על התפילה: מודה אני

פתיחה:
מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ,
מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם.
שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה,
רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ

סיפור:
בכנס של נוירולוגים מכל העולם, שהתקיים בארצות הברית, נדונה התופעה של התעלפויות שמתרחשות בשעות הבוקר, מיד לאחר הקימה מן השינה. פרופ' לינדה מק'מרון, נוירולוגית בריטית, נשאה נאום ארוך, בו פירטה את תוצאות המחקר רב השנים שערכה בסוגיה זו. לאחר כל המחקרים, פרופ' מק'מרון הגיעה
למסקנה, שההתעלפויות נגרמות כתוצאה מן המעבר החד שבין שכיבה לעמידה.פרופ' מק'מרון אמרה, שלוקח לדם 12 שניות להגיע מן הרגליים אל המוח.כאשר מתבצעת קימה מהירה, הדם "נזרק" למוח במהירות רבה מדי, והוא מגיב בתגובת שרשרת שגורמת להתעלפות. היא הציעה לכל אדם, גם אם אינו נוטה להתעלף, שלאחר קומו משנתו ישב על המיטה, יספור לאט עד 12 ורק אז יקום. הנאום זכה למחיאות כפיים ולתגובות נלהבות.
ואז קם פרופסור יהודי, שומר מצוות, וביקש את רשות הדיבור וכך אמר: אצלנו היהודים יש מנהג עתיק, לומר תפילת הודיה מיוחדת לבורא עולם, על שזכינו להתעורר בבוקר בריאים ושלמים. התפילה הזאת נאמרת במיטה, בישיבה, מיד כשמתעוררים. יש בה 12 מילים, ואורך לומר אותה, לאט ובכוונה, שתים עשרה שניות… בדיוק שתים עשרה שניות.וכאן הוא קרא לאט ובהטעמה את המילים:"מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שׁהֶחֱזַרְתָּ בּי נִשְמָתִי בּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ"
שוב רעש האולם ממחיאות כפיים סוערות. הפעם נועדו מחיאות הכפיים לריבונו של עולם ...

1.גירסה אלטרנטיבית ל'מודה אני':
קודם תפילת שחרית יש אומרים:
מודה אני לפניך י-ה-ו-ה א-לוהי וא-לוהי אבותי שהוצאתי מאפלה לאורה (ע"פ סידור שערים בתפילה)

ומאיכן למדו ג' תפילות רבי שמואל בר נחמני אמר כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות בשחר צריך לאדם לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה במנחה צריך אדם לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראות במערב בערב צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כך תוציאני מאפילה לאורה (ירושלמי,ברכות,פרק ד,הלכה א')

2.המקור לתפילת מודה אני:
ובקומו יאמר מיד "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". ואין צריך לזה נטילת ידים, כי אפילו יהיו ידיו מטונפות אין חשש כיון שאינו מזכיר לא שם ולא כנוי. (סדר היום לר' משה בן מכיר)

הנוסח הזה לא זכרו הראשונים ונראה שתקנו אותו החסידים האחרונים לאמרו בשעת קימה תחת ברכת "אלהי נשמה" שאסור לאומרה מפני האזכרות שבה. (סידור אוצר התפילות,תיקון תפילה, ע"מ מ"ב)

3.ממודה אני לתחיית המתים:

..."בידך אפקיד רוחי" (תהלים לא ו).
אמר ר' אלכסנדרי: בשר ודם, מפקידין בידו חדשים, ושוהין אצלו, והוא מחזירן בלויים וישנים. אבל הקב"ה, מפקידין בידו בלויין ושחוקין, והוא מחזירן חדשים. תדע לך שהוא כן, שהרי הפועל הזה עושה מלאכה כל היום, ונפשו יגעה עליו ושחוקה; וכשהוא ישן - הוא יגע ומשלים נפשו ונפקדת ביד הקב"ה, ולשחרית היא חוזרת לגופו בריאה חדשה. שנאמר 'חדשים לבקרים רבה אמונתך' (איכה ג כג).
ר' שמעון בשם ר' סימון אומר: ממה שאתה מחדשינו לבקרים, אנו מאמינים ומכירין שאתה מחזיר לנו נשמותינו לתחיית המתים.( מדרש תהלים (בובר) מזמור כה )

הצורך ב"מודה אני" גם בברכת אלוקי נשמה:
הקודם מודה אני לפניך הוא על החזרת הנשמה אחרי השינה, והשני מודה אני לפניך על תחיית המתים והחזרת הנשמות לפגרים מתים וכמו שמסיימים הברכה, המחזיר נשמות לפגרים מתים (ישא ברכה,ר' שאול ידידיה אלעזר ממודזיץ)



4.אופן קריאת הברכה:
טוב לומר תיכף בקומו: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". ותיבת "בחמלה" יהיה באתנחתא, ו"רבה אמונתך" בלי הפסק. והוא מן הכתוב: "חדשים לבקרים" וגו', שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר. (משנה ברורה,סעיף א', ס"ק,ח)

5.השפעת מודה אני על כל היום:כל סדר היום של יהודי, תלוי באופן אמירתו ברכת "מודה אני" בבוקר, שעה שהוא מתעורר משנתו.כי ה"מודה אני" מעורר את הנשמה לשמוע כל היום את פירוש המילים כפי שהנשמה שומעת אותו בגן עדן. (רבי שניאור זלמן מלאדי)

6.הפקדת הנשמה בידי ה'- קל וחומר להפקדת כל צרכיו:
משל למי שיש לו כסף רב. מסר לחבירו למשמרת ארנק בו רוב רכושו, אולם בידו השאיר ארנק עם מעט כסף, "למשמרת". אמר לו החבר: תמיהני עליך! את העיקר נתת לי, משמע שאתה מאמין בי. א"כ, איזה הגיון יש במה שהותרת בידך מעט כסף? (חפץ חיים)

7.מודה אני כאמצעי להתעלות:
התוכן הוראה ממ"ש בפ' שלח "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה . . לה'" עפמ"ש בספרים ש"עריסותיכם" הוא מלשון "עריסה" – מטה: התחלת היום – מיד כשקם (משינתו) ממטתו – צ"ל עם "תרימו תרומה" – אמירת מודה אני לפניך, ועי"ז הוא מפרישו לה'. ועוד: "תרימו" מלשון הרמה – הוא מרימו ומעלהו לה'. ובתוכן זה יש גם להתחיל כללות ימי החינוך של ילד.וכשמתחילים כך – מתעלה כל ימי חייו ואת העולם שמסביבו לה'. וזוהי גם הסיבה איך אפשר לתבוע מכ"א להיות בשמחה אמיתיתמבלי הבט על מה שקורה בעולם. (הרבי מלובביץ')

8.טעם הקדמת "מודה" ל- "אני":
התחלת היום דכאו"א מישראל, מקטן ועד גדול, היא באמירת "מודה אני לפניך כו"' תיכף ומיד כשניעור משנתו, היינו, שהיסוד לעבודה דכל היום כולו הוא הביטול וההודאה להקב"ה, עד כדי כך, שעוד לפני שנרגשת מציאות האדם, "אני", ישנו כבר הביטול וההודאה , "מודה", שזהו הביטול וההודאה שמצד העצם שבנפש".נמצא ש"מודה אני" קשור עם בחי' היחידה, ביטול והודאה באופן של שלילת מציאותו (התוועדויות תשנ"ב,כרך א,שיחות פרשת תולדות)

9.רמזים וסודות במודה אני:
תיבת נשמתי היא צירוף ישן מת ולכן כשהוא ישן הרי הוא כמת, וכששבה אליו נשמתו שהוא קם משנתו הרי היא תחיית המתים ממש, שעל זה נאמר שבכל יום מחדש מעשה בראשית, וחשבון ישן מת הוא חשבון הנשמה, הנשמה, ואם הגוף אינו מקיים תורה ומצוות הרי הוא בעולם הזה ישן וגופו ימות ולא יזכה לתחיית המתים, ואם עושה כן הרי הוא חי וקים כלומר נשמתו קיימת כי הגוף מתקן אותה .....
כאשר האדם אומר אני הרי הוא מצביע על נשמתו כי אני הוא אָיִן שהוא האין סוף שהרי נשמת האדם היא בבחינת אור האין סוף שבאדם כאמור, שהרי נשמת האדם היא חלק ממנו יתברך, ולכן אני היא הנשמה, לפניך אתה הגוף שלי תמיד אני עולה למעלה להודות לאמת ולהעיד מה שעשית כל היום כי חלק ממנו אני, ולכן מודה אומרת הנשמה לגוף הנה אני לפניך אם תלך בדרך ה' הרי אעיד לפני אור הא"ס עליך לטובה, דהיינו הנשמה משמשת כסרסור בין גוף האדם לבין אור האין סוף יתברך, כי הגוף הוא רק בית עראי כאהל לנשמה במח האדם, ולכן בית לנשמה במחי הם צירוף בי נשמתי בחמלה, כלומר הם אותם האתיות הם המדברים(ע"פ הסוד)
ראשי התיבות של קטע זה של מודה אני הם: "מא-ל מחושב נברא"(ע"פ הרב יורם כהן אור)

10.מודה אני- מבנה הברכה ופירושה מילה במילה:*

מי מודה?- מודה אני לפניך.
למי אני מודה?- למלך חי וקיים.
על מה אני מודה?- שהחזרת בי נשמתי. וזאת מתוך חמלה ורחמים עליי.
ולכן :רבה אמונתך. (ע"פ הרב יורם כהן אור)

מודֶה- ההוראה הלשונית של חובת הודאה, בבטוי "מודה" ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התודות והודאה על האמת. והדברים מתאימים זה לזה. צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו, ותחת ההשקפה העכורה החמרית, שהיא מוטבעת בטבע הבשר, מתעלה הרוח להשקפהאלהית צחה, לראות את נשמת אור חי העולמים ביפעת מפעלה. והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת (עולת ראי"ה)

אֲנִי-"אם אין אני זוכה לעצמי מי יזכה בשבילי" (ברטנורא אבות א, יד).

לְפָנֶיךָ-
כשיעמוד אדם ממטתו יזכור כי השגחת רוח אלוקים מלך גדול מרחפת עליו. ולא יסור מזכרו ומלירא אותו והוא עבודת הלב שהיא תפילה ועי"ז ידבק לה' לבקר בהיכלו לחיי עולם" (ענף יוסף בעין יעקב ברכות כח בשם המורה).

הרב הקדוש ר' ישעיה משולם זוסיא מצ'רנוביל זצוק"ל נסע פעם בדרך ובלילה עצר בכפר אחד והתאחסן שםץבוקר השכים בכל הבית מיהר להתפלל אכל ארוחתו ומיהר עצמו כדי להכין ארוחת בוקר לרב הקוד.תוך כדי הכנותיו הוא רואה איך שהרב הקדוש עודנו עומד בראשית עבודתו הקדושה קודם התפילהץבתמיהתו הוא פונה להרב הקדוש איך שהוא אכל כבר פעמיים והרב הקדוש עודנו מחזיק לפני כל.השיב לוהרב הקדוש : אנו, כשאנו משכימיםבבוקר ונוטלים לידיםואומרים מודה אני לפניך, מתחילים אנחנו להתבונן מי הוא ה"אני"ומי הוא הלפניך.אחרי זה אין אנו מסוגלים להמשיך הלאה...(ילקוט מאורי אור,ר' ישעיה משולם זוסיא)

מֶלֶךְ- ה' מלך, ר"ל ה' אינו דומה כמלך ב"ו שאם חטאו נגדו כל בני המדינה א"א שיהרוג את כולם שאז לא יהיה מלך כי אין מלך בלא עם, אבל מלכות ה' אינו תלוי מן העם, כי ה' מלך עולם, מלכותו נצחי ולא תשתנה, אף אם אבדו גוים מארצו כי אין מלכותו מצד העם כי היא תלויה בו בעצמו".(מלבי"ם,תהילים י, טז)

חַי-מקור החיים, אוצר שפעת החיים כולם, החיים המוחלטים, אשר אי אפשר לסמנם בשום סימון של חיים מורגלים. כל יסוד תיאור חיים בכל היצורים הוא רק התנוצצות חיה, המאירה על התוכן המת ומעוררתו, אבל החיים המוחלטים, החיים שבכל מקום שהם פוגשים הם ממלאים הכל אור חיים, הם מיוחדים למלך חי, ומלך חי הוא ד' לבדו (עולת ראי"ה)

וְקַיָּם-הקיום הוא העמדה הקבועה, המתעלה מכל שינוי ותמורה. מקור החיים הוא היש הקיים העומד בעליוניותו ממעל לכל השינויים כולם, "אני ד' לא שניתי". אמנם החיים אינם מצטיירים לנו כ"א ע"י המון שינוייהם, ואנו מתעלים לההכרה וההרגשה העליונה של מכון החיים של האורה האלהית, שתואר החיים ותואר הקיימיות מתאחדים בו. ומזה אנו באים להשכיל, שכלהמון השינויים אינם משביתים את הקיימיות כ"א בערכם של הנבראים, בעלי החלק והקצבה, אבל באור הנצח השינויים כולם הנם רק אוצרות חיים קבועים, חיים עליונים, חיים קימים(עולת ראי"ה)

שֶׁהֶחֱזַרְתָּ-ההחזרה מורה על שמירת עצמיותה של הנשמה, שהיא מצויה בצורתה הרוחנית המופשטה בעצמיות ענינה. ובעת ההקצה לא נשתנה האופי של האדם, כשחוזרים אליו כחות החיים, בהיותו נעשה כבריאה חדשה, אלא זאת הנשמה עצמה, שנעתקה ממנו בהאסרו בחבלי השינה, היא שבה אליו.(עולת ראי"ה)
כי הנשמה אחרי צאתה מתוך הגוף ועלייתה לרקיע, איננה רוצה להיכנס שוב לתוך הגוף ועל זה אמר והחזרת,שהקב"ה מחזירה בעל כרחה להיות שוב בתוך גופי (עולת תמיד,ר' שמואל הומינר)

בִּי-מורה על העצמיות המיוחדה של האדם ותוכן החיים הטבעיים שלו. העצמיות הזאת היא שמורה עמו, והיא נשארת בקיומה גם בעת השינה. ועצמיות האדם הזאת היא הבסיס לקבל עליה את האור העליון של הנשמה, בשובה אליו להאיר אותו באורה(עולת ראי"ה)

נִשְׁמָתִי -הנשמה המיוחדת שלי, כלומר : צורתה הפרטית, היא מיוחדת בהתאמה למהות העצמית של האדם, המיוחד באישיות מיוחדה. ואע"פ שאין בכח האדם להכיר את האופי הפרטי של הנשמה,שהיא רוחנית נאצלה, עד שאין אנו מכירים כ"א את מציאותה ולא את פרטי גוניה, מ"מ זאת אנו יודעים ברור, שכל נשמה היא בעלת אופי מיוחד. לכן בצדק קורא האדם, בעת הרגישו את חייו במילואם בהקיצה ובידעו שנשמת ד' מאירה בקרבו: שהיא נשמתו הפרטית המיוחדת לו. (עולת ראי"ה)

בְּחֶמְלָה-ברחמים, מפני שמצד הדין לא היה צריך להחזירה.כדאיתא בתנחומא(משפטים ט):אמר הקב"ה : כמה אתה חייב לי!אתה חוטא לפני ואני ממתין לך,ונפשך עולה לפני כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון, והיא חייבת ואני מחזירה לך.
(סידור כוונת הלב, ע"מ כז)
רַבָּה אֱמוּנָתֶך-"חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה ג,כג)- נאמנותך לבעלי בריתך גדולה מאוד כך משמעות אמונה בהרבה מקראות... וכן בדברי הושע: וארשתיך לי באמונה וידעת כי אני ה'{הושע ב,כב} (דעת מקרא,שם)

בכל יום נגזר בבוקר כל מה שעתיד להיות באותו היום בכל העולם.זהו שנאמר "חדשים לבקרים"- שאז מתחדשים כל העניינים של היום.ועל כך מוסיף הכתוב ואומר "רבה אמונתך"-עלינו להאמין ולבטוח שיתחדש עלינו לטובה.לפכך זה הזמן המתאים לתפילה כמבואר במכילתא(בשלח פ"ה):אתה מוצא שתפילות הצדיקים נשמעות בבוקר וכו',כי עת הגזירה והחידוש היא עת התפילה. (הנצי"ב)

...השי"ת אינו מעכב את הפיקדון אצלו כל ימי השמירה שנקצבו ומחזירה כל בוקר וכל כך למה?משום שאולי בכל זאת יתקן האדם את נשמתו בעולם הזה וייטיב דרכו.ועל עניין זה מפליג הכתוב ומשבח"רבה אמונתך" (חת"ם סופר)

*- חלק מהמקורות בפיסקה זו בהתאמה ובהשראה מאתר 'עיוני תפילה'

סיום: השפעת מודה אני על כל יומו של האדם
כלל גדול, באותה מחשבה שהתחיל בה כשקם ממטתו ילך בה כל היום, ולא במחשבה אחרת (צוואת הריב"ש-ר' יצחק בן ששת , סעיף כה).

על התפילה: הכוונה בתפילה

פתיחה: העיקר- הכוונה
מצוות התפילה אינה כשאר המצוות שנאמר: בהן 'מצוות אינן צריכות כוונה'. בשאר המצוות הוא יוצא ידי חובת עשיית המצווה, בעשות אותה אפילו בלא כוונה, כיוון שעושה מעשה המצווה כהוגן. אבל התפילה... צריך לכוון בה, כי עיקרה היא כוונת הלב. ואף על פי שאינה מתבצעת אלא בדיבור ... העיקר היא הכוונה. ופירוש המושג הכוונה: לדבק מחשבתו במה שמוציא בשפתיו".(המבי"ט-ר' משה מטראני זצ"ל, בית אלוקים, שער התפילה, פרק 3)


טעם הדבר ע"פ הפשט:
הטעם שצריכים להתפלל מילה במילה בכוונה כי ע"י זה לא יבוא לידי הרהור בתפילה וגם יבין מה שהוא מתפלל ותפילתו תתקבל ברצון ועוד, בתפילתו מבקש האדם כל צרכיו ע"מ שיתמלאו בקשותיו וצריך לקרוא אותם מילה במילה בישוב הדעת.מעשה באדם שהיה מקפיד להתפלל מילה במילה ובבי"ד של מעלה הראו לו את האותיות שדילג או החסיר בתפילתו(טעמי המנהגים)

טעם הדבר ע"פ הסוד:
הטעם שצריך כוונה בתפילה שאמרו,העומד להתפלל בלי כוונה עליו נאמר "מי ביקש זאת מכם רמוס חצרי",ועל כן תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפלה עניינים גשמיים וגופניים כגון רפואה ופרנסה וכו' וע"י הכוונה רומזים לתיקונים בעולמות העליונים הקדושים וכשאנו מתפללים בכוונה הוא לצורך גבוה (לה') ואז מושפעות עלינו טובות וברכות כי ע"י הכוונה בתפילה ממתקיקים עלינו את הדינים וכל הטוב והשפע באים לנו (זרע קודש)

וקודם שיצא הדבר מפיך – חשוב פירוש ביאורו. (בעל ה'רוקח'-רבי אליעזר בן יהודה מגרמיזא זצ"ל)
סוגי כוונה בתפילה:
ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפילה:
האחת - כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה,
ושנית - שיכוון שהוא עומד בתפילה לפני ה'. (חידוש הגר"ח מבריסק ,הלכות תפילה פ"ד הל"א)

שלוש דרגות בכוונה:
1.הבנת משמעותה הראשונית- "שיכוון בלבו פרוש המילות שמוציא בשפתיו"(או"ח,צח,א)
2.כוונה בדרך של הזדהות
3.כוונות על דרך תורת הסוד והנסתר
(ע"פ הסידור והתפילה/עדין שטיינזלץ,ע"מ 38)

תפילה בלא כוונה-כגוף בלא נשמה (אברבנאל- נחלת אבות,פירוש למסכת אבות, פרק ב', משנה י"ג)

דע לפני מי אתה עומד:
המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה שהוא חוקר כל המחשבות.
וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה: שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.
ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש. (אורח חיים, צח,א)

תוצאות מעשיות לתפילה בכוונה:
אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף (ברכות לד,ע"ב)


תפילה בגימטריא: 'עבודת הלב' וכן 'בכוונת הלב'.(אבודרהם)

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמר, דְּהִנֵּה הָאָדָם צָרִיך לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת גָּדוֹל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך אַך אִם לִפְעָמִים יֵשׁ עֵת, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת אַל יאמַר אֵינִי מִתְפַּלֵּל כְּלָל מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן כָּרָאוּי וּלְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת, וְהַתְּפִילָּה אֵינָהּ מְקֻבֶּלֶת וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל וכוּ' אָמְרוּ לוֹ וְכוּ' אָמַר לָהֶם אִם שְׁגוּרָה תְּפִילָּתִי בְּפִי יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל וְאִם לָאו יוֹדֵעַ וְכוּ' וְזֶהוּ עַל דֶּרֶך שֶׁאָמַרְנוּ אִם בִּדְבֵקוּת שֶׁאֲזַי הַתְּפִילָּה שְׁגוּרָה וּמְרֻצָּה בְּפִיו, מְקֻבֶּלֶת וְאִם לָאו, חַס וְשָׁלוֹם, לְהֵפֶך אַף עַל פִּי כֵן אַל יאמַר הָאָדָם כֵּן אֶלָּא יִתְפַּלֵּל תָּמִיד וְאִם לא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת כָּרָאוּי יִתְפַּלֵּל בְּכָל כּחוֹ כִּי בְּעֵת שֶׁיִּתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת כָּרָאוּי אֲזַי יַעֲלֶה כָּל הַתְּפִילּוֹת עִם הַתְּפִילָּה הַהִיא שֶׁהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי וְזֶה וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' תָּמִיד בֵּין בִּדְבֵקוּת בֵּין שֶׁלּא בִּדְבֵקוּת בָּעֵת הַהִיא לֵאמר הַיְנוּ בְּעֵת שֶׁאֶזְכֶּה לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁגוּרָה תְּפִילָּתִי בְּפִי וְהַיְנוּ בָּעֵת הַהִיא לֵאמר שֶׁהַדְּבָרִים נֶאֱמָרִים וּמְרֻצִּים בְּפִיו מֵחֲמַת שֶׁמִּתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת אָז יַעֲלֶה כָּל הַתְּפִילּוֹת שֶׁהִתְפַּלֵּל עַד עַתָּה כַּנַּ"ל.(ליקוטי מוהר"ן,חלק א, תורה צ"ט)

נקל לו לאדם לומר עשרה חידושי תורה מאשר להתפלל תפילה אחת בכוונה (ר' יעקב יוסף מפולאנה)

הקושי בכוונת התפילה:
א"ר חייא רובא אנא מן יומי לא כוונית, אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמי ארקבסה אי ריש גלותא. שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא. רבי בון בר חייא אמר אנא מנית דימוסיא. א"ר מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה.
תרגום:
א"ר חייא אני מימיי לא כיוונתי (בתפילה) , אלא פעם אחת רציתי לכוון והרהרתי בלבי ואמרתי מי נכנס לפני המלך קודם: ארקבסה(שם אדם) או ראש הגלות. שמואל אמר אני סופר אפרוחים, רבי בון בר חייא אני סופר אריחים,א"ר מתניה אני מחזיק טובה לראשי שכאשר היה מגיע "מודים" הוא כרע מעצמו (ירושלמי,ברכות,פ"ב,ה"ד)

לפני התפילה אני מתפלל ,שבשעת התפילה אתפלל כראוי (ר' חיים מצאנז)

הכוונה ע"פ האר"י:
בשם האר"י הקדוש אמרו, שהכוונה היא כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וממילא כאשר אשה מתפללת בלא כוונה, הרי שאין לתפילתה כנפיים לעלות, והיא ממתינה עד אשר תתפלל תפילה אחת בכוונה. וכשתזכה להתפלל פעם אחת בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך כל התפילות שאמרה בלא כוונה. והטעם לכך ברור, הרי בעצם זה שבאה להתפלל כבר הביעה את רצונה להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיה, אלא שלא הצליחה לכוון, וכאשר כיוונה, פתחה את השער לכל תפילותיה לעלות. (פניני הלכה,תפילה,א,ח)

כשאדם מתפלל בכוונה הוא מקיים מצווה מן התורה. כי סדר שבחו יתברך ושאלת צרכיו, בהכרתו כי אין מי שיוכל להפיקם כי אם הוא יתברך.(המבי"ט, בית אלוקים, שער התפילה, פרק 15 )

המתפלל היום מפני שהתפלל אתמול-רשע טוב הימנו (ר' מנחם מדל מקוצק)

הכוונה ושגרת התפילה:
ר''א אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים : מאי קבע א''ר יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשוי ורבנן אמרי כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר
(ברכות כ"ט,ע"ב)
כמשוי. והיינו לשון קבע חוק קבוע הוא עלי להתפלל וצריך אני לצאת ידי חובתי: מי שאינו יכול. לכוין לבו לשאול צרכיו: לחדש בה דבר. בבקשתו והיינו לשון קבע כיום כן אתמול כן מחר (רש"י,שם)

מינימום הכוונה בק"ש ובתפילת העמידה:

עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון הלכך אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון לא יצא ידי חובתו וחוזר וקורא ואפילו למאן דאמר מצות אינן צריכות כוונה מודה הכא: (או"ח,סג,ד)
המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין באבות ואם לא כיון באבות אף על פי שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל (או"ח,קא,א)

מי שלא כיון באבות ונזכר באמצע הברכה או בסופה קודם שיחתום ברוך אתה ה' מגן אברהם, יחזור לומר מתחלת הברכה: אלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וכו', בכוונה הראויה. ואין לחוש בזה משום הפסק, כיון שחוזר לצורך כוונה המעכבת את התפלה.
ואם חתם ברוך אתה ה' מגן אברהם, נכון שיהרהר כל הברכה הראשונה בלבו בכוונה, מתחלתה ועד סופה, ואחר כך ימשיך אתה גבור וכו'.
ואם לא נזכר אלא לאחר מכן, רשאי להמשיך בתפלתו. ומכל מקום כל שנזכר באמצע התפלה, ישתדל בכל כוחו לכוין על כל פנים בברכת מודים. ויועיל הדבר לתקן ולהשלים חסרון כוונתו באבות, כי יש פוסקים רבים שסוברים שעיקר הכוונה בתפלה צריכה להיות או באבות או במודים. ואף גם זאת אף על פי שלא כיון באבות לא יתייאש מלכוין בשאר ברכות התפלה בשביל שלא כיון באבות, אלא ישתדל לכוין בשאר ברכות התפלה עד כמה שאפשר. [שאר''י ח''ב עמו' שצט. ילקו''י סי' צח הערה ד', במהדורת תשס''ד תפלה כרך א עמו' שעא].

המתפלל צריך שיכוון את לבו לשמים (ברכות לא, א)

דרכים להשגת כוונה בתפילה:
1.ישוב הדעת לפני ואחרי:
כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו. לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה: (משנה תורה ,ספר אהבה,הלכות תפילה,ד,ט"ז)

2.סילוק ומניעת מסיחי דעת:
כשהוא מתפלל לא יאחוז בידו תפילין ולא ספר מכתבי הקודש ולא קערה מלאה ולא סכין ומעות וככר מפני שלבו עליהם שלא יפלו ויטרד ותתבטל כוונתו. ולולב בזמנו מותר לאחוז בידו כיון שהאחיזה בידו היא מצוה אינו נטרד בשבילו: (אורח חיים,צו,סעיף א)

היה רוכב על החמור אין צריך לירד ולהתפלל אפילו אם יש לו מי שתופס חמורו אלא מתפלל דרך הילוכו וכן אם היה בספינה או על גבי קרון אם יוכל לעמוד עומד ואם לאו יושב במקומו ומתפלל או אם היה הולך ברגליו מתפלל דרך הילוכו אף אם אין פניו כנגד ירושלים אפילו שלא במקום סכנה כי אם יעמוד ויתפלל יקשה בעיניו איחור דרכו ויטרד לבו ולא יוכל לכוין והכל לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו ויישוב דעתו ויש מחמירין לעמוד באבות וראוי לחוש לדבריהם אם הוא שלא במקום סכנה: (אורח חיים,צד,סעיף ד)

מצוה להביא ילדים קטנים שהגיעו לחינוך לבית הכנסת, להתפלל עם הצבור, ולזרזם להקשיב ולענות דברים שבקדושה ואמן, ולחנכם לעמוד באימה וביראה... ומיהו כל זה בקטנים שאינם מבלבלים את תפלת הצבור, אבל אם הם קטנים ביותר המפריעים לצבור להתפלל, אין להביאם לבית הכנסת. ועדיף להתפלל יחיד, מאשר להביא עמו ילדים קטנים לבית הכנסת, שיפריעו לצבור להתרכז בתפלתם. (ילקוט יוסף סימן קו,סעיף ו)

3.המקום הרצוי לצורך כוונה:
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות שנאמר {דניאל ו-יא} וכוין פתיחן ליה בעליתיה (לקבל) [נגד] ירושלם (ברכות,לד,ע"א)
חלונות. שגורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע: (רש"י,שם)

4.מקום קבוע לתפילה:
כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו, ומעלה גדולה יש בדבר, שזוכה שתפלתו מתקבלת יותר. ולכן נכון שיקבע לעצמו בית כנסת קבוע שבו יתפלל בקביעות, וגם לקבוע מקום בבית הכנסת עצמו, שאז תפלתו מתקבלת יותר...
אף אם נאנס ומתפלל בביתו, יקבע מקום מיוחד לתפלתו באחת מפינות הבית. וגם הנשים טוב שיקבעו מקום קבוע לתפלתם בבית, ולא יתפללו פעם אחת במקום זה ופעם אחרת במקום אחר.(ילקוט יוסף,סימן צ,סעיף כז וסעיף כט)

וטעם דין זה כתב המאירי כי כל שהמקום מיוחד לו לתפילה כוונתו מצויה ביותר וטעם זה מבואר גם בחידושי הרשב"א....ושיעצוד בצתפילה מתוך כוונות רצויות והמקום המוכן לתפילה מוסיף יראה(שם,הערה כז)

וכן כתב במגן אברהם(סימן צ ס"ק לג) דכדי שלא יבלבלוהו בני הבית בתפילתו יקבע מקום לתפילתו גם בביתו (שם,הערה כט)

5.תפילה מתוך סידור-והתבוננות לפני כל ברכה וברכה:
ראשון לכל צריך שיתפלל מתוך הסידור; ועל כל פנים את תפילת שמונה-עשרה. ומכל מקום גם בזה איננו מוגן עדיין לגמרי מעורמת יצר היסח הדעת, שמפיל טרדות על האדם כדי שלא יוכל לכוון. ונתן לי הקב"ה קצת עצה לזה. ואל יחשוב הקורא שדבר זה צריך השקעת זמן גדולה, לא כן הדבר, כאשר בחנתי וניסיתי. אלא: יהיה פתוח הסידור לנגד עיניו, ויתבונן רק רגעים אחדים קודם כל ברכה. למשל, קודם ברכה ראשונה יתבונן שרוצה לומר שבח לפני המקום שהוא אלוקינו ואלוקי האבות וקונה הכול, ולברך אותו על שהגן על אברהם. קודם ברכה שנייה יתבונן שרוצה לברכו על תחיית המתים. וקודם ברכה שלישית - לברכו שהוא א-ל קדוש. קודם רביעית לבקשו על הדעה ולברכו על זה. וכן קודם החמישית לבקשו על התשובה ולברכו על זה. וכן בכל הי"ח ברכות. וכן יעשה בברכות השחר ובברכת המזון. כלל הדברים, לא יאמר הברכות כפי הרגלו בפיו, אלא יתבונן על מה הוא מברך לה', ויאמר בזריזות ובשמחה כל ברכה, על שזכה לברך לה' אלוקי השמים".
(קונטרס 'נפוצות ישראל' ,החפץ חיים)

6.המעשים המחזקים את היכולת לכוון:
יש עשרה דברים שמסייעים לאדם שיוכל לכוין בתפלת שמונה עשרה, והפכם גורמים לביטול הכוונה, ואלו הן:
תורה, חידוש, צורך, לשון, נוע, קול, הכנה, נכנס, שכן, זמן.
א'- והיינו, שירבה האדם בעסק התורה, שאז יתקרב אל האלוקים ויתדבק אליו ותהיה יראתו ואהבתו תקועה בלבו, ואז כשיקום להתפלל לא יקשה עליו כלל להתחנן ולכוין לבו.
ב' - חידוש, שיחדש דברי תחנונים ושאלות ובקשות בקצת ברכות התפלה, וזה יגרום לו לכוין בתפלה.
ג' - צורך, שיהיה צורך גדול לאדם לדבר מה ויתפלל על ככה, יכוין לבו היטב, ובפרט כשיהיה הצורך גדול מאד, כגון בנו חולה וכדומה.
ד' - לשון, כשיתפלל בלשון שרגיל בו שמשתמש בו כל היום לכל צרכיו.
ה' - נוע, יש מי שהתנועעות בתפלה גורמת לו לביטול כוונתו בתפלה, והכל לפי מה שהוא אדם.
ו' - הקול, יש מי שאם ישמיע לאזניו יוכל לכוין יותר טוב, ויש ההיפך, שאם יתפלל בלחש יוכל לכוין יותר. והכל לפי מה שהוא אדם.
ז' - הכנה, שיעשה הכנה ללבו לכוין. כיצד, קודם שיקום להתפלל ישב מעט בטל ודומם ויסיר מחשבותיו מלבו.
ח' - נכנס, כשיעמוד אדם ויתפלל ויכנס אליו אדם, הנכנס ההוא גורם ביטול כוונת המתפלל.
ט' - שכן, כשיהיו שכני האדם היושבים אצלו בתפלה מתפללים בכוונה, יקל עליו לכוין לבו גם הוא.
י' - זמן, כשישהה אדם בתפלתו שיעור לא מעט מהזמן כדי שיוכל לומר שאלה לבדה לאט, יוכל לכוין, אך כשלא יהיה לו זמן כשיעור הזה, או שהוא אינו מדבר במיתון אלא בחפזון, לא יוכל לכוין. [שאר''י, ח''ב עמו' תב; ילקו''י שם תפלה כרך א עמו' שעו].
בתפילה- עדיף לב ללא מילים ממילים ללא לב...(מאהטמה גנדי)
כוונות התפילה והגלימה היקרה:
ר' ציון נסים פרדס, מגדולי הרבנים בירושלים,נשאל ביום מן הימים ע"י גביר עתיר ממון,האם יש ביכולתו לכוון בתפילת שמונה עשרהמתחלה עד סוף בלא להרהר כלל בדברי חול."אם כך תעשה",הבטיח הגביר,"אעניק לך גלימה חדשה,איזו שתבחר- גלימה לימות החול או גלימה לימות השבת".
כאשר הגיעה עת התפילה ,נעמד ר' בן ציון נסים והחל מתפלל שמונה עשרה, ואכן במשך כל התפילה כולהלא עלה בו ולו הרהור אחד של חול.
אולם אך הגיע ל"אלוהי נצור" והנה הרהור קטן התגנב למוחו "מה אבקש? האם גלימה של חול או גלימה של שבת"?
מכיון שכך,הודיע ר' ציון נסים לגביר בסיום תפילתו כי לא מגיעה לו גלימה כלל משום שב"אלוהי נצור" הרהר באיזו גלימה יבחר...
אלא, שהגביר כה התפעל מישרותו וצדקותו של ר' ב ציון, ומכך שבמשך כל התפילה עד "אלוהי נצור"לא הרהר כלל הרהור של חול, עד הכריז בקול נרגש: "לאיש אשר כמוך, אתן שתי גלימות- אחת לימי החול ואחת ליום השבת". (פני שולחן שבת,שמות,עמ' 55)

צירוף כוונות:
...והן אמת שחטאתינו מונעים הטוב ממנו והן הם מסכים המבדילים בינינו לבין אבינו שבשמים, עד שאין אנחנו יכולים לכון דעתנו לעבוד את בוראנו עבודה שלמה עבודה תמה, כדת מה לעשות, וגם הטרדות ומקרי הזמן מבלבלים דעתנו...
על כל פנים עתיד לתן דין וחשבון על אשר לא השתדל ברב עז ותעצומות ואשר בכחו לעשות לא עשה לכון לפחות כפעם בפעם באיזו ברכה או באיזו תפלה או אפלו באיזו תבה ברצוא ושוב או באיזו מצוה, שהכל עולה ומצטרף לחשבון, כי זה מרחמי וחסדי האל יתברך שמו, כמו שכתבו המקובלים, שאם אדם יכון ביום אחד בברכה אחת ויום אחר בברכה אחרת, הקדוש ברוך הוא מצרפן, עד שנעשה תפלה שלמה בכונה, והיא העולה להיות עטרת תפארת בראש צדיק חי העולמים: (פלא יועץ,ערך כוונה)

שבכל ברכותיו ותפילותיו יכוון שאם לא כן הוי האדם כעוף המצפצף שאין מבין מה שמצפצף (בעל הלבוש)

השתדלות מלמטה משפיעה מלמעלה:
ת''ר המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים אבא שאול אומר סימן לדבר {תהילים י-יז} תכין לבם תקשיב אזנך (ברכות,לא,א)
אם תכין לבם. אז תקשיב אזנך (רש"י,שם)
לפי דקרא משמע דאין ביד האדם לכוון לבד לשמיים, שהרי אמר "תכין ליבם" דמשמע אם תכין ליבם אז תקשיב באזנך, כדפירש רש"י, אלמלא דביד הקב"ה הוא להכין לבבם שיכוונו בתפילה, אלמלא הקב"ה עוזרו, לא היה יכול לכוון את ליבו, אפ"ה סימן לדבר הוא שיתעורר האדם ויסכים בדעתו לכוון, כי אז ודאי הקב"ה עוזרו, כי הבא לטהר מסייעין לו מן השמיים" (הב"ח ,אב"ע סי' צ"ח)
בדוק ומנוסה, אם יתפלל אדם שחרית וקריאת שמע בכוונה, בו ביום יזכה לדבר מצווה ויצליח בעסקיו. ואף שלשעה יחשוב שאינו, בסופו ימצא שכן הוא. ואין צריך לומר שיצליח בו ביום בתורה, ומצווה גוררת מצווה".
(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, דרוש ד)

המתפלל צריך להרגיש את דיבורי התפילה בכל עצמותיו (ר' נחמן מברסלב)

השפעת הכוונה על הנשמה:
התפילה נועדה כדי לבטא את הנשמה.כשעוברים ימים ושנים בלא תפילה בכוונה,מתקבצות בלב אבנים רבות,שגורמות למועקה ולכבדות.וכאשר הרוח הטובה חוזרת,והתפילה שבה אל החיים,מתפנים אותם מכשולים,אשר עצרו את המעיין הנובע של הנשמה והנשמה חופשייה לזעוק את זעקתה ולשיר את שיריה.בכל תפילה מרפא האדם לא רק את החיסרון הנוכחי אלא גם את מועקות העבר.בכל תפילה,אור הנשמה חודר את החיים ומשלים אותם (ע"פ עולת ראיה,הקדמה,יא)

סיום: ההתמדה תביא בסופו של דבר אל הכוונה:
הנה תפילה היא העבודה שבלב. אנו רגילים להבין כי זה מחייב לעורר את הרגש, ואם כי הרגש לפעמים מעורר את הלב, לא הרגש הוא העיקר. עיקר העבודה שבלב היא: 'וּלְבָבוֹ יָבִין' (ישעיה ו, י), וכן מצינו בירושלמי והובא בטור ו'שולחן ערוך', אורח חיים, סימן קטו א: 'אם אין בינה אין תפילה'.'ויבין כל יצור כי אתה יצרתו' (מתוך תפילת ראש השנה) - יבין דבר מתוך דבר, את היוצר מתוך היצירה, זוהי העבודה שבלב שהיא התפילה.
כיצד מעוררים בינה זו אשר בלעדה אין תפילה? ... 'אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם' (תהלים פד, ו). יגיעת התפילה ברבות העתים והשנים סוללת מסילות בלב, להגיע בהן אל בינה ... כי לא כל הזמנים שווים, וכמעט בכל תפילה אנו מוצאים את עצמנו במצב נפשי שונה. ... 'אשרי אדם עוז לו בך - יכול לכול, תלמוד לומר: מסילות בלבבם' (מדרש תהילים פד). מסילות כהנה וכהנה תיווצרנה בלב במשך הזמן, וברבות השנים תקל עלינו יגיעת התפילה, כי נמצא תמיד את השביל המתאים לאותה פעם באותו מצב".(הרב שלמה וולבה זצ"ל, עלי שור, א, עמ' קיד-קטו)

*חלק מן המקורות ע"פ אתר מנוף.

על התפילה: תפילות האבות והנביאים*

*בהשראת החלוקה בספר פניני הלכה/תפילת נשים לרב אליעזר מלמד שליט"א

אברהם- תפילה עבור אחרים:

על אבימלך- נענה :
וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ (בראשית,כ,ז)
דאמור רבנן כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה א''ל דכתיב {איוב מב-י} וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו אמר ליה את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא {בראשית כ-יז} ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו [וגו'] וכתיב {בראשית כא-א} וה' פקד את שרה כאשר אמר וגו' כאשר אמר אברהם אל אבימלך (בבא קמא,צב,ע"א)

על אנשי סדום ולא נענה:
וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה: וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: ...
וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַא-דֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה: וַיֵּלֶךְ יְ-ה-וָ-ה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ: (בראשית,יח,כב-לג)

יצחק- תפילה לפוריות:
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַ-י-ה-וָ-ה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְ-ה-וָ-ה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: (בראשית,כה,כא)
ויעתר לו. לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע לפיכך לו ולא לה (רש"י,שם)

יעקב- תפילה להצלת חייו:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱ-לֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵא-לֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְ-ה-וָ-ה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים: וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: (בראשית,לב,י-יג)

אלהי אבי אברהם. הקדים בסדר שבחי המקום וחסדיו ובהזכיר זכות אבות כסדר אנשי כנסת הגדולה בתחלת י''ח ברכות: (ספורנו,שם)

משה:
1.מתפלל על העם אחרי חטא העגל:
וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְ-ה-וָ-ה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם: וַיִּנָּחֶם יְ-ה-וָ-ה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ (שמות,לב,יא-יד)

2.י"ג מידות:
וַיַּעֲבֹר יְ-ה-וָ-ה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְ-ה-וָ-ה יְ-ה-וָ-ה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: {ז} נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: (שמות,לד,ו-ז)
ה' ה'. מדת הרחמים היא, אחת קדם שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב: אל. אף זו מדת רחמים, וכן הוא אומר (תהלים כב ב) אלי אלי למה עזבתני, ואין לומר למדת הדין למה עזבתני כך מצאתי במכילתא: ארך אפים. מאריך אפו ואינו ממהר לפרע, שמא יעשה תשובה: ורב חסד. לצריכים חסד, שאין להם זכיות כל כך: ואמת. לשלם שכר טוב לעושי רצונו: נצר חסד. שהאדם עושה לפניו: לאלפים. לשני אלפים דורות: עון ופשע. עונות אלו הזדונות. פשעים אלו המרדים, שאדם עושה להכעיס: ונקה לא ינקה. לפי פשוטו משמע, שאינו מותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים: פקד עון אבות על בנים. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פרש במקרא אחר (שמות כ ד) לשונאי: ועל רבעים. דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרבה על מדת פרענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים (רש"י,שם)

3.תפילה למען אחותו:
וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ(במדבר ,יב,יג)
אל נא רפא נא לה. בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שהשואל דבר מחברו צריך לומר שנים או שלשה דברי תחנונים ואחר כן יבקש שאלותיו
רפא נא לה. מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה [דבר אחר שלא יאמרו ישראל בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה, אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה] (רש"י,שם)

אהרון- תפילה ללא מילים:
וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם: וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה: (במדבר,יז,יב-יג)
ויעמד בין המתים וגו' ... דבר אחר למה בקטרת, לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטרת לומר סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש, אמר הקדוש ברוך הוא תראו שעוצר מגפה הוא, והחטא הוא הממית: (רש"י,שם)

יהושע- תפילה המלווה באבל וצער:
וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן יְ-ה-וָ-ה עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲ-דֹנָי יְ-ה-וִ-ה לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו: וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ: חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם: (יהושע,ז,ו-יא)

שמואל- פעולות מקדימות לתפילה:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל יְהוָה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל יְ-ה-וָ-ה וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת יְ-ה-וָ-ה לְבַדּוֹ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל יְ-ה-וָ-ה: וַיִּקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַיהוָה וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה: וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי הִתְקַבְּצוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֶל יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים: וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד (ויעלה) וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַיהוָה וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל י-ה-וָ-ה בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ יְ-ה-וָ-ה (שמואל א,ז,ג-ט)

שלמה- תפילת שלמה לאחר הקמת בית המקדש:
וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח יְ-ה-וָ-ה נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם:וַיֹּאמַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לַעֲבָדֶיךָ הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכָל לִבָּם.....
וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְ-ה-וָ-ה אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח יְ-ה-וָ-ה מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם: וַיַּעְמֹד וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר:
בָּרוּךְ יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ: יְהִי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ: לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ: וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי יְהוָה קְרֹבִים אֶל יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְ-ה-וָ-ה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד: וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם עִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו כַּיּוֹם הַזֶּה: (מלכים א,ח,נד-סא)

אליהו הנביא- תפילה וקידוש ה':

וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱ-לֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: עֲנֵנִי יְ-ה-וָ-ה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְ-ה-וָ-ה הָאֱ-לֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: וַתִּפֹּל אֵשׁ יְ-ה-וָ-ה וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְ-ה-וָ-ה הוּא הָאֱלֹהִים יְ-ה-וָ-ה הוּא הָאֱלֹהִים: (מלכים א,יח,לו-לט)

אלישע- תפילה מחיה מתים:
וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ: וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְ-ה-וָ-ה: וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד: וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו:(מלכים ב,ד,לב-לה)

תפילת חנה:
וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ: וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה: (שמואל א,א,יא-יג)

אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה {שמואל א א-יג} וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו ויחשבה עלי לשכורה מכאן ששכור אסור להתפלל (ברכות,לא,ע"א)