פתיחה: העיקר- הכוונה
מצוות התפילה אינה כשאר המצוות שנאמר: בהן 'מצוות אינן צריכות כוונה'. בשאר המצוות הוא יוצא ידי חובת עשיית המצווה, בעשות אותה אפילו בלא כוונה, כיוון שעושה מעשה המצווה כהוגן. אבל התפילה... צריך לכוון בה, כי עיקרה היא כוונת הלב. ואף על פי שאינה מתבצעת אלא בדיבור ... העיקר היא הכוונה. ופירוש המושג הכוונה: לדבק מחשבתו במה שמוציא בשפתיו".(המבי"ט-ר' משה מטראני זצ"ל, בית אלוקים, שער התפילה, פרק 3)
טעם הדבר ע"פ הפשט:
הטעם שצריכים להתפלל מילה במילה בכוונה כי ע"י זה לא יבוא לידי הרהור בתפילה וגם יבין מה שהוא מתפלל ותפילתו תתקבל ברצון ועוד, בתפילתו מבקש האדם כל צרכיו ע"מ שיתמלאו בקשותיו וצריך לקרוא אותם מילה במילה בישוב הדעת.מעשה באדם שהיה מקפיד להתפלל מילה במילה ובבי"ד של מעלה הראו לו את האותיות שדילג או החסיר בתפילתו(טעמי המנהגים)
טעם הדבר ע"פ הסוד:
הטעם שצריך כוונה בתפילה שאמרו,העומד להתפלל בלי כוונה עליו נאמר "מי ביקש זאת מכם רמוס חצרי",ועל כן תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפלה עניינים גשמיים וגופניים כגון רפואה ופרנסה וכו' וע"י הכוונה רומזים לתיקונים בעולמות העליונים הקדושים וכשאנו מתפללים בכוונה הוא לצורך גבוה (לה') ואז מושפעות עלינו טובות וברכות כי ע"י הכוונה בתפילה ממתקיקים עלינו את הדינים וכל הטוב והשפע באים לנו (זרע קודש)
וקודם שיצא הדבר מפיך – חשוב פירוש ביאורו. (בעל ה'רוקח'-רבי אליעזר בן יהודה מגרמיזא זצ"ל)
סוגי כוונה בתפילה:
ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפילה:
האחת - כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה,
ושנית - שיכוון שהוא עומד בתפילה לפני ה'. (חידוש הגר"ח מבריסק ,הלכות תפילה פ"ד הל"א)
שלוש דרגות בכוונה:
1.הבנת משמעותה הראשונית- "שיכוון בלבו פרוש המילות שמוציא בשפתיו"(או"ח,צח,א)
2.כוונה בדרך של הזדהות
3.כוונות על דרך תורת הסוד והנסתר
(ע"פ הסידור והתפילה/עדין שטיינזלץ,ע"מ 38)
תפילה בלא כוונה-כגוף בלא נשמה (אברבנאל- נחלת אבות,פירוש למסכת אבות, פרק ב', משנה י"ג)
דע לפני מי אתה עומד:
המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה שהוא חוקר כל המחשבות.
וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה: שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.
ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש. (אורח חיים, צח,א)
תוצאות מעשיות לתפילה בכוונה:
אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף (ברכות לד,ע"ב)
תפילה בגימטריא: 'עבודת הלב' וכן 'בכוונת הלב'.(אבודרהם)
וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמר, דְּהִנֵּה הָאָדָם צָרִיך לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת גָּדוֹל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך אַך אִם לִפְעָמִים יֵשׁ עֵת, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת אַל יאמַר אֵינִי מִתְפַּלֵּל כְּלָל מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן כָּרָאוּי וּלְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת, וְהַתְּפִילָּה אֵינָהּ מְקֻבֶּלֶת וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל וכוּ' אָמְרוּ לוֹ וְכוּ' אָמַר לָהֶם אִם שְׁגוּרָה תְּפִילָּתִי בְּפִי יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל וְאִם לָאו יוֹדֵעַ וְכוּ' וְזֶהוּ עַל דֶּרֶך שֶׁאָמַרְנוּ אִם בִּדְבֵקוּת שֶׁאֲזַי הַתְּפִילָּה שְׁגוּרָה וּמְרֻצָּה בְּפִיו, מְקֻבֶּלֶת וְאִם לָאו, חַס וְשָׁלוֹם, לְהֵפֶך אַף עַל פִּי כֵן אַל יאמַר הָאָדָם כֵּן אֶלָּא יִתְפַּלֵּל תָּמִיד וְאִם לא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת כָּרָאוּי יִתְפַּלֵּל בְּכָל כּחוֹ כִּי בְּעֵת שֶׁיִּתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת כָּרָאוּי אֲזַי יַעֲלֶה כָּל הַתְּפִילּוֹת עִם הַתְּפִילָּה הַהִיא שֶׁהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי וְזֶה וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' תָּמִיד בֵּין בִּדְבֵקוּת בֵּין שֶׁלּא בִּדְבֵקוּת בָּעֵת הַהִיא לֵאמר הַיְנוּ בְּעֵת שֶׁאֶזְכֶּה לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁגוּרָה תְּפִילָּתִי בְּפִי וְהַיְנוּ בָּעֵת הַהִיא לֵאמר שֶׁהַדְּבָרִים נֶאֱמָרִים וּמְרֻצִּים בְּפִיו מֵחֲמַת שֶׁמִּתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת אָז יַעֲלֶה כָּל הַתְּפִילּוֹת שֶׁהִתְפַּלֵּל עַד עַתָּה כַּנַּ"ל.(ליקוטי מוהר"ן,חלק א, תורה צ"ט)
נקל לו לאדם לומר עשרה חידושי תורה מאשר להתפלל תפילה אחת בכוונה (ר' יעקב יוסף מפולאנה)
הקושי בכוונת התפילה:
א"ר חייא רובא אנא מן יומי לא כוונית, אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמי ארקבסה אי ריש גלותא. שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא. רבי בון בר חייא אמר אנא מנית דימוסיא. א"ר מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה.
תרגום:
א"ר חייא אני מימיי לא כיוונתי (בתפילה) , אלא פעם אחת רציתי לכוון והרהרתי בלבי ואמרתי מי נכנס לפני המלך קודם: ארקבסה(שם אדם) או ראש הגלות. שמואל אמר אני סופר אפרוחים, רבי בון בר חייא אני סופר אריחים,א"ר מתניה אני מחזיק טובה לראשי שכאשר היה מגיע "מודים" הוא כרע מעצמו (ירושלמי,ברכות,פ"ב,ה"ד)
לפני התפילה אני מתפלל ,שבשעת התפילה אתפלל כראוי (ר' חיים מצאנז)
הכוונה ע"פ האר"י:
בשם האר"י הקדוש אמרו, שהכוונה היא כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וממילא כאשר אשה מתפללת בלא כוונה, הרי שאין לתפילתה כנפיים לעלות, והיא ממתינה עד אשר תתפלל תפילה אחת בכוונה. וכשתזכה להתפלל פעם אחת בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך כל התפילות שאמרה בלא כוונה. והטעם לכך ברור, הרי בעצם זה שבאה להתפלל כבר הביעה את רצונה להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיה, אלא שלא הצליחה לכוון, וכאשר כיוונה, פתחה את השער לכל תפילותיה לעלות. (פניני הלכה,תפילה,א,ח)
כשאדם מתפלל בכוונה הוא מקיים מצווה מן התורה. כי סדר שבחו יתברך ושאלת צרכיו, בהכרתו כי אין מי שיוכל להפיקם כי אם הוא יתברך.(המבי"ט, בית אלוקים, שער התפילה, פרק 15 )
המתפלל היום מפני שהתפלל אתמול-רשע טוב הימנו (ר' מנחם מדל מקוצק)
הכוונה ושגרת התפילה:
ר''א אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים : מאי קבע א''ר יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשוי ורבנן אמרי כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר
(ברכות כ"ט,ע"ב)
כמשוי. והיינו לשון קבע חוק קבוע הוא עלי להתפלל וצריך אני לצאת ידי חובתי: מי שאינו יכול. לכוין לבו לשאול צרכיו: לחדש בה דבר. בבקשתו והיינו לשון קבע כיום כן אתמול כן מחר (רש"י,שם)
מינימום הכוונה בק"ש ובתפילת העמידה:
עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון הלכך אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון לא יצא ידי חובתו וחוזר וקורא ואפילו למאן דאמר מצות אינן צריכות כוונה מודה הכא: (או"ח,סג,ד)
המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין באבות ואם לא כיון באבות אף על פי שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל (או"ח,קא,א)
מי שלא כיון באבות ונזכר באמצע הברכה או בסופה קודם שיחתום ברוך אתה ה' מגן אברהם, יחזור לומר מתחלת הברכה: אלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וכו', בכוונה הראויה. ואין לחוש בזה משום הפסק, כיון שחוזר לצורך כוונה המעכבת את התפלה.
ואם חתם ברוך אתה ה' מגן אברהם, נכון שיהרהר כל הברכה הראשונה בלבו בכוונה, מתחלתה ועד סופה, ואחר כך ימשיך אתה גבור וכו'.
ואם לא נזכר אלא לאחר מכן, רשאי להמשיך בתפלתו. ומכל מקום כל שנזכר באמצע התפלה, ישתדל בכל כוחו לכוין על כל פנים בברכת מודים. ויועיל הדבר לתקן ולהשלים חסרון כוונתו באבות, כי יש פוסקים רבים שסוברים שעיקר הכוונה בתפלה צריכה להיות או באבות או במודים. ואף גם זאת אף על פי שלא כיון באבות לא יתייאש מלכוין בשאר ברכות התפלה בשביל שלא כיון באבות, אלא ישתדל לכוין בשאר ברכות התפלה עד כמה שאפשר. [שאר''י ח''ב עמו' שצט. ילקו''י סי' צח הערה ד', במהדורת תשס''ד תפלה כרך א עמו' שעא].
המתפלל צריך שיכוון את לבו לשמים (ברכות לא, א)
דרכים להשגת כוונה בתפילה:
1.ישוב הדעת לפני ואחרי:
כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו. לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה: (משנה תורה ,ספר אהבה,הלכות תפילה,ד,ט"ז)
2.סילוק ומניעת מסיחי דעת:
כשהוא מתפלל לא יאחוז בידו תפילין ולא ספר מכתבי הקודש ולא קערה מלאה ולא סכין ומעות וככר מפני שלבו עליהם שלא יפלו ויטרד ותתבטל כוונתו. ולולב בזמנו מותר לאחוז בידו כיון שהאחיזה בידו היא מצוה אינו נטרד בשבילו: (אורח חיים,צו,סעיף א)
היה רוכב על החמור אין צריך לירד ולהתפלל אפילו אם יש לו מי שתופס חמורו אלא מתפלל דרך הילוכו וכן אם היה בספינה או על גבי קרון אם יוכל לעמוד עומד ואם לאו יושב במקומו ומתפלל או אם היה הולך ברגליו מתפלל דרך הילוכו אף אם אין פניו כנגד ירושלים אפילו שלא במקום סכנה כי אם יעמוד ויתפלל יקשה בעיניו איחור דרכו ויטרד לבו ולא יוכל לכוין והכל לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו ויישוב דעתו ויש מחמירין לעמוד באבות וראוי לחוש לדבריהם אם הוא שלא במקום סכנה: (אורח חיים,צד,סעיף ד)
מצוה להביא ילדים קטנים שהגיעו לחינוך לבית הכנסת, להתפלל עם הצבור, ולזרזם להקשיב ולענות דברים שבקדושה ואמן, ולחנכם לעמוד באימה וביראה... ומיהו כל זה בקטנים שאינם מבלבלים את תפלת הצבור, אבל אם הם קטנים ביותר המפריעים לצבור להתפלל, אין להביאם לבית הכנסת. ועדיף להתפלל יחיד, מאשר להביא עמו ילדים קטנים לבית הכנסת, שיפריעו לצבור להתרכז בתפלתם. (ילקוט יוסף סימן קו,סעיף ו)
3.המקום הרצוי לצורך כוונה:
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות שנאמר {דניאל ו-יא} וכוין פתיחן ליה בעליתיה (לקבל) [נגד] ירושלם (ברכות,לד,ע"א)
חלונות. שגורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע: (רש"י,שם)
4.מקום קבוע לתפילה:
כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו, ומעלה גדולה יש בדבר, שזוכה שתפלתו מתקבלת יותר. ולכן נכון שיקבע לעצמו בית כנסת קבוע שבו יתפלל בקביעות, וגם לקבוע מקום בבית הכנסת עצמו, שאז תפלתו מתקבלת יותר...
אף אם נאנס ומתפלל בביתו, יקבע מקום מיוחד לתפלתו באחת מפינות הבית. וגם הנשים טוב שיקבעו מקום קבוע לתפלתם בבית, ולא יתפללו פעם אחת במקום זה ופעם אחרת במקום אחר.(ילקוט יוסף,סימן צ,סעיף כז וסעיף כט)
וטעם דין זה כתב המאירי כי כל שהמקום מיוחד לו לתפילה כוונתו מצויה ביותר וטעם זה מבואר גם בחידושי הרשב"א....ושיעצוד בצתפילה מתוך כוונות רצויות והמקום המוכן לתפילה מוסיף יראה(שם,הערה כז)
וכן כתב במגן אברהם(סימן צ ס"ק לג) דכדי שלא יבלבלוהו בני הבית בתפילתו יקבע מקום לתפילתו גם בביתו (שם,הערה כט)
5.תפילה מתוך סידור-והתבוננות לפני כל ברכה וברכה:
ראשון לכל צריך שיתפלל מתוך הסידור; ועל כל פנים את תפילת שמונה-עשרה. ומכל מקום גם בזה איננו מוגן עדיין לגמרי מעורמת יצר היסח הדעת, שמפיל טרדות על האדם כדי שלא יוכל לכוון. ונתן לי הקב"ה קצת עצה לזה. ואל יחשוב הקורא שדבר זה צריך השקעת זמן גדולה, לא כן הדבר, כאשר בחנתי וניסיתי. אלא: יהיה פתוח הסידור לנגד עיניו, ויתבונן רק רגעים אחדים קודם כל ברכה. למשל, קודם ברכה ראשונה יתבונן שרוצה לומר שבח לפני המקום שהוא אלוקינו ואלוקי האבות וקונה הכול, ולברך אותו על שהגן על אברהם. קודם ברכה שנייה יתבונן שרוצה לברכו על תחיית המתים. וקודם ברכה שלישית - לברכו שהוא א-ל קדוש. קודם רביעית לבקשו על הדעה ולברכו על זה. וכן קודם החמישית לבקשו על התשובה ולברכו על זה. וכן בכל הי"ח ברכות. וכן יעשה בברכות השחר ובברכת המזון. כלל הדברים, לא יאמר הברכות כפי הרגלו בפיו, אלא יתבונן על מה הוא מברך לה', ויאמר בזריזות ובשמחה כל ברכה, על שזכה לברך לה' אלוקי השמים".
(קונטרס 'נפוצות ישראל' ,החפץ חיים)
6.המעשים המחזקים את היכולת לכוון:
יש עשרה דברים שמסייעים לאדם שיוכל לכוין בתפלת שמונה עשרה, והפכם גורמים לביטול הכוונה, ואלו הן:
תורה, חידוש, צורך, לשון, נוע, קול, הכנה, נכנס, שכן, זמן.
א'- והיינו, שירבה האדם בעסק התורה, שאז יתקרב אל האלוקים ויתדבק אליו ותהיה יראתו ואהבתו תקועה בלבו, ואז כשיקום להתפלל לא יקשה עליו כלל להתחנן ולכוין לבו.
ב' - חידוש, שיחדש דברי תחנונים ושאלות ובקשות בקצת ברכות התפלה, וזה יגרום לו לכוין בתפלה.
ג' - צורך, שיהיה צורך גדול לאדם לדבר מה ויתפלל על ככה, יכוין לבו היטב, ובפרט כשיהיה הצורך גדול מאד, כגון בנו חולה וכדומה.
ד' - לשון, כשיתפלל בלשון שרגיל בו שמשתמש בו כל היום לכל צרכיו.
ה' - נוע, יש מי שהתנועעות בתפלה גורמת לו לביטול כוונתו בתפלה, והכל לפי מה שהוא אדם.
ו' - הקול, יש מי שאם ישמיע לאזניו יוכל לכוין יותר טוב, ויש ההיפך, שאם יתפלל בלחש יוכל לכוין יותר. והכל לפי מה שהוא אדם.
ז' - הכנה, שיעשה הכנה ללבו לכוין. כיצד, קודם שיקום להתפלל ישב מעט בטל ודומם ויסיר מחשבותיו מלבו.
ח' - נכנס, כשיעמוד אדם ויתפלל ויכנס אליו אדם, הנכנס ההוא גורם ביטול כוונת המתפלל.
ט' - שכן, כשיהיו שכני האדם היושבים אצלו בתפלה מתפללים בכוונה, יקל עליו לכוין לבו גם הוא.
י' - זמן, כשישהה אדם בתפלתו שיעור לא מעט מהזמן כדי שיוכל לומר שאלה לבדה לאט, יוכל לכוין, אך כשלא יהיה לו זמן כשיעור הזה, או שהוא אינו מדבר במיתון אלא בחפזון, לא יוכל לכוין. [שאר''י, ח''ב עמו' תב; ילקו''י שם תפלה כרך א עמו' שעו].
בתפילה- עדיף לב ללא מילים ממילים ללא לב...(מאהטמה גנדי)
כוונות התפילה והגלימה היקרה:
ר' ציון נסים פרדס, מגדולי הרבנים בירושלים,נשאל ביום מן הימים ע"י גביר עתיר ממון,האם יש ביכולתו לכוון בתפילת שמונה עשרהמתחלה עד סוף בלא להרהר כלל בדברי חול."אם כך תעשה",הבטיח הגביר,"אעניק לך גלימה חדשה,איזו שתבחר- גלימה לימות החול או גלימה לימות השבת".
כאשר הגיעה עת התפילה ,נעמד ר' בן ציון נסים והחל מתפלל שמונה עשרה, ואכן במשך כל התפילה כולהלא עלה בו ולו הרהור אחד של חול.
אולם אך הגיע ל"אלוהי נצור" והנה הרהור קטן התגנב למוחו "מה אבקש? האם גלימה של חול או גלימה של שבת"?
מכיון שכך,הודיע ר' ציון נסים לגביר בסיום תפילתו כי לא מגיעה לו גלימה כלל משום שב"אלוהי נצור" הרהר באיזו גלימה יבחר...
אלא, שהגביר כה התפעל מישרותו וצדקותו של ר' ב ציון, ומכך שבמשך כל התפילה עד "אלוהי נצור"לא הרהר כלל הרהור של חול, עד הכריז בקול נרגש: "לאיש אשר כמוך, אתן שתי גלימות- אחת לימי החול ואחת ליום השבת". (פני שולחן שבת,שמות,עמ' 55)
צירוף כוונות:
...והן אמת שחטאתינו מונעים הטוב ממנו והן הם מסכים המבדילים בינינו לבין אבינו שבשמים, עד שאין אנחנו יכולים לכון דעתנו לעבוד את בוראנו עבודה שלמה עבודה תמה, כדת מה לעשות, וגם הטרדות ומקרי הזמן מבלבלים דעתנו...
על כל פנים עתיד לתן דין וחשבון על אשר לא השתדל ברב עז ותעצומות ואשר בכחו לעשות לא עשה לכון לפחות כפעם בפעם באיזו ברכה או באיזו תפלה או אפלו באיזו תבה ברצוא ושוב או באיזו מצוה, שהכל עולה ומצטרף לחשבון, כי זה מרחמי וחסדי האל יתברך שמו, כמו שכתבו המקובלים, שאם אדם יכון ביום אחד בברכה אחת ויום אחר בברכה אחרת, הקדוש ברוך הוא מצרפן, עד שנעשה תפלה שלמה בכונה, והיא העולה להיות עטרת תפארת בראש צדיק חי העולמים: (פלא יועץ,ערך כוונה)
שבכל ברכותיו ותפילותיו יכוון שאם לא כן הוי האדם כעוף המצפצף שאין מבין מה שמצפצף (בעל הלבוש)
השתדלות מלמטה משפיעה מלמעלה:
ת''ר המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים אבא שאול אומר סימן לדבר {תהילים י-יז} תכין לבם תקשיב אזנך (ברכות,לא,א)
אם תכין לבם. אז תקשיב אזנך (רש"י,שם)
לפי דקרא משמע דאין ביד האדם לכוון לבד לשמיים, שהרי אמר "תכין ליבם" דמשמע אם תכין ליבם אז תקשיב באזנך, כדפירש רש"י, אלמלא דביד הקב"ה הוא להכין לבבם שיכוונו בתפילה, אלמלא הקב"ה עוזרו, לא היה יכול לכוון את ליבו, אפ"ה סימן לדבר הוא שיתעורר האדם ויסכים בדעתו לכוון, כי אז ודאי הקב"ה עוזרו, כי הבא לטהר מסייעין לו מן השמיים" (הב"ח ,אב"ע סי' צ"ח)
בדוק ומנוסה, אם יתפלל אדם שחרית וקריאת שמע בכוונה, בו ביום יזכה לדבר מצווה ויצליח בעסקיו. ואף שלשעה יחשוב שאינו, בסופו ימצא שכן הוא. ואין צריך לומר שיצליח בו ביום בתורה, ומצווה גוררת מצווה".
(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, דרוש ד)
המתפלל צריך להרגיש את דיבורי התפילה בכל עצמותיו (ר' נחמן מברסלב)
השפעת הכוונה על הנשמה:
התפילה נועדה כדי לבטא את הנשמה.כשעוברים ימים ושנים בלא תפילה בכוונה,מתקבצות בלב אבנים רבות,שגורמות למועקה ולכבדות.וכאשר הרוח הטובה חוזרת,והתפילה שבה אל החיים,מתפנים אותם מכשולים,אשר עצרו את המעיין הנובע של הנשמה והנשמה חופשייה לזעוק את זעקתה ולשיר את שיריה.בכל תפילה מרפא האדם לא רק את החיסרון הנוכחי אלא גם את מועקות העבר.בכל תפילה,אור הנשמה חודר את החיים ומשלים אותם (ע"פ עולת ראיה,הקדמה,יא)
סיום: ההתמדה תביא בסופו של דבר אל הכוונה:
הנה תפילה היא העבודה שבלב. אנו רגילים להבין כי זה מחייב לעורר את הרגש, ואם כי הרגש לפעמים מעורר את הלב, לא הרגש הוא העיקר. עיקר העבודה שבלב היא: 'וּלְבָבוֹ יָבִין' (ישעיה ו, י), וכן מצינו בירושלמי והובא בטור ו'שולחן ערוך', אורח חיים, סימן קטו א: 'אם אין בינה אין תפילה'.'ויבין כל יצור כי אתה יצרתו' (מתוך תפילת ראש השנה) - יבין דבר מתוך דבר, את היוצר מתוך היצירה, זוהי העבודה שבלב שהיא התפילה.
כיצד מעוררים בינה זו אשר בלעדה אין תפילה? ... 'אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם' (תהלים פד, ו). יגיעת התפילה ברבות העתים והשנים סוללת מסילות בלב, להגיע בהן אל בינה ... כי לא כל הזמנים שווים, וכמעט בכל תפילה אנו מוצאים את עצמנו במצב נפשי שונה. ... 'אשרי אדם עוז לו בך - יכול לכול, תלמוד לומר: מסילות בלבבם' (מדרש תהילים פד). מסילות כהנה וכהנה תיווצרנה בלב במשך הזמן, וברבות השנים תקל עלינו יגיעת התפילה, כי נמצא תמיד את השביל המתאים לאותה פעם באותו מצב".(הרב שלמה וולבה זצ"ל, עלי שור, א, עמ' קיד-קטו)
*חלק מן המקורות ע"פ אתר מנוף.
מצוות התפילה אינה כשאר המצוות שנאמר: בהן 'מצוות אינן צריכות כוונה'. בשאר המצוות הוא יוצא ידי חובת עשיית המצווה, בעשות אותה אפילו בלא כוונה, כיוון שעושה מעשה המצווה כהוגן. אבל התפילה... צריך לכוון בה, כי עיקרה היא כוונת הלב. ואף על פי שאינה מתבצעת אלא בדיבור ... העיקר היא הכוונה. ופירוש המושג הכוונה: לדבק מחשבתו במה שמוציא בשפתיו".(המבי"ט-ר' משה מטראני זצ"ל, בית אלוקים, שער התפילה, פרק 3)
טעם הדבר ע"פ הפשט:
הטעם שצריכים להתפלל מילה במילה בכוונה כי ע"י זה לא יבוא לידי הרהור בתפילה וגם יבין מה שהוא מתפלל ותפילתו תתקבל ברצון ועוד, בתפילתו מבקש האדם כל צרכיו ע"מ שיתמלאו בקשותיו וצריך לקרוא אותם מילה במילה בישוב הדעת.מעשה באדם שהיה מקפיד להתפלל מילה במילה ובבי"ד של מעלה הראו לו את האותיות שדילג או החסיר בתפילתו(טעמי המנהגים)
טעם הדבר ע"פ הסוד:
הטעם שצריך כוונה בתפילה שאמרו,העומד להתפלל בלי כוונה עליו נאמר "מי ביקש זאת מכם רמוס חצרי",ועל כן תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפלה עניינים גשמיים וגופניים כגון רפואה ופרנסה וכו' וע"י הכוונה רומזים לתיקונים בעולמות העליונים הקדושים וכשאנו מתפללים בכוונה הוא לצורך גבוה (לה') ואז מושפעות עלינו טובות וברכות כי ע"י הכוונה בתפילה ממתקיקים עלינו את הדינים וכל הטוב והשפע באים לנו (זרע קודש)
וקודם שיצא הדבר מפיך – חשוב פירוש ביאורו. (בעל ה'רוקח'-רבי אליעזר בן יהודה מגרמיזא זצ"ל)
סוגי כוונה בתפילה:
ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפילה:
האחת - כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה,
ושנית - שיכוון שהוא עומד בתפילה לפני ה'. (חידוש הגר"ח מבריסק ,הלכות תפילה פ"ד הל"א)
שלוש דרגות בכוונה:
1.הבנת משמעותה הראשונית- "שיכוון בלבו פרוש המילות שמוציא בשפתיו"(או"ח,צח,א)
2.כוונה בדרך של הזדהות
3.כוונות על דרך תורת הסוד והנסתר
(ע"פ הסידור והתפילה/עדין שטיינזלץ,ע"מ 38)
תפילה בלא כוונה-כגוף בלא נשמה (אברבנאל- נחלת אבות,פירוש למסכת אבות, פרק ב', משנה י"ג)
דע לפני מי אתה עומד:
המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה שהוא חוקר כל המחשבות.
וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה: שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.
ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש. (אורח חיים, צח,א)
תוצאות מעשיות לתפילה בכוונה:
אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף (ברכות לד,ע"ב)
תפילה בגימטריא: 'עבודת הלב' וכן 'בכוונת הלב'.(אבודרהם)
וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמר, דְּהִנֵּה הָאָדָם צָרִיך לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת גָּדוֹל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך אַך אִם לִפְעָמִים יֵשׁ עֵת, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת אַל יאמַר אֵינִי מִתְפַּלֵּל כְּלָל מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן כָּרָאוּי וּלְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת, וְהַתְּפִילָּה אֵינָהּ מְקֻבֶּלֶת וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל וכוּ' אָמְרוּ לוֹ וְכוּ' אָמַר לָהֶם אִם שְׁגוּרָה תְּפִילָּתִי בְּפִי יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל וְאִם לָאו יוֹדֵעַ וְכוּ' וְזֶהוּ עַל דֶּרֶך שֶׁאָמַרְנוּ אִם בִּדְבֵקוּת שֶׁאֲזַי הַתְּפִילָּה שְׁגוּרָה וּמְרֻצָּה בְּפִיו, מְקֻבֶּלֶת וְאִם לָאו, חַס וְשָׁלוֹם, לְהֵפֶך אַף עַל פִּי כֵן אַל יאמַר הָאָדָם כֵּן אֶלָּא יִתְפַּלֵּל תָּמִיד וְאִם לא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת כָּרָאוּי יִתְפַּלֵּל בְּכָל כּחוֹ כִּי בְּעֵת שֶׁיִּתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת כָּרָאוּי אֲזַי יַעֲלֶה כָּל הַתְּפִילּוֹת עִם הַתְּפִילָּה הַהִיא שֶׁהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי וְזֶה וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' תָּמִיד בֵּין בִּדְבֵקוּת בֵּין שֶׁלּא בִּדְבֵקוּת בָּעֵת הַהִיא לֵאמר הַיְנוּ בְּעֵת שֶׁאֶזְכֶּה לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁגוּרָה תְּפִילָּתִי בְּפִי וְהַיְנוּ בָּעֵת הַהִיא לֵאמר שֶׁהַדְּבָרִים נֶאֱמָרִים וּמְרֻצִּים בְּפִיו מֵחֲמַת שֶׁמִּתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת אָז יַעֲלֶה כָּל הַתְּפִילּוֹת שֶׁהִתְפַּלֵּל עַד עַתָּה כַּנַּ"ל.(ליקוטי מוהר"ן,חלק א, תורה צ"ט)
נקל לו לאדם לומר עשרה חידושי תורה מאשר להתפלל תפילה אחת בכוונה (ר' יעקב יוסף מפולאנה)
הקושי בכוונת התפילה:
א"ר חייא רובא אנא מן יומי לא כוונית, אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמי ארקבסה אי ריש גלותא. שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא. רבי בון בר חייא אמר אנא מנית דימוסיא. א"ר מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה.
תרגום:
א"ר חייא אני מימיי לא כיוונתי (בתפילה) , אלא פעם אחת רציתי לכוון והרהרתי בלבי ואמרתי מי נכנס לפני המלך קודם: ארקבסה(שם אדם) או ראש הגלות. שמואל אמר אני סופר אפרוחים, רבי בון בר חייא אני סופר אריחים,א"ר מתניה אני מחזיק טובה לראשי שכאשר היה מגיע "מודים" הוא כרע מעצמו (ירושלמי,ברכות,פ"ב,ה"ד)
לפני התפילה אני מתפלל ,שבשעת התפילה אתפלל כראוי (ר' חיים מצאנז)
הכוונה ע"פ האר"י:
בשם האר"י הקדוש אמרו, שהכוונה היא כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וממילא כאשר אשה מתפללת בלא כוונה, הרי שאין לתפילתה כנפיים לעלות, והיא ממתינה עד אשר תתפלל תפילה אחת בכוונה. וכשתזכה להתפלל פעם אחת בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך כל התפילות שאמרה בלא כוונה. והטעם לכך ברור, הרי בעצם זה שבאה להתפלל כבר הביעה את רצונה להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיה, אלא שלא הצליחה לכוון, וכאשר כיוונה, פתחה את השער לכל תפילותיה לעלות. (פניני הלכה,תפילה,א,ח)
כשאדם מתפלל בכוונה הוא מקיים מצווה מן התורה. כי סדר שבחו יתברך ושאלת צרכיו, בהכרתו כי אין מי שיוכל להפיקם כי אם הוא יתברך.(המבי"ט, בית אלוקים, שער התפילה, פרק 15 )
המתפלל היום מפני שהתפלל אתמול-רשע טוב הימנו (ר' מנחם מדל מקוצק)
הכוונה ושגרת התפילה:
ר''א אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים : מאי קבע א''ר יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשוי ורבנן אמרי כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר
(ברכות כ"ט,ע"ב)
כמשוי. והיינו לשון קבע חוק קבוע הוא עלי להתפלל וצריך אני לצאת ידי חובתי: מי שאינו יכול. לכוין לבו לשאול צרכיו: לחדש בה דבר. בבקשתו והיינו לשון קבע כיום כן אתמול כן מחר (רש"י,שם)
מינימום הכוונה בק"ש ובתפילת העמידה:
עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון הלכך אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון לא יצא ידי חובתו וחוזר וקורא ואפילו למאן דאמר מצות אינן צריכות כוונה מודה הכא: (או"ח,סג,ד)
המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין באבות ואם לא כיון באבות אף על פי שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל (או"ח,קא,א)
מי שלא כיון באבות ונזכר באמצע הברכה או בסופה קודם שיחתום ברוך אתה ה' מגן אברהם, יחזור לומר מתחלת הברכה: אלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וכו', בכוונה הראויה. ואין לחוש בזה משום הפסק, כיון שחוזר לצורך כוונה המעכבת את התפלה.
ואם חתם ברוך אתה ה' מגן אברהם, נכון שיהרהר כל הברכה הראשונה בלבו בכוונה, מתחלתה ועד סופה, ואחר כך ימשיך אתה גבור וכו'.
ואם לא נזכר אלא לאחר מכן, רשאי להמשיך בתפלתו. ומכל מקום כל שנזכר באמצע התפלה, ישתדל בכל כוחו לכוין על כל פנים בברכת מודים. ויועיל הדבר לתקן ולהשלים חסרון כוונתו באבות, כי יש פוסקים רבים שסוברים שעיקר הכוונה בתפלה צריכה להיות או באבות או במודים. ואף גם זאת אף על פי שלא כיון באבות לא יתייאש מלכוין בשאר ברכות התפלה בשביל שלא כיון באבות, אלא ישתדל לכוין בשאר ברכות התפלה עד כמה שאפשר. [שאר''י ח''ב עמו' שצט. ילקו''י סי' צח הערה ד', במהדורת תשס''ד תפלה כרך א עמו' שעא].
המתפלל צריך שיכוון את לבו לשמים (ברכות לא, א)
דרכים להשגת כוונה בתפילה:
1.ישוב הדעת לפני ואחרי:
כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו. לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה: (משנה תורה ,ספר אהבה,הלכות תפילה,ד,ט"ז)
2.סילוק ומניעת מסיחי דעת:
כשהוא מתפלל לא יאחוז בידו תפילין ולא ספר מכתבי הקודש ולא קערה מלאה ולא סכין ומעות וככר מפני שלבו עליהם שלא יפלו ויטרד ותתבטל כוונתו. ולולב בזמנו מותר לאחוז בידו כיון שהאחיזה בידו היא מצוה אינו נטרד בשבילו: (אורח חיים,צו,סעיף א)
היה רוכב על החמור אין צריך לירד ולהתפלל אפילו אם יש לו מי שתופס חמורו אלא מתפלל דרך הילוכו וכן אם היה בספינה או על גבי קרון אם יוכל לעמוד עומד ואם לאו יושב במקומו ומתפלל או אם היה הולך ברגליו מתפלל דרך הילוכו אף אם אין פניו כנגד ירושלים אפילו שלא במקום סכנה כי אם יעמוד ויתפלל יקשה בעיניו איחור דרכו ויטרד לבו ולא יוכל לכוין והכל לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו ויישוב דעתו ויש מחמירין לעמוד באבות וראוי לחוש לדבריהם אם הוא שלא במקום סכנה: (אורח חיים,צד,סעיף ד)
מצוה להביא ילדים קטנים שהגיעו לחינוך לבית הכנסת, להתפלל עם הצבור, ולזרזם להקשיב ולענות דברים שבקדושה ואמן, ולחנכם לעמוד באימה וביראה... ומיהו כל זה בקטנים שאינם מבלבלים את תפלת הצבור, אבל אם הם קטנים ביותר המפריעים לצבור להתפלל, אין להביאם לבית הכנסת. ועדיף להתפלל יחיד, מאשר להביא עמו ילדים קטנים לבית הכנסת, שיפריעו לצבור להתרכז בתפלתם. (ילקוט יוסף סימן קו,סעיף ו)
3.המקום הרצוי לצורך כוונה:
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות שנאמר {דניאל ו-יא} וכוין פתיחן ליה בעליתיה (לקבל) [נגד] ירושלם (ברכות,לד,ע"א)
חלונות. שגורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע: (רש"י,שם)
4.מקום קבוע לתפילה:
כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו, ומעלה גדולה יש בדבר, שזוכה שתפלתו מתקבלת יותר. ולכן נכון שיקבע לעצמו בית כנסת קבוע שבו יתפלל בקביעות, וגם לקבוע מקום בבית הכנסת עצמו, שאז תפלתו מתקבלת יותר...
אף אם נאנס ומתפלל בביתו, יקבע מקום מיוחד לתפלתו באחת מפינות הבית. וגם הנשים טוב שיקבעו מקום קבוע לתפלתם בבית, ולא יתפללו פעם אחת במקום זה ופעם אחרת במקום אחר.(ילקוט יוסף,סימן צ,סעיף כז וסעיף כט)
וטעם דין זה כתב המאירי כי כל שהמקום מיוחד לו לתפילה כוונתו מצויה ביותר וטעם זה מבואר גם בחידושי הרשב"א....ושיעצוד בצתפילה מתוך כוונות רצויות והמקום המוכן לתפילה מוסיף יראה(שם,הערה כז)
וכן כתב במגן אברהם(סימן צ ס"ק לג) דכדי שלא יבלבלוהו בני הבית בתפילתו יקבע מקום לתפילתו גם בביתו (שם,הערה כט)
5.תפילה מתוך סידור-והתבוננות לפני כל ברכה וברכה:
ראשון לכל צריך שיתפלל מתוך הסידור; ועל כל פנים את תפילת שמונה-עשרה. ומכל מקום גם בזה איננו מוגן עדיין לגמרי מעורמת יצר היסח הדעת, שמפיל טרדות על האדם כדי שלא יוכל לכוון. ונתן לי הקב"ה קצת עצה לזה. ואל יחשוב הקורא שדבר זה צריך השקעת זמן גדולה, לא כן הדבר, כאשר בחנתי וניסיתי. אלא: יהיה פתוח הסידור לנגד עיניו, ויתבונן רק רגעים אחדים קודם כל ברכה. למשל, קודם ברכה ראשונה יתבונן שרוצה לומר שבח לפני המקום שהוא אלוקינו ואלוקי האבות וקונה הכול, ולברך אותו על שהגן על אברהם. קודם ברכה שנייה יתבונן שרוצה לברכו על תחיית המתים. וקודם ברכה שלישית - לברכו שהוא א-ל קדוש. קודם רביעית לבקשו על הדעה ולברכו על זה. וכן קודם החמישית לבקשו על התשובה ולברכו על זה. וכן בכל הי"ח ברכות. וכן יעשה בברכות השחר ובברכת המזון. כלל הדברים, לא יאמר הברכות כפי הרגלו בפיו, אלא יתבונן על מה הוא מברך לה', ויאמר בזריזות ובשמחה כל ברכה, על שזכה לברך לה' אלוקי השמים".
(קונטרס 'נפוצות ישראל' ,החפץ חיים)
6.המעשים המחזקים את היכולת לכוון:
יש עשרה דברים שמסייעים לאדם שיוכל לכוין בתפלת שמונה עשרה, והפכם גורמים לביטול הכוונה, ואלו הן:
תורה, חידוש, צורך, לשון, נוע, קול, הכנה, נכנס, שכן, זמן.
א'- והיינו, שירבה האדם בעסק התורה, שאז יתקרב אל האלוקים ויתדבק אליו ותהיה יראתו ואהבתו תקועה בלבו, ואז כשיקום להתפלל לא יקשה עליו כלל להתחנן ולכוין לבו.
ב' - חידוש, שיחדש דברי תחנונים ושאלות ובקשות בקצת ברכות התפלה, וזה יגרום לו לכוין בתפלה.
ג' - צורך, שיהיה צורך גדול לאדם לדבר מה ויתפלל על ככה, יכוין לבו היטב, ובפרט כשיהיה הצורך גדול מאד, כגון בנו חולה וכדומה.
ד' - לשון, כשיתפלל בלשון שרגיל בו שמשתמש בו כל היום לכל צרכיו.
ה' - נוע, יש מי שהתנועעות בתפלה גורמת לו לביטול כוונתו בתפלה, והכל לפי מה שהוא אדם.
ו' - הקול, יש מי שאם ישמיע לאזניו יוכל לכוין יותר טוב, ויש ההיפך, שאם יתפלל בלחש יוכל לכוין יותר. והכל לפי מה שהוא אדם.
ז' - הכנה, שיעשה הכנה ללבו לכוין. כיצד, קודם שיקום להתפלל ישב מעט בטל ודומם ויסיר מחשבותיו מלבו.
ח' - נכנס, כשיעמוד אדם ויתפלל ויכנס אליו אדם, הנכנס ההוא גורם ביטול כוונת המתפלל.
ט' - שכן, כשיהיו שכני האדם היושבים אצלו בתפלה מתפללים בכוונה, יקל עליו לכוין לבו גם הוא.
י' - זמן, כשישהה אדם בתפלתו שיעור לא מעט מהזמן כדי שיוכל לומר שאלה לבדה לאט, יוכל לכוין, אך כשלא יהיה לו זמן כשיעור הזה, או שהוא אינו מדבר במיתון אלא בחפזון, לא יוכל לכוין. [שאר''י, ח''ב עמו' תב; ילקו''י שם תפלה כרך א עמו' שעו].
בתפילה- עדיף לב ללא מילים ממילים ללא לב...(מאהטמה גנדי)
כוונות התפילה והגלימה היקרה:
ר' ציון נסים פרדס, מגדולי הרבנים בירושלים,נשאל ביום מן הימים ע"י גביר עתיר ממון,האם יש ביכולתו לכוון בתפילת שמונה עשרהמתחלה עד סוף בלא להרהר כלל בדברי חול."אם כך תעשה",הבטיח הגביר,"אעניק לך גלימה חדשה,איזו שתבחר- גלימה לימות החול או גלימה לימות השבת".
כאשר הגיעה עת התפילה ,נעמד ר' בן ציון נסים והחל מתפלל שמונה עשרה, ואכן במשך כל התפילה כולהלא עלה בו ולו הרהור אחד של חול.
אולם אך הגיע ל"אלוהי נצור" והנה הרהור קטן התגנב למוחו "מה אבקש? האם גלימה של חול או גלימה של שבת"?
מכיון שכך,הודיע ר' ציון נסים לגביר בסיום תפילתו כי לא מגיעה לו גלימה כלל משום שב"אלוהי נצור" הרהר באיזו גלימה יבחר...
אלא, שהגביר כה התפעל מישרותו וצדקותו של ר' ב ציון, ומכך שבמשך כל התפילה עד "אלוהי נצור"לא הרהר כלל הרהור של חול, עד הכריז בקול נרגש: "לאיש אשר כמוך, אתן שתי גלימות- אחת לימי החול ואחת ליום השבת". (פני שולחן שבת,שמות,עמ' 55)
צירוף כוונות:
...והן אמת שחטאתינו מונעים הטוב ממנו והן הם מסכים המבדילים בינינו לבין אבינו שבשמים, עד שאין אנחנו יכולים לכון דעתנו לעבוד את בוראנו עבודה שלמה עבודה תמה, כדת מה לעשות, וגם הטרדות ומקרי הזמן מבלבלים דעתנו...
על כל פנים עתיד לתן דין וחשבון על אשר לא השתדל ברב עז ותעצומות ואשר בכחו לעשות לא עשה לכון לפחות כפעם בפעם באיזו ברכה או באיזו תפלה או אפלו באיזו תבה ברצוא ושוב או באיזו מצוה, שהכל עולה ומצטרף לחשבון, כי זה מרחמי וחסדי האל יתברך שמו, כמו שכתבו המקובלים, שאם אדם יכון ביום אחד בברכה אחת ויום אחר בברכה אחרת, הקדוש ברוך הוא מצרפן, עד שנעשה תפלה שלמה בכונה, והיא העולה להיות עטרת תפארת בראש צדיק חי העולמים: (פלא יועץ,ערך כוונה)
שבכל ברכותיו ותפילותיו יכוון שאם לא כן הוי האדם כעוף המצפצף שאין מבין מה שמצפצף (בעל הלבוש)
השתדלות מלמטה משפיעה מלמעלה:
ת''ר המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים אבא שאול אומר סימן לדבר {תהילים י-יז} תכין לבם תקשיב אזנך (ברכות,לא,א)
אם תכין לבם. אז תקשיב אזנך (רש"י,שם)
לפי דקרא משמע דאין ביד האדם לכוון לבד לשמיים, שהרי אמר "תכין ליבם" דמשמע אם תכין ליבם אז תקשיב באזנך, כדפירש רש"י, אלמלא דביד הקב"ה הוא להכין לבבם שיכוונו בתפילה, אלמלא הקב"ה עוזרו, לא היה יכול לכוון את ליבו, אפ"ה סימן לדבר הוא שיתעורר האדם ויסכים בדעתו לכוון, כי אז ודאי הקב"ה עוזרו, כי הבא לטהר מסייעין לו מן השמיים" (הב"ח ,אב"ע סי' צ"ח)
בדוק ומנוסה, אם יתפלל אדם שחרית וקריאת שמע בכוונה, בו ביום יזכה לדבר מצווה ויצליח בעסקיו. ואף שלשעה יחשוב שאינו, בסופו ימצא שכן הוא. ואין צריך לומר שיצליח בו ביום בתורה, ומצווה גוררת מצווה".
(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, דרוש ד)
המתפלל צריך להרגיש את דיבורי התפילה בכל עצמותיו (ר' נחמן מברסלב)
השפעת הכוונה על הנשמה:
התפילה נועדה כדי לבטא את הנשמה.כשעוברים ימים ושנים בלא תפילה בכוונה,מתקבצות בלב אבנים רבות,שגורמות למועקה ולכבדות.וכאשר הרוח הטובה חוזרת,והתפילה שבה אל החיים,מתפנים אותם מכשולים,אשר עצרו את המעיין הנובע של הנשמה והנשמה חופשייה לזעוק את זעקתה ולשיר את שיריה.בכל תפילה מרפא האדם לא רק את החיסרון הנוכחי אלא גם את מועקות העבר.בכל תפילה,אור הנשמה חודר את החיים ומשלים אותם (ע"פ עולת ראיה,הקדמה,יא)
סיום: ההתמדה תביא בסופו של דבר אל הכוונה:
הנה תפילה היא העבודה שבלב. אנו רגילים להבין כי זה מחייב לעורר את הרגש, ואם כי הרגש לפעמים מעורר את הלב, לא הרגש הוא העיקר. עיקר העבודה שבלב היא: 'וּלְבָבוֹ יָבִין' (ישעיה ו, י), וכן מצינו בירושלמי והובא בטור ו'שולחן ערוך', אורח חיים, סימן קטו א: 'אם אין בינה אין תפילה'.'ויבין כל יצור כי אתה יצרתו' (מתוך תפילת ראש השנה) - יבין דבר מתוך דבר, את היוצר מתוך היצירה, זוהי העבודה שבלב שהיא התפילה.
כיצד מעוררים בינה זו אשר בלעדה אין תפילה? ... 'אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם' (תהלים פד, ו). יגיעת התפילה ברבות העתים והשנים סוללת מסילות בלב, להגיע בהן אל בינה ... כי לא כל הזמנים שווים, וכמעט בכל תפילה אנו מוצאים את עצמנו במצב נפשי שונה. ... 'אשרי אדם עוז לו בך - יכול לכול, תלמוד לומר: מסילות בלבבם' (מדרש תהילים פד). מסילות כהנה וכהנה תיווצרנה בלב במשך הזמן, וברבות השנים תקל עלינו יגיעת התפילה, כי נמצא תמיד את השביל המתאים לאותה פעם באותו מצב".(הרב שלמה וולבה זצ"ל, עלי שור, א, עמ' קיד-קטו)
*חלק מן המקורות ע"פ אתר מנוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה