שמיני: טעמים ומאכלים

                                                              

הקדמה: הטעם הכללי  לעם ישראל במאכלות מותרים ואסורים 

אמר רבי תנחום בר חנילאי: 
משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים. אחד יש בו כדי לחיים, ואחד אין בו כדי לחיים. 
זה שיש בו כדי לחיים, אמר להם: דבר פלוני יאכל דבר פלוני לא יאכל. 
וזה שאין בו כדי לחיים, אמר להן: כל מה דבעי, הבו ליה. 
כך, אומות העולם שאינם לחיי העולם הבא. 

כירק עשב נתתי לכם את כל - אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא, זאת הבהמה אשר תאכלו.

(ילקוט שמעוני תקלה)

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה: וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים ... (ויקרא ט,ג-ד)

חלק א: טעמי קרבנות מותרים ומאכלות אסורים

1.מדוע נצטוו ישראל דווקא על קרבנות אלו ודווקא בסדר זה?

תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן מַה נַּגָּרִין הֵם יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם יוֹדְעִין לְרַצּוֹת אֶת בּוֹרְאָם.
אָמַר רַבִּי יוּדָן כְּאִילֵן כּוּתָאי, אִילֵין כּוּתָאי חַכִּימִין לִמְחַסְּדָה, חַד מִנְּהוֹן הֲוֵי אָזֵיל לְגַבֵּי אִתְּתָא אֲמַר לָהּ אִית לָךְ חַד בָּצָל תִּתְּנוּן לִי, מִן דְּיַהֲבָא לֵיהּ אֲמַר לָהּ אִית בָּצָל בְּלָא פִּיתָּא, מִן דְּיַהֲבָא לֵיהּ אֲמַר לָהּ אִית מֵיכַל בְּלָא מִשְׁתֵּי, מִתּוֹךְ כָּךְ אָכֵיל וְשָׁתֵי.(ויקרא רבא,ה,ט)

צ"ל למה היו הקרבנות בסדר זה.גם יש לומר שאמרו רז"ל שעיר לכפר על מכירת יוסף דכתיב וישחטו שעיר עיזים ויטבלו הכתנת בדם ועגל לעולה לכפר על חטא העגל אך שור ואיל לשלמים לא נודע לנו למאי איצטריכו ונ"ל שאמרו רז"ל ישראל יודעים לרצות את בוראם כאילן כותאי ששואל תחילה חד בצל ואח"כ אומר וכי אית בצל נאכל בלא פיתא ואחר שיתנו הלחם אומר היש מאכל בלא שתיה ויביאו לו לשתות,כן ישראל מבקשים על הקל קל תחילה...
ולכן תחילה מביאין שעיר עיזים על מכירת יוסף שעון זה הוא קל לגבי עון העגל, חדא שלא היו בו שבט ראובן ובנימין ומנשה ואפרים ועוד עוון של אבותם היה ולא שלהם ואח"כ מביאים עגל לבקש על עוון שלהם וגם היה בכולם לבד משבט לוי
ואחרי זה יביאו שור ואיל לשלמים, שור כנגד תועלת הנעשית מעוון מכירת יוסף כי אלקים חשבה לטובה להחיות עם רב ויוסף הוא שור לכך מביאים שור לשלמים בעבור תועלת הנז' ומביאים איל לשלמים כנגד תועלת שיצאה מעוון העגל דבזה הורו תשובה לרבים ואיל רומז לתשובה כמו שאמרו רז"ל על השופר שמצוותו בשל איל שהוא מורה על התשובה שפרו מעשיכם...ולכן באו הקרבנות בסדר זה והשלמים היא הוראה על תועלת וטובה...שהיא שלום על ישראל ( בן איש חי דרושים, פרשת שמיני)

2.סימני הטהרה:

כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ:(ויקרא יא,ג)

כל מפרסת פרסה- כל בהמה שיש בקצות גפיה פרסות.
ושוסעת שסע פרסות-משמע שפרסתה שסועה לשניים.
מעלת גרה- מלשון גרר,בבעלי החיים מעלי הגרה המזון נגרר מן הקיבה העליונה ונלעס מחדש.
(ויקרא,עולם התנ"ך,עמ',69-70)

3.מדוע דווקא סימנים אלו הם המייצגים את בעלי החיים הכשרים לאכילה?

השמיעם עשרת הדברות, שהם גופי תורה ועיקר המצוות, וחתם בדיבור 'לא תחמד', שכולם תלויים בו, לרמוז כי כל המקיים מצוה זו כאילו קיים כל התורה כולה (מדרש, תורה שלמה שמות, אות ת"ה)

ועוד אפשר לומר כי קבעתו תורה עשירי, כלומר אחרון, מפני שהוא שקול כנגד כל הדברות, שכל מי שלא נזהר מן החמדה לסוף הוא נכשל ועובר על כולם. (כד הקמח לרבנו בחיי, ערך חמדה)

כי ענין סימני טהרה שני סימנים מעלה גרה ומפרסת פרסה והענין כמ"ש הקדמונים כי בעוף אמרו כל העוף הדורס טמא והענין כי מאכילת הדבר כפי מזג המאכל כן יהיה טבע האוכל כי אבר מחזיק אבר וזה סוד נפש הבהמית שבאדם כו' וכל העבירות וחטאים הכל מחמדה כמ"ש כי לא תחמוד כולל כל הדברות וכל התורה כמו שהאריכו בזה ועי' בדבריהם וכל העוף הטורף טרף הוא סימן שאין בו מדת ההסתפקות וכמ"ש מכות כ"ד בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה חבקוק ב' והוא ההסתפקות וכן הוא בבהמה סימן מעלה גרה שמסתפק במאכל שבקרבו וכן מפרסת פרסה הוא סימן שאינו דורס וטורף טרף אלא גדל על אבוסו (אבן שלמה לגר"א, פרק ג' )

4.משמעות כל סימני הטהרה:

האכילה היא מצורכי החיים. אף על פי שיש בה גם ערך אידיאלי, שהרי נצטוה כבר אדם הראשון "מכל עץ הגן אכול תאכל", עם כל זה יש בה מידה של פראיות ושל אלימות. אנחנו משתלטים על חיים של אחרים לשם קיומנו. התורה מנחה אותנו כיצד להקהות במידת מה את השפלות שבמעשה האכילה, על ידי הלכות כשרות בעלי החיים שבפרשתנו. הפרסה היא הכלי שבו החי מבעט ורומס. כשהיא סדוקה היא מורה על שבירה של האלימות. העלאת הגרה מורה על כך שיש להמתין זמן מסוים בטרם נבלע אל קרבנו את המזון. הסבלנות גוברת על הפראיות. סימני כשרות הדגים אף הם מורים על כך שחייבים להתגונן מפני החוץ, מה שמבוטא בשריוןן הקשקשים של הדג. יחד עם זאת אסור שמרוב התגוננות, יקפאו החיים על שמריהם. יש להוסיף את התנועה, על ידי הסנפירים.

כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אף על פי שלא כל יצור שיש לו סנפיר יש לו קשקשת. אם כן מה ראתה התורה לפרט שני סימני טהרה בדגים, הלא די בידיעה שיש לדג קשקשת כדי שנדע שהוא טהור? על כך עונה התלמוד שהדבר נעשה משום "יגדיל תורה ויאדיר". כוונת התלמוד היא שאין הסנפיר משמש בתור סימן זיהוי בלבד לדג הכשר, כי אז ניתן היה לוותר על כתיבתו בתורה, אלא באמת הוא מהווה חלק מהסיבה לכשרותו. אכן, הסנפיר משמש לתנועה, ללמדל שכל מה שעומד במצב אחד תמיד, "קופא על שמריו", טמא הוא. אבל צריך גם קשקשת, הגנה מפני החוץ. ללמדך שתוך כדי ההתקדמות בחיים, יש גם להישמר מתכנים מזיקים ולדעת לסנן אותם. (ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

חלק ב: צביעות ושקר בעולם החי

פתיחה: מדוע דווקא החזיר הפך לסמל של בעלי החיים הטמאים?
 

1.יוצאי הדופן:
אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת  גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם:וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם: (שם,שם,ד-ו)

לא הוצרכו לפרט את אלו אלא מפני שיש להם סימני טהרה,"את הגמל..."אע"פ שמעלה גרה הוא הואיל ואינו מפריס- טמא הוא (מדרש לקח טוב).

2.ייחודו של החזיר: סימן הטהרה החסר-פנימי
וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי:(בראשית כ"ו,לד)
עשו היה נמשל לחזיר... החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו, לומר: ראו שאני טהור... כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן. כשהיה בן ארבעים, אמר: "אבא בן ארבעים שנה נשא אישה, אף אני כן (רש"י,שם)

3.צביעות ברשימת העופות הטמאים:

אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ (ויקרא י"א,ט"ו)
ת"ר עורב- זה עורב אוכמי, כל עורב-להביא עורב העמקי (שכולו לבן) ,למינו- להביא עורב הבא בראשי יונים
(חולין סג,ע"א).
בראשי יונים-ר"ל שראשו דומה ליונה (תורה תמימה ,שם)

וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף: (ויקרא י"א, יט)
החסידה. זו דיה לבנה . ולמה נקרא שמה חסידה, שעושה חסידות עם חברותיה במזונות(רש"י ,שם)

4.עצתו של ינאי:
אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס. (סוטה כב,ב)

5.לפעמים הצדיקות פנימית והחוץ לכאורה טמא- צריך לדעת לזהות:

כֹּל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּמָּיִם--שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם (ויקרא יא,יב)

וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים -

מה תלמוד לומר? 
שיכול אין לי אלא המעלה סמיני טהרה שלו ליבשה, השירן במים מנא לן? 
תלמוד לומר: במים. (ילקוט שמעוני, סימן תקלז)

סיום: לכל מאכל שנאסר- יש תחליף מקביל כשר

אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה. (הרי כל מה שאסר לנו הקב"ה - התיר לנו משהו דוגמתו)
אסר לן דמא שרא לן כבדא (אסר דם - התיר כבד)
נדה - דם טוהר (אסר נדה - התיר דם טוהר)
חלב בהמה - חלב חיה (אסר חֵלֶב של בהמה התיר חֵלֶב של חיה)
חזיר - מוחא דשיבוטא (אסר חזיר - התיר מוח של דג שיבוט שיש לו טעם של חזיר)
גירותא - לישנא דכוורא (אסר עוף ששמו גירותא התיר לשון של דג שיש לו אותו טעם)
אשת איש - גרושה בחיי בעלה (אסר אשת איש - התיר אשה גרושה בחיי בעלה).
אשת אח - יבמה (אסר אשת אח - התיר יבמה)
כותית - יפת תאר (אסר נכרית - התיר יפת תואר).
בעינן למיכל בשרא בחלבא (רוצה לאכול בשר בחלב)!!

אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו לה כחלי (אמר רבי נחמן לטבחים צלו לה "כחל" ו"כחל" הוא עטין של פרה שהוא בשר ויש בו גם חלב. ומותר באכילה צלוי ומשופד על שיפוד כיון שהחלב עדין לא נחלב)
(חולין קט,ע"ב,מבואר ע"פ תשובה של הרב שמואל אליהו שליט"א)

שבעה מי יודע - סוד המספר שבע

שבעה מי יודע?
שבעה אני יודע
שבעה ימי שבתא (הגדה של פסח)

פתיחה: מדוע דווקא המספר 7 הוא המספר הדומיננטי ביותר ביהדות?
כָּל הַשְּׁבִיעִין חֲבִיבִין לְעוֹלָם, 
לְמַעְלָן הַשְּׁבִיעִי חָבִיב, שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְרָקִיעַ וּשְׁחָקִים, זְבוּל וּמָעוֹן וַעֲרָבוֹת, וּכְתִיב (תהלים סח, ה): סֹלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָ-הּ שְׁמוֹ. 
בָּאֲרָצוֹת, שְׁבִיעִית חֲבִיבָה: אֶרֶץ, אֲדָמָה, אַרְקָא, גַּיְא, צִיָה, נְשִׁיָּה, תֵּבֵל. וּכְתִיב (תהלים ט, ט): וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים. 
בַּדּוֹרוֹת שְׁבִיעִי חָבִיב: אָדָם, שֵׁת, אֱנוֹשׁ, קֵינָן, מַהַלַּלְאֵל, יֶרֶד, חֲנוֹךְ. וּכְתִיב (בראשית ה, כד): וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים.
בָּאָבוֹת שְׁבִיעִי חָבִיב: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵוִי, קְהָת, עַמְרָם, משֶׁה. וּכְתִיב (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים. 
בְּבָנִים הַשְּׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ב, טו): דָּוִיד [הוא] הַשְּׁבִעִי. 
בַּמְּלָכִים הַשְּׁבִיעִי חָבִיב: שָׁאוּל, אִישׁ בּשֶׁת, דָּוִד, שְׁלֹמֹה, רְחַבְעָם, אֲבִיָה, אָסָא. וּכְתִיב (דברי הימים ב יד, י): וַיִּקְרָא אָסָא אֶל ה'. 
בַּשָּׁנִים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, יא): וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ. 
בַּשְּׁמִטִּין שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, י): וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. 
בַּיָּמִים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, ג): וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. 
בֶּחֳדָשִׁים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, כד): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.

(ויקרא רבא, כט,יא)

הקדמה:  המספר 7 באדם הראשון שפתח בחטא ובדוד שפתח בתיקון העולם:

ויש הפרש בין האדם ובין המלאך, כי המלאכים קיימים הם לכל הפחות כל ימי עולם, מה שאין באדם שאינו מקויים כל ימי מעמד וקיום העולם, אבל הוא מקויים זמן מה מן העולם הוא חלק שביעית מימי העולם. כי העולם הוא שבעת אלפים כדתניא בפרק חלק (סנהדרין צ"ז, א') כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה. רצה לומר כמו שהשמיטה אין בה זריעה וצמיחה ותולדה בשנה השביעית כך אלף השביעי חרוב מאין תולדה. והאדם ראוי לו אלף שנים שהוא שביעית העולם, וראיה לזה כי אדם הראשון היו חייו תתק"ל שנים שהוא אלף שנים חסר שבעים. והיה ראוי שיהיו חייו אלף שנים שכך א"ל השם ביום אכלך ממנו מות תמות ולא מצינו שמת, אלא כי ביום אכלך מות תמות רצה לומר יום מיומו של הקב"ה שהוא אלף שנים כדכתיב כי אלף שנים וגו'. ומה שלא היה חי אלף שנים אמרו במדרש (ילקו"ש בראשית ר' מ"א) זה ספר תולדות אדם העביר לפניו כל הדורות והראהו דוד חייו חקוקין לו שלש שעות אמר לפניו רבש"ע לא יהיה תקנה לזה אמר כך עלה במחשבה לפני א"ל כמה ימי שני חיי א"ל אלף שנים א"ל יש מתנה ברקיע א"ל הן א"ל שבעים שנה משנותי יהיו למזל זה מה עשה אדם הביא גויל וכתב עליו שטר מתנה וחתם עליו הקב"ה ומטטרון ואדם וזה שאמר דוד הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי ע"כ:

(דרשת שבת הגדול למהר"ל)

חלק א- משמעויות המספר  שבע: ברכה,קדושה וטהרה

הקדמה: המקור למשמעות השבע- בפסוק הראשון בו מוזכר המספר:

וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב,ג)
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּֽקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ (שם, ז,ב)

1.קדושה וטהרהטהר: זך,צח,נקי  קדוש: נעלה, נשגב, כליל השלמות (אבן שושן)

א.טהרה מביאה לידי קדושה :
מר רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים (ע"ז,כ,ע"א)
טהרה מביאה לידי קדושה - ע"פ הפסוק שנאמר על כפרת המזבח ביום הכיפורים (ויקרא טז,יט):
 "וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
 כלומר, לאחר שהכהן מטהר את המזבח, המזבח נעשה קדוש. (ע"פ אראל סג"ל) 

ב. 7 ימי טומאת יולדת כנגד 7 ימי אבלות:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא (ויקרא, יב,ב)

וטמאה שבעת ימים. וכן ז' ימי אבילות כל עומת שבא כן ילך(קהלת ה,טו): (בעל הטורים,שם)

ולכאורה מה ענין זה לזה ואפשר לומר ע"פ מה שכתב רבנו בחיי ז"ל,שאילו לא חטאו אדם וחוה לא היה ענין פריה ורביה ע"י דם טמא וטיפה סרוחה ,רק בדמיון ומחשבות זכר ונקבה ... לכך אשה מביאה קרבן הכל בשביל חטא אדם וחווה עכ"ל.הרי שטומאת לידה באה מחטא אדם וחווה שחטא זה גרם למיתה  על כן נרמז טומאת יולדת ואבילות בסגנון אחד ומשום דטומאת נדה בא ע"י חטא אדם וחווה כדאיתא בעירובין וכן טומאת לידה כנ"ל על כן מדמה הכתוב זה לזה כימי נדת דותא תטמא (רזא דמאיר לר' מאיר ב"ר יעקב יצחק הורוויץ, אות כ)

כעוצמת החיים שיוצאת ממנה- כך טומאתה:

וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ...(ויקרא יב,ה)

והכל לפי מידת סילוק החיים ממנה בלידה וכיוון שהנקבה עצמה היא פוטנציאל חיים הרי שבלידת נקבה הסתלקה ממנה מנה כפולה של חיים ולכן טומאתה כפולה מצוטמאה בלידה של בן זכר (אור יואל,פרשת תזריע)

2.ברכה- בכמות ובאיכות:

א:סמל כמותי: שבע במשמעות של ריבוי
וַיֹּאמֶר לוֹ יְ-הֹ-וָ-ה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְ-הֹ-וָ-ה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ...כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה (בראשית ד,טו-כד)
כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם, וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה"(משלי כד,טז)

ב:סמל איכותי: שבע מלשון שובע 

ב1:רמז לדבר:
רבי יהודה אומר, כנור של מקדש של  שבעת נימין היה. שנאמר "שובע שמחות את פניך". אל תיקרי שובע אלא שבע. (ערכין יג,ע"ב)

ב2: שבע שנות שובע ורעב:
הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {ל} וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַֽחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָֽרָעָב אֶת הָאָֽרֶץ: {לא} וְלֹֽא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָֽרָעָב הַהוּא אַֽחֲרֵי כֵן כִּֽי כָבֵד הוּא מְאֹֽד:: (בראשית מא,כט-ל)

ב3: שובע- מעט המחזיק מרובה:וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם (ויקרא כו,ה)

ואכלתם לחמכם לשבע. אוכל קמעא,   והוא מתברך במעיו (שם ז.):(רש"י,שם) 

3.שבועה  נגזרת משבע :

א:שבועת אברהם ואבימלך בבאר שבע:

וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא-לֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ: ...
וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן: ...
עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם:
וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים:

וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְ-הֹ-וָ-ה אֵל עוֹלָם (בראשית כא,כג-לג)

ב. חג הַשְבוּעוֹת-

על שם שתי השבועות הקשורות בתאריך זה:

א.השבועה שנשבע עם ישראל בעת קבלת התורה למרגלות הר סיני כשהכריז נעשה ונשמע

ב.השבועה שנשבע הקב"ה במעמד זה שלא יחליף את עם סגולה בו בחר ולא ימירנו בעם אחר

(שערי תשובה)

ג: שבועה ומעגל:
מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים... התפלל, ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה, ועמד בתוכה, ואמר לפניו: רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך". באגדה אחרת על אותו חוני המעגל (תענית כא ע"א)

שורה תחתונה: שבע במשמעות שלמות
המילה "שבועה" נגזרת מהספרה 'שבע' המסמלת ביהדות מעגל שלם (כגון מעגל השבוע), כשראשיתו של המעגל היא השבועה וסופו והשלמתו היא קיום ואימות השבועה.(אליבא דויקיפדיה)

חלק ב: 7 במימד השבת ומועדי השנה 

1.המספר 7 בשבת:

א.שבעא ימי שבתא
ב.תפילה מעין שבע
ג.שבעה עולים לתורה
ד.מאכלים בסימן 7:

קשר השבת והמספר 7 מתגלה, לפי הגאון מוילנא, בדברים המיוחדים לשבת שערכם

המספרי בגימטריא קטנה שבה רק היחידות נחשבות הוא 7. (המיסתורין שבלשון הקודש)

נר         =    250    2+5     =  7

יין        =     70     7+0     =  7

חלה     =     43      4+3    =  7

דג        =      7                   =  7

בשר    =      502    5+2    =  7

2.שבע והמועדות: מדוע מוזכרת השבת בתחילת פרשת המועדות?
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: (ויקרא כג ג)

התחיל לומר (- בפסוק ב) "מוֹעֲדֵי ה'", שההוראה כי רצונו לכתוב המועדות. ומה זה שכתב פה (- בפסוק ג) "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" - מה עניין שבת לפה?
ויש לומר, כי גם מאמר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" מדבר רק מן המועדות. כי המועדים בכלל - המה ששת ימים:
בחג הפסח שני ימים - "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ... בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ";
שבועות - יום אחד;
סוכות - שני ימים - "בַּיֹוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ... בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ";
ראש השנה - יום אחד - "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ".
אם כן, המה ששה ימים. ויש עוד יום אחד - יום הכיפורים, אבל אין דינו כאלו ששת הימים, כי בכל אלה מותר לעשות מלאכת אוכל נפש, לבשל ולאפות, ויום הכיפורים דינו כשבת, שגם זה אסור.
וזהו שאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים" - אשר הם המועדים - "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" - זה יום הכיפורים -- "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ" - אפילו מלאכת אוכל נפש
('דברי אליהו' לפרשת אמור עמ' כט)

3.שבע ופסח: 
א.שבעת ימי הפסח:
שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי: (שמות יב,טו)

ג.שבעה ימי שבתא- שבזכות ששמרו את השבת נגאלו ממצרים:
פירוש "ישמח משה", כשהיו אבותינו במצרים וראה משה כובד השעבוד שהכבידו עליהם, בקש מפרעה שיתן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו ונתנו לו ובחר ביום השביעי, וכאשר נצטוו על יום השבת שמח משה שבחר בו, וזהו 'ישמח משה במתנת חלקו'. ( טור אורח חיים רפא)

נִרְפִּים אַתֶּם, לְשׁוֹן טִנּוּף הוּא, יִשְׁתַּחֲקוּ עַצְמוֹתָיו, קְדוֹשִׁים הֵם. עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר וגו' תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ בְיָדָם מְגִלּוֹת שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעְשְׁעִין בָּהֶם מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֲלָן, לְפִי שֶׁהָיוּ נָחִין בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶן פַּרְעֹה, תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ וגו', אַל יְהוּ מִשְׁתַּעַשְׁעִין וְאַל יְהוּ נְפִישִׁין בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.  (שמות רבא,ה,יח)

ג.יריית הפתיחה לספירת העומר:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (ויקרא כג,טו)

4.יסוד המספר 7 בספירת העומר:

א.מדוע ספירת העומר נמשכת שבע שבועות דווקא ולא הסתפקה התורה  7 ימים?
טעם כמותי:

...ואמרו ז''ל (זוהר ח''ג צד.) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה, והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם...(אור החיים,שם)

טעם איכותי:

טעם לז' שבועות דווקא ולא ז' ימים שמספר ז' ימים הנאמר בטמאים שמספר מצאנו בשבעה דברים ואלו הן א׳ נדה, ב׳ זבים, ג׳ יולדת , ד׳ מת , ה׳ נגעי הגוף ו נגעי בגדים ז' נגעי בתים . בכולן תלויה טהרתן אחרי מלאת להן שבעה ימים ומשבעהה טומאות אלו לא היו נזהרים במצרים או הם או הרומז אליהם מע״ז שבידם ומתקרובתן שאכלו מזבחי מתים ולעומתן הוצרכוו לספיר ז׳׳פ שבעה לטהר מידי ז' טומאות אלו להיות ראויין לקבלת התורה (ילקוט יצחק,מצוה שז, אות ז)

ב.מה טעם קוראים אחרי ספירת העומר את "למנצח בנגינות"?

ול פ י דעתי לכך תקנו קריאת מזמור אלהים יחנני ויברכנו מלבד שיש בו מ"ט תיבות כנגד מ"ט ימי הספירה והם ז פסוקים מפסוק א -להים יחננו וכו' מ פס' כנ ג ד ז' שבועות ותמצא שיש בפסוק ראשון ז תיבות ו בכתב אחרון ז ' תיבות ל רמוז שמצוה לממני שבועות (כסף משנה לר' יאשיהו פינטו,פרשת אמור)

ג.מדוע נוהגים לומר אנא בכח אחרי ספירת העומר?

לפי שבאנא בכח יש שבעה פסוקים כנגד שבעה השבועות של ספירת העומר

(ע"פ ספר הזיכרון להרב יצחק נסין להרב יצחקה וניסי כרך א' עמוד קנ"ב כרך ראשון עמ' קנד הערה 7)

חלק ג- המספר 7 אצל אומות העולם:

1.לא כולם השתמשו בשבוע בן 7 ימים:

*המצרים הקדמונים הגדירו שבוע בן 10 ימים.
*הליטאים החזיקו בשבוע בן 9 ימים לפני שאימצו את הנצרות.
*הצרפתים בזמן המהפכה אימצו אף הם שבוע בן 10 ימים. בין השנים 1793 ועד 1806 השנה חולקה ל12 חודשים וכל חודש חולק ל 3 "עשורים" כלומר שבוע בן 10 ימים. צעד זה היה כמובן מאוד לא פופולארי כי כעת היו 9 ימי עבודה על כל יום חופש. בנוסף היום חולק ל-10 שעות, כל שעה הייתה בת 100 דקות וכל דקה הכילה מאה שניות.
*המאיה הגדירו שבוע בן 13 יום או 20 יום (בתלות בלוח בשימוש).
*ברית המועצות השתמשה בשבוע בן 5 ימים בין 1929-30 כאשר אחד מימי השבוע היה חופשי. השבוע הורחב ל6 ימים בשנת 1931 ובשנת 1940 אורך השבוע הסתנכרן עם שאר העולם ל 7 ימים.

(ע"פ  ד"ר מאיר ברק) 

2.יתרו והמספר 7:

א.שבע בנות:
וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן (שמות ב,טז)

ב.שבע שמות:
וישמע יתרו -שבע שמות נקראו לו: יתר, יתרו, חובב, בן רעואל, פוטיאל, קני. 
יתר, שהותיר פרשה אחת בתורה. 
יתרו, שייתר במעשים טובים. 
חובב, שהיה חביב למקום. 
רעואל, שהיה כריע למקום. 
פוטיאל, שנפטר מעבודה זרה. 
קני, שקנא לשמים וקנה לו תורה. (מכילתא יתרו א)


על כן יש לו שבעה שמות לעומת שבע המהויות שבו. ובזה נוכל להבין הטעם שלא היה נמצא זיווג למשה רבינו ע"ה אצל ישראל רק אצל יתרו, דכמו שהיה יתרו כללי, כן היה משה רבינו ע"ה כללי, שהיה שקול נגד כל ישראל, וכן מצינו במשה רבינו ע"ה, שהיה לו שבעה שמות... ובזה מיושב מה שהקשה כ"ק אאמו"ר זצללה"ה על מה שכתוב חותן משה, הלא אין קורבה לגרים, דכקטן שנולד דמי, ולהנ"ל ניחא, דהנה הטעם שגר הוא כקטן משום שסילק עצמו מכל בחינותיו ונטפל ונספח על בית ישראל, מה שאינו כן ביתרו, דהוא לא הלך ממהות שלו רק כמו שהוא במהותו לקח הכל והפכו לקדושה... (שם משמואל,יתרו תרע"א)

ג.בפרשת יתרו יש חיבור בין התורה ל-7 מצוות בני נח:
היה מתאים בהחלט שאנחנו אם נספור את האותיות המרכיבות את עשרת הדברות אנחנו נמצא שם 613 אותיות אבל מה נעשה שזה לא נכון, יש שם 620 אותיות כנראה שלא די ב613 מצוות יש צורך בעוד 7 מצוות. מהם אותם 7 מצוות?, כמובן, שבע המצוות שנצטוו בהם בני נוח (ע"פ הרב אורי שרקי)

3.בלעם והמספר 7:
א.בלעם בונה 7 מזבחות ומקריב 7 פרים ו-7 אלים:

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים:
יש סודות עמוקים לא יבינום כי אם מתי מספר ושביעי בימים ובחדשים ובשנים ושבעה כבשי העולה ושבעה הזאות גם אמר השם לאיוב קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ובתת שלם לשלם אז תתחדש רוח בינה והמשכיל יבין: (אבן עזרא,שם)
 שבעה פרים ושבעה אילים. וכן עשה איוב כי כן מנהג בני נח להקריב ז' ז' כנגד ז' מצות שלהם: (בעל הטורים,שם)

ב.טענתו של בלעם כלפי ה':
וְלָמָּה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת שֶׁבָּנוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים מֵאָדָם וְעַד משֶׁה וְנִתְקַבְּלוּ, אָדָם וְהֶבֶל וְנֹחַ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּמשֶׁה, שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָמָּה קִבַּלְתָּ אֶת אֵלּוּ לֹא בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה שֶׁעָבְדוּ לְפָנֶיךָ קִבַּלְתָּם, לֹא נָאֶה לְךָ שֶׁתְּהֵא נֶעֱבַד מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת וְלֹא מֵאֻמָּה אֶחָת, הֱשִׁיבוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ (משלי יז, א): טוֹב פַּת חֲרֵבָה, טוֹב מִנְחָה בְּלוּלָה בַּשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה, (משלי יז, א): מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב, שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לְהַכְנִיס מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵין יִשְׂרָאֵל. 
(במדבר כג, ב ג) (במדבר רבא, כ,יח)
שורה תחתונה: אומות העולם בסופו של דבר מכירים בעליונות המספר 7
השמעת על אומה החולקת בדבר השבוע המוכר לכולנו, המתחיל ביום ראשון ונשלם ביום השבת? וכיצד הודו בזה אנשי סין ואנשי איי המערב? ... סיבת הדבר בהיות כל האנשים בנים לאדם או לנח וקביעת השבוע נמסרה להם  בקבלה מאביהם הראשון. (הכוזרי א' נ"ז-נ"ח).


סיכום: סודו של השבע

1.מה מהות המספר שבע ביהדות?


המספר שבע מסמל את הקדושה בזמן. יש מעגלים-מעגלים של שביעיות, ספר הזוהר מעיד על כך באומרו שהשביתה ב"שבע" מקיפה את היקום כולו:

אדם פרטי שובת פעם בשבעה ימים,
האומה נחה שבעה שבועות – מיציאת מצרים ועד לקבלת התורה,
הטבע שובת פעם בשבע שנים – בשנת השמיטה,
החברה הכלכלית כמכלול – שובתת פעם בשבע שמיטות (ביובל),
ההיסטוריה – פעם בשבעת אלפים שנים,
ההוויה כולה – כל חמישים אלף שנים (שבע שמיטות עולמיות).

בנוסף, בפירושו על פרשת בהעלותך, רבינו בחיי אומר כי מספר ה"יובלים הגדולים" (של חמישים אלף שנה) הוא שמונה עשר אלף, ושמונה עשר אלף פעמים חמישים אלף שנים הם תשע מאות מיליון שנה.

כלומר, ההיקף הכולל של ההיסטוריה כולה הוא אדיר, אלא שהתורה מצמצמת את הנושא הזה לרמיזות בלבד, מפני שאם ידע האדם שהוא שייך ליחידת זמן של מאות מיליוני שנים – הוא ירגיש אבוד, ולכן מוטב שידע שהוא חי בתור מחזור של שבעת אלפים שנה - שזהו דבר אותו הוא יכול להכיל.

יחד עם זאת, מידי פעם חשוב שהאדם ידע שמה שהוא עושה בתוך יחידת הזמן הקטנה שלו משתלב במהלך רחב הרבה יותר.

(ע"פ הרב שרקי*,נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת בהר-בחוקותי, מכון מאיר, תש"ע
סיכום שיחה)

2.סוד המספר 7 :

...מסמל את התוכן של הדבר ואת משמעותו, ''נשמת'' הדבר היא המימד הנוסף שבו. ולדו ג מא, ספר מורכב משש פאות מששת צדדיו, אך הוא עצמו מהווה מרכיב נוסף- הוא התוכן הרוחני, משמעות, ומטרה, הוא הרוח הזורמת בינות לדפים. הכתוב בו פורץ הרבה מעבר לגבולותיהם של הדפים האגודים בו. בדומה לכך, האדם הינו ישות חומרית בעלת שלשה מימדים וששה צדדים, כמו כל חפץ אחר בעולם, אך נשמתו היא המרכיב הנוסף בו, היא התוכן והמשמעות שלו, והיא אף פורצת את גבולות החומר ויכולה לראות את מרחבי תבל העצומים ולהתבונן ביופי הבריאה הממלא את חלל העולם. לכן המספר שבע מבטא את מימד של הקדושה שבתוך הטבע הנקודה הפנימית שבתוך המימדים הטבעיים. המספר שמונה הוא מבטא את מימד הקדושה שמעל הטבע. (ׁשַבת הָאָרֶץ/עמוס מימון, הלכות שמיטה לתלמיד לימוד הלכה ממקורה וטעמה מדריך למורה , על פי דרשת המהר"ל לשבת הגדול)

בשולי הדברים: הנשמה היתרה של שבת - מכח היותו היום השביעי, שבע במשמעות נשמת המציאות:

דאמר ר' שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקב''ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו שנאמר {שמות לא-יז} שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש (ביצה טז,ע"א)

______________________________________________________________________
*המקור לדברי הרב שרקי:
וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְ-ה-וָ-ה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר י,לו)

 ועל דרך הקבלה ויהי בנסוע הארון, פרשה זו רומזת על כל ימי עולם כי נרשמו בה שבעת אלפים כמו בפסוק ראשון, ודרשו חז"ל (ראש השנה לא.) שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב. והענין הזה רוצה לרמוז אותו במקום המדבר שהוא מקום החורב והשממון, וכיון שהתורה כולה בנויה ומיוסדת על חידוש העולם יש להבין שיש לו סוף, כי כל דבר שיש לו התחלה יש לו סוף בהכרח, וזהו שכתוב (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון, והכתוב הזה יורה כי העולם יש לו סוף, כי כשם שהיה הקב"ה ראשון לנבראים כולם כן עתיד שיהיה אחרון לכולם, ואילו ישאר בעולם שום נברא לא יהיה הוא אחרון, ודוד ע"ה ביאר זה ואמר (תהלים קב, כו) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו:
 ואות אלף הששי רשומה במלת אלפי לרמוז שיתא אלפי, והשביעית נחתמה במלת ישראל ופירוש ישראל בכאן הסרת הכוחות כי הפסק המשכתם באותו זמן הוא האלף השביעי שעליו אמרו וחד חריב, וכן מצינו הכתוב (הושע ט, יב) בשורי מהם, בשי"ן במקום סמ"ך, והוא מלשון הסרה וביטול. ובעבור כי מלת ישראל כוללת דבר והפכו ואפשר שתתפרש על שתי לשונות, אפשר לומר כי כשם שמורה על החורבן כן תורה על הבריאה שלאחר החורבן כי הוא כולל שררת הכוחות, ורמז לך כי אחר חורבן האלף השביעי ואחר ביטול הכוחות והסרתם תחזור השררה ותתחדש בעולם כשהיה, וזהו סוד הכתוב (תהלים כד, ב) ועל נהרות יכוננה, ולא אמר כוננה כמו שאמר יסדה, כי דיבר על החורבן מתחילת המזמור שישוב הכל לסיבה ראשונה, ודיבר גם כן על החידוש:

 ומזה תמצא במזמור שיר ליום השבת שהזכיר שם (שם צב, יג) צדיק כתמר יפרח, רמז להויה של אחר השבת, והוא סוד חתימת פרשת ויכולו במלת לעשות (בראשית ב, ג) לרמוז מעשה אחר השבת, וכבר הזכרתי שם, וזהו יפרח בימיו צדיק, בכל שמיטה ושמיטה, ורב שלום עד בלי ירח (תהלים עב, ז), ביאורו שילך הענין כן עד היובל הגדול שיתבטלו כל כוחות העולם, והשמש והירח בכללם, ויחזור העולם לתהו ובהו:

 ומה שבאה הנו"ן הפוכה כי כשם שמכתב האות בתיקונו כראוי מורה על קיום דבר כך היפוך האות וביטולו מסידורו הראוי מורה על ביטול דבר וחורבנו, ועל כן הנו"ן הפוכה. ואמר הכתוב (איוב ט, ה) המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו, וכתיב (תהלים מו, ג) על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים, ביובל הגדול, שיתמוטטו ההרים והשמים והארץ יחזרו אל יסודם. וכדי לחזק הענין היו הנוני"ן שתים, ומפני שעתידין השמים והארץ שיתחדשו אחר היובל יתכן לומר כי על כן היו שתי נוני"ן. והזכיר לשון ויהי אחר כל נו"ן ונו"ן, להורות על ההויה אחר כל יובל ויובל:
 וזה סוד הנו"ן שחסר נעים זמירות מן המזמור הנקרא תהלה לדוד (שם קמה) לפי שאות נו"ן תורה על נפילה, וביובל הוא עתיד ליפול ויחזור לתהו ובהו. וכדי לבאר שעתיד להתחדש אחר היובל רמז הנו"ן אחר כך שאמר סומך ה' לכל הנופלים, הזכיר זקיפה אחר הנפילה כשם שהזכיר כאן הויה אחר הנוני"ן:
 וכדי להעיר הלבבות על הענין הזה באו בתורתנו הצרופה מצות השמיטה והיובל שהם מן המצוות המקובלות. ויען יהיה הענין קבוע בלבך נטוע בשכלך אוכיח לך מה הסיבה בחורבן העולם ובחידושו בשמיטות, ומה הסיבה גם כן בביטול המציאות ובחידושו ביובלים. ידוע כי שש ספירות פעלו בששת ימי בראשית כל ספירה וספירה ביומה, כגון שתאמר יום ראשון הבינה, ויום שני החסד, ויום שלישי הגבורה, וכן כולן, עד שנכנס יום שביעי והוא היסוד ופעל פעולתו, ומה היתה פעולתו, העונג והמנוחה, כי היתה מנוחה לעצמו ומנוחה לכל הששה, כי בשביתתו שבתו כולן ושביתתו ומנוחתו היא פעולתו, וזהו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי (שמות כ, י), כי עשה שש ספירות והשלים מלאכתו בהם והיתה המנוחה ביום שביעי שהוא יסוד:

 והענין הזה מבואר לדוד המלך במזמור לה' הארץ ומלואה (תהלים כד), כי שם הזכיר חזרת העליונים והתחתונים אל יסודם הראשון והתחיל בהתחתונים וסיים בעליונים, הוא שאמר בסוף על הסתלקות המדות מהמשכתם למטה ועל התעלותם וחזרתם לאין סוף אמר (שם, ז) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, והמשכיל יבין הפסוקים ההם כי איני רשאי להרחיב בהם ביאור. ואם כן יתחייב שיהיה כל המציאות כולו בטל ונעדר ואחר היובל יתחדש המציאות כולו כי יחזרו העשר כבתחילה להתגלות מאין סוף ותחזור ההמשכה בעליונים ובשפלים מימי קדם, וכן מיובל ליובל עד שמונה עשר אלף יובלין, כי כל ספירה וספירה תפעול אלף יובלין, וזהו כנגד עשר ספירות למעלה ועשר ספירות למטה, ומפני שלא תבין שילכו היובלין הללו אל לא תכלית ולאין סוף לכך הזכיר שובה ה' רבבות, להורות שעתיד הקב"ה לישב עולמו שתי רבבות שהם עשרים אלף יובלין, ואמר אלפי ישראל לבאר שמסיר שני אלפים מן הרבבות, וזהו רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (שם סח, יח), אל תקרי שנאן אלא שאינן כלומר שהם אין ולכך אין להזכיר האלפים ועל כן הם שמונה עשר אלף יובלין, וזהו סוד הכתוב (יחזקאל מח, לה) סביב שמונה עשר אלף, וכן בפרק קמא דעבודה זרה (ג ע"ב) איבעית רוכב על כרוב קל וסגי ועובר בשמונה עשר אלף עולמות שלו שמע מינה רכב אלהים רבותים וגו' אל תקרי שנאן אלא שאינן, כן מלת ישראל במקום הזה מלשון הסרה שתסיר שני אלפים משתי רבבות, שמענה ואתה דע לך:

 והנה זה מן הדברים הנמנעים שאין לנו להרהר בהן, והוא שאמרו (חגיגה יא ע"ב) מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. והקב"ה ימחול לנו ויזכנו להמנות עם יראיו וחושבי שמו ויתן לנו מהלכים בין העומדים לפניו. ועוד יש טעם בנו"ן הפוכה, והוא כי מלת בנסע ירמוז למספר יעקב ועל שם שהאדם החקוק בחיות המרכבה מהפך את פניו לפניו ואחוריו לארבע רוחות העולם על כן באו הנוני"ן בהפוך בפרשה זו לפניה ולאחריה:
(רבנו בחיי על במדבר פרק י פסוק לה )

המקור לסוד המספר 7 בדברי המהר"ל:

ור"ל מפני שיש בישראל מעלה זאת שאינם נתונים תחת הטבע שהיא גשמית אבל מדרגתם על הטבע הגשמית, ולכך נתן להם השם יתעלה המילה ביום השמיני. כי שבעה ימים הם ימי הטבע שהיא גשמית שהם נגד שבעת ימי בראשית שברא הקב"ה את הטבע הגשמית, וביום השמיני שהוא על מספר שבעה צוה המילה מה שחסר בטבע הגשמית שהיא הערלה. ולכך ראוי לכהן להיות נכנס לפני ולפנים שמקום זה מקודש ונבדל מן הגשמי שנקרא קודש קדשים בזכות המילה ובזכות התורה שהיא על טבע הגשמית.....

ולכך האדם יש בו כל ששה קצוות, שהרי ראשו הוא לשמים וכאילו דבק ראשו בשמים ורגליו לארץ גופו לארבע רוחות, ובזה נראה כי האדם הוא הכל, כי הבהמה אין ראשה לשמים ולכך אין לומר כאילו ראשה בשמים. וקודם שיחטא האדם היה האדם כולל עולם לגמרי עד שחטא ומעטו השם יתעלה שלא היה לגמרי כל העולם. אבל מכל מקום יש בו כל העולם בצד מה, שהרי יש בו ששה קצוות שהם המעלה והמטה וארבע רוחות. (דרשת שבת הגדול למהר"ל)

http://www.malchuty.org/2009-06-16-14-01-37/769-2012-09-19-06-48-37.html


http://www.arachim.org/FAQSDetail.asp?FaqID=2488


http://www.sefaria.org/Drashot_Maharal,_Drush_L'Shabbat_T'Shuva.5-7?lang=he&with=all&lang2=he

4 שירים- כנגד 4 דורות (ועוד שיר אחד מקדים)

0.האביב בפתח/אהוד בנאי:

האביב בפתח
שוב חשים בריח
לא צריך שבשבת כדי לדעת
שיהיה שמח

הילדה חוזרת
מן הגן קורנת
בידה זר של יסמין פורח
שרה שיר שמח

דודה מלכה מקפיאה את הבמיה
שלא יחסר מחוץ לעונה
איפה נעשה את הסדר?
כמו בשנה שעברה.

האביב בפתח...
שילמנו חשבונות חשמל
טלפון מים ומיסים
זהו ראש חודש ניסן
ואלה הם החיים

1.דור המייסדים- סבא וסבתא רבה:

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם / אמנון ריבק
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

2.דור הסבא והסבתא (המארחים):

אגדת החירות /טליה גלזר

.... והיא שעמדה
וניקתה ושטפה
וצחצחה והכשירה
והגעילה וליבנה
וכוותה את עורה בסודה קאוסטית
והרסה בגדיה עם אקונומיקה
ובישלה וצלתה ואפתה
והכינה שש צלחות סדר
וערכה שולחן לשלושים איש
וכיבסה וגיהצה בגדי חג 

והיא שעמדה והגישה ופינתה את הסעודה
והיא שעמדה ב"שפוך חמתך"
לא הספיקה לשיר "הלל" ו"חד גדיא"
כשהניחה לרגע את הראש
ונרדמה..

3.דור ההורים (העייפים):

עבדים/ברי סחרוף

על נהר אספירין ישבנו 
במקומות המוכרים 
לא שומעים לא רואים 
כאילו אנחנו אוויר 
עוד מעט יגמר הסרט 
בקרוב המציאות 
התמונה מטושטשת 
והצליל לא ברור 

כי כולנו עבדים אפילו 
שיש לנו כזה כאילו 
פותחים פה גדול 
ומחכים לעונג הבא 
כולנו מכורים של מישהו 
שמבקש עכשיו תרגישו 
פותחים פה גדול 
ומחכים למנה הבאה 

חלונות ראווה יפים פה 
זה הכל למכירה 
גם אנחנו תלויים 
עם פתקי החלפה 
אז מה נעשה עם הכעס הזה 
מה יהיה עם הקנאה 
כולם רוצים להיות חופשיים 
אבל ממה אלוהים ממה 

4.דור הילדים (השובבים):
ארבעה אחים/נעמי שמר

ביום בהיר ונהדר
יצאו מתוך ההגדה
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול

וכשארבעת האחים
יצאו לנוע בדרכים
מיד מכל ארבע רוחות
פרחים הגיעו וברכות
מיד מכל ארבע רוחות
פרחים הגיעו וברכות

פגש חכם בחכמה
אהב התם את התמימה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה

וזה שלא ידע לשאול
לקח את היפה מכל
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה

לאן הובילו הדרכים?
היכן ארבעת האחים?
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי.