1.כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.
2.הא לחמא עניא:הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין.
זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא וייפסח (מלשון קורבן פסח). השנה (אנו) כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל, השנה (אנו) עבדים, לשנה הבאה בני חורין.
טעם אמירה בארמית:
א.נועד כהסבר לילדים למה מחלקים את המצה כדרכו של עני, ולפיכך יש לאומרו בשפה שהילדים יבינו(פירוש ההגדה המיוחס לרשב"ם; ראבי"ה, ב, תקכה;)
ב.מאחר שמזמינים את כל הרעבים לבוא לאכול, יש חשש שהדבר יראה כאילו מזמינים את המזיקים, אומרים את הפסקה בארמית, שהיא שפה שהמזיקים אינם מבינים(פירוש ההגדה המיוחס לרש"י; מחזור ויטרי, הלכות פסח, סימן צה)
ג.כדי שהמלאכים לא ישמעו את עם ישראל מתפארים, ויקטרגו עליהם שאינם ראויים לגאולה, אומרים את הפסקה בארמית, שהיא שפה שהמלאכים אינם מבינים (פירוש הריטב"א להגדה)
(אליבא דויקיפדיה)
3.בין פסח לשאר המועדים:
א.פסח ושבועות-
אמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶך" (הו' יד:ב). הא עון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול. איני? והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר "וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה!" (יח' לג:יט) - לא קשיא; כאן - אהבה, כאן – מיראה
(יומא פו, ע"ב)
זדונות הופכים לזכויות: בפסח ירדו ישראל אל מ"ט שערי טומאה , במשך 49 ימים של ספירת העומר עם ישראל מתעלה למ"ט שערי בינה כשיום השבועות הוא שער הנון.
ב.פסח וראש השנה-
ר"ה: תשליך-ניעור בגדים פיזי עם משמעות פנימית-רוחנית.
פסח: ביעור חמץ- ביעור החמץ הפיזי והרוחני
ר"ה:אכילת סימנים עם משמעות סמלית לעתיד- ראש דג,תמר, תפוח בדבש וכו'
פסח: אכילת מאכלים עם משמעות סמלית לעבר -מצה,מרור,כורך וכו'
ג.פסח ויום הכיפורים-
יחסי הדוד והרעיה מתחילים בשיר השירים שנקרא בפסח ומסתיימים בלוחות שניים- כתובה נצחית.
ד.פסח סוכות:
ויִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם: ... וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת (במדבר לג,ה)
ה.פסח ושמיני עצרת: מוריד הטל מול משיב הרוח
מאימתי מזכירין גבורות גשמים רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג ר' יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג אמר לו ר' יהושע הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה הוא מזכיר אמר לו ר' אליעזר אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו אמר לו א"כ לעולם יהא מזכיר אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה ביו"ט האחרון של חג האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר ביו"ט הראשון של פסח הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר (תענית ,פרק א, משנה א)
דע כי כאשר רצה הקדוש ברוך הוא להביא המכות על המצרים ובקטנה התחיל ובגדולה כלה, שכבר אמרתי לך
ג.קשר סיבתי בין המכות:
והרוחות האלה השוות והזכות באות ממזרח ולזה בא אחרי הברד מכת הארבה בכח הרוח ההוא והוסר גם כן בכח הרוח ההפכי שהוא רוח ים שנשא את הארבה ממצרים והלאה לצד מזרחי דרומי דרך נשיבתו שהוא פאת ים סוף כי אז תשש רוח הקדים ונחלש חוזקו מפני תוספת חום המתח ההוא על מקום מקורו. ויתכן שהרוח ים התחיל לנשב בערב בכל הלילה וכבוא הבקר והגיעו לים סוף נחלש אם מפני חום ים סוף ואם מפני רות מזרחי שנשב בבקר ובבוא שתי הרוחות יחד זה כנגד זה לא יכול הארבה ללכת אנה אנה . וכאשר רוח קדים לא יכול להוליך הארבה להלאה ורוח ים היה חזק תקעו בים סוף באשר הוא שם.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.
2.הא לחמא עניא:הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין.
זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא וייפסח (מלשון קורבן פסח). השנה (אנו) כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל, השנה (אנו) עבדים, לשנה הבאה בני חורין.
טעם אמירה בארמית:
א.נועד כהסבר לילדים למה מחלקים את המצה כדרכו של עני, ולפיכך יש לאומרו בשפה שהילדים יבינו(פירוש ההגדה המיוחס לרשב"ם; ראבי"ה, ב, תקכה;)
ב.מאחר שמזמינים את כל הרעבים לבוא לאכול, יש חשש שהדבר יראה כאילו מזמינים את המזיקים, אומרים את הפסקה בארמית, שהיא שפה שהמזיקים אינם מבינים(פירוש ההגדה המיוחס לרש"י; מחזור ויטרי, הלכות פסח, סימן צה)
ג.כדי שהמלאכים לא ישמעו את עם ישראל מתפארים, ויקטרגו עליהם שאינם ראויים לגאולה, אומרים את הפסקה בארמית, שהיא שפה שהמלאכים אינם מבינים (פירוש הריטב"א להגדה)
(אליבא דויקיפדיה)
3.בין פסח לשאר המועדים:
א.פסח ושבועות-
אמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶך" (הו' יד:ב). הא עון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול. איני? והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר "וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה!" (יח' לג:יט) - לא קשיא; כאן - אהבה, כאן – מיראה
(יומא פו, ע"ב)
זדונות הופכים לזכויות: בפסח ירדו ישראל אל מ"ט שערי טומאה , במשך 49 ימים של ספירת העומר עם ישראל מתעלה למ"ט שערי בינה כשיום השבועות הוא שער הנון.
ב.פסח וראש השנה-
ר"ה: תשליך-ניעור בגדים פיזי עם משמעות פנימית-רוחנית.
פסח: ביעור חמץ- ביעור החמץ הפיזי והרוחני
ר"ה:אכילת סימנים עם משמעות סמלית לעתיד- ראש דג,תמר, תפוח בדבש וכו'
פסח: אכילת מאכלים עם משמעות סמלית לעבר -מצה,מרור,כורך וכו'
ג.פסח ויום הכיפורים-
יחסי הדוד והרעיה מתחילים בשיר השירים שנקרא בפסח ומסתיימים בלוחות שניים- כתובה נצחית.
ד.פסח סוכות:
ויִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם: ... וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת (במדבר לג,ה)
ה.פסח ושמיני עצרת: מוריד הטל מול משיב הרוח
מאימתי מזכירין גבורות גשמים רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג ר' יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג אמר לו ר' יהושע הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה הוא מזכיר אמר לו ר' אליעזר אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו אמר לו א"כ לעולם יהא מזכיר אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה ביו"ט האחרון של חג האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר ביו"ט הראשון של פסח הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר (תענית ,פרק א, משנה א)
ו.פסח וחנוכה:
גזירות אנטיוכוס לא ביקשו להשמיד את עם ישראל פיזית אלא רוחנית, בצורה מתחכמת
גזירות פרעה החלו בפה רך(פרך), "הבה נתחכמה לו"
ז.פסח ופורים:
א.ליבה של מגילת אסתר- הטלת הפור, תעניתה של אסתר ותליית המן- התרחשו בי"ג -ט"ז בניסן
ב."בכל דור ודור עומדים עלינו להשמידנו" (מתוך ההגדה)
ג. שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום (פסחים ו,ע"א)
4.עבדים/ברי סחרוף
על נהר אספירין ישבנו
במקומות המוכרים
לא שומעים לא רואים
כאילו אנחנו אוויר
עוד מעט יגמר הסרט
בקרוב המציאות
התמונה מטושטשת
והצליל לא ברור
כי כולנו עבדים אפילו
שיש לנו כזה כאילו
פותחים פה גדול
ומחכים לעונג הבא
כולנו מכורים של מישהו
שמבקש עכשיו תרגישו
פותחים פה גדול
ומחכים למנה הבאה
חלונות ראווה יפים פה
זה הכל למכירה
גם אנחנו תלויים
עם פתקי החלפה
אז מה נעשה עם הכעס הזה
מה יהיה עם הקנאה
כולם רוצים להיות חופשיים
אבל ממה אלוהים ממה
5.ארבעת הבנים- מיהו הבן האידאלי?
בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי - וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל - אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. (מתוך ההגדה)
"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". דרכם של חז"ל, שהם מזכירים את המספר הכולל רק כאשר הדבר בא למעט פרט נוסף. וא"כ ישנו בן חמישי, שבניגוד לארבעת חבריו, שכלל לא הגיע אל הסדר. ההגדה מונה את ארבעת הבנים. "אחד... ואחד... אחד... ואחד..." ביטוי זה בלשונם של חז"ל הוא ביטוי של השוואה. כי כולם באים אל הסדר. אך גם מן הבן החמישי אין להתייאש. מי יביא אותו בסופו של דבר? - אליהו הנביא, שתפקידו הוא להשיב לב בנים על אבותם. פתיחת הדלת היא לא רק לאליהו הנביא אלא בעיקר לבן שהוא מביא אתו, הבן החמישי. ואם ארבע הכוסות נועדו לארבעת הבנים האחרים - בשבילו נועדה הכוס החמישית, כוסו אל אליהו, שהיא כנגד "והבאתי אתכם אל הארץ".
הבן הראשון הוא "דתי". בשבילו ליל הסדר הוא אוסף של הלכות, והוא אינו מתייחס אל התוכן המרכזי, שהוא יציאת מצרים. גם התשובה אליו היא בהתאם, תשובה הלכתית, אבל הוא "מפספס" את כל תכנו הלאומי של החג. השאלה העניינית ביותר היא של הבן התם: "מה זאת?". הוא פתוח לקבל תשובה של תוכן, ואכן הוא מקבל אותה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מבית עבדים".
ושאינו יודע לשאול, צריך לפתוח לו את הראש, לגרום לו לשאול. איך עושים את זה? אומרים לו "לאמור", דהיינו: שיאמר למישהו אחר. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור". למי הוא צריך "לאמור"? - לבן הרשע. ומה יאמר לו? - את התשובה השמורה לו: "בעבור זה עשה ה' לי...". המפגש עם הרשע ינער את הבן ויוציא אותו מאדישותו.
הרשע חושב את עצמו לאידיאליסט. הוא אומר: מדוע העבודה הזאת היא "לכם", למילוי הכרס הגופנית או הנפשית שלכם, ולא "לו", לריבונו של עולם? והתשובה היא: אם אתה חושב שהאידיאלים שלך נקיים מנהנתנות אישית - אתה טועה ומוציא את עצמך מן הכלל האנושי. אומרים לרשע היא שאילו היה שם הוא לא היה נגאל. אך מה אפשר לעשות, שהוא לא "שם" אלא "כאן", והוא כבר נגאל, בעל כרחו. גם הרשע, סופו להיתקן. (רק צריך להקהות ולעדן את העוקץ הנושך של שיניו).
עכשיו מובן מה שנאמר לפני כן: "ברוך המקום" - ברכתו של הבן החכם, שחכמתו נותנת מקום להשראת השכינה בעולם. "ברוך הוא" - ברכת הבן הרשע שאין לו שום זכות מלבד היותו "הוא" - חלק מסגולת ישראל. "ברוך שנתן תורה לעמו ישראל" - זה הבן התם שמוכן ללמוד תורה. "ברוך הוא" - זה שאינו יודע לשאול, שאף הוא אין לו מעלה מלבד עצם קיומו. והיכן הבן החמישי? - הוא בא אחר כך: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא"!
מאחר ו"שאלת חכם חצי תשובה", ניתנת חצי תשובה כבר בשאלתו של החכם. שאלה גדולה שואל הבן החכם בהגדה: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' א-להינו אתכם"? מבקש הוא ללמוד את ההלכה, על מנת ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. אמנם בליל הסדר אין די זמן כדי לענות לו על שאלתו. הן כל החיים לא יספיקו כדי לתת את התשובה המלאה. אך פטור בלא כלום אי אפשר, ומלמדים אותו את ההלכה האחרונה מהלכות הפסח: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". - זוהי תשובתה של ההגדה שאנו קוראים בליל הסדר.
אך התשובה המופיעה בתורה לשאלת החכם - אחרת היא לחלוטין, ולכאורה אינה ממין הענין. לאחר שהבן שואל את אביו: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' א-להינו אתכם", מצפים היינו להדרכה כיצד ללמדו את כל התורה כולה, על פרטותיה וכללותיה. תשובת התורה - מפתיעה במבט ראשון. לא לימוד הלכה יש בה, כי אם סיפור היסטוריה: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים, בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ואותנו הוציא משם, למען הביא אותנו, לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו. ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ה' א-להינו, לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלוהינו כאשר ציונו" (דברים ו, כא-כח).
עומדים אנו ותמהים: הרי הבן ביקש ללמוד הלכה! מדוע אם כן אנו מצווים לספר לו סיפורים היסטוריה? יתירה מזאת: מטרתה של יציאת מצרים, לפי הפסוקים הללו, איננה לשם קבלת התורה בהר סיני. יציאת מצרים היא "למען הביא אותנו, לתת לנו את הארץ". ורק כפועל יוצא מכך ניתנת לנו התורה. האם זוהי התשובה לשאלת החכם? ירדה התורה לסוף דעתו של הבן החכם. גם אם הוא לכאורה שואל רק שאלה של אינפורמציה: מהם העדות והחוקים והמשפטים, בעצם הוא מוטרד (או אמור להיות מוטרד) בשאלה הרבה יותר עמוקה: מהי המשמעות של אותם עדות, חוקים ומשפטים? מדוע עלי ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, כל כך הרבה מצוות ואיסורים? לשם כך צריך לפתוח את הדיון ביציאת מצרים. אז נוצרנו כעם לפני ה' א-להינו. ייעודנו - להיכנס אל הארץ אשר נשבע לאבותינו, ובה לחיות את חיינו כעמו של הקב"ה. אגב כך קיבלנו גם מתנה: תורה ומצוות, לטוב לנו ולהחיות אותנו. ואף על פי שהמצוות הן לטובתנו, אומרת התורה: "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' א-להינו אשר ציוונו". כלומר, אמנם המצוות הן לטובתנו, אבל מן הראוי שנקיים אותן לשם שמים. אם חשב הבן החכם שתכלית חייו היא שמירת המצוות באופן אישי, בא אביו ומסביר לו שעליו להפנות את תשומת הלב אל הייעוד הלאומי; וכפועל יוצא מכך לראות את תפקידו האישי בקיום מצוות ה' ולא במקום היעוד הלאומי. זוהי התשובה שנותנת התורה לבן החכם.
התשובה בהגדה - שונה היא עד מאד. לא הסבר רעיוני יש בה, כי אם תשובה הלכתית. ההגדה שבידינו - הגדת החורבן היא, עת יצאנו לגלות. בגלות לא ניתן להדגיש כראוי את מקומו של הייעוד הלאומי. במקומו יש הכרח להדגיש את עבודת ה' האישית. "מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". על כן לא יזכה הבן השואל שאלת חכם כי אם ל"חצי תשובה". והתשובה השלימה תבוא אי"ה בקרוב, עם הגאולה השלימה.
"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". במחשבה ראשונה - אין הם שווים זה לזה. שניים מהם, חשובים הם עד מאד: החכם חשוב בחכמתו, ואף הרשע - ברשעתו. ואכן עיקר השיחה בליל הסדר מוקדש לביאור עניינם של שני בנים חשובים אלה. אך בעל ההגדה, לא כן עמו. כל אחד מן הבנים, למן החכם ועד זה שאינו יודע לשאול, חשוב הוא בפני עצמו. אין לפניו, חכם ורשע, תם ושאינו יודע לשאול, אלא: "אחד חכם ואחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול", מעין דברי חז"ל: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים". כל אחד מהם - אחד הוא, יחיד ומיוחד. לכל אחד מהם תפקיד וערך משלו, וכולם יחד בונים את הבית היהודי היושב אל שלחן הסדר.
בהגדות רבות מקובל לצייר את הבן התם כמין "תמים" העושה "פרצוף תם". ואם כך הם פני הדברים, קשה מאד להבין את התשובה. מדוע אומרים לו "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים"? מדוע זהו הדבר המתאים לו לתם, להיפגש דווקא באותה "אלימות א-להית" שהביאה ליציאת מצרים? אלא שאין התם תמים כי אם "תמה". שאלתו באה מתוך תימהון. דברים מוזרים ביותר הוא רואה לנגד עיניו. שאלת התם מופיעה בתורה מיד לאחר הציווי לערוף את פטר החמור. ואף השינויים הנעשים בליל הסדר - כדי להתמיה את התינוקות - לא נעשו אלא כדי לעורר תמיהה זו, שהחכם אינו זקוק לה ולרשע לא תביא כל תועלת. אצל הבן הרשע נאמר: "כי יאמרו אליכם בניכם", ולא כתוב 'לאמור'. אצל הבן התם, נאמר בפירוש: "כי ישאלך בנך... לאמור". הוא שואל, ושאלתו היא "לאמור", דהיינו: בצפייה לאמירה של אביו. בעוד שה"גולם" של פרקי אבות הוא "נבהל להשיב", התם אינו אפילו 'נבהל לשאול'. הוא לא שואל מיד ברגע שרואה את הדבר המפליא. השאלה באה לאחר זמן: "כי ישאלך בנך מחר."
שאלת התם, אינה "שאלת טיפש" כלל ועיקר. אין זה החכם, שניתן לראות בו ניצנים של "חכמולוג", השואל שאלה מחוכמת על "העדות, החוקים והמשפטים" וזוכה (בתורה) לתשובה שאינה ממין השאלה. התם פתוח לחלוטין. שאלתו מתבקשת מתוך מה שהוא רואה, והוא מוכן לקבל כל תשובה. על כן הוא הבן היחיד הזוכה לתשובה עניינית על מה ששאל. הוא שאל על הקדשת הבכור ועריפת החמור, וקיבל את התשובה בשלמותה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים... על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה". בחוזק יד פדה ה' את בנו בכורו ממצרים. זהו מקור קדושתו של הבכור, מחד גיסא, והמקור לפגיעה הכוחנית וחזקת היד בבכורו של החמור. תמימים נהיה עם ה' א-להינו.
6.סדר המכות:
במקומות המוכרים
לא שומעים לא רואים
כאילו אנחנו אוויר
עוד מעט יגמר הסרט
בקרוב המציאות
התמונה מטושטשת
והצליל לא ברור
כי כולנו עבדים אפילו
שיש לנו כזה כאילו
פותחים פה גדול
ומחכים לעונג הבא
כולנו מכורים של מישהו
שמבקש עכשיו תרגישו
פותחים פה גדול
ומחכים למנה הבאה
חלונות ראווה יפים פה
זה הכל למכירה
גם אנחנו תלויים
עם פתקי החלפה
אז מה נעשה עם הכעס הזה
מה יהיה עם הקנאה
כולם רוצים להיות חופשיים
אבל ממה אלוהים ממה
5.ארבעת הבנים- מיהו הבן האידאלי?
בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי - וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל - אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. (מתוך ההגדה)
"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". דרכם של חז"ל, שהם מזכירים את המספר הכולל רק כאשר הדבר בא למעט פרט נוסף. וא"כ ישנו בן חמישי, שבניגוד לארבעת חבריו, שכלל לא הגיע אל הסדר. ההגדה מונה את ארבעת הבנים. "אחד... ואחד... אחד... ואחד..." ביטוי זה בלשונם של חז"ל הוא ביטוי של השוואה. כי כולם באים אל הסדר. אך גם מן הבן החמישי אין להתייאש. מי יביא אותו בסופו של דבר? - אליהו הנביא, שתפקידו הוא להשיב לב בנים על אבותם. פתיחת הדלת היא לא רק לאליהו הנביא אלא בעיקר לבן שהוא מביא אתו, הבן החמישי. ואם ארבע הכוסות נועדו לארבעת הבנים האחרים - בשבילו נועדה הכוס החמישית, כוסו אל אליהו, שהיא כנגד "והבאתי אתכם אל הארץ".
הבן הראשון הוא "דתי". בשבילו ליל הסדר הוא אוסף של הלכות, והוא אינו מתייחס אל התוכן המרכזי, שהוא יציאת מצרים. גם התשובה אליו היא בהתאם, תשובה הלכתית, אבל הוא "מפספס" את כל תכנו הלאומי של החג. השאלה העניינית ביותר היא של הבן התם: "מה זאת?". הוא פתוח לקבל תשובה של תוכן, ואכן הוא מקבל אותה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מבית עבדים".
ושאינו יודע לשאול, צריך לפתוח לו את הראש, לגרום לו לשאול. איך עושים את זה? אומרים לו "לאמור", דהיינו: שיאמר למישהו אחר. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור". למי הוא צריך "לאמור"? - לבן הרשע. ומה יאמר לו? - את התשובה השמורה לו: "בעבור זה עשה ה' לי...". המפגש עם הרשע ינער את הבן ויוציא אותו מאדישותו.
הרשע חושב את עצמו לאידיאליסט. הוא אומר: מדוע העבודה הזאת היא "לכם", למילוי הכרס הגופנית או הנפשית שלכם, ולא "לו", לריבונו של עולם? והתשובה היא: אם אתה חושב שהאידיאלים שלך נקיים מנהנתנות אישית - אתה טועה ומוציא את עצמך מן הכלל האנושי. אומרים לרשע היא שאילו היה שם הוא לא היה נגאל. אך מה אפשר לעשות, שהוא לא "שם" אלא "כאן", והוא כבר נגאל, בעל כרחו. גם הרשע, סופו להיתקן. (רק צריך להקהות ולעדן את העוקץ הנושך של שיניו).
עכשיו מובן מה שנאמר לפני כן: "ברוך המקום" - ברכתו של הבן החכם, שחכמתו נותנת מקום להשראת השכינה בעולם. "ברוך הוא" - ברכת הבן הרשע שאין לו שום זכות מלבד היותו "הוא" - חלק מסגולת ישראל. "ברוך שנתן תורה לעמו ישראל" - זה הבן התם שמוכן ללמוד תורה. "ברוך הוא" - זה שאינו יודע לשאול, שאף הוא אין לו מעלה מלבד עצם קיומו. והיכן הבן החמישי? - הוא בא אחר כך: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא"!
מאחר ו"שאלת חכם חצי תשובה", ניתנת חצי תשובה כבר בשאלתו של החכם. שאלה גדולה שואל הבן החכם בהגדה: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' א-להינו אתכם"? מבקש הוא ללמוד את ההלכה, על מנת ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. אמנם בליל הסדר אין די זמן כדי לענות לו על שאלתו. הן כל החיים לא יספיקו כדי לתת את התשובה המלאה. אך פטור בלא כלום אי אפשר, ומלמדים אותו את ההלכה האחרונה מהלכות הפסח: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". - זוהי תשובתה של ההגדה שאנו קוראים בליל הסדר.
אך התשובה המופיעה בתורה לשאלת החכם - אחרת היא לחלוטין, ולכאורה אינה ממין הענין. לאחר שהבן שואל את אביו: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' א-להינו אתכם", מצפים היינו להדרכה כיצד ללמדו את כל התורה כולה, על פרטותיה וכללותיה. תשובת התורה - מפתיעה במבט ראשון. לא לימוד הלכה יש בה, כי אם סיפור היסטוריה: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים, בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ואותנו הוציא משם, למען הביא אותנו, לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו. ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ה' א-להינו, לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלוהינו כאשר ציונו" (דברים ו, כא-כח).
עומדים אנו ותמהים: הרי הבן ביקש ללמוד הלכה! מדוע אם כן אנו מצווים לספר לו סיפורים היסטוריה? יתירה מזאת: מטרתה של יציאת מצרים, לפי הפסוקים הללו, איננה לשם קבלת התורה בהר סיני. יציאת מצרים היא "למען הביא אותנו, לתת לנו את הארץ". ורק כפועל יוצא מכך ניתנת לנו התורה. האם זוהי התשובה לשאלת החכם? ירדה התורה לסוף דעתו של הבן החכם. גם אם הוא לכאורה שואל רק שאלה של אינפורמציה: מהם העדות והחוקים והמשפטים, בעצם הוא מוטרד (או אמור להיות מוטרד) בשאלה הרבה יותר עמוקה: מהי המשמעות של אותם עדות, חוקים ומשפטים? מדוע עלי ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, כל כך הרבה מצוות ואיסורים? לשם כך צריך לפתוח את הדיון ביציאת מצרים. אז נוצרנו כעם לפני ה' א-להינו. ייעודנו - להיכנס אל הארץ אשר נשבע לאבותינו, ובה לחיות את חיינו כעמו של הקב"ה. אגב כך קיבלנו גם מתנה: תורה ומצוות, לטוב לנו ולהחיות אותנו. ואף על פי שהמצוות הן לטובתנו, אומרת התורה: "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' א-להינו אשר ציוונו". כלומר, אמנם המצוות הן לטובתנו, אבל מן הראוי שנקיים אותן לשם שמים. אם חשב הבן החכם שתכלית חייו היא שמירת המצוות באופן אישי, בא אביו ומסביר לו שעליו להפנות את תשומת הלב אל הייעוד הלאומי; וכפועל יוצא מכך לראות את תפקידו האישי בקיום מצוות ה' ולא במקום היעוד הלאומי. זוהי התשובה שנותנת התורה לבן החכם.
התשובה בהגדה - שונה היא עד מאד. לא הסבר רעיוני יש בה, כי אם תשובה הלכתית. ההגדה שבידינו - הגדת החורבן היא, עת יצאנו לגלות. בגלות לא ניתן להדגיש כראוי את מקומו של הייעוד הלאומי. במקומו יש הכרח להדגיש את עבודת ה' האישית. "מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". על כן לא יזכה הבן השואל שאלת חכם כי אם ל"חצי תשובה". והתשובה השלימה תבוא אי"ה בקרוב, עם הגאולה השלימה.
"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". במחשבה ראשונה - אין הם שווים זה לזה. שניים מהם, חשובים הם עד מאד: החכם חשוב בחכמתו, ואף הרשע - ברשעתו. ואכן עיקר השיחה בליל הסדר מוקדש לביאור עניינם של שני בנים חשובים אלה. אך בעל ההגדה, לא כן עמו. כל אחד מן הבנים, למן החכם ועד זה שאינו יודע לשאול, חשוב הוא בפני עצמו. אין לפניו, חכם ורשע, תם ושאינו יודע לשאול, אלא: "אחד חכם ואחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול", מעין דברי חז"ל: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים". כל אחד מהם - אחד הוא, יחיד ומיוחד. לכל אחד מהם תפקיד וערך משלו, וכולם יחד בונים את הבית היהודי היושב אל שלחן הסדר.
בהגדות רבות מקובל לצייר את הבן התם כמין "תמים" העושה "פרצוף תם". ואם כך הם פני הדברים, קשה מאד להבין את התשובה. מדוע אומרים לו "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים"? מדוע זהו הדבר המתאים לו לתם, להיפגש דווקא באותה "אלימות א-להית" שהביאה ליציאת מצרים? אלא שאין התם תמים כי אם "תמה". שאלתו באה מתוך תימהון. דברים מוזרים ביותר הוא רואה לנגד עיניו. שאלת התם מופיעה בתורה מיד לאחר הציווי לערוף את פטר החמור. ואף השינויים הנעשים בליל הסדר - כדי להתמיה את התינוקות - לא נעשו אלא כדי לעורר תמיהה זו, שהחכם אינו זקוק לה ולרשע לא תביא כל תועלת. אצל הבן הרשע נאמר: "כי יאמרו אליכם בניכם", ולא כתוב 'לאמור'. אצל הבן התם, נאמר בפירוש: "כי ישאלך בנך... לאמור". הוא שואל, ושאלתו היא "לאמור", דהיינו: בצפייה לאמירה של אביו. בעוד שה"גולם" של פרקי אבות הוא "נבהל להשיב", התם אינו אפילו 'נבהל לשאול'. הוא לא שואל מיד ברגע שרואה את הדבר המפליא. השאלה באה לאחר זמן: "כי ישאלך בנך מחר."
שאלת התם, אינה "שאלת טיפש" כלל ועיקר. אין זה החכם, שניתן לראות בו ניצנים של "חכמולוג", השואל שאלה מחוכמת על "העדות, החוקים והמשפטים" וזוכה (בתורה) לתשובה שאינה ממין השאלה. התם פתוח לחלוטין. שאלתו מתבקשת מתוך מה שהוא רואה, והוא מוכן לקבל כל תשובה. על כן הוא הבן היחיד הזוכה לתשובה עניינית על מה ששאל. הוא שאל על הקדשת הבכור ועריפת החמור, וקיבל את התשובה בשלמותה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים... על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה". בחוזק יד פדה ה' את בנו בכורו ממצרים. זהו מקור קדושתו של הבכור, מחד גיסא, והמקור לפגיעה הכוחנית וחזקת היד בבכורו של החמור. תמימים נהיה עם ה' א-להינו.
6.סדר המכות:
רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים:
דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב.
דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב.
הקפת שלשה מרחבים של המציאות:
דע כי כאשר רצה הקדוש ברוך הוא להביא המכות על המצרים ובקטנה התחיל ובגדולה כלה, שכבר אמרתי לך
כי התחלת המכות הם למטה במדריגה, שאלו התחיל באחרונה היה שולחם מיד ולכן התחיל במכה שהיא למטה במדריגה. והנה המציאות הארץ והמים וכל התחתונים זהו מציאות אחד,
עד חלל העולם שהוא ממוצע בין הארץ והשמים זהו מציאות שני,
והשמים אשר הם למעלה מחלל העולם הוא מציאות שלישי.
נמצא כי המדריגות הם שלשה :1.התחתונים 2.והעליונים 3.והחלל ביניהם ממוצע בין שניהם,
והאדם הוא בחלל שם משכנו ושם ישיבתו.
והנה שלש מכות הראשונות דם צפרדע כינים הם בתחתונים, שזהו שנהפך היאור לדם והיאור היה משריץ צפרדעים והארץ כנים.
ומכת ערוב דבר שחין לא היתה בתחתונים כלל אם בשוכנים בחלל העולם, כמו הערוב מן החיות רעות שוכנים בחלל העולם, לא כמו הצפרדעים וכנים שהם במים ובעפר, אבל הערוב שהם חיות רעות ודבר בבהמות ושחין לאדם ולבהמות הכל בבעלי חיים שהם בחלל העולם, ולא כן הראשונים אין דירתם בחלל, שאין הצפרדעים דירתם רק במים ואין דירת
הכנים דק בעפר לא בחלל העולם, שאין נקרא שרץ השורץ על הארץ דירתו בחלל העולם כי אם הבהמה והאדם שאינם שרץ הארץ. ואפילו אם היו הכנים נקראים שהם בחלל העולם מה שאין הדבר כך כלל וכלל, לא שייך שיהיה
נקראת מכת כנים בחלל העולם, שהרי המכה היתה לעפר כדכתיב נטה את מטך והך את עפר הארץ וגו'.
ושלש אחרונות הם בשמים, כי הברד מן השמים כדכתיב בקרא, והארבה הוא עוף יעופף ברקיע השמים והחושך שלא ישמש למצרים מאורות השמים הרי זה שלשה מכות אחרונות בשמים, ואחר כך מכת בכורות היא על הכל שהרי היא לנשמת האדם העליונה שהנשמה יש לה מעלה יותר מן השמים. לפיכך יש סדר מיוחד למכת דם צפרדע כנים, וסדר מיוחד למכת ערוב דבר שכין, וסדר מיוהד למכת ברד ארבה חושך בכורות. (מהר"ל,גבורות ה',פנ"ז)
ג.קשר סיבתי בין המכות:
...והאופן השני מהסדר הטבעי שבא בהן הוא:
שהנה קדמה מכת הדם והיתה ראשונה לכל המכות
לפי שהיא סבבה מכת הצפרדעים כי מעפוש מי היאור מנבלות הדגה ובאשתם שרץ היאור צפרדעים לרוב והם לברוח משם יצאו אל היבשה ונכנסו בבתים נמצרים.
ובסבת עפוש -הדם ועפוש הצפרדעים שמתו בארץ ויצברו אותם חמרים חמרים נתעפש העפר והיה לכנים.
ובהיות העפוש כללי בכל עפר הארץ נתעפשה הארץ עצמה והוציאה מיני שקצים ורמשים ותולעים וחיות רעות הנקראים ערוב.
ובסבת כל העפושים ההמה נפסל עשב השדה וצמח האדמה ונתחדש הדבר במקנה בבקר ובצאן ובסוסים ובגמלים כי נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים צפרדעים, וכנים וגם הערוב שבלי ספק בני אדם המיתו הרבה מהם היו מסבבים הדבר בייחוד בבעלי חיים הבייתיים הסמוכים למקומות העפוש כמו שנבלות האדם מסבבותת הדבר בבני אדם אבל גם באותו העפוש חלו האנשים משחין פורח אבעבועות כי אם היות שעפוש נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים לא הספיק להביא דבר ומגפה באדם הנה סבבו השחין הרע שהוא חוזר ופורח אחריי שיבאש והוא כמו השחין הכולל שהתחיל בזמנו קוראים אותו חולי אבעבועות אשר הוא הפסד כללי בליחות מבלי הפסד הרוחות לכן סבב השחין ולא הדבר. ומהם היתה הסבה שלא יתחדש הדבר אז בבני אדם כדי שפרעה יוכל לסבול המכות כולן עד העשירית האחרונה שהיא מכת הדבר בבכורות. וכבר ביאר לו יתברך זה באמרו מיד אחרי מכת השחין "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי" וגומר רוצה לומר שעתה כמו ששלח בו השחין היה שולח בו הדבר אלא שלא רצה לעשות זה כדי שיוכל פרעה להמתין ולקבל כל המכות .
והנה בסבת האידים והעשנים העולים מעפוש הארץ לעליוני האויר נתהוה הברד ולזה היה בו מטר מפני האדים המעופשים ואש מתלקחת מפני עשנים הנבאשים. והקולות היו מפני הסתבכות העשנים היבשים בתוך האידים הלחים והתנועעם לצאת מהם ולעלות בקלותם למעלה בטבעם שזה הוא סבת הרעמים והלפידים בתוך המטר והברד כפי מה שהתבאר בחכמה הטבעית וגם בסבת רדת הברד והאבנים עושים הברקים המלהיבים . ואחרי המטר והברד הרב נושבות הרוחות הזכות אשר בהם ישוט המים ויזדכך האויר מעכירותו וכן היה במבול כמו שכתוב ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים .
והרוחות האלה השוות והזכות באות ממזרח ולזה בא אחרי הברד מכת הארבה בכח הרוח ההוא והוסר גם כן בכח הרוח ההפכי שהוא רוח ים שנשא את הארבה ממצרים והלאה לצד מזרחי דרומי דרך נשיבתו שהוא פאת ים סוף כי אז תשש רוח הקדים ונחלש חוזקו מפני תוספת חום המתח ההוא על מקום מקורו. ויתכן שהרוח ים התחיל לנשב בערב בכל הלילה וכבוא הבקר והגיעו לים סוף נחלש אם מפני חום ים סוף ואם מפני רות מזרחי שנשב בבקר ובבוא שתי הרוחות יחד זה כנגד זה לא יכול הארבה ללכת אנה אנה . וכאשר רוח קדים לא יכול להוליך הארבה להלאה ורוח ים היה חזק תקעו בים סוף באשר הוא שם.
ומפני שרוח ים הוא לח מאד ללחות מקורו גס למערביותו כי הרוח המערבי לח במצרים מכל הרוחות לכן בהיות חזק מאד העלה אידים עבים על כל גבול מצרים ולא נהפכו למטר כי טבע מחוז מצרים וחומו מונע העננים מהמטר ונשארו עליו בעובי גדול ומכופל והיה חשך במצרים שלשה ימים רצופים ולא עברו משם להלאה לפי שאותו רוח ים החזק לא עבר מים סוף לסבות שאמרנו הרי לך גם כן איך נחלש החשך במצרים שלשה ימים עם אפלה עבה שנעשה בסבת רבוי העננים הימיים המחשיכים את האויר שהביא רוח הים שנשא את הארבה.
ואמנם מכת בכורות הנה היה המכין אליה החשך כי האויר העכור העב הוא הסבה היותר חזקה בדבר כמו שכתבו הרופאים . הנה התבאר גם בזה האופן הנ"ל שבאו המכות בסדר טבעי כפי הסבות והמסובבים האלה: (אברבאנל,פרשת וארא)
7.מטרת המכות- ידיעת ה' : 10 ידיעות כנגד 10 המכות: (ע"פ עיונים חדשים בספר שמות לנחמה ליבוביץ)
לפני מופת התנין:
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וָ-ה בִּנְטתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם (שם,ז,ה)
דם:
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וָ-ה בִּנְטתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם (שם,ז,ה)
דם:
כּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה בְּזאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-ה-וֹ-ָה הִנֵּה אָנכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי עַל-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם (שם,ז,יז)
צפרדע:
וַיּאמֶר לְמָחָר וַיּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי-אֵין כַּי-ה-וֹ-ָה אֱ-לֹ-הֵ-י-נ-וּ (שם,ח,ו)
ערוב:
וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם עָרב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (שם,ח,יח)
ברד:
כִּי בַּפַּעַם הַזּאת אֲנִי שׁלֵחַ אֶת-כָּל-מַגֵּפתַי אֶל-לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמנִי בְּכָל-הָאָרֶץ (שם,ט,יד)
וַיּאמֶר אֵלָיו משֶׁה כְּצֵאתִי אֶת-הָעִיר אֶפְרשׂ אֶת-כַּפַּי אֶל-יְ-ה-וֹ-ָה הַקּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה-עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַ-י-ה-וֹ-ָה הָאָרֶץ (שם,ט,כט)
ארבה:
וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וֹ-ָה (שם,י,ב)
מכת בכורות:
וּלְכל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד-בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַ-פְ-לֶ-ה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל (שם,יא,ז)
אחרי יציאת מצרים:
וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעה וּבְכָל- חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וֹ-ָה וַיַּעֲשׂוּ-כֵן (שם,יד,ד)
לפני קריעת ים סוף:
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו (שם,יד,יח)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה