג שלפחות החזנים, התוקע וה"מקריא" לובשים את ה"קיטל".

(אתר דעת, מנהגי עדות ישראל, ראעש השנה, מנהגי החסידים)

ד5.ממנהגי יהדות אשכנז- טלית לבנה וכיפות לבנות:

...ראש-השנה הוא מן הימים שבהם משכימים לתפילה יותר משאר יממות השנה, לתפילות הבוקר לובשים את התכריכים (ה"סרגנס", מארג בגרמנית = ארון המתים, כלומר לבושו של המת הנתון בארון, ויש אומרים מלשון זרג', בצרפתית, מין בד קל שממנו היו מכינים את התכריכים). אבל בשנת האבלות וחתן בשנת הנשואים אינם לובשים את התכריכים, זה כדי שלא לעורר את הפורענות שכבר פגעה בו, וזה כדי שלא לעורר אבל בשנה שבה הוא שרוי בשמחה. אף יש העוטפים טלית שכולה לבן, בלי פסים כהים. כל באי בית-הכנסת, גם אלה שאינם לובשים "סרגנס", חובשים כיפות לבנות.

(אתר דעת, מנהגי עשדות ישראל, ראעש השנה,

ממנהגי יהדות אשכנז)

ד6.גם הפרוכת ועטיפת ספרי התורה - בצבע לבן:

בית-הכנסת מואר חגיגית, וארון-הקודש עטור בפרוכת לבנה, וכן מכוסה הבימה, ואף את ספרי-התורה שקוראים בהם בימים-הנוראים, מעטפים במעילים לבנים, הכל לכבוד הימים הנוראים.

(אתר דעת, מנהגי עדות ישראל, ראעש השנה,ממנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל)

ד7.הרב מוצפי מזכיר מנהג גם אצל הספרדים ללבישת בגדים לבנים אבל רק של הרבנים:

שאל את הרב - תשובות מפי הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט"א

שלום הרב,
1. האם ספרדים נוהגים ללבוש קיטל בראש השנה?
תשובה:

לא, הרבנים בלבד נהגו ללבוש גלימות לבנות.

(אתר דורש ציון, שאלה 114570)

ד8.בשבת לבישת בגדי לבן נראית כיוהרה:

ונראה שבמקום שנוהגים ללבוש בגדים שחורים הרוצה לנהוג ללבוש לבנים כדברי האר"י אינו רשאי לעשות כן דמחזי כיוהרה

(חזון עובדיה שבת חלק א ע"מ כו הערה י"ג)

ד9.מנהגי יהדות מרוקו- לבישת בגד לבן בליל הסדר וביום הכיפורים:

*נהגו שלא ללבוש בראש-השנה בגד חדש.(ט2)

**לפני הסעודה המפסקת מתלבשים לכבוד היום הגדול. בניגוד לראש-השנה, כמעט לחובה נחשב שאחד המלבושים יהיה חדש, ובעיקר מקפידים על בגדי לבן.(י4)

***רבים נוהגים ללבוש בליל הסדר גלימות לבנות ארוכות-סמל לחירות. (טז,13)

(ממנהגי יהדות תמרוקו, אתר דעת, שלום דנינו)

ד10. גם ביהדות בבל נהגו ללבוש בגדי לבן בר"ה:

יהודי בבל מקפידים מאד ללבוש בראש-השנה וביום-הכיפורים בגדים לבנים, סמל לטהרה ולסימן טוב. בגדים שחורים אסורים בהחלט.

(מנהגי יהדות בבל, אתר דעת, יא3)

ה.בגדי הלבן באים ללמדנו לראות את החסד שיש במידת הדין:

בסקירת תולדות עמנו רואים אנו היטב את מידת הדין והמשפט של הקב"ה. החל מהמגפות הכבדות במדבר, המשך במלחמות אשר בתקופת יהושע והשופטים והמלכים וכלה בגלות ארוכה אותה עברנו, בשואה, וגם במלחמות אשר לחמנו בכיבוש מחודש של הארץ. אין ספק שמידת הדין איננה מקילה עלינו את החיים. לשם כך באים בגדי לבן בראש השנה. ללמדנו לראות את האהבה והחסד אשר בתוך מידת הדין.

(אתר כיפה, מאמר "בגדי ראש השנה"/הרב אליקים לבנון)

2.בכי בראש השנה: איסור גמור או מצווה מובחרת ?

"עין במר בוכה ולב שמח" (פיוט "עת שערי רצון" לרבי שמואל יהודה בן עבאס הנאמר לפני התקיעות)

א.נחמיה עוצר את העם מלבכות לנוכח ספר התורה המובא אחרי שנות הגלות בגלל מעמד היום- ראש השנה שהוא יום של שמחה ואין לבכות בו:

וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל:  וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי...

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַי-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:  וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְ-ה-וָ-ה הִיא מָעֻזְּכֶם:וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ:  וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם

(נחמיה ח,א-יא)


ב.הגר"א בעקבות האמור בנחמיה אוסר במפורש לבכות בר"ה:

בר"ה אין מאריכין בתפלה יותר מדאי שאין להתענות בו עד חצות כמו שארי י"ט ואם נמשך עד חצות מתפללין מנחה קודם סעודה וא"א אבינו מלכנו. ואין לבכות בר"ה כמבואר בעזרא אל תבכו וכו' (פעולת שכיר ב) והקפיד לפעמים לנגן הקדיש שאחר מוסף לכבוד יו"ט:

(מעשה רב, רז)


ג.ע"פ האר"י הבכיה רצויה בר"ה:

גם היה נוהג מורי לבכות הרבה בתפלת ראש השנה אפילו שהוא יו"ט ומכל שכן בתפלת יום כיפור, והיה אומר כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים האלו הוא הוראה שאין נשמתו הגונה ושלמה. גם היה אומר כי יש בני אדם שנידונים ביום הראשון ואז הם בדינא קשיא, ויש הנידונים ביום השני שהוא דינא רפיא, ורוצה הקב"ה לקחם עליהם ודן אותם ביום השני. ואמר כי האדם שנופלת עליו בכיה רבה מאליו בימים האלו בתפל, הוא הוראה שנידון באותה שעה למעלה אם ביום הראשון ואם ביום השני
(שער הכוונות, דרושי ר"ה, דף צ)

ד.הבעש"ט דגל בתפילה בדמעה:

כה אמר ה' התבוננו וקראו וגו' ותרדנה עינינו דמעה (ירמיהו ט׳:י״ז), דאיתא בתיקונים (תיקון י"א דמ"ה ע"א) אית היכלין דניגנא דלא מתפתחין אלא בניגונא כמה דאת אמר (מלכים ב ג׳:ט״ו) ויהי כנגן המנגן וגו', ואית היכלא דדמעה, דלא מתפתחא אלא בדמעה, כמה דאת אמר (בפ' שמות) ותפתח ותראהו וגו' והנה נער בוכה ותחמול עליו, ותפלה בדמעה הוא מרוצה להקדוש ברוך הוא, כמו שכתב בזוהר (שמות די"ב ע"ב, תרומה דקס"ה ע"א) עד דלא יכיל למרחש בשפוותיה, והנה כמו בחורבן בית המקדש דאמר לו קודשא בריך הוא לירמיה לך וקרא לאבות ומשה היודעים לבכות (פתיחתא דאיכא רבתי סי' כ"ד) כן אנחנו נלמוד מזה:

(כתר שם טוב לבעש"ט,  ח"ב די"ג ע"ב, לראש השנה ויום כפור, כ״ו).


ה.בראש השנה הוא יום בריאת האנושות וכמו תינוק שתחילתו בבואו לעולם בבכי כך גם בוכים בר"ה:

 אמר ברמב"ם ז"ל כתב שראש השנה כל העולם הולך מסופו לראשו, ואדם מתחילה הוא בקטנות שאינו אוכל ושותה רק בוכה, לפיכך בוכין בר"ה וכשבוכה המוח צלול, לפיכך כל תינוק שאינו בוכה לא יהיה חכם, ומפני מה נברא האדם בקטנות וכל דבר בגדלות דהיינו בהמה, כי כל דבר שתחילתו קטנות סופו גדלות ודבר שאין תחלתו קטנות אין סופו גדלות:

(ספר אמרי פנחס, רבי פנחס מקוריץ, מגדולי תלמידי העש"ט,  - שער ד - שבת ומועדים )

 השמחה הוא מכפר עונות. כי השמחה מעולם העליון. כי התינוק כשהוא קטן הוא בוכה. וכשהוא כמו חצי שנה הוא מתחיל לשחוק. כי בא בעולם עליון. ומפני שהשמחה הוא מעולם עליון הוא באור פני מלך חיים. לכן ביום א' בוכין. כי הוא בסוד עיבור. ולכך קורין וה' פקד את שרה

(ספר אמרי פנחס - שער ד - שבת ומועדים )

ו.אי הוודאות על העתיד מעורר בכי  של שמחה מהול בחרדה ואי ידיעה:

 האי עלמא לבי הלולא דמיא, וכך הדרך קודם החופה לבכות אע"פ שהוא עת שמחה וזיווג ויחוד, כי אינו יודע מה יצא מזה, כך בר"ה אף שהוא יחוד גדול הוי' ואד' אפילו הכי כיון שהוא דבר חדש על הנשמות ועל המלאכים. וכל העולם כולם תלויים בזה ואינו יודע מה יהיה, לכך בוכים בר"ה לברר המוחין בבכיה, ובזה תלויים המלאכים והנשמות כולם, והראיה שכל מה שתינוק בוכה ביותר הוא חכם יהיה:

(ספר אמרי פנחס - שער ד - שבת ומועדים )

ז.הבכי המבוקש הוא בכי של שמחה וחדוה בה' יתברך:

עִקַּר מַעֲלַת הַבְּכִיָה הוּא כְּשֶׁהִיא מֵחֲמַת שִֹמְחָה וְחֶדְוָה. וַאֲפִלּוּ' הַחֲרָטָה טוֹב מְאֹד שֶׁתִּהְיֶה מֵחֲמַת שִֹמְחָה, שֶׁמֵּרֹב שִֹמְחָתוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא מִתְחָרֵט וּמִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד עַל שֶׁמָּרַד נֶגְדּוֹ בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, וּמִתְעוֹרֵר לוֹ בְּכִיָּה מֵחֲמַת רֹב הַשִֹּמְחָה, וְזֶה עִקַּר מַעֲלַת הַבְּכִיָּה, שֶׁתִּהְיֶה מֵחֲמַת שִֹמְחָה, וְזֶה בְּכִיָּה הוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם (תְּהִלִּים פ"ט) שֶׁעִקַּר הַבְּכִיָּה שֶׁתִּהְיֶה מֵחֲמַת שִֹמְחָה בִּשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ. כִּי בְּכִיָּה הוּא מִתְעוֹרֵר מִשֵּׁם ס"ג, שֶׁהוּא בְּבִינָה, וְעַל כֵּן בְּכִיָּה בְּגִימַטְרִיָּא הַמִּלּוּי שֶׁל ס"ג כַּמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י, הַיְנוּ שֶׁהִתְעוֹרְרוּת הַבְּכִיָּה תִּהְיֶה מִשִֹּמְחָה כִּי בִּינָה לִבָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הַלֵּב מֵבִין", וְעִקַּר הַשִֹּמְחָה הִיא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ד): "נָתַתָּ שִֹמְחָה בְלִבִּי", וּמִשָּׁם צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה הִתְעוֹרְרוּת הַבְּכִיָּה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה נִמְתָּק הַבְּכִיָּה וְהָבֵן:‏

(ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן קעה )

ח.יש חילוק אם מביא עצמו לבכי או שהכי יורד עליו מהתרגשות:

ונראה שאין סתירה לדברי האר"י ממקרא מפורש בנחמיה הנ"ל, שאף שאין לאדם להביא עצמו לידי בכיה ועצבות, מפני קדושת החג, אבל המתעורר מעצמו לבכות בתפלותיו מחמת התלהבות דקדושה, לרוב דביקותו וכוונתו בתפלות הימים הנוראים, אין בזה שום איסור כלל. 

וכמו שכתב כיוצא בזה הטורי זהב באורח חיים (סימן רפח סק"ב), שמצינו באגדה, שתלמידיו של רבי עקיבא מצאוהו שהיה קורא שיר השירים ובוכה בשבת, ואמר להם שאף על פי שאסור לבכות בשבת, שנאמר וקראת לשבת עונג, מכל מקום כיון שעונג הוא לו בבכיתו, מותר, והסביר הטורי זהב, שנראה שמרוב דבקותו של רבי עקיבא בהשי"ת, וכשהיה אומר שיר השירים היה מבין בעומק דעתו הגדולה והקדושה עד היכן הדברים מגיעים, לכן היו עיניו זולגות דמעות, וכן מצוי הדבר בתלמידי חכמים צדיקים שמתפללים בכוונה. ע"כ. והוא הדין למתפללים בכוונה בראש השנה, ועיניהם זולגות דמעות מרוב התרגשותם והתלהבותם, דשפיר עבדי. וברור הדבר מאד שרבינו האר"י שהיה עמוד העולם בקבלה האלהית, שר בית הזוהר, וכל רז לא אניס ליה, והיה נאה דורש ונאה מקיים, מרוב דבקותו בהשי"ת ובכוונות הקדושות בתפלותיו בימים הנוראים, היה מתעורר בבכיה רבה, והרי זה דומה למעשה של רבי עקיבא הנ"ל. 

והוא הדין לכל אדם שבכיה נופלת עליו מאיליו בימים הנוראים, על ידי התפלות הקדושות שמעוררות רשפי אש שלהבת יה, בבחינת עד שתהיה שלהבת עולה מאיליה, וכן מדוייק הלשון בשער הכוונות שבכיה נופלת עליו, אבל להביא עצמו לידי בכיה על ידי קול בכי וכדומה אין להתיר, וכפי שכתוב בנחמיה. נמצא שהאר"י והגר"א מוילנא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. 

ובספר קהלת יצחק בדרוש לראש השנה (דף צב ע"ב) בשם הגאון רבי ישראל מסלאנט כתב לחלק באופן אחר, שאנשים שדמעתם מצויה, ומכל דבר שיתפעלו יתעוררו בבכיה, לא יבכו בראש השנה, כמו שאמרו בראש השנה (כו:), בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, ולאנשים כאלה כפיית עצמם היא שלא לבכות, מאחר שטבעם לבכות מהר. אך אנשים שקשה להם לבכות הם צריכים לכוף עצמם ולבכות. ע"ש. ובמחכ"ת אין דבריו מחוורים לפע"ד, והנכון לחלק כמו שכתבנו. וכן מצאתי להגאון רבי יוסף זונדל מסלאנט בכתביו (עמוד קיג) שחילק כמו שכתבנו. וראה עוד להגאון משאוול בשו"ת זכר יהוסף (סימן קצב). ע"ש. 

המורם מכל האמור, שאין לבכות בראש השנה. והתפלות של ראש השנה יש לאומרם בשמחה ובנעימה קדושה, ומתוך כוונה רבה, כי תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ומכל מקום אדם שמתעורר מעצמו בבכיה ומתפלל בדמעות שליש, אין בזה שום חשש איסור כלל. ותבוא עליו ברכה. והשי"ת יקבל תפלתינו ברצון ונזכה כולנו יחד עם כל בית ישראל לשנה טובה ומבורכת כתיבה וחתימה טובה. 

(שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן סט)

3.האם יש מצווה לשמוח בראש השנה?

א.מצווה לשמוח בר"ה כמו בכל יום טוב:

שֵׁשֶׁת יָמִים הָאֵלּוּ שֶׁאֲסָרָן הַכָּתוּב בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה שֶׁהֵן רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח וְרִאשׁוֹן וּשְׁמִינִי שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת וּבְיוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵן הַנִּקְרָאִין יָמִים טוֹבִים. וּשְׁבִיתַת כֻּלָּן שָׁוָה שֶׁהֵן אֲסוּרִין בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה חוּץ מִמְּלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-טז) 'אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ' וְגוֹ':

((ספר זמנים הלכות שביתת יום טוב, פרק ראשון  הלכה א)

כְּשֵׁם [כ] שֶׁמִּצְוָה לְכַבֵּד שַׁבָּת וּלְעַנְּגָהּ כָּךְ כָּל יָמִים טוֹבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח-יג) 'לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד' וְכָל יָמִים טוֹבִים נֶאֱמַר בָּהֶן (ויקרא כג-ז) 'מִקְרָא קֹדֶשׁ'. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ הַכִּבּוּד וְהָעִנּוּג בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת. וְכֵן רָאוּי לְאָדָם שֶׁלֹּא יִסְעֹד בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה כְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁדָּבָר זֶה בִּכְלַל הַכָּבוֹד. וְכָל הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת כְּאִלּוּ נִטְפָּל לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:

שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג עִם שְׁאָר יָמִים טוֹבִים כֻּלָּם אֲסוּרִים בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית. וְחַיָּב אָדָם לִהְיוֹת בָּהֶן שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְכָל הַנִּלְוִים עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-יד) 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' וְגוֹ'. אַף עַל פִּי שֶׁהַשִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה כָּאן הִיא קָרְבַּן שְׁלָמִים כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִין בְּהִלְכוֹת חֲגִיגָה יֵשׁ בִּכְלַל אוֹתָהּ שִׂמְחָה לִשְׂמֹחַ הוּא וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ כָּל אֶחָד כָּרָאוּי לוֹ:

(ספר זמנים הלכות שביתת יום טוב, פרק שישי הלכות טז-יז)

ב.אין ראוי לשמוח ולשיש בר"ה:

אין קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, לפי שהם ימי תפילה והכנעה לפני ה‘, ויראה ממנו, וניסה אליו, ותשובה, ותחינה ובקשת מחילה, ואין ראוי במצבים כאלה לשמוח ולשיש

(פירוש הרמב"ם למשנה, ר"ב ד,ז)

ג.לשמוח- אבל לא שמחה יתירה ולכן אין אומרים הלל:

וְלֹא הַלֵּל שֶׁל חֲנֻכָּה בִּלְבַד הוּא שֶׁמִּדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֶלָּא קְרִיאַת הַהַלֵּל * לְעוֹלָם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בְּכָל הַיָּמִים שֶׁגּוֹמְרִין בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל. וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה מִצְוָה לִגְמֹר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל. וְאִלּוּ הֵן. שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג. וּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה. וְרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח וְיוֹם עֲצֶרֶת. אֲבָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין בָּהֶן הַלֵּל לְפִי שֶׁהֵן יְמֵי תְּשׁוּבָה וְיִרְאָה וָפַחַד לֹא יְמֵי שִׂמְחָה יְתֵרָה. וְלֹא תִּקְּנוּ הַלֵּל בְּפוּרִים שֶׁקְּרִיאַת הַמְּגִלָּה הִיא הַהַלֵּל:

(ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק שלישי, הלכה ו)

ד.לשמוח - כן, לשמוח ולשיש- לא:

יש לדייק, שם אמר "לשמוח וְלָשִׂישׂ". מקובל אצלנו שאין הרמב"ם מוסיף מלה אחת מיותרת ללא סיבה. מדוע הוסיף "וְלָשִׂישׂ"? נזכרנו בדברי המלבי"ם (על ישעיה כב, יג מלים: "ששון הוא המחול והריקוד והמשתה". כלומר הפגנת השמחה, שלא תשאר רק בלב. וכתב בפרק ל"ה "משוש כינור", "משוש תופים"). כלומר צריכים כן לשמוח אבל לא להפריז, לא לָשִׂישׂ.

(ראש השנה – האם יש מצוה לשמוח בו?/הרב משה צוריאל)

ה.אין אומרים בר"ה- מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון:

וא"א ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון לא בר"ה ולא ביה"כ אבל רב שר שלום כתב אומר בב' ישיבות בר"ה וביה"כ בין בתפלה בין בקדושה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה שהרי כתיב אלה מועדי ה' בריש ענינא ובסוף ענינא וידבר משה את מועדי ה' וקאי אכל ענינא אפסח עצרת ר"ה ויה"כ סוכה ושמיני עצרת כולהו איתקוש להדדי לקרותו מועדי ה' מקראי קודש וכ"כ רב פלטוי גאון זצ"ל ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה וכ"כ רב שמואל בן חפני מנהג ב' ישיבות לאומרו ...

וכתב רב האי שאין מנהג לומר מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון אלא את יום הזכרון הזה זכרון תרועה וכן פשט המנהג 

(טור או"ח סימן תקפב )

ונראה לי שההתנגדות באה לא מפני המלה "שמחה" אלא מפני סיום הניב "חגים וזמנים לששון" וכאמור זה כבר יותר מדאי.

(ראש השנה – האם יש מצוה לשמוח בו?/הרב משה צוריאל)

ו.השמחה היא של יראת הרוממות והבריחה אל ה' ולא מפניו:

לעניות דעתי, מדקדוק בדברי הרמב“ם נראה שיש מקום להסביר את השמחה שביום הזה בדרך נוספת. אם נעיין היטב בדברי הרמב“ם בפירוש המשניות שהובאו לעיל, נראה שהסיבה לכך שאין אומרים הלל בראש השנה וביום הכיפורים אינה עצם היותם ימי דין, אלא היותם ימים של תשובה ותפילה: ”ימי תפילה והכנעה לפני ה‘, ויראה ממנו, וניסה אליו, ותשובה, ותחינה ובקשת מחילה“. נראה לומר שלדעת הרמב“ם היראה המלווה את הימים הנוראים אינה יראת העונש גרידא, שמא חס ושלום יצא חייב בדין, אלא זוהי יראת הרוממות, המלווה את ההוד שבחזרה בתשובה בהכנעה ובתחנונים. בימים אלו אנו ”נסים אליו“, כפי שהרמב“ם מתאר בפירוש המשניות. איננו חלילה נסים מפניו, מתרחקים ומתפחדים. להיפך, אנו רצים לקראתו, מוצאים את מבטחנו בקרבת א-לוהים, כפי שרבי שלמה אבן גבירול כותב בסגנון המזכיר מאוד את לשון הרמב“ם:

"ואם לא אוחיל לרחמיך – 

מי יחוס עלי חוץ ממך? 

לכן אם תקטלני – לך איחל, 

ואם תבקש לַעֲוונִ י – אברח ממך אליך, 

ואתכסה מחמתך בצלך“. 

התשובה מלווה ביראה הנובעת מתחושת הריחוק מה‘ שבה היינו שרויים בגלל החטא. עם זאת התשובה ממלאת את כל האישיות שלנו בשמחה גדולה, שמחה של טהרה וקרבת א-לוהים מחודשת .אמנם ימים אלו אינם ימי שמחה יתרה, שכן הם ימים של עיסוק בתשובה, הכנעה ותחנונים. ואולם אף על פי כן הם ימים של שמחה – שמחה טהורה וקדושה של הסתופפות ובקשת מקלט בצל השכינה. נראה אם כן, שהדין בעצמו, על משמעויותיו הרחבות, על היראה הגדולה שהוא מביא עמו – הוא עצמו יסוד השמחה של ראש השנה והסיבה שהוא נקרא ”יום טוב“. 


("אברח ממך אליך" – יראה ושמחה בראש השנה, הרב דודי גרינפלד)

ז.בין נוסח הספרדים לנוסח האכנזים בברכת הקידוש של ר"ה- איזכור של "יום טוב":

ז1.ספרדים: איזוכר הפסוק מהתורה על שמחת ר"ח ואיזכור יום טוב:

וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (במדבר י, י)

סַבְרִי מָרָנָן (ועונים: לחיים)

בָּרוּךְ אַתָּה יְ-יָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה יְ-יָ אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם (בשבת: הַשַׁבָּת הַזֶה וְאֶת יוֹם) הַזִּכָּרוֹן הַזֶה אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶה, יוֹם (בשבת : זִכְרוֹן) תְּרוּעָה (בשבת : בְּאַהֲבָה) מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם.

כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים, וּדְבָרְךָ מַלְכֵּנוּ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְקַדֵּשׁ (הַשַׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן.

ז2: ללא ההקדמה וללא איזכור יום טוב:

סַבְרִי מָרָנָן

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי  הַגָּפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם (בְּשַׁבָּת: הַשַׁבָּת הַזֶה וְאֶת יוֹם) הַזִּכָּרוֹן הַזֶה, , יום (בשבת: זִכְרוֹן) תְּרוּעָה (בְּאַהֲבָה), מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וּדְבָרְךָ מַלְכֵּנוּ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, מְקַדֵּשׁ (הַשַּׁבָּת וְ) יִשְׂרָאֵל וְיום הַזִּכָּרון:

4.איסור תענית בראש השנה:

א.הלכה למעשה- לא מתענים:

 סימן תקצז - אם מותר להתענות בר"ה:

 (א) אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בר"ה ולא בשבת שובה; אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם:

 (ב) יש מקומות שקבלה בידם שכל מי שרגיל להתענות בר"ה ומשנה רגילתו ואינו מתענה, אינו משלים שנתו: הגה - ומי שאינו ירא לנפשו אין צריך להתענות כל ימיו (כל בו ומנהגים), רק צריך התרה, כמו שאר נדר (כל בו):

 (ג) המתענה פעם אחת בראש השנה תענית חלום; אם היה ביום ראשון, צריך להתענות שני הימים כל ימיו; ואם היה ביום שני, יתענה כל ימיו יום שני בלבד: הגה - ואין צריך למיתב תענית לתעניתו, דהא יש אומרים דמצוה להתענות בר"ה (תרומת הדשן סימן רע"ה). ואין אומרים עננו בראש השנה, כמו שאין אומרים ביה"כ:

 (הגהות מנהגים):

(שו"ע או"ח סימן תקצז )

ב.לא צריך לעשות תענית על תעניתו כי  מן השמים הורוהו שתעניתו חביבה בר"ה:

שאלה: המתענה ביום שני דר"ה תענית חלום צריך להתענות כל ימיו יום השני של ר"ה, או גם יום ראשון או שמא כלל לא, ואם צריך למיתב תענית לתעניתו בחול אהני תעניות דר"ה או לאו? 

תשובה: יראה דהני ספיקות אין לפשוט ולבאר אותן רק מתוך קבלת הקדמונים ולא מתוך הסברא. מצאתי תשובה אחת מאחד מהגדולים ששאל את רבו הני ספיקות, ודקדק בהן מהא דכתוב בהגה"ה במיימון בשם רוקח שקבל מאביו וכן נהג מהר"ם, דמי שמתענה פעם אחת תענית חלום בר"ה צריך להתענות כל ימיו בר"ה בשני הימים. ונסתפק הרבה אי דווקא ביום ראשון קאמר משום דאנו בקיאים בקבועי דירחא וידעינן דיום ראשון עיקר הוא, והשני אינו אלא מנהג אבותינו הוא והרי הוא כשאר ימי התשובה דלא דיינינן ביה, או דילמא כיון דנהגינן ביה כל קדושה דר"ה בכל מילי כמו בראשון, ורצה הרב לדמותו להא דנמצא בנימוקי במוצאי יוה"כ דאין הדין והבימה מסתלקת עד שישלימו ישראל סדריהם. ואף על גב דכבר פנה היום ותוספות יוה"כ אינה אלא עשה, אלא חביבים ישראל לפני המקום דהקב"ה מנהיג ב"ד של מעלה אחר סדריהם. ולפ"ז איכא למימר דצריך להתענות כל ימיו שני הימים כמו בראשון. ועוד מסופק המתענה בכה"ג אי צריך למיתב תענית לתעניתו אפילו אי לא חל ר"ה בשבת, מידי דהוה אמתענה בר"ח דעלמא ובחנוכה דבעי למיתב תענית לתעניתו. ואי בעי צ"ע אי מהני תענית די' ימי תשובה או לא, הואיל ומתענה בלאו הכי ע"כ. 

והשיב רבו שראה בנערותו בני אדם שהתענו פעם אחת ביום שני דר"ה על ידי חלום, והורו להם גדולים להתענות כל ימיהם יום שני דר"ה דווקא, וגם ראה הרבה בני אדם שהיו מתענין ב' ימים של ר"ה על ידי שהתענו פעם אחת ביום ראשון בשביל חלום כאשר הורו להם הגדולים להתענות, אפילו כשחל ר"ה בשבת, וכל אילו לא יהבו תענית לתעניתא. ונראה היה לו משום דאיכא כמה רבוותא דסבירא להו דמצוה להתענות בכל ר"ה, וא"כ אפילו להני דסברי דמצוה לאכול בכה"ג מודו דלית כאן דררא דביטול עונג שבת ויו"ט, הואיל דמן השמים הראוהו דתעניתו חביבה בשמים בר"ה, ע"כ דברי השאלה והתשובה בקצרה. ועתה אי לא דאיסתפינא לחדש דבריהם וטעמא במילי דצריכי גמרא וקבלה, הייתי אומר דמה שכתב בשם הרוקח ומהר"ם דמי שהתענה פעם אחת בר"ה צריך להתענות כל ימיו בר"ה בשני הימים, היינו טעמא כמו שכתב במנהגים מתענה בשבת לא יתענה באחד בשבת בחנוכה אלא ימתין עד לאחר חנוכה, אבל המתענה ביום טוב ראשון משום חלום יתענה ביום טוב שני עכ"ל. והשתא לפי זה המתענה ביום טוב ראשון דר"ה צריך למיתב בשני תענית לתעניתו, וכן צריך לעשות כל ימיו, ולפ"ז המתענה ביום טוב שני של ר"ה לא יתענה כלל ביום טוב ראשון דלא שייך האי טעמא מידי. אמנם אין נראה כלל לזוז מטעם הראשונים וכדמבואר לעיל דהטעם הוא שצריך להתענות כל ימיו, היינו משום דהראוהו בפעם ראשונה מן השמים שתעניתו חביבה בשמים בר"ה ולכך יתענה כל ימיו. ומהאי טעמא המתענה בשני משום חלום אין צריך להתענות רק בשני ולא בראשון מדלא הראוהו לו בראשון, ולכך אין לנהוג רק כדברי השאלה והתשובה כדמבואר לעיל. 

(תרומת הדשן סימן רעח)

(רבי ישראל איסֶרלן בן פתחיה אשכנזי (מהרא"י; ה'ק"ן (1390) רגנסבורג - ה'ר"כ (1460) וינר נוישטאדט), המכונה "תרומת הדשן" על-שם ספרו, היה מגדולי יהדות אשכנז במאה החמש עשרה ונמנה עם אחרוני הראשונים או ראשוני האחרונים. הוא נחשב לאחד מחשובי הפוסקים, ותשובותיו ופסקיו מוזכרים אלפי פעמים בספרות התורנית שלאחריו. עיקר פרסומו בא על ידי ספרו "תרומת הדשן", שבו כתב תשובות ל-354 שאלות (בגימטריה דש"ן), בכל מקצועות ההלכה.{אליבא דויקיפדיה})

ג.רב נסים גאון התיר להתענות אבל רוב הראשונים פסקו שמצווה לאכול:

בספר עזרא מסופר, כי בשוב העם מן הגולה, והיה עזרא הסופר קורא לפניהם מספר התורה ביום ראש השנה, היו כל העם בוכים על שנכשלו ועברו על מצוות התורה מחוסר ידיעה, ושם נאמר (בנחמיה פרק ח' פסוק ט): ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הסופר לכל העם, היום קדוש לה' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה, ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם, וילכו כל העם לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם. ובספר אור זרוע חלק ב' (סימן רנז) כתב, שמכאן למד רבינו חננאל שאסור להתענות בראש השנה, שהרי נאמר בנחמיה בענין ראש השנה, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו. ושכן כתב רבינו האי גאון. וכן פסק רב יהודאי גאון בתשובה, שאסור להתענות בראש השנה מפני שנקרא חג, שנאמר תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגינו. ושלא כדברי רב נסים גאון שמתיר להתענות בראש השנה. ע"כ. גם הרא"ש במסכת ראש השנה (פרק ד' סימן יד), הביא תשובת רב שר שלום גאון, שאסור להתענות בראש השנה, שהרי שמחה נוהגת בראש השנה, שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ודרשו חז"ל בסוכה (נה ע"א) ובראשי חדשיכם זה ראש השנה, וכן מצינו בספר עזרא שכאשר היו העם בוכים בשובם מן הגולה, ובשמעם את דברי התורה, ואמר להם עזרא, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. ובמסכת ביצה (טו:) פירשו חז"ל: ושלחו מנות לאין נכון לו, למי שלא הניח עירובי תבשילין. אבל פשוטו של מקרא, למי שהיה בדעתו מאתמול להתענות בראש השנה, ולא הכין מאכל לחג, ומכאן למדנו שאין להתענות בראש השנה. ע"כ. וכן כתב המרדכי (פרק קמא דראש השנה סימן תשח) בשם רב נחשון גאון. וכן דעת הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות יום טוב הלכה יז). וראה עוד בספר פרדס הגדול (סימן קע). ובשאלות ותשובות מן השמים (סימן פו). ובשו"ת הריב"ש (סימן תקיג). ובשו"ת תרומת הדשן (סי' רעח). וכן פסק הטור (/או"ח/ סימן תקצז) שאוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, ואין מתענים בראש השנה כלל, וכדברי רבינו האי גאון שכתב, שיפה הוא שלא להתענות אפילו ביום טוב שני של ראש השנה, שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו'. וכן פסק מרן בשלחן ערוך שם. וראה עוד בזה בשו"ת שאגת אריה (סימן קב). ובשו"ת מחזה אברהם (סימן קכח). ובשו"ת חסד לאברהם תאומים (מהדורא תנינא סימן סב). ובספר תרועת מלך (סימן לה). ובשו"ת שאלת יעקב (סימן קכח). ועוד. ולפי זה יש ללמוד גם כן שאין לבכות בראש השנה, ואדרבה ראוי לומר התפלה בנעימה ובשמחה. וכן נהגו בכל תפוצות ישראל שהשליח צבור מתפלל בראש השנה בניגון ובנעימה מיוחדת לכבוד החג, אלא שהקדיש והקדושה נאמרים בניגון הסליחות והפיוטים של הימים הנוראים, בבחינת אומרם בברכות (ל:) וגילו ברעדה, במקום גילה שם תהיה רעדה. 

(שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן סט)

5.אמירת צדקתך בראש השנה שחל בשבת:

א.מחלוקת שו"ע והרמ"א:

ר"ה שחל להיות בשבת אומרים צדקתך, במנחה: 

הגה - ויש אומרים שלא לאומרו (ר"ן סר"ה ומנהגים), וכן אנו נוהגים:(שו"ע או"ח תקצח)

ב.אומרים לפי שהוא יום הדין ואין אומרים לפי שהוא ר"ח וגם יש בו עוד דין ולא מעוריים דין ביום הדין:

אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר יוֹם טוֹב שֶׁחָל בְּשַׁבָּת אֵין אוֹמְרִים "צִדְקָתְךָ" בְּמִנְחָה,ב, אֲבָל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל בְּשַׁבָּת אוֹמְרִים,ג לְפִי שֶׁהוּא יוֹם דִּין וְרָאוּי לוֹמַר צִדּוּק הַדִּין בְּיוֹם דִּין,ד וְכָךְ נוֹהֲגִין בִּסְפָרַד.ה 

אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִיםו שֶׁאַף בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל בְּשַׁבָּת אֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹז, "מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה", וְאֵין לְעוֹרֵר הַדִּין בְּיוֹם דִּין,ח וְעוֹד שֶׁהַיּוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְאֵין אוֹמְרִים "צִדְקָתְךָ" בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁט כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רצ"ב.י וְכִסְבָרָא זוֹ נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ:יא,

(שולחן ערוך הרב, תקצח)

ג.אומרים אחרי אבינו מלכנו:

ראש השנה שחל בשבת אומרים צדקתך במנחה. ויש נוהגים שלא לאמרו. ונהרא נהרא ופשטיה. אך מנהגינו כמו שכתב מרן בשלחן ערוך לומר צדקתך. ולפי מנהגינו שאומרים גם אבינו מלכנו, יאמרו תחלה אבינו מלכנו ואחר כך צדקתך. [ילקו”י מועדים עמו’ נט].

6.תקיעת השופר- המלכת מלך- איורע חגיגי  או הזכרת עוונות- אירוע של דין מתוח:

א.השופר מעורר על הזכרת העוונות:

אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו. כלומר עורו ישינים משֵׁנָתְכֶם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם. וחפשו במעשיכם וְחִזְרוּ בתשובה וזכרו בוראכם! אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה...

(הלכות תשובה פרק ג הלכה ד)

ב.השופר- המלכת ה' בעולם:

אדמו"ר שמח למאד בעת תקיעת שופר, כי כן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדוה כדוגמת המדינה שממליכים מלך ומעטרים אותו. כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב"ה בכל העולמות שאנחנו עַמוֹ

(הגר"א, תוספת מעשה רב, פיסקה נח)

7.ויעבר - בתוך הדין יש חסד מצפים שה' יעביר אותנו מהדין אל החסד ועדיין לא נאמרים בראש השנה אולי כדי לא להזכיר במפורש את הדין:

וי"ר-גימטריה - 216 - גבורה
עב -גימטריה 72- חסד

ויעבור ה' - גימטריה-214 -  שד"י:

סוד ויעבור ה' על פניו ויקרא. הנה ויעבור, צירופו ע"ב עם רי"ו. וסוד העיבור נעשה ע"י היסוד, הנקרא שדי. והנה אם תמנה הויה בעצמו, גי' כ"ו. ותמנה בסוד ע"ב רי"ו, עולה הכל שדי. וזהו ויעבור יהו"ה גי' שדי...
...
אמנם, קודם נפילת אפים, שהוא הורדת טפה במלכות, אנו רוצין להקדים קודם ירידתה למטה ליקח אותה למעלה במקום החזה של ז"א, כי אז יצאת מן מחיצות יסוד של בינה אשר ירדה בתוכה, ושם היא מתגלית. ואז אנו מעכבין האור ההוא שם, ואז נמשך משם כח ע"ב, והולך אל הזרוע ימין שלו, לחיבוק יותר מעולה. ואמנם, ג' ע"ב הראשונים שהיו בחג"ת, כולם נתקבצו בשמאל הז"א, ונעשו שם רי"ו. ובזרוע ימין בא חסד כנודע, בסוד ע"ב הטפה הנ"ל, וז"ס ויעבור - ע"ב רי"ו:

(פרי עץ חיים שער הסליחות פרק א)

8.אבינו מלכנו- חסד ודין:

א.הראשון שאמר "אבינו  מלכנו" ואף נענה וירדו גשמים אחרי בצורת:

 שוב מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה ירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו וירדו גשמים הוו מרנני רבנן יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו (תענית כה,ע"ב)

ב.בעקבות שנענה בתפילה זו קבעו אותה לעשרת ימי תשובה:

וכשראו הדור שנענה באותה תפילה, הוסיפו עליו דברי בקשות ותחנונים, וקבעום לעשרת ימי תשובה

(כל בו, סימן סד, דין ראש השנה וסדר תפלה)

ג.האם לומר אבינו מלכנו בשבת?

יש אומרים שאם חל ראש השנה בשבת אין אומרים 'אבינו מלכנו', מפני שאין מתאים להתפלל בשבת על צרכי חול בתפילה שנתקנה מתחילה לתענית (ר"ן, רמ"א תקפד, א, מהרי"ץ). וכן נוהגים יוצאי אשכנז, תימן וחלק מיוצאי ספרד. ויש נוהגים לאומרו גם בשבת (תשב"ץ), וכיוון שגם האר"י הסכים לזה, כך הוא המנהג הרווח בקרב יוצאי ספרד (עי' להלן ה, ו, לעניין שבת תשובה).

(פניני הלכה ימים נוראים , פרק ג- ראש השנה- סעיף טז)

ד.אבינו מלכנו מקביל לשמונה עשרה ברכות העמידה ביום חול(הברכות האמצעיות):

"אבינו מלכנו חננו ועננו" כנגד "חונן הדעת";
"אבינו מלכנו החזירנו בתשובה" כנגד "הרוצה בתשובה";
"אבינו מלכנו סלח ומחל" כנגד "סלח לנו";
"אבינו מלכנו כתבנו בספר גאולה" כנגד "גואל ישראל";
"אבינו מלכנו שלח רפואה" כנגד "רפאנו";
"אבינו מלכנו חודש עלינו שנה טובה" כנגד "ברך עלינו";
"אבינו מלכנו הרם קרן ישראל" כנגד "תקע בשופר";
"אבינו מלכנו בטל מעלינו" כנגד "השיבה שופטנו וכו' והסר ממנו יגון ואנחה":
"אבינו מלכנו כלה כל צר" כנגד "ולמלשינים וכו' שובר אויבים";
"אבינו מלכנו מחוק ברחמיך הרבים" כנגד "על הצדיקים וכו' יהמו נא רחמיך";
"אבינו מלכנו הרם קרן משיחך" כנגד "את צמח דוד וכו' וקרנו תרים";
"אבינו מלכנו הצמח לנו ישועה" כנגד "מצמיח קרן ישועה";
"אבינו מלכנו שמע קולנו" כנגד "שמע קולנו וכו' "שומע תפילה";
(מנהגי מהר"י טירנא, ראש השנה; לבוש סי' תקפ"ד א).

{רבי יצחק אייזיק מטירנא (? – סביבות ה'קפ"ה, 1425) מגדולי אשכנז בימי הביניים, מחבר "ספר המנהגים" שהשפיע מאוד על נוסח אשכנז המזרחי ועל ארחות יהדות מזרח אירופה לעתיד, כש'מנהגי המהרי"ל', ספר מנהגים לפי מנהגיו של המהרי"ל שהיה חברו של רבי יצחק אייזיק, השפיע על נוסח אשכנז המערבי ואורחות יהדות מערב אירופה.(אליבא דויקיפדיה)}

ה.אבינו- חסד, מלכנו- דין:

מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה: (משלי כט ד)

דינא דמלכותא דינא (בבא קמא, קיג ע"א)

כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יְ-ה-וָ-ה עַל יְרֵאָיו (תהילים קג,יג)

יונה טוען שה' אמור להנהיג את עולמו במידת הדין. תשובת ה' ליונה במעשה הקיקיון מלמדת את יונה ואת הקורא שה' הוא "אבינו מלכנו" ולא רק "מלכנו", שהעולם מונהג ע"י ה' גם במידת הרחמים והאהבה, כאהבת אב לבניו. בנוסף לכך, יונה לומד שהוא איננו השופט של א-לקים.
(ספר יונה- בין דין לרחמים, פרופ' אוריאל סימון)

ו.בזכות שהוא גם אבינו וגם מלכנו יש מידת ארך אפיים שהיא השהייה של מידת הדין עד שיעשה תשובה:

לכן מדגישה הגמרא דווקא בנקודה הזאת, שכל האומר הקב"ה ותרן הוא יתוותרון בני מעיו. אחרי מידת החנינה, אין כלל אפשרות להעלות על הדעת שהקב"ה יוותר עלינו, לא אחרי שהזכרנו לו בצעקותינו ודרשנו שיראה בנו את צלם האלוקים, את המרכבה לשכינה, את הפוטנציאל של קיום האלוקות בתוך העולם. בלי ההזדהות והדאגה האישית, לא נעבור את שלב החנינה. אך דווקא עם ההזדהות והדאגה האישית, בא ההיפך מוותרנות ומאדישות, בא הכעס - ולכן ודאי שיגבה את שלו. הוא ידרוש את החשבון האישי שלו, כי פגעתי בצלם האישי שלו. ואולם, יש מידת ארך אפים - השהיה. אתה, אבינו מלכנו, כועס, ואני מקבל על עצמי את זה ואת הסיבה לכעס - קיומי נועד לשמש צלם אלוקים, ואני בגדתי בייעוד זה. אך בתוך הכעס הזה אני תולה את יהבי בזה שתיתן לי הזדמנות לפייס אותך, כי אתה ארך אפים. האדם אולי יעדיף לקוות שהקב"ה יוותר, ישכח ממנו - אך זה כבר לא אפשרי בשלב הזה. המוצא היחידי הוא לקבל את הקרבה המאיימת והכועסת של ה', ולנסות לתקן, באמצעות תשובה. בינתיים, עד התשובה, אנו מבקשים לחיות בתוך האף והחמה, על פי מידת ארך אפים - מאריך אף וגבי דיליה.

(מידת ארך אפים/הרב עזרא ביק)

9.ר"ה סובב סביב יצחק אבינו - פקידתו ועקידתו- בר"ה הקב"ה ניסה את אברהם שהוא מידת החסד ע"י נסיון של מידת הדין( עקידה) ועמד בנסיון :

רחמים: 
בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, מנלן? אמר רבי אלעזר אתיא [נלמד הדבר מגזרה שווה מהמילים] פקידה פקידה אתיא זכירה זכירה: כתיב ברחל "ויזכר א-לקים את רחל" וכתיב בחנה "ויזכרה ה' " ואתיא זכירה זכירה מראש השנה דכתיב "שבתון זכרון תרועה" פקידה פקידה כתיב בחנה "כי פקד ה' את חנה", וכתיב בשרה "וה' פקד את שרה (ר"ה,יא, ע"א)

דין:
אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל ? אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל , כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ראש השנה טז, ע"א)

10.קולות השופר- תשר"ת - חסד, גבורה ותפארת:

 רמזי התקיעות לפני ואחרי התרועה – של"ה:

של"ה (מס' ר"ה תורה אור נה): "והנה עשה אלוהים את האדם ישר, רק שהאדם מקלקל את עצמו, והוא עקש ופתלתל. על זה מורה תקיעה ראשונה, שהוא קול פשוט וישר. ואחר כך שהוא גנוחי גנח, רומז על חולי הנפש. ואחר כך יליל, רומז על חטאים גדולים, שהם מיתת נפש. על זה צריך האדם להיות גנוחי גנח, ויילל בבכיה רבה, פלגי מים ירדו עיניו ויחזור, כי השם יתברך מקבל השבים. וכשעושה תשובה שלמה, אז שב הוא לדרכו הראשונה כאשר עשה אותו השם יתברך ישר. וזהו תקיעה אחרונה, שהוא גם כן קול פשוט וישר, כי טוב וישר ה', על כן הוא יורה חטאים בדרך".

יעויין עוד בשל"ה (מס' ר"ה תורה אור סג-סח) שהביא מהזוהר שתקיעת שופר מעוררת שופר העליון שהוא הבינה, שורש הדינים, ושם הם נמתקים. ועוד הביא מסדר התקיעות לרמ"ק: תקיעה – חסד; שברים – דין; תרועה – תפארת ומלכות; תקיעה – חסד. וסוד סדר התקיעות להמתיק כוחות הדין על ידי התקיעות הפשוטות מהצדדים.

(פניני הלכה, ימים נוראים,מצוות שמיעת תרועת השופר, א, ט)

11.יומיים על שום מה:

א.משום הספק:

ראש השנה הוא החג היחיד שחל בראש חודש, ולכן גם ברחבי הארץ לא יכלו לדעת אימתי הוא חל. מפני שלאחר שקידשו בבית הדין את החודש, התברר שאותו יום הוא חג, וממילא אסור היה לשליחים לצאת מתחום שבת להודיע אימתי נתקדש החודש. וכיוון שכך, מחמת הספק, היו חייבים לקיים בכל רחבי הארץ את ראש השנה במשך יומיים.
אמנם בירושלים, מקום מושב בית הדין, היו יודעים אימתי בית הדין קידש את החודש, אבל לא יכלו לדעת זאת מראש, כי רק ביום היו מקבלים את העדים ומקדשים את החודש. לפיכך, מחמת הספק היו צריכים לשמור את החג מתחילת ליל השלושים לחודש אלול. אם למחרת הגיעו עדים שהעידו על מולד הלבנה, בית הדין היה מקדש את החודש, והתברר שאותו היום הוא ראש השנה, וביום שלאחריו נהגו חול. ואם לא באו עדים במשך כל יום השלושים, התברר שאותו היום היה חול, והחג יחול למחרת. הרי שכאשר קדשו בית הדין את החודש ביום הראשון, קיימו בירושלים את החג במשך יום אחד, וכאשר ראש חודש חל ביום השני, נהגו בפועל בירושלים שני ימים של חג.
ספקות הזמן מתאימים לאופיו של ראש השנה שהוא חג טמיר ונעלם, ולכן הוא חל בזמן שבו הלבנה המכוסה מתחילה להתגלות. ועל כן נקרא שמו 'כֵּסֶה', שנאמר (תהלים פא, ד): "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ", אמרו חכמים (ר"ה ח, א): "איזהו חג שהחודש מתכסה בו (שהלבנה נעלמת בו)? הוי אומר זה ראש השנה"

(פניני הלכה - ימים נוראים - ג - ראש השנה - ז – ראש השנה יומיים)

ב.דין קשה ודין רך בראש השנה:


ב1.שני ימים כנגד דין קשה ודין רך:

בִּימֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה מְתַקְּנִים בֵּית דִּין כִּסֵּא לַמֶּלֶךְ לָדוּן אֶת כָּל הָעוֹלָם, וְיִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים בָּרִאשׁוֹנָה בַּדִּין לְפָנָיו, שֶׁיִּרְבּוּ הָרַחֲמִים. (לפני שירבה הרגז). לָמַדְנוּ, וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ מַה הוּא? אֶלָּא אֵלּוּ שְׁנֵי יָמִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מַדּוּעַ שְׁנֵי יָמִים? מִשּׁוּם שֶׁהֵם שְׁנֵי בָּתֵּי דִין שֶׁמִּתְחַבְּרִים כְּאֶחָד. דִּין עֶלְיוֹן, שֶׁהוּא קָשֶׁה, בְּדִין תַּחְתּוֹן, שֶׁהוּא רָפֶה, וּשְׁנֵיהֶם נִמְצָאִים.
...
פָּתַח וְאָמַר, (תהלים פא) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, מַהוּ בַחֹדֶשׁ? זֶה בֵּית דִּין רָפֶה, שֶׁנִּקְרָא חֹדֶשׁ. בַּכֶּסֶה - (כסא של העולם העליון, כסא של אות ה', זה פחד יצחק שהוא כסא למלך העליון. עוד בכסה) זֶה דִּין קָשֶׁה, פַּחַד יִצְחָק. דִּין שֶׁמִּתְכַּסֶּה תָּמִיד, שֶׁאֵין הוּא דִּין בְּגִלּוּי. כִּי חֹק - זֶה דִּין רָפֶה. וּמִשְׁפָּט - זֶה דִּין (קשה). וּשְׁנֵיהֶם הֵם כְּאֶחָד. בִּגְלַל זֶה שְׁנֵי יָמִים, וּשְׁנֵיהֶם בְּסוֹד אֶחָד. אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה וְגוֹ' (תהלים פט). לֹא כָתוּב שׁוֹמְעֵי, אוֹ תוֹקְעֵי תְרוּעָה, אֶלָּא יֹדְעֵי תְרוּעָה. בִּגְלַל (כגון) הַחֲכָמִים שֶׁדָּרִים בָּאֲוִיר שֶׁל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, אֵלּוּ יֹדְעֵי תְרוּעָה. סוֹד שֶׁל הַתְּרוּעָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים ב) תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל. מִי עַם כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹדְעִים סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁל רִבּוֹנָם, לַעֲלוֹת לְפָנָיו וּלְהִתְקַשֵּׁר בּוֹ. וְכָל אֵלּוּ שֶׁיּוֹדְעִים סוֹד הַתְּרוּעָה, יִתְקָרְבוּ לָלֶכֶת בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְזֶה הָאוֹר הָרִאשׁוֹן שֶׁגָּנַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַּדִּיקִים. וְעַל זֶה צָרִיךְ לָדַעַת אוֹתָהּ.

(זוהר פרשת פנחס רל"א)

ב2.תיקו בין המלאכים האם לברוא את האדם ופתרון שהוא לכאורה לא פוליטיקלי קורקט:

"א"ר סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה"ד (תהלים פה) 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו', חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה) אמת מארץ תצמח".

ב3.היום הראשון- יום של דין קשה שבו היה צריך לנצח את המקטרגים כנגד בריאת האדם:
לפי כל הפירושים מלאכי שרת לא הסכימו שאדם יברא, וגם מידת "החסד" שסנגרה על אדם שיברא היתה במיעוט מול המקטרגים האומרים אל יברא, והוכרח הקב"ה להשליך "אמת" ארצה כדי שלא יהיה רוב מתנגדים לבריאתו. וכל זה מסביר מדוע היום הראשון של ר"ה הוא "דינא קשיא", מפני שבו אנו צריכים לנצח את מלאכי השרת המקטרגים במידת הדין ואומרים אל יברא. 

ב4.היום השני- סמל לתשובה של אדם הראשון ולמידת הרחמים:

יום שני של ר"ה עומד בסימן התשובה שעשה אדם הראשון על החטא, הוא נברא ביום שישי ולמחרת בשבת התוודה והקב"ה קבל את תשובתו, ועל כך אמר אדם הראשון "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'" (להודות היינו להתוודות). לכן ביום השני של ר"ה מתגלית מידת הרחמים, ויחד עמה מתגלה כוחו של אדם שיכול לחזור בתשובה, ובכך הצדיק אדם את בריאתו, וביטל טענת המלאכים המקטרגים אל יברא, ולכן היום השני של ר"ה הוא בסימן "דינא רפיא", ובו נסוכה מידת הרחמים ומתן כוחה של תשובה.
המדרש הנ"ל הסביר כיצד הכריע הקב"ה לברוא את האדם ע"י שהשליך את האמת ארצה, והאמת היא התורה שנתנה לבני אדם, ונאמר שם "אמת מארץ תצמח", מה פשר הדברים כיצד האמת מארץ דוקא תצמח?

נראה לפרש שהאמת היא התורה, והיא תתגלה ותצמח דוקא מהארץ, ע"י בני אדם שעומדים בניסיון מלחמת היצר ומתגברים עליו מכוחה של תורה. (מאמר שני ימים של ר"ה,הרב דוד דב לבנון)

12.ראש השנה - שנה - משמעות כפולה: לישנות ולשנות

שנה 
א.חזר 
ב.החליף 

שנה משמעו חזר על הדבר,עשה דבר בשנית, כגון "וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ" (מל"א יח,לד) וכן "וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם"(בראשית מא,לב).וכן בלשון חכמים בתלמוד" "דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים"(בבלי מגילה לא,א). 

מאידך יש "שנה" במשמעות המיר והחליף, כגון "וְשִׁנָּה אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ "(ירמיה נב,לג) ... 

אפשר שהמילה "שנה" במובן של י"ב ירחים נגזרת מחד ממשמעות חזרה,כלומר חזרה על סדר י"ב חודשים של שנה נוספת. מאידך, 'שנה' משמשת גם במשמעות של החלפה , כברכה לסימן טוב, כאומרם 'תכלה שנה וקללותיה,תחל שנה וברכותיה' (ראה תלמוד בבלי מגילה לא,ב) 


(הפכים במקרא ובלשון חכמים,ערך שנה,פרשת מקץ)

סיום:  הטעם לחיבור הדין והרחמים- בעולם ובאדם

1.ר"ה מכוון כנגד צירוף מידת הרחמים עם מידת הדין בבריאת העולם ובהנהגתו

ברא אלהים. ולא אמר ברא ה', (ר"ל שהיל"ל ברא ה' אלקי' כמ"ש גבי ביום עשות כו')  (מ) שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב  (נ) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (בזה"ל הובא באלשיך בשם הב"ר פי"ב): (רש"י, בראשית א,א)

במאזן הכוחות בין החסד לדין מרובה החסד על הדין:
1.חודש אלול- חודש רחמים שקודם ליום ראש השנה שהוא דין
2.תקיעות שופר תקיעה לפני ואחרי שמייצגות חסד כדי להרבות תחילה וסוף בחסד
(ענ"ד)

2.ראש השנה - יום של שילוב של שמחה וחרדה:

בראש השנה עוברים כל באי עולם לפני הקדוש ברוך הוא כבני מרון, כלומר אחד אחד, למשפט (משנה ר"ה). העמידה כל שנה מחדש לפני מי שבראנו יש בה שילוב של שמחה וחרדה כאחד. שמחה על כך שאנו נזכרים לפני מי שהציב את תוכנית חיינו, שיש משמעות למעשינו ושמצופה מאתנו להצליח במשימת החיים. זו שמחה על האמון שנותן הבורא בברואיו.
יחד עם זאת החרדה שמא לא נצליח להצדיק את עצמנו במשפט ממלאת אף היא את לבנו. מכאן אופיו היחודי של ראש השנה, שהוא גם יום טוב וגם יום דין.

(ע"פ הרב אורי שרקי, מתוך מאמר בעלון אררט 1)

_______________________________________________________________________

http://www.daat.ac.il/daat/toshba/minhagim/rosh.htm

בכי בר"ה:

https://www.yeshiva.org.il/ask/116344