שביעי של פסח: "דרך 3 ימים" - מה היתה מטרת סיפור הכיסוי?

פתיחה: למה היה צורך בכל סיפור האונאה לפרעה שילכו דרך שלושת ימים ואז יחזרו ולכן גם לקחו מהמצרים בהשאלה ולא במתנה:

וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵינוּ(שמות ג,יח)

וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם (שמות ג,כה)

וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: (שמות יד,ה)

ויוגד למלך מצרים. איקטורין שלח עמהם (מכילתא פ"א),  וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב, וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי, ובחמישי ובששי  רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי  של פסח, לכך אנו קורין השירה ביום השביעי:

(רש"י,שם)

בקשתו החוזרת ונשנית של משה לפני כל מכה "שלח את עמי ויעבדוני"! (ז; טז, ז; כו, ח; טז, ט; א, ט; יג, י; ג). אין הוא רומז ולו ברמז דק במקום כלשהו על כוונתו להוציא את העם לצמיתות. זאת ועוד: גם במו"מ שהתנהל מפעם לפעם במהלך עשרת המכות אין כל אזכור לשחרור מוחלט של בני ישראל ומדובר כל העת רק בשלושת הימים האלה....

אפילו אותו "אישור יציאה" שניתן במהלך מכת בכורות (ראה י"ב; כט-לו) לא היה אלא לעבוד את הא-לוהים במדבר: "קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם, גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אֹתי". מכה זו המחישה לפרעה היטב את האיום "בדבר או בחרב", ולא זו בלבד שהוא מסכים שהעם יצא - הוא מבקש שיברכו גם אותו במסגרת חגם במדבר ["מי שבירך" שעבורו הוא אף דואג לתת תרומה נכבדה, ראו י"ב; לה-לו]! העם המצרי כולו מבקש לשלח את העם מהר ככל האפשר לעבוד את א-לוהים על מנת להפסיק את מכת הבכורות (י"ב; לג), ו"נדיבותם" הרבה - "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאִלום" - מוסברת היטב על פי ההנחה שהעם עתיד ממילא לחזור בקרוב.

(שמות | דרישת משה מפרעה /הרב מנחם ליבטאג)

חלק א: ליל הסדר כולו בסימן שאלה

1. שאלות הבנים בהגדה- פרט לבן הרשע- הם מה שמאפיין את כל לילה סדר- הכל בסימני שאלה:

וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-ה-וָֹ-ה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות יג,יד)

 וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְ-ה-וָֹ-ה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:(שמות יג,ח)

כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם (דברים ו,כ)

 וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם(שמות יב,כו)

2. ליל הסדר כולו רצוף מעשים תמוהים ושאלות:

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה?
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה (כֻּלּוֹ) מָרוֹר?
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִלּוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים?
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין?

(מה נשתנה , מן ההגדה)

שְׁלשָׁה עָשָׂר מִי יוֹדֵעַ? שְׁלשָׁה עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁלשָׁה עָשָׂר מִדַּיָא. שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטַיָא, אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

(אחד מי יודע, מן ההגדה)

3.הצורך לשאול שאלות- סימן מובהק ליציאה לחירות( וכנ"ל שאילת הכלים מעדיה על בטחון עצמי של מי שאינו עבד יותר):

היהדות היא תופעה נדירה שבנדירות: אמונה המתבססת על הצגת שאלות, ובכלל זה שאלות עמוקות וקשות הנראות כמערערות את יסודות האמונה. "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?", שאל אברהם (בראשית יח, כה). "אֲ־דֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?", קרא משה (שמות ה, כב). "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה?", תהה ירמיהו (יב, א). רובו של ספר איוב עשוי משאלות כאלו, ותשובתו של אלוקים, המשתרעת על פני ארבעה פרקים, מורכבת משאלות עמוקות אף יותר....
בישיבות, לשאול שאלה טובה הוא הנעלה שבהישגים...

התורה עומדת על כך דווקא בפרשת הדרכים החשובה והמעצבת ביותר בתולדות האומה – כשבני ישראל עומדים לצאת ממצרים ולהתחיל את חייהם כעם חופשי בריבונות הא־ל. הַנחילו את זכר הרגע הזה לילדיכם, אומר משה; אך אל תעשו זאת באופן סמכותני. עודדו את ילדיכם לשאול, לתהות, לחקור, לעיין, לנתח, לחפש. חירות פירושה דרור לנפש, לא רק לגוף. האיתנים באמונתם אינם צריכים לפחד לשאול. רק לחסרי הביטחון, שספקות נסתרים ומודחקים מכרסמים בהם, יש סיבה לפחד.

(על הכורח לשאול שאלות/הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל)

חלק ב: כדי לצאת לחירות היה צורך לפעול כל מיני פעולות שיוציאו את העבדות מעם ישראל היוצא ממצרים

1.נס ההפלאה במכות מצרים- הצעד הראשון בניתוק בין ישראל למצרים:
ערוב:
וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם עָרב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (שמות,ח,יח)
דבר:
וְהִפְלָה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל-לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר (שמות,ט,ד)
ברד :
רַק בְּאֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד (שמות,ט,כו)
חשך:
וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבתָם (שמות,י,כג)
בכורות :
וּלְכל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד-בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל (שמות,יא,ז) 

 2.שמות החג- מסמלים התנתקות ויציאה מהמצב הקודם:

א.חג האביב- המעבר הקיצוני ביותר בין עונות השנה- מחורף וקיפאון לאביב ופריחה
יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו (הרב קוק)

ב.חג הפסח- ההבחנה העדינה בין ישראל למצרים היא שיאם של מכות מצרים שהבחינו בין ישראל למצרים

ג.חג החירות-יציאה מעבדות לחירות היא יציאה תודעתית עמוקה ושורשית ותהליכית

ד.חג המצות-המצה היא סמל לפשטות וענווה המנותקת מהגאווה המגולמת בלחם התופח

(ענ"ד) 

3.מדוע היה כה חשוב שישראל יאכלו דווקא מצות ולא חמץ? כי החמץ הוא הלחם שהומצא במצרים ולכן מי שאוכל אותו בפסח נענש בכרת מעם ישראל כי הוא כביכול לא רוצה לצאת ממצרים !

עוד מהתקופה הפרה-היסטורית, הלחם הקדום היה מצה ולא לחם. הרעיון להתפיח את הלחם ולהפוך אותו (בעזרת השאור) לשמן וטעים יותר - היה של המצרים; המצרים היו אלו שהמציאו את השאור (השמרים), ולפעמים היו משתמשים גם בדבש בתהליך ההחמצה (מה שמסביר אגב את ציווי התורה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב', יא)). על רקע זה מובן מדוע ביציאת מצרים (או: ביום בו אנו מציינים אותה לדורות) אנו פוסקים מלאכול את ה"לחם המצרי" וחוזרים אל הלחם הקדום.

מוטיב זהה מצאנו באיסור לבישת שעטנז: איסור זה היה מובן לכל יוצא מצרים, שכן המצרים (עובדי האדמה) נהגו ללבוש פשתן ואילו העברים (רועי הצאן) נהגו ללבוש צמר. התורה כאומרת כאן: הפרד הצמר מן הפשתים, אין לערבב מצריות בעבריות! יחד עם זאת, ניתן וצריך להוציא ממצרים את הטוב שבה, ולכן בתוך הבית פנימה - בבית המקדש - היו הכהנים לובשים שעטנז, כי שם מובטחנו שידעו לברור את הטוב מן הרע. (ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

4.מ"ט ימי העומר כנגד מ"ט שערי הטומאה מהם היו צריכים ב"י להתנתק ולנער מעליהם:

דודאי ישראל כד הוו במצרים- אסתאבו, ואתטנפו גרמיהון בכל זיני מסאבו, עד דהוו שראן תחות ארבעים ותשע חילי דמסאבותא. וקב"ה אפיק יתהון מתחות פולחן כל שאר חילין(זוהר חדש, ראש פרשת יתרו)

כי וודאי כשישראל היו במצרים, נטמאו וטנפו את עצמם בכל מיני טומאה, עד שהיו שוכנים תחת מ"ט כוחות הטומאה, והקב"ה הוציאם מתחת השעבוד של כל אלו הכוחות( בעל הסולם,שם)

5.כשם שהיה קשה להוציא את ישראל ממצרים ורק חמישית יצאו כך היה צריך להמשיך להפיח בהם תחושת חירות לאורך כל ה-40 שנה כדי שירצו ויחפצו באמת להשתחרר מכבלי מצרים

וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(שמות יד,ג)

וחמשים. ... דבר אחר חמושים מחומשים, אחד מחמשה  (ח) יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה

סיום: הצורך לספר על שלושת ימים היה בשביל עם ישראל כדי שיתרצו לצאת ממצרים

לפעמים כשקשה כל כך להיפרד ממשהו, מה שעוזר זו תחנת ביניים קצרה. וממש עכשיו כשחשבתי על זה, זה נתן לי כיוון על אחת השאלות הכי חזקות בסיפור יציאת מצרים. משה אף פעם לא אומר לפרעה: אנחנו יוצאים לתמיד והולכים עד ארץ כנען. הוא אומר לו "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר". אנחנו הולכים רק פה קרוב, למדבר, לזבוח זבח קטן. אבל למה משה אומר את זה כשהוא יודע שהמטרה היא יציאה טוטאלית, לנצח? ופתאום חשבתי, שאולי הנמענים של המסר הזה הם בכלל בני ישראל. אם היו אומרים להם: יוצאים מפה עכשיו לאיזו כנען רחוקה ולא מוכרת, הם לא היו יכולים להכיל את זה. בסופו של יום, מצרים היא הבית שלהם. כאן הם נולדו וכאן ההורים והסבים שלהם נולדו. הנטייה האנושית היא להעדיף את הרע המוכר על פני הטוב הבלתי ידוע. אז משה בעצם מעביר להם מסר, לא אל תדאגו, יוצאים רק פה קרוב, למדבר, למחסן של מצרים... מי יודע אולי יום אחד נחזור... משה יודע, שמה שקשה הוא רגע היציאה עצמה )כמו שהרגע הכי קשה בריצה- הוא, ללבוש את הנעליים לפני הריצה(. אבל מהרגע שיוצאים למדבר, משהו בנפש כבר יסכים להמשיך הלאה. זה לא יהיה קל כמובן. הבית, מצרים, תמשיך למשוך את עם ישראל לחזור בכל השנים הראשונות של הנדודים. אבל העיקר: לצאת. להוציא את הדברים מהמדף המוגן בבית. לפעמים צריך קודם לצאת, גם אם לא יודעים לאן.

(שיטת המחסן בסידור הבית ואיך השתמש בה משה רבינו/נתנאל אלינסון)

קושי הניתוק ממצרים תוך כדי המסע במדבר:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה:(במדבר יד,ד)

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים(במדבר יא,ד-ה)

אחרית דבר: הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים פיזית ועל ישראל להוציא את מצרים מישראל-מנטלית - ולכן נקראת "יציאת מצרים" - כי זה התהליך היותר ארוך שממשיך עד היום:

קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות מישראל (שמריהו לוין ,1867-1935)