מסכת אבות: רבי עקיבא ותלמידיו- גירסה מקוצרת לאזכרה

                                                 לע"נ סבא מאיר בר אסתר

חלק א: ימי ספירת העומר ומנהגי האבלות בהם

1.ימי ספירת העומר- חול המועד ארוך- ימים של שמחה?..

וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה' ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם וקדש יום שמיני כשמיני של חג והימים הספורים בינתים כחולו של מועד (רמב"ן, ויקרא כג,לו)

2.בפועל הימים הם ימי אבלות על תלמידי רבי עקיבא שמתו- 24 אלף תלמידים- 700 הלוויות ביום ל"ע:

הימים שבין חג הפסח לחג השבועות הם ימים שיש בהם צער, הואיל ומתו בהם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. לפיכך נוהגים בימים אלו מקצת מנהגי אבלות, שלא לשאת אשה ושלא להסתפר, וכן אין עורכים בהם ריקודים ומחולות של רשות.

(פניני הלכה זמנים » ג - מנהגי אבלות בספירת העומר » א – טעם מנהגי האבלות שבספירת העומר)

3.התלמידים שיצאו למלחמת בר כוכבא והתלמידים שנשארו ללמוד תורה-הם אלה שלא נהגו כבוד זה בזה:

בגמ' כתוב שהמיתה הקשה שמתו בה היא אסכרה, ובאגרת רב שרירא גאון כתב שמתו בגזרת שמד. כהמשך לזה שמעתי פירוש מעניין, שמתו בעת מרד בר כוכבא, והיו תלמידים שיצאו להילחם ברומאים, והיו שהמשיכו בתלמודם. והחיילים ותלמידי הישיבה היו מבזים אלו את אלו, וכל אחד אומר: אני גדול מחברי, שמה שאני עושה חשוב ומועיל, ואילו בחברי אין תועלת כלל. ומפני שנאת חינם זו שהיתה בין הלוחמים והלומדים, ניגפו לפני אויביהם, ובפרק אחד מתו כולם. ואכן התאריך איננו מקרי, הוא בין חג הפסח המבטא את הלאומיות הישראלית לבין חג השבועות המבטא את התורה הרוחנית, ואותם תלמידים שלא כיבדו זה את זה, הפרידו וחילקו בין חג הפסח לחג השבועות, בין הלאומיות לתורה, ועל כן כולם מתו בתקופה זו. ויש גורסים בברא"ר: "שהיתה עיניהם צרה בתורה אלו באלו", ולפי זה עיקר התיקון צריך להיות מכוון כדי להרבות בכבוד בין לומדי התורה מהחוגים השונים. (ועי' בהמשך סוף הערה 13 שיש גם צד חגיגי בימים אלו, שהם כחול המועד שבין פסח לשבועות).

(פניני הלכה/הרב אליעזר מלמד, זמנים » ג - מנהגי אבלות בספירת העומר » א – טעם מנהגי האבלות שבספירת העומר)

4.רבי עקיבא מקים דור חדש של תלמידים- ודרך חמישה  מהם משתקם עולם התורה מחדש:

א.העולם "שמם" עד לבואם של 5 תלמידי רבי עקיבא הדור הבא:

 והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה (יבמות דף סב ע"ב)

ב.ייחודו של רשב"י(וכך גם אפשר לכאורה לומר על רבי מאיר שגם הוא נפטר בימי ספירת העומר)- שלמרות שהיה מתלמידי ר' עקיבא- ניצול ולא מת עימהם כשהוא צעיר אלא נפטר על מיטתו{בגיל 93 בערך}:

והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר כי הוא מתלמידי ר' עקיבא שמתו בספירת העומר (עץ חיים לאר"י ,שעת ספירת העומר,פרק ז')

ג."ואהבת לרעך כמוך"- הוקבע ככלל גדול בתורה אחרי מות 24 אלף התלמידים

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה (יבמות דף סב ע"ב)

רבי עקיבא הבין את סיבת הסתלקות תלמידיו "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", יצא ולימד שמצות "ואהבת לרעך כמוך - זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי מסכת נדרים פרק ט)  (ע"פ הרב  דוד דב לבנון)

5. מסכת אבות נקראת בימי הספירה כדי לתקן ולחדד שדרך ארץ(מסכת אבות) - קדמה ל(מתן) תורה:

דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) "לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג). "דרך" - זו דרך ארץ ואחר כך "עץ החיים" - זו תורה." (מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ג, וכן פרשה לה פסקה ו)

כי כפי בחי' הטהרה שנמצא בבנ"י זוכין לקבל הקדושה. ולכן תיקון המדות בימים אלו. שקודם קבלת התורה צריכין לתקן המדות ולהתטהר כדי שנוכל לקבל קדושת התורה. לכן יסדו מס' אבות כימים אלו. והתחיל משה קיבל תורה לומר כי כל אלו המוסרים ותיקון המדות מלבד שהם נאים לעושיהם. אבל עיקר הכוונה צריך להיות בתיקון המדות כדי להיות כלי אל התורה.

(שפת אמת, ויקרא, שמיני ט״ו:ב׳)

6.אבות- עיקרי המוסר:

יש הסוברים כי הכינוי "אבות" הוא כינוי מושאל ומשמעו - עיקרים(כמו ל"ט אבות מלאכה), דהיינו  ‏עיקרי החכמה ומורי דרך לכל המידות הטובות. כמו שאמרו חז"ל. "האי מאן דבעי ‏למהוו. חסידא לקיים מילי דאבות"

(מבוא למסכת אבות/יוסף ניצן)

7.מסכת של דברי מוסר בלבד:

אוֹמֵר אֲנִי, לְפִי שֶׁמַּסֶּכֶת זוֹ אֵינָהּ מְיֻסֶּדֶת עַל פֵּרוּשׁ מִצְוָה מִמִּצְוֹת הַתּוֹרָה כִּשְׁאָר מַסֶּכְתּוֹת שֶׁבַּמִּשְׁנָה, אֶלָּא כֻּלָּהּ מוּסָרִים וּמִדּוֹת, וְחַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם גַּם כֵּן חִבְּרוּ סְפָרִים כְּמוֹ שֶׁבָּדוּ מִלִּבָּם בְּדַרְכֵי הַמּוּסָר כֵּיצַד יִתְנַהֵג הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ, לְפִיכָךְ הִתְחִיל הַתַּנָּא בְּמַסֶּכֶת זוֹ מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, לוֹמַר לְךָ שֶׁהַמִּדּוֹת וְהַמּוּסָרִים שֶׁבְּזוֹ הַמַּסֶּכְתָּא לֹא בָּדוּ אוֹתָם חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה מִלִּבָּם, אֶלָּא אַף אֵלּוּ נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי: 

(רע"ב, אבות א,א)

8. מסכת אבות ותיקון המידות הם המבוא והתנאי ההכרחי המקדים  לתורה (כדי שלא יהיה נבל ברשות התורה) בבחינת - דרך ארץ קדמה לתורה:

אמרו רבותינו בויקרא רבא (פרשה ט): "דרך ארץ קדמה לתורה עשרים ושש דורות", ללמדנו שאי אפשר לגשת לתורה, בלי בסיס של מוסר אנושי פשוט, טבעי, יסודי, ששורשו בתרבות הכללית של האדם, ובמצפונו הפנימי. אם היסוד הזה חסר, אם אין מידות טובות לפני העסק בתורה, לא ייתכן שהתורה תתקן את האדם. טעות מצויה היא אצל בני האדם לחשוב, שגם אם יש חס וחלילה מידות מקולקלות, הרי שלימוד התורה וקיום המצוות, יישרו את האדם ויעשו אותו מוסרי. טעות חמורה זו יכולה להביא לידי כך, שאדם יתקלקל יותר ויותר. הרי אמרו רבותינו: "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות" (יומא עב:).

לדוגמא: ניקח אדם שאינו מבין באופן מוסרי מדוע רע הדבר לדבר לשון הרע. כאשר אדם כזה יבוא ללמוד הלכות לשון הרע, הרי שייפגש במקרים שבהם לפי ההלכה אסור לדבר לשון הרע. ומקרים שבהם מותר לדבר לשון הרע, ולפעמים ישנם גם מקרים קיצוניים שבהם מצווה להודיע את רעתו של חברו. אדם כזה יהפוך להיות המומחה העולמי לכל המקרים שבהם מותר לדבר לשון הרע, וימצא לעצמו, דרכים לדבר לשון הרע יום ולילה בלי לעבור על ההלכה. אמנם על ההלכה לא יעבור אבל מידות רעות בנפשו בוודאי שיקנה. ולכן מן הראוי לעסוק הרבה ביסודות של מסכת אבות במיוחד בדורנו על מנת שהתורה תהיה לברכה, ולא להפך חס ושלום.

(למהות מסכת אבות/הרב אורי שרקי)

חלק ב:עשרה דברים שלא ידעתם על רבי עקיבא

1.רבי עקיבא הוא בן גרים- מיוחס עד סיסרא או ... המן

ר׳ עקיבא בא מסיסרא שבא על יעל אשת חבר הקיני...דנתגיירה אחר שבא עליה סיסרא (סדר הדורות)

וכעין שאמרו ז״ל [גיטין נז,ב] מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק ומאי ניהו רבי עקיבא (

(חינוך עם פירוש מנחת חינוך מצוה תכה הערה ג)

דווקא בגלל זה - רבי עקיבא  זכה להגיע לשער החמישים:

רבי עקיבא בן יוסף, היה בן גרים. היתה לכך השלכה מעשית, כאשר חכמים רצו למנות ראש סנהדרין במקום רבן גמליאל, לא מנו את רבי עקיבא למרות גדולתו בתורה מאחר ואין לגר זכות אבות (ברכות כז, ב). מאידך גיסא, מכיון שרבי עקיבא היה בן גרים, הוא יכול היה לגלות דברים שמשה רבנו לא גילה. נאמר בתלמוד (ר"ה כא, ב): "חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד שנאמר ותחסרהו מעט מא-להים". עם ישראל ירד במצרים למ"ט שערי טומאה אך לא הגיעו לשער הנ' השייך למצרים ולאומות העולם. כל פעם שהוא עולה משער טומאה אחד, הוא מקבל שער בינה נוסף. כיון שמשה רבנו שקול כנגד של ישראל, הוא זכה למ"ט שערי בינה. אך רבי עקיבא שהוא בן גרים ובשורשו בא מן השער הנ', כאשר הוא עולה משם הוא מביא לעם ישראל אותו שער החמישים של הבינה שהיה חסר. מרבי עקיבא למדנו כיצד משלימים הגרים את הקומה של תורת משה ושל עם ישראל.

(רבי עקיבא/הרב אורי שרקי)

2.חי סה"כ 120 שנה ועד גיל 40 היה אנאלפבית ובגדלותו ידע 70 לשון ! :

עד גיל 40 לא למד דבר ולא ידע אפילו צורת אות אחת (אבות דר' נתן פ"ו) 

אמר רב יהודה אמר רב כל עיר שאין בה שנים לדבר ואחד לשמוע אין מושיבין בה סנהדרי ובביתר הוו שלשה וביבנה ארבעה רבי אליעזר ורבי יהושע ור''ע ושמעון התימני דן לפניהם בקרקע (סנהדרין יז ע"ב)

שנים לדבר. בשבעים לשון ואחד לשמוע שיהא מבין בשבעים לשון אע''פ שאינו יודע להשיב: שמעון התימני. תלמיד היה ולא נסמך שלא בא לכלל זקנה (רש"י,שם)

3.רבי עקיבא- האשכול( איש שיש בו הכל) הראשון מאז תחילת תקופת הזוגות:

משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות שנא' (מיכה ז) אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי:‏

(סוטה ט,ט)

ולא עמד אשכול עד שעמד ר"ע וכל הזוגות לא היו אשכולות. אלא אילו שימשו פרנסות. ואלו לא שמשו פרנסות

(ירושלמי סוטה פרק ט הלכה י )

ומשני אלא אילו שמשו פרנסות. זוגות אלו היו אב"ד ונשיאי' והדבר פשוט שהיו אשכולות אבל ר"ע לא היה אב"ד ולא נשיא קמ"ל דאפ"ה היה אשכול: (קרבן העדה, שם)

4.רבי עקיבא- מעוני דחוק לעושר גדול

א.תחילתו עוני גמור:

רבי עקיבא היה רועה צאן בבית אחד מעשירי ירושלים, שהיה מכונה "כלבא שבוע" (על שם, שכל מי שהיה נכנס אליו רעב ככלב, היה יוצא שבע).

איתקדשת ליה [נתקדשה לו] ברתיה [בתו] דכלבא שבוע בצנעא, כיון שראתה את רבי עקיבא שהיה צנוע וטוב, וגם הסכים ללכת ללמוד תורה.

כאשר שמע כלבא שבוע שבתו התקדשה לרבי עקיבא, הוציאה מביתו, ואדרה הנאה מכל נכסיה [והדיר אותה הנאה מכל נכסיו].

אזלא, ואיתנסיבה ליה בסיתוא [הלכה ונישאה לו לרבי עקיבא בימות החורף], הוה גנו בי תיבנא [והיו ישנים בין התבן], שלא היו להם כרים וכסתות.

הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה [היה רבי עקיבא מלקט את התבן מבין שערותיה].

אמר לה, אי הואי לי [אם יהיה לי אפשרות, שאתעשר] רמינא ליך, אעשה לך תכשיט הקרוי] "ירושלים דדהבא". תכשיט של זהב שהעיר ירושלים מצויירת בה.

אתא אליהו [נגלה אליהם אליהו] כדי לנחם אותם ולהראות להם שיש עניים יותר מהם. אידמי להון כאנשא [ונדמה להם כאיש], וקא קרי אבבא [וקרא בפתח ביתם].

אמר להו לרבי עקיבא ואשתו: הבו לי פורתא דתיבנא [הביאו לי קצת תבן], דילדת אתתי [שאשתי ילדה] ולית לי מידעם לאגונה [ואין לי שום תבן להשכיב עליו אותה או את התינוק].

אמר לה רבי עקיבא לאנתתיה, לאשתו: חזי [ראי] גברא [יש כאן אדם], דאפילו תיבנא לא אית ליה [שאפילו תבן אין לו].

( נדרים נ ע"א, פירוש חברותא שם)

ב.סופו עושר עצום:

אמרו: לא נפטר מן העולם עד שהיו לו ‏שולחנות של כסף ושל זהב ועד שעלה למטתו בסולמות של ‏זהב. היתה אשתו יוצאת בקרדוטין  ובעיר של זהב  אמרו ‏לו תלמידיו: רבי, ביישתנו ממה שעשית לה. אמר להם: הרבה

‏צער נצטערה עמי בתורה. (אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק ו)

ג.רבי עקיבא למד תורה גם מעוני וגם מעושר והוא מודל לחיקוי לכולם:

‏אומרים לו לאדם: מפני מה לא למדת תורה בעולם הזה? ‏אומר: שהייתי עני -- אף רבי עקיבא עני היה, 

שהייתי עשיר -- ‏אף רבי עקיבא עשיר היה, 

שהייתי מטופל -- אף רבי עקיבא ‏מטופל היה, 

שמא לא זכו לך אבותיך -- אף רבי עקיבא לא ‏זכו לו אבותיו. 

מכאן אמרו חכמים זכרונם לברכה: עתיד רבי ‏עקיבא לבייש הרבה למי שלא למד תורה בעולם הזה  (אבות ‏דרבי נתן, נוסח ב, פרק יב)

4.מוזכר רבות במשנה ובתלמוד:

רבי עקיבא מוזכר 226 פעם במשנה ו - 564 פעם בתלמוד 

(תנאים ואמוראים - ביוגרפיות: תולדותיו של רבי עקיבא (2)

6.תלמידיו של רבי עקיבא הם ה'פוסקים' של  המקורות התנאיים השונים:

סתם מתני' {משנה} רבי מאיר,
סתם תוספתא{תוספת למשניות שחיבר רבי חייא} רבי נחמיה,
סתם סיפרא{ברייתות על ספר ויקרא} רבי יהודה,
סתם ספרי{בראייתות על במדבר דברים} רבי שמעון,
וכולהו אליבא דרבי עקיבא 

(סנהדרין פ"ו ע"א) 

7.נשוי ל-4 נשים ויצאו ממנו בנים תלמידי חכמים:

היו לו ארבע נשים בחייו. 

עוד בהיותו עם הארץ התחתן, ומאשתו זו נולד לו בן והוא ובנו החלו ללמוד אלף בית (אבות דר"נ פ"ו). 

אשתו השניה היתה בתו של כלבא שבוע (כתובות ס"ב ע"ב). 

ועוד שתי נשים היו לו: אלמנתו או גרושתו של טורנוסרופוס (נדרים נ' ע"ב) 

ובתו של יהושע (ידים פ"ג מ"ה). 

היו לו בנים חכמים: בנו ר' יהושע בן קרחה (לפירוש רש"י שבועות ו' ע"א ד"ה: יהושע), ובנו שמעון שהוליכו לחופה (ירו', ברכות ספ"ו) ומת בחיי ר"ע (שמחות פ"ח). וכן הוליך לחופה את בתו שניצלה בנס ביום חופתה (שבת קנ"ו ע"ב). ושם חתנו היה ר' יהושע בן כפוסאי (שבת קמ"ז ע"ב). בן עזאי תלמידו אירס לו לאשה את בתו (כתובות ס"ג ע"א). 

(תנאים ואמוראים - ביוגרפיות: תולדותיו של רבי עקיבא )

8.כשמת רבי עקיבא  אין יותר כוח לדרישת התורה באותה עוצמה:

משמת רבי עקיבא, בטל כבוד התורה (סוטה מ"ט ע"א) 

בטל כבוד תורה. שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות וכ''ש תיבות יתירות ואותיות יתירות כגון בת ובת אני דורש (סנהדרין דף נא:) וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה:

(רש"י,שם) 

משמת ר''ע בטלו זרועי(זורעי)  תורה ונסתתמו מעיינות החכמה (סוטה מט ע"ב)

זרועי תורה. עומק סברא ולסמוך טעמי תורה שבעל פה על מדרשי המקראות ואותיות היתרים ולשונות המשתנים במקרא(רש"י,שם)

כתב היעב"ץ שמא צריך לגרוס זורעי תורה, שרבי עקיבא העמיד תלמיד הרבה, ונאמר אשריכם זורעי על כל מים.(חברותא, הערה 122 ,שם)

9.המשכו של רבי עקיבא הוא רבי יהודה הנשיא:

דאמר מר כשמת ר' עקיבא נולד רבי (קידושין עב ב)

10.רבי עקיבא - מימש את כל הדרישות של אנשי כנסת הגדולה בתחילת מסכת אבות:

הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין-

סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בְּשָׁבוּעַ נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים {מב} שָׁנָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אִלּוּ הָיִינוּ בַסַּנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הֵן מַרְבִּין {מו} שׁוֹפְכֵי דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל: (מכות פרק א משנה י)

הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין- חטאם של תלמידיו שלא דנו לכף זכות אחד את השני ולכן אבדו מן העולם:

לפסוק דין על חברו כשרואה בו דבר ערוה, מגונה, או איזה עניין שנראה שאין כוונתו לשמיים, כי כל מה שיפסוק וידבר על חברו גורם זה לעצמו. (נוצר חסד, מסכת אבות, שם)

וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה - עשרים וארבע אלף תלמידים

וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:- סייגות של רבי עקיבא

‏בהקדים על זה מה שידוע שכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת יען שלא היה שלום ביניהם וזהו שנאמר היוו מתונים בדין לדון דין אמת לאמיתו ועל ידי זה יהיה שלום בעולם והעמידו תלמידים הרבה בני קיימא שלא כתלמידי רבי עקיבא ועל ידי השלום תעשו סייג לתורה יען שאינה מתקיימת אלא על ידי השלום ואחדות כמו שמצאינו שלא זכינו בקבלתה אלא על ידי האחדות...

(דרך כוכה, רבי כדיר הכהן, ליקוטים עמ א)

חלק ג: מדברי רבי עקיבא במסכת אבות

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה . מָסֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר . נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה :

(אבות פרק ג, יג-טז)

סייג לחכמה שתיקה, זה הסייג בין למדותיה בין לחכמה עצמה, למדותיה כיצד, שאינו נכנס לתוך דברי חברו, ועל שלא שמע אומר לא שמעתי, ואף על פי שאינה מכלל השתיקה, השתיקה מביאה לידי כך. לחכמה כיצד, שאינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה, כי הלומד לפני רבו ורואה סברא אחת בהלכה, אל יחשוב מיד כי היא האמיתית, ולא ירצה לאומרה בטרם יסיים רבו מלדבר, שאם לא יעשה כן יפסיד מה שיאמר רבו ולא ידע הסברות מן החכמים הקודמים... (רבנו יונה אבות ג יז)

א.אדם הראשון חטא שלא שתק ולא הכה על חטא:  

וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (בראשית ג,עב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:): (רש"י,שם) 

ב.תגובת אהרון למות בניו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ויקרא י,ג)

וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:(שם,שם,ט)
וידום אהרן. קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין (ת"כ שם לו. ויק"ר שם). (רש"י,שם)

אהרון תיקן באופן מלא את חטא דיבורו אדם הראשון- ע"י שתיקה ואת חטא אכילתו ע"י שזכה לציווי על המנעות משתיית יין בבואו אל הקודש ובכך גילה לו הקב"ה את שורש טעותו של אדם הראשון (ענ"ד)

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות.
אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך?
אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.
אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי
אמר לו: חזור לאחורך.
הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו (לר' עקיבא): רבי, מנין לך?
אמר להן: הלכה למשה מסיני.
נתיישבה דעתו.
חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?
אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני.
אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו הראני שכרו?
אמר לו: חזור [לאחורך] חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין
אמר לפניו: רבש"ע זו תורה וזו שכרה?!
אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני.

(חגיגה כט ע"ב)

מדוע הקב"ה לא אומר למשה רבנו רק "שתוק", מדוע התוספת של: כך עלתה במחשבה לפני? אלא שהקב"ה רצה לומר למשה רבנו שרבי עקיבא הוא המשכה הישיר של המחשבה הראשונית של הבריאה. שכן ידוע שהקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין, אך לאחר שראה שאין העולם עומד בכך שיתף גם את מידת הרחמים. ושורש נשמתו של רבי עקיבא הוא מהמחשבה הראשונה, של עולם שנברא במידת הדין בלבד. וזה מה שאמר הקב"ה למשה רבנו: שתוק – השתק את המחשבות הרגילות, ואז תוכל להבין את שורש נשמתו של רבי עקיבא – מי שמקבל על עצמו את הדין לגמרי.

מדוע לא עושים הילולא ביום פטירתו של רבי עקיבא? שהרי בפטירתו של צדיק תורתו מתחילה להתגלות (ראה שיעור על אהרן הכהן). רבי צדוק הכהן מסביר שאכן היינו צריכים לעשות הילולא ביום פטירתו של רבי עקיבא, אלא שבגלל שהוא מת בייסורים, אנו עושים את ההילולא ביום הסתלקותו של תלמידו רבי שמעון בר יוחאי, ומתכוונים באופן נסתר לרבי עקיבא.

(רבי עקיבא, סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא, הרב אורי שרקי)

סיום: רבי עקיבא- חכם הרואה למרחוק -הוא  צוחק והם בוכים:

וכבר היה ר''ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ...

 שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור''ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו {במדבר א-נא} והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב {ישעיה ח-ב} ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו 

וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב {מיכה ג-יב} לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב {זכריה ח-ד} עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו:

(מכות כג ע"ב- כד ע"א)

בית הלוי בדרשה ח' מבאר את דברי רבי עקיבא, שהחורבן והשממה של ארץ ישראל ומקום המקדש הם עצמם משמשים ראיה שהארץ עומדת בקדושתה, ואינה סובלת שיישבו עליה עוברי עבירה. ולכן נאמר בסוף מגילת איכה: "על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו - אתה ה' לעולם תשב!". שהסיבה להילוך השועלים בהר ציון, היא מפני שה' שוכן בו, ולכן אין הגויים יכולים ליישבו. ולכן צחק רבי עקיבא, כי אם ציון תחרש, בודאי תשוב לקדושתה ותפארתה. ועיין במהרש"א כעין זה.(חברותא,שם)

רבי עקיבא, בשעה שראה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, היה מצחק (מכות כד, ב), מפני שהיה אופטימי בצורה כרונית. זהו פשר המימרא "גם זו לטובה" (תענית כא, א) - אנו יודעים שמהרע תצמח בסופו של דבר טובה.(שמו של משיח/הרב אורי שרקי)

שביעי של פסח: "דרך 3 ימים" - מה היתה מטרת סיפור הכיסוי?

פתיחה: למה היה צורך בכל סיפור האונאה לפרעה שילכו דרך שלושת ימים ואז יחזרו ולכן גם לקחו מהמצרים בהשאלה ולא במתנה:

וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵינוּ(שמות ג,יח)

וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם (שמות ג,כה)

וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: (שמות יד,ה)

ויוגד למלך מצרים. איקטורין שלח עמהם (מכילתא פ"א),  וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב, וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי, ובחמישי ובששי  רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי  של פסח, לכך אנו קורין השירה ביום השביעי:

(רש"י,שם)

בקשתו החוזרת ונשנית של משה לפני כל מכה "שלח את עמי ויעבדוני"! (ז; טז, ז; כו, ח; טז, ט; א, ט; יג, י; ג). אין הוא רומז ולו ברמז דק במקום כלשהו על כוונתו להוציא את העם לצמיתות. זאת ועוד: גם במו"מ שהתנהל מפעם לפעם במהלך עשרת המכות אין כל אזכור לשחרור מוחלט של בני ישראל ומדובר כל העת רק בשלושת הימים האלה....

אפילו אותו "אישור יציאה" שניתן במהלך מכת בכורות (ראה י"ב; כט-לו) לא היה אלא לעבוד את הא-לוהים במדבר: "קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם, גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אֹתי". מכה זו המחישה לפרעה היטב את האיום "בדבר או בחרב", ולא זו בלבד שהוא מסכים שהעם יצא - הוא מבקש שיברכו גם אותו במסגרת חגם במדבר ["מי שבירך" שעבורו הוא אף דואג לתת תרומה נכבדה, ראו י"ב; לה-לו]! העם המצרי כולו מבקש לשלח את העם מהר ככל האפשר לעבוד את א-לוהים על מנת להפסיק את מכת הבכורות (י"ב; לג), ו"נדיבותם" הרבה - "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאִלום" - מוסברת היטב על פי ההנחה שהעם עתיד ממילא לחזור בקרוב.

(שמות | דרישת משה מפרעה /הרב מנחם ליבטאג)

חלק א: ליל הסדר כולו בסימן שאלה

1. שאלות הבנים בהגדה- פרט לבן הרשע- הם מה שמאפיין את כל לילה סדר- הכל בסימני שאלה:

וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-ה-וָֹ-ה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות יג,יד)

 וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְ-ה-וָֹ-ה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:(שמות יג,ח)

כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם (דברים ו,כ)

 וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם(שמות יב,כו)

2. ליל הסדר כולו רצוף מעשים תמוהים ושאלות:

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה?
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה (כֻּלּוֹ) מָרוֹר?
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִלּוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים?
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין?

(מה נשתנה , מן ההגדה)

שְׁלשָׁה עָשָׂר מִי יוֹדֵעַ? שְׁלשָׁה עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁלשָׁה עָשָׂר מִדַּיָא. שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטַיָא, אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

(אחד מי יודע, מן ההגדה)

3.הצורך לשאול שאלות- סימן מובהק ליציאה לחירות( וכנ"ל שאילת הכלים מעדיה על בטחון עצמי של מי שאינו עבד יותר):

היהדות היא תופעה נדירה שבנדירות: אמונה המתבססת על הצגת שאלות, ובכלל זה שאלות עמוקות וקשות הנראות כמערערות את יסודות האמונה. "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?", שאל אברהם (בראשית יח, כה). "אֲ־דֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?", קרא משה (שמות ה, כב). "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה?", תהה ירמיהו (יב, א). רובו של ספר איוב עשוי משאלות כאלו, ותשובתו של אלוקים, המשתרעת על פני ארבעה פרקים, מורכבת משאלות עמוקות אף יותר....
בישיבות, לשאול שאלה טובה הוא הנעלה שבהישגים...

התורה עומדת על כך דווקא בפרשת הדרכים החשובה והמעצבת ביותר בתולדות האומה – כשבני ישראל עומדים לצאת ממצרים ולהתחיל את חייהם כעם חופשי בריבונות הא־ל. הַנחילו את זכר הרגע הזה לילדיכם, אומר משה; אך אל תעשו זאת באופן סמכותני. עודדו את ילדיכם לשאול, לתהות, לחקור, לעיין, לנתח, לחפש. חירות פירושה דרור לנפש, לא רק לגוף. האיתנים באמונתם אינם צריכים לפחד לשאול. רק לחסרי הביטחון, שספקות נסתרים ומודחקים מכרסמים בהם, יש סיבה לפחד.

(על הכורח לשאול שאלות/הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל)

חלק ב: כדי לצאת לחירות היה צורך לפעול כל מיני פעולות שיוציאו את העבדות מעם ישראל היוצא ממצרים

1.נס ההפלאה במכות מצרים- הצעד הראשון בניתוק בין ישראל למצרים:
ערוב:
וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם עָרב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (שמות,ח,יח)
דבר:
וְהִפְלָה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל-לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר (שמות,ט,ד)
ברד :
רַק בְּאֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד (שמות,ט,כו)
חשך:
וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבתָם (שמות,י,כג)
בכורות :
וּלְכל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד-בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל (שמות,יא,ז) 

 2.שמות החג- מסמלים התנתקות ויציאה מהמצב הקודם:

א.חג האביב- המעבר הקיצוני ביותר בין עונות השנה- מחורף וקיפאון לאביב ופריחה
יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו (הרב קוק)

ב.חג הפסח- ההבחנה העדינה בין ישראל למצרים היא שיאם של מכות מצרים שהבחינו בין ישראל למצרים

ג.חג החירות-יציאה מעבדות לחירות היא יציאה תודעתית עמוקה ושורשית ותהליכית

ד.חג המצות-המצה היא סמל לפשטות וענווה המנותקת מהגאווה המגולמת בלחם התופח

(ענ"ד) 

3.מדוע היה כה חשוב שישראל יאכלו דווקא מצות ולא חמץ? כי החמץ הוא הלחם שהומצא במצרים ולכן מי שאוכל אותו בפסח נענש בכרת מעם ישראל כי הוא כביכול לא רוצה לצאת ממצרים !

עוד מהתקופה הפרה-היסטורית, הלחם הקדום היה מצה ולא לחם. הרעיון להתפיח את הלחם ולהפוך אותו (בעזרת השאור) לשמן וטעים יותר - היה של המצרים; המצרים היו אלו שהמציאו את השאור (השמרים), ולפעמים היו משתמשים גם בדבש בתהליך ההחמצה (מה שמסביר אגב את ציווי התורה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב', יא)). על רקע זה מובן מדוע ביציאת מצרים (או: ביום בו אנו מציינים אותה לדורות) אנו פוסקים מלאכול את ה"לחם המצרי" וחוזרים אל הלחם הקדום.

מוטיב זהה מצאנו באיסור לבישת שעטנז: איסור זה היה מובן לכל יוצא מצרים, שכן המצרים (עובדי האדמה) נהגו ללבוש פשתן ואילו העברים (רועי הצאן) נהגו ללבוש צמר. התורה כאומרת כאן: הפרד הצמר מן הפשתים, אין לערבב מצריות בעבריות! יחד עם זאת, ניתן וצריך להוציא ממצרים את הטוב שבה, ולכן בתוך הבית פנימה - בבית המקדש - היו הכהנים לובשים שעטנז, כי שם מובטחנו שידעו לברור את הטוב מן הרע. (ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

4.מ"ט ימי העומר כנגד מ"ט שערי הטומאה מהם היו צריכים ב"י להתנתק ולנער מעליהם:

דודאי ישראל כד הוו במצרים- אסתאבו, ואתטנפו גרמיהון בכל זיני מסאבו, עד דהוו שראן תחות ארבעים ותשע חילי דמסאבותא. וקב"ה אפיק יתהון מתחות פולחן כל שאר חילין(זוהר חדש, ראש פרשת יתרו)

כי וודאי כשישראל היו במצרים, נטמאו וטנפו את עצמם בכל מיני טומאה, עד שהיו שוכנים תחת מ"ט כוחות הטומאה, והקב"ה הוציאם מתחת השעבוד של כל אלו הכוחות( בעל הסולם,שם)

5.כשם שהיה קשה להוציא את ישראל ממצרים ורק חמישית יצאו כך היה צריך להמשיך להפיח בהם תחושת חירות לאורך כל ה-40 שנה כדי שירצו ויחפצו באמת להשתחרר מכבלי מצרים

וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(שמות יד,ג)

וחמשים. ... דבר אחר חמושים מחומשים, אחד מחמשה  (ח) יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה

סיום: הצורך לספר על שלושת ימים היה בשביל עם ישראל כדי שיתרצו לצאת ממצרים

לפעמים כשקשה כל כך להיפרד ממשהו, מה שעוזר זו תחנת ביניים קצרה. וממש עכשיו כשחשבתי על זה, זה נתן לי כיוון על אחת השאלות הכי חזקות בסיפור יציאת מצרים. משה אף פעם לא אומר לפרעה: אנחנו יוצאים לתמיד והולכים עד ארץ כנען. הוא אומר לו "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר". אנחנו הולכים רק פה קרוב, למדבר, לזבוח זבח קטן. אבל למה משה אומר את זה כשהוא יודע שהמטרה היא יציאה טוטאלית, לנצח? ופתאום חשבתי, שאולי הנמענים של המסר הזה הם בכלל בני ישראל. אם היו אומרים להם: יוצאים מפה עכשיו לאיזו כנען רחוקה ולא מוכרת, הם לא היו יכולים להכיל את זה. בסופו של יום, מצרים היא הבית שלהם. כאן הם נולדו וכאן ההורים והסבים שלהם נולדו. הנטייה האנושית היא להעדיף את הרע המוכר על פני הטוב הבלתי ידוע. אז משה בעצם מעביר להם מסר, לא אל תדאגו, יוצאים רק פה קרוב, למדבר, למחסן של מצרים... מי יודע אולי יום אחד נחזור... משה יודע, שמה שקשה הוא רגע היציאה עצמה )כמו שהרגע הכי קשה בריצה- הוא, ללבוש את הנעליים לפני הריצה(. אבל מהרגע שיוצאים למדבר, משהו בנפש כבר יסכים להמשיך הלאה. זה לא יהיה קל כמובן. הבית, מצרים, תמשיך למשוך את עם ישראל לחזור בכל השנים הראשונות של הנדודים. אבל העיקר: לצאת. להוציא את הדברים מהמדף המוגן בבית. לפעמים צריך קודם לצאת, גם אם לא יודעים לאן.

(שיטת המחסן בסידור הבית ואיך השתמש בה משה רבינו/נתנאל אלינסון)

קושי הניתוק ממצרים תוך כדי המסע במדבר:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה:(במדבר יד,ד)

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים(במדבר יא,ד-ה)

אחרית דבר: הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים פיזית ועל ישראל להוציא את מצרים מישראל-מנטלית - ולכן נקראת "יציאת מצרים" - כי זה התהליך היותר ארוך שממשיך עד היום:

קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות מישראל (שמריהו לוין ,1867-1935)