יום שלישי, 11 ביוני 2013

חוקת: הכעס ושברו

פתיחה:
 ר''ל אמר כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו (פסחים סו,ע"ב)

1.חטאו של משה במי מריבה:
ואתה יודע, שאדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו, כבר אמר עליו השם יתברך:
יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל (במדבר כ', י"ב);
על אשר מריתם את פי למי מריבה (שם, כ"ד);
על אשר לא קדשתם אותי (דברים ל"ב, נ"א).

כל זה! וחטאו, עליו השלום, הוא שנטה לצד אחד הקצוות במעלה אחת שבמעלות המידות, והיא הסבלנות!

כאשר נטה לצד הרגזנות, באומרו: שמעו נא המורים (במדבר כ', י'). דקדק עמו הקדוש ברוך הוא: שיהיה אדם כמוהו מתרגז לעיני עדת ישראל, במקום שאין הרגזנות ראויה?!
וכגון זה באדם שכמותו חילול השם הוא, שכן תנועותיו כולן ודיברותיו, הכל למדים מהם וחומדים בהם האושר בעולם הזה ובעולם הבא. ואיך ייראו בו הרגזנות, והיא ממעשי הרעים כמו שבארנו, ואינה נובעת אלא מתכונה רעה שבנפש.

אבל אמרו בעניין הזה: "מריתם את פי" אינו אלא כמו שאבאר. וזה, שלא היה מדבר עם עמי הארץ, ולא עם מי שאין להם מעלה, אבל עם קהל שהקטנה שבנשיהם הייתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו החכמים. וכל מה שיאמר או יעשה, יבחנוהו. וכאשר ראוהו שהתרגז, אמרו:

"ודאי אין הוא, עליו השלום, מאלה שיש להם פחיתות מידה! ולולא ידע שהאלוהים התאנף בנו על דרישת המים, ושאנחנו הכעסנוהו, יתברך, לא היה מתרגז".

ואנו לא מצאנו לשם יתברך שהתרגז או שכעס בדברו אליו בעניין הזה; אלא אמר: קח את המטה והקהל את העדה, וגומר (במדבר כ', ח'). והנה יצאנו מעניין השער, אבל היתרנו ספק מספקי התורה, שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבות: "איזה חטא חטא?" וערוך מה שאמרנו אנחנו מול מה שנאמר בה. והאמת תעשה דרכה.
(שמונה פרקים לרמב"ם,פרק ד)

2.אל תהי נח לכעוס:


ואל תהי נוח לכעוס כיצד?
מלמד שיהא עניו כהלל הזקן ואל יהי קפדן כשמאי הזקן.


מה היה ענותנותו של הלל הזקן?
אמרו: מעשה בשני בני אדם שעמדו והמרו זה את זה וזה את זה בארבעה מאות זוז. אמרו כל שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז.
הלך אחד מהם, ואותו היום ערב שבת היה עם חשיכה, וקא חייף רישיה. בא וטפח לו על הדלת.
אמר: היכן הלל, היכן הלל?
- נתעטף ויצא לקראתו.
אמר לו:
בני, מה אתה צריך?
אמר לו: הלכה זו אני צריך לשאול.
אמר לו: אמור.
אמר לו: מפני מה עיניהם של תרמודים תרוטות?
אמר לו: מפני שדרין בין חול במדבר ובאות רוחות ומפזרות אותו על עיניהם לפיכך עיניהם תרוטות.
הלך והמתין שעה אחת וחזר וטפח לו על הדלת אמר היכן הלל היכן הלל נתעטף ויצא
אמר לו: בני מה אתה צריך?
אמר לו: הלכה אני צריך לשאול.
אמר לו: אמור.
אמר לו: מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות?
אמר לו: מפני שהם יושבין עם בצעי המים ובכל יום ויום הם הולכים במים לפיכך רגליהם רחבות.
הלך והמתין שעה אחת וחזר וטפח על הדלת אמר היכן הלל היכן הלל. נתעטף ויצא.
אמר לו: מה אתה צריך לשאול?
אמר לו: הלכה אני צריך לשאול.
אמר לו: אמור.
נתעטף וישב לפניו.
אמר לו:
מה אתה צריך?
אמר לו: כך נשיאים משיבים, אל ירבו כמותך בישראל.
אמר לו: חס ושלום! הוי זהיר ברוחך. מה אתה צריך?
אמר לו: מפני מה ראשיהם של בבליים ארוכים.
אמר לו: בני הלכה גדולה שאלת. לפי שאין שם חיות פקחות, כשנולד הולד מגדלות אותם על אברים של עבדים ושל שפחות, לפיכך ראשיהם ארוכות. אבל כאן שיש חיות פקחות, כשנולד הולד מגדלות אותו בעריסה ומשפשפות את ראשו, לפיכך ראשיהם סגלגלין.
אמר לו: איבדת ממני ארבע מאות זוז.
אמר לו: כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז והלל אל יקפיד:(אבות דרבי נתן,טו,ב)

3.הכעס מקרב את הזיקנה:
ואברהם זקן
אמר רבי יהושע בר נחמני:
מפני ארבעה דברים הזקנה קופצת על אדם:
מפני היראה,
ומפני כעס בנים,
ומפני אשה רעה,
ומפני המלחמות.

מפני היראה, מדוד, דכתיב (ד"ה א כא) ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלוהים כי נבעת מפני חרב מלאך ה'. מה כתיב אחריו: (שם כג) ודוד זקן.

מפני כעס בנים, מעלי, דכתיב (שמואל א יב) ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל.

מפני המלחמות, מיהושע, שלאחר שעשה מלחמות עם שלושים ואחד מלכים, מה כתיב בו: (יהושע כג) ויהושע זקן בא בימים.

ומפני אשה רעה, דכתיב: (מלכים א יא) ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו הטו את לבבו אחרי אלוהים אחרים.

אבל אברהם, אשתו מכבדתו וקוראתו אדני, שנאמר: ואדני זקן, ועליה נאמר: אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב) לפיכך כתיב ביה: וה' ברך את אברהם בכל (תנחומא,חיי שרה,אות ב)


סיום:
 שביל הזהב- לא במידת הכעס:
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינוניות, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר... וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי עליו, ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הצבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס, כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים, וזו היא הדרך הטובה. ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין... (רמב"ם,משנה תורה,דעות ב ג)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה