חלק א: נחש הקדמוני וכוחו העצום
1.השטן, מלאך המוות - נחש הקדמוני- נברא מהיום הראשון:
אמר ר''ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות (בבא בתרא, טז ע"א)
וְהַנָּחָשׁ, רַבִּי יִצְחָק אָמַר זֶה יֵצֶר הָרָע. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר נָחָשׁ מַמָּשׁ. בָּאוּ לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לָהֶם, וַדַּאי הַכֹּל אֶחָד, וְסמא''ל הָיָה, וְנִרְאָה עַל נָחָשׁ וְצַלְמוֹ. שֶׁנָּחָשׁ זֶה הוּא שָׂטָן, וְהַכֹּל אֶחָד.
(זוהר מתורגם בראשית לה ע"ב)
בֹּא וּרְאֵה כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, מִיּוֹם הָרִאשׁוֹן בָּרָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי בֶרֶכְיָה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם (בראשית א, ב), זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת הַמַּחֲשִׁיךְ פְּנֵיהֶם שֶׁל בְּרִיּוֹת.
(תנחומא וישב סימן ד)
2.תיקון לנחש לעתיד לבוא - להישחט:
כדדרש רבי יהודה לעתיד לבא מביאו הקב''ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה הללו בוכין והללו בוכין צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה (סוכה נב ע"א)ולעתיד לבוא הכל מתרפאין, חוץ מן הנחש וגבעונים. נחש, דכתיב: "ונחש עפר לחמו"
(ילקוט שמעוני,בראשית ג,יד)
3.חטאיו של הנחש:
א.לשון הרע - בין אדם לעצמו:
וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני, על שאמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע (תנחומא פרשת מצורע, ב')
אמר רבי שמואל בר נחמן:
- שאלו לנחש ואמרו ליה: למה אתה מצוי בין הגדרות?
- אמר להן: שפרצתי גדרו של עולם!
- אמרו לו: ולמה אתה מהלך בארץ ולשונך שותת בארץ?
- אמר להן: שהוא גרם לי שאמרתי לשון הרע על בוראי.
- ומה היה הלשון הרע? אמר רבי יהושע דסיכנין, בשם רבי לוי: הנחש הראשון היה מסיח כבני אדם. כיון שלא היו אדם וחוה מבקשין לאכול מאותו אילן, התחיל לומר לשון הרע על בוראו. אמר להן: מן האילן הזה אכל הבורא וברא את עולמו וציווה אתכם שלא תאכלו ממנו ותבראו עולם אחר. ומה עשה לו הקב"ה? קצץ את רגליו וכרת את לשונו, שלא יהא מסיח.
דבר אחר:
- שאלו לנחש, אמרו לו: מה אתה נהנה, שאתה נושך?
- אמר להם: עד שאתם שואלין אותי למה, אין אתם שואלין לבעלי לשון הרע?!
- שנאמר (קהלת י): אם ישך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון.
מה נהנה שאומר לשון הרע?
דבר אחר:
- אמרו לנחש: למה אתה נושך באבר אחד וארסך מהלך בכל האיברים?
- אמר להן: עד שאתם שואלין אותי למה אין אתם שואלין לבעלי הלשון, שעומד ברומי והורג בסוריה, עומד בסוריה והורג ברומי!
- ראה כמה קשה כוחו של לשון הרע, שנצטוו לבנות בהמ"ק ובשביל שהיה הדור בעלי לשון הרע, לא נבנה בימיהם.
- (דברים רבה ה,י)
- כל ימי חייך. יגיד שהעונש הזה לא יזוז ממנו לעולם ואפילו בזמן המשיח אשר תסתלק האיבה שבין האשה ובין הנחש, כענין שכתוב (ישעיה יא, ח) ושעשע יונק על חור פתן, העונש הזה במאכל העפר לא יזח ממנו עולמית, הוא שכתוב (שם סה, כה) זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו, ועל כן אמר כל ימי חייך לרמוז על ימות המשיח, וכענין שדרשוהו ז"ל ביציאת מצרים (ברכות יב ע"ב) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים טז, ג), ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח, וכן אנו יכולין להביא בכאן:(רבנו בחיי על בראשית פרק ג פסוק יד )
ב.מסית ומדיח- בין אדם לחברו
וַיִּקְרָא יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: {י} וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: {יא} וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: {יב} וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל: {יג} וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל: {יד} וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: {טו} וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: (ס) {טז} אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: (ס) {יז} וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: {יח} וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: {יט} בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:
(בראשית ג,ט-יט)
כי עשית זאת. מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאלו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:(רש"י,שם)
המסית אין דיניו כשאר דיני נפשות. מכמינין לו את העדים, ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין, ואם יצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מחזירין אותו. יצא חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות אין מחזירין אותו. ואין טוענין למסית, ומושיבין בדינו זקן וסריס ומי שאין לו בנים כדי שלא ירחמו עליו. שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחרי ההבל, רחמים הוא בעולם שנאמר 'למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים'. (הלכות סנהדרין, פרק יא הלכה ה)ג.מורה הלכה בפני רבו- בין אדם למקום:
אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש (עירובין סג, ע"א)
כאשר מעיינים קצת בחטאו של המורה הלכה בפני רבו, מגלים שאין בדבר רווח חומרי אישי אלא מדובר בגאווה לשמה. מעשה ההוראה מיותר לחלוטין ללא כל תכלית - הרי הרב עומד ליד התלמיד המורה, והרב מסוגל להורות בעצמו בצורה טובה ונכונה יותר. בגלל אופי החטא גם כאן 'נכנס הנחש לתמונה' והוא זה שמעניש את החוטא. למעשה גם בחטא זה היה הנחש הראשון שחטא, שהרי הוא בעצמו הורה הלכה בפני הקב"ה באומרו לאישה שכאשר הם יאכלו מעץ הדעת "לא מות תמותן" (בראשית, ג', ד).
("בעטיו של נחש" - הנחש בהלכה ובאגדה [1] / דרור שילה)
העונש (מידה כנגד מידה) : על גחונך תלך
4.רק ארבעה צדיקים היו צדיקים גמורים שמתו רק בעטיו של נחש ולא בגלל חטא שלהם ללמדך על כוחו העצום של הנחש:
תנו רבנן: ארבעה מתו בעטיו [בגלל עצתו] של נחש ואלו הן: בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד. וכולהו גמרא [ואת כולם למדנו במסורת] לבר [חוץ] מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא [שהמקרא כותב זאת עליו בפירוש] דכתיב: (שמואל ב יז, כה) "ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב על הצבא ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב". וכי בת נחש היא? והלא בת ישי היא! דכתיב: (דברי הימים א ב, טז) "ואחיותיהם צרויה ואביגיל". אלא, בת מי שמת בעטיו של נחש
(בבא בתרא יז ע"א)
הראשונים מתקשים היאך טענה זו מתיישבת עם האמור במגילת קהלת ”כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא” (קהלת ז,כ)
מספר תירוצים נאמרו ביישוב הקושיה:
- התוספות מיישבים שהפסוק בקהלת, עוסק ברוב בני האדם.
- המהרש"א מפרש שהיה בהם קצת חטא, אך לא היה זה חטא שראוי למות בגינו.[3]
- הפני יהושע כתב שוודאי אין אדם שלא חטא מימיו אפילו בשוגג, אלא שהצדיקים הללו אפשר שאם חטאו בשוגג נתכפר להם על ידי ייסורים או על ידי יום הכיפורים ולא היו ראויים למות, אלא בעטיו של נחש.[4][5]
(אליבא דויקיפדיה)
5.בין אדם לנחש- הדמיון והתחרות על חווה:
המפלת דמות נחש, תהא אמו טמאה לידה, הואיל וגלגל עינו עגולה כשל אדם (נידה כג ע"א)
דאמר רבי יוחנן... הכל משמשים פנים כנגד עורף, חוץ משלושה שמשמשין פנים כנגד פנים ואלו הן: דג, אדם ונחש. ומי שנא הני תלתא? כי אתא רב דימי, אמרי במערבא, הואיל ודיברה עמהם שכינה .(בכורות ח ע"א)
וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני שהיה ערום מכל בהמה ומכל חית השדה שנאמר 'והנחש היה ערום מכל' - ביקש להרוג את אדם ולישא את חוה
(תוספתא סוטה פ"ה מ"ה)
6.הכל בראש- הנחש הוא השכל הטבעי של האדם שפונה אל האישה - הצד החוויתי שבאדם:
וְהַנָחָש הָיָה עָרוּם מכל חַיּת הַשדֶה אַשָר עָשָיה יְ-ה-וָ-ה א-לְהִים וְיאמַר אֶל הָאשָה אף כִּי אָמַר אֶ-להים לא תאכָלוּ מִכּל עץ הַגַּן(בראשית ג ,א)
"והנחש היה" - בדרך כלל בעברית מקראית, הנשוא קודם לנושא.אם כן, הייתה צריכה התורה לכתוב "ויהי הנחש". אלא שהתורה מספרת על מצב קדום - "עבר מוקדם" (past perfect) , בו עוד קודם הסיפור שהתורה תספר, כבר אז היה הנחש "ערום מכל חית השדה". ערום פירושו חכם.
הנחש מתואר כיצור החכם ביותר מכל החיות, כלומר, האדם. הנחש, אם כן, מייצג את השלב הראשוני המקורי של האדם. או אם נרצה, את האדם בעל "השכל הטבעי", האינטלקטואלי. "נחש" מלשון "ניחוש" - היכולת לגלות את הנעלם." זהו תפקידו של השכל. נראה שלא לחינם בחרה התורה להשתמש בביטוי ערום", המזכירה את המילה "עירום", ואף צורת הרבים של שניהם זהה - "ערומים", כפי שמתוארים האדם ואשתו בפסוק הקודם. התורה מלמדת שכאשר "השכל הטבעי" עומד בפני עצמו הוא חסר. חסר לו הממד המוסרי, שיהפוך אותו מ"נחש" ל'נפש חיה"
(על דרך הרמז נמסר מפי הרב לוי נחמני זצ"ל: אם נוסיף לנחש(358 בגימטרייה) את המילה חסד(72) המבטא את ההכרה המוסרית של האדם התוצאה תהיה המילה נפש(430) )
הסיפור שלפנינו מתאר התרחשות של דיאלוג פנימי בין "השכל הטבעי" שבאדם ל"שכל העילאי", יסוד הכוח המוסרי שבו. הדיאלוג נסוב סביב השאלה: האם האדם מוגדר כאישיות נעלית מן הטבע, או שמא האדם אינו אלא עוד חלק בתוך המערכת הטבעית. אמנם חלק מאוד מפותח ומשוכלל, אך בסופו של דבר גם הוא כפוף למערכת הטבע.
"ויאמר אל האשה, אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן" - הנחש פונה אל חלק "האישה" שבאדם, אל הצד החווייתי שבנפש, ומציע לו לעבור על הציווי שלא לאכול מעצי הגן. הוא יודע שאם יפנה אל הצד השכלי יותר שבנפש האדם ייתקל בסירוב נחרץ, שהרי כלל ידוע הוא: "דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעים!" ודאי שהאדם יבחר בדברי הקדוש ברוך הוא. לכן הנחש בחר לפנות אל "האישה" - אל החלק החוויתי, המהווה כמין מסך בפני ההכרה הברורה שאין לעבור על ציווי ה'.
(שמי קדם- בראשית חלק א, ע"מ 97-98, הרב אורי שרקי שליט"א)
7.החוויה של חוה שהושפעה מהנחש - חיוויא:
א.חוויה היא טובה בתנאי שיעודה הוא להכיר בהוויה של הקב"ה המהווה אחרת זו נפילה אל הנחש:
בגבול הדק שבין ה'חויה' ל'הויה' נמצאת נקודת הבחירה של האדם. שאם אדם נהנה למשל מנופי ההרים הגבוהים והימים הרחבים חוה את יפי הבריאה והבריות על מנת להתפעל ממי שמהוה אותם הרי זה משובח כי משתמש בגופו ובחושיו ב'חויה' עבור ידיעת השגת ה'הויה' את המהוה הכל הבורא יתברך, אך כשמדובר בחויות לשם חרות להנות את החושים או במילים אחרות לחזק את האות ח' ולשכוח את הה' זה בא מצד היצר הרע מצד הנחש.
ב.חוה - אם כל חי - לא נקראה חיה כי היתה עתיד ליפול ברשתו של הנחש-חויא:
הנחש שהערים לחוה הוא דבר נופל על הלשון אמר רב יוסף היאך א"ל כתרגומו נחש חיויא הוא חויא זכר והיא חוה נקבה א''ר יוסי והא כתיב ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי' אמר ליה ר' פרחיה קרא לה על שם העתיד. היה לו לקרוא אותה חיה על שם חיה ונקראה על שם העתיד חוה דעתיד חיויא למסטי לחוה.
(זוהר חדש מדרש הנעלם דף יט ע"א)
ג.הנחש בארמית נקרא חויא ואכן ניסה להטעים את אדם וחווה בחוייה של טעימה מעץ הדעת:
...כשנדקדק מי הוא אבי החרות נמצא שהוא הנחש הקדמוני המכונה חויא' מלשון 'חויה' ממש שהחטיא את אדם וחוה הטעימם ב'חויה' בלא הויה'.
חוה נקראת 'אם כל חי' לכאורה היה צריך שמה להיות חיה אלא שאדם הראשון קרא לה חוה' כלומר במקום חיה על שם עצם החיים 'חוה' על שם הרגשת החיים חוית החיים .
הנה שמה של 'חוה' מלשון חויה' שניתן לה על ידי בעלה גרם לזיקה בינה לבין הנחש הערמומי ולכן נתפתתה נמשכה לעבור את החויה המיוחדת שהציע לה החויא הנחש לאכול מן הפרי האסור.
והנחש היה ערום מתרגם אונקלום "וחויא הוה חכים"
ועל הפסוק ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי, מגלה רבנו בחיי :"ועל דרך המדרש שם אשתו חוה מלשון חויא ומפני שקראה כן לכך נזדווג לה נחש ומכאן למדו חז"ל שהשם גורם"
ה.מילה נחש מורכבת מ"נח" ו"חש":
שמו של הנחש 'חויא' משלים את עיקר המשמעות של ה'נחש' בלשון הקודש.
שורש המילה נחש' הוא 'חש' ושמו מעיד עליו שחכמתו אינה באה מתוך השגה רוחנית אלא מתוך הצמדותו לחומר שעל ידי אוסף התחושות הרבות החויות הוא מגיע לידיעותיו.
ו.נחש הקדמוני היו רגליים אך איבד אותם במידה כנגד מידה במה שגרם לאדם הראשון שלא יוכל להגיע להשגות נשגבות ועליונות ע"י שהוא מושפל אל קרקע המציאות:
הנחש הקדמוני עמד על רגליים בקומה זקופה כאדם וכאשר נענש קוצצו רגליו ונפל שכוב על הקרקע לאורך גופו לא בכדי היה זה ענשו הוא קלקל לאדם את היכולת להשיג השגות נשגבות מבלי להתנסות בנסיונות הגוף וכשלונותיו כשפע הבא מאליו, מעתה יחוה הנחש את המציאות הגשמית בגופו ממש נח על הקרקע וחש אותה באופן כזה שכל חלקיק ממנו עסוק באופן תמידי בלחוש את העפר נחש חש את האדמה חווה את החומר התוצאה היא ה'חויה'
ז.הנחש והניחוש- נסיון להגיע לתובנות רוחניות דרך כלים גשמיים וטמאים:
לאור הדברים מובן ש'נחוש' אינו השגה רוחנית כזו המושפעת לנביא או אף כזו המגיעה לאדם מכוח התעמקותו בלימוד אלא היא תוצאה של חיבור מופרז לעולם הזה דווקא, כאדם המשתדל לחוש מאוד את חומריות הטבע ומתוכו לקבל ידיעות.
כשה'חויות' חוזרות על עצמן מצטברת התחושה והולכת ומולידה את ידיעת הנחוש כדי להבין זאת יותר נקח למשל את המושג הלועזי הידוע אינטואיציה' הידוע בכינויו החוש השישי. 'אינטואיציה' היא הרגש מוקדם המתברר כנכון שגם מבלי חקירה ובדיקה את הצפוי לבוא 'ידע' את הדבר. האינטואיציה מפותחת לרוב אצל בעלי מקצוע בעלי אומנות רופא למשל המצוי תדיר בקרב חולים חוה וחש את מצב החולה. לעיתים מבלי אומר ודברים הוא מפתח חוש לדעת את תלונתו של הפונה אליו קודם שיפתח את פיו. יותר מכך היא האינטואיציה האימהית שבנוסף לקשר הפנימי הקיים בינה לבנה כבשר מבשרה היא חשה את מצבו לעיתים גם כשהוא רחוק ממנה מכוח זה שהיא זו שגידלה אותו ראתה ושמעה אותו באין ספור מצבים.
במילים אחרות האינטואיציה היא מעין 'ניחוש טבעי'. תוצאת ה'חויות' שאנו עוברים תכונה המעניקה לבעל הנסיון את החכמה לראות את העתיד. ובאמת שזו מעלה להיות בעל נסיון וכמו שאומרים אין חכם כבעל נסיון ומפורש בפסוק 'החכם עיניו בראשו' כלומר מסוגל לצפות את הדברים מראש בחכמתו.
דא עקא אסרה התורה לפתח טכניקות של הגברת תחושות באמצעות גופו ועצמים מסויימים כדי להשיג ידיעות מעל ומעבר שנאמר לא ימצא בן מעונן ומנחש ומכשף. נראה שטעם האיסור הוא משום שהמנחש אינו מקווה להשגות הבאות מהבורא יתברך אלא מבקש את ידיעת העתידות מתוך התעסקות והתחככות בטבע הגשמי.
כנחש הקדמוני ובזה הוא מנתק את הבריאה מהבורא ומכאן נחוש, 'לנחש' להיות כמו הנחש.
לא תהא זו גוזמא לומר שהשטף בעולם המודרני לצפות כל דבר מראש בכל התחומים ממזג האוויר ועד ל'תחזיות' רפואיות כקביעת תקופת החיים שנותרה לחולה על פי 'סטטיסטיקה' גם הוא אינו אלא התחקות על תכונת הנחש הקדמוני הסתמכות על החושים המרחיקה מן הבורא.
תכונת הניחוש לא שולטת בעם ישראל:
לא לחינם נשתבחו בזה ישראל "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" נחש במלעיל מלשון נחוש ואומר רבנו בחיי כי לא נחש ביעקב כיוון שתרועת מלך בו ויש לו דבקות עם ה' יתברך לא יצטרכו למנחשים וקוסמים כי בכל עת יאמר לישראל בנבואה מה יפעל אל כי כל פעולותיו נגזרות בתחילה ואומר 'אהבת יהונתן' כל כישוף בא מכחו של נחש ולכך נקרא נחש לשון ניחוש. מגן אברהם 'כי לא נחש ביעקב' שאין בהם שליטת הנחש הקדמוני.
עוד נקודה אחת בענין הנחש והניחוש בפסוק 'כי לא נחש ביעקב' המילה'נחש' מופיעה במלעיל ואילו הבריה הנקראת 'נחש' נהגית במלרע תנועת המלרע היא פועל יוצא לכן היצור 'נחש' הוא כל כולו כפועל את הדבר המופשט הנקרא 'נחוש' הוא זה המתעסק ב'לחוש' שכוב ונע על הקרקע חוה וחש את החיים מתוך נסיון החיכוך בחומר הגשמי לעומת זאת הברת המלעיל מקפיאה' את התנועה להיות שם דבר של'ניחוש' הוי אומר נחש' ניחוש מסויים שעושה המנחש.
(נוקב מרגליות/ הרב אלדד נקר ע"מ 484-486 )
8.הנחש- המשיח והחושן:
אחד מבגדי הכהונה של הכוהן הגדול היה החושן, שהכוהן הגדול היה לובש על חזהו. בחושן היו קבועות שתים-עשרה אבני חן, שעליהן חקוקים שמות שנים-עשר שבטי ישראל. אולם החושן לא היה בגד מפואר בלבד. בתוך קפליו היה מונח השם המפורש של הקב"ה. בני-ישראל היו שואלים שאלות ומקבלים תשובות על-ידי שאותיות באבני החושן היו מוארות.
זהו ה'אורים ותומים', כפי שהתורה מצווה בפרשתנו: "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים". ה'אורים ותומים' הוא "כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן, שעל-ידו הוא מאיר את דבריו ומתמם את דבריו" (כדברי רש"י). על שם זה הוא גם נקרא 'חושן המשפט', שכן על-ידו ביררו בני-ישראל את המשפט.
החיסרון בבית השני
מצב זה התקיים עד חורבן בית-המקדש הראשון. לאחר מכן, בבית-המקדש השני, לא היה בחושן השם המפורש, וכמו-כן לא היו ה'אורים ותומים'. הכוהן הגדול לבש את החושן, אולם בלי השם המפורש ובלי הסגולה הפלאית של 'אורים ותומים'.
נשאלת השאלה, איך היה אפשר ללבוש את החושן בלי מרכיב חשוב כל-כך של ה'אורים ותומים'? הלוא כל פרט בבגדי הכוהן הגדול הוא פרט חיוני, שבלעדיו אי-אפשר; וכאן מוותרים על ליבו ונשמתו של החושן – ה'אורים ותומים'?!
הדבר מובהר (ראו לקוטי שיחות כרך יא, עמ' 133) מתוך עיון בפרטי הציווי בעניין החושן. התורה מפרטת את כל הפרטים של החושן, בלי להזכיר את ה'אורים ותומים'. לאחר מכן היא אומרת: "ונשא אהרון את שמות בני-ישראל... לזיכרון לפני ה' תמיד". בכך מסתיים תיאור מרכיביו של החושן עצמו.
אחר כך בא עניין נוסף: "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים... ונשא אהרון את משפט בני-ישראל על ליבו". זה עניין נפרד – סגולת ה'משפט' שהייתה בחושן, שעל-ידה היו יכולים לשאול שאלות ולקבל תשובות. ומכיוון שזה עניין בפני עצמו, אין היעדרו מעכב ומונע מללבוש את החושן.
זה לעומת זה
נמצא שגם בבית השני היה החושן עצמו בשלמותו, ומה שהיה חסר הוא עניין ה'משפט' – פעולתו של החושן בעולם. מצב דומה שורר גם בזמן הגלות. האמת האלוקית קיימת בכל תוקפה גם בתקופת הגלות, אולם היא חבויה ונסתרת, ואילו הכוחות השליליים גלויים ונראים חזקים. עבודתנו היא לא להתרשם מהעלם והסתר זה, ולגלות את האמת האלוקית, עד שתתגלה במלוא זוהרה בגאולה העתידה.
מובא בספרי הקבלה (שער המצוות וטעמי המצוות לרבי חיים ויטאל, פרשת תצווה) שהחושן היה כנגד הנחש הקדמוני, שפיתה את חווה לחטוא בחטא עץ הדעת, והמסמל את מקור הרע. מכיוון ש"זה לעומת זה עשה אלוקים", הרי ה'חשן' הוא הניגוד של ה'נחש'. הזיקה ביניהם באה לידי ביטוי בכך שהמילים 'חשן' ו'נחש' מורכבות מאותן אותיות. החושן גם שימש לבירור שאלות וספקות ברוח הקודש, ולכן הוא ה'לעומת זה' של ה'נחש', שמסמל ניחוש אסור שמצד הטומאה.
עוד מובא בספרי הקדמונים ('מאורי אור' בערכו, בשם רבי אפרים מבעלי התוספות) ש'חשן' בגימטרייה 'משיח'. משמעות הדבר שעלינו לברר את ה'נחש' ולגלות את ה'משיח' המסתתר בתוך המציאות, עד שיהיה בבחינת 'חושן משפט' – שהמשיח יתגלה מהעלמו ותתגלה פעולתו בעולם, ובקרוב ממש.
(חֹשן, נחש, משיח/הרב מנחם ברוד)חלק ב: נביאי שקר- הגירסה הקדומה למשיח השקר
1. נביא שקר -הגירסה המוקדמת של משיח שקר- מתנבא על דברים שלא הצטווה או בשם אל-להים אחרים:
א.מי שמכחיש את נבואתו של משה:
לְפִיכָךְ אִם עָמַד הַנָּבִיא וְעָשָׂה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וּבִקֵּשׁ לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְאָנוּ יוֹדְעִין בְּבֵאוּר שֶׁאוֹתָן הָאוֹתוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף הֵן. לְפִי שֶׁנְּבוּאַת משֶׁה רַבֵּנוּ אֵינָהּ עַל פִּי הָאוֹתוֹת כְּדֵי שֶׁנַּעֲרֹךְ אוֹתוֹת זֶה לְאוֹתוֹת זֶה. אֶלָּא בְּעֵינֵינוּ רְאִינוּהָ וּבְאָזְנֵינוּ שְׁמַעֲנוּהָ כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַע הוּא. הָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְעֵדִים שֶׁהֵעִידוּ לָאָדָם עַל דָּבָר שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹ שֶׁרָאָה שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לָהֶן אֶלָּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהֵן עֵדֵי שֶׁקֶר. לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה שֶׁאִם בָּא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת (דברים יג-ד) 'לֹא תִּשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא'. שֶׁהֲרֵי זֶה בָּא אֵלֶיךָ בְּאוֹת וּמוֹפֵת לְהַכְחִישׁ מַה שֶּׁרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ וְהוֹאִיל וְאֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בְּמוֹפֵת אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוֹת שֶׁצִּוָּנוּ משֶׁה הֵיאַךְ נְקַבֵּל מֵאוֹת זֶה שֶׁבָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה שֶׁרָאִינוּ וְשֶׁשָּׁמַעְנוּ:
(הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה ג)
ב.מי שמוסיף או גורע ממצוות התורה לדורות:
דָּבָר בָּרוּר וּמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא מִצְוָה עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אֵין לָהּ לֹא שִׁנּוּי וְלֹא גֵּרָעוֹן וְלֹא תּוֹסֶפֶת שֶׁנֶּאֱמַר אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ. וְנֶאֱמַר (דברים כט-כח) 'וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה מְצֻוִּין אָנוּ לַעֲשׂוֹתָן עַד עוֹלָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְנֶאֱמַר (דברים ל-יב) 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא'.
הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה. לְפִיכָךְ אִם יַעֲמֹד אִישׁ בֵּין מִן הָאֻמּוֹת בֵּין מִיִּשְׂרָאֵל וְיַעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְיֹאמַר שֶׁה' שְׁלָחוֹ לְהוֹסִיף מִצְוָה אוֹ לִגְרֹעַ מִצְוָה אוֹ לְפָרֵשׁ בְּמִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ מִמּשֶׁה. אוֹ שֶׁאָמַר שֶׁאוֹתָן הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהֶן יִשְׂרָאֵל אֵינָן לְעוֹלָם וּלְדוֹרֵי דּוֹרוֹת אֶלָּא מִצְוֹת לְפִי זְמַן הָיוּ. הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק עַל שֶׁהֵזִיד לְדַבֵּר בְּשֵׁם ה' אֲשֶׁר לֹא צִוָּהוּ. שֶׁהוּא בָּרוּךְ שְׁמוֹ צִוָּה לְמשֶׁה שֶׁהַמִּצְוָה הַזֹּאת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם וְ (במדבר כג-יט) 'לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב':
(הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה א)
ג.מי שנבואותו לטובה לא התגשמה:
דִּבְרֵי הַפֻּרְעָנוּת שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר פְּלוֹנִי יָמוּת אוֹ שָׁנָה פְּלוֹנִית רָעָב אוֹ מִלְחָמָה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ אִם לֹא עָמְדוּ דְּבָרָיו אֵין בָּזֶה הַכְחָשָׁה לִנְבוּאָתוֹ. וְאֵין אוֹמְרִים הִנֵּה דִּבֵּר וְלֹא בָּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה וְאֶפְשָׁר שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְנִסְלַח לָהֶם כְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה. אוֹ שֶׁתָּלָה לָהֶם כְּחִזְקִיָּה. אֲבָל אִם הִבְטִיחַ עַל טוֹבָה וְאָמַר שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ וְכָךְ וְלֹא בָּאָה הַטּוֹבָה שֶׁאָמַר בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר. שֶׁכָּל דְּבַר טוֹבָה שֶׁיִּגְזֹר הָאֵל אֲפִלּוּ עַל תְּנַאי אֵינוֹ חוֹזֵר. וְלֹא מָצִינוּ שֶׁחָזַר בִּדְבַר טוֹבָה אֶלָּא בְּחֻרְבָּן רִאשׁוֹן כְּשֶׁהִבְטִיחַ לַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא יָמוּתוּ עִם הָרְשָׁעִים וְחָזַר בִּדְבָרָיו. וְזֶה מְפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת. הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּדִבְרֵי הַטּוֹבָה בִּלְבַד יִבָּחֵן הַנָּבִיא. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר בִּתְשׁוּבָתוֹ לַחֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר כְּשֶׁהָיָה יִרְמְיָה מִתְנַבֵּא לְרָעָה וַחֲנַנְיָה לְטוֹבָה. אָמַר לוֹ לַחֲנַנְיָה אִם לֹא יַעַמְדוּ דְּבָרַי אֵין בָּזֶה רְאָיָה שֶׁאֲנִי נְבִיא שֶׁקֶר אֲבָל אִם לֹא יַעַמְדוּ דְּבָרֶיךָ יִוָּדַע שֶׁאַתָּה נְבִיא שֶׁקֶר. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כח-ז) 'אַךְ שְׁמַע נָא אֶת הַדָּבָר הַזֶּה' וְגוֹ' הַנָּבִיא אֲשֶׁר יְדַבֵּר שָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת:
(הלכות יסודי התורה פרק י הלכה ד)
3.נביא אמת יכול להפוך לנביא שקר- חנניה בן עזור:
בְּעוד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקום הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקום הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל: וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהויָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקום הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבּר אֶת על מֶלֶךְ בָּבֶל
לאחר מכן ניבא ירמיהו על חנניה כי בשל נבואתו השקרית ימות חנניה עוד באותה השנה. אולם, בסוף פרק כ"ח מצוין כי חנניה מת "בשנה ההיא בחדש השביעי". חז"ל מתקשים בכך שהחודש השביעי, חודש תשרי, נחשב בדרך כלל כתחילתה של השנה הבאה, ונמצא שחנניה לא מת "בשנה ההיא". בתלמוד הירושלמי מתרצים שחנניה מת בכ"ט באלול, ערב ראש השנה, וכך התקיימה נבואתו של ירמיהו, אולם משפחתו הסתירה את דבר מותו עד לתחילת השנה החדשה, על מנת לנסות לקעקע את אמינות נבואתו של ירמיה
(אליבא דויקיפדיה)
א.נבואתו של חנניה בן עזור- האופוזיציה של ירמיהו הנביא:
א1.בעקבות מרד אצל נבובנצאר מתפתחת צפייה להסיר את עול בבל על עם ישראל:
בשנה השלישית לצדקיהו היה בבבל מרד צבאי נגד נבוכדנצר. האירוע בפרק זה מתרחש בחודש אב בשנה הרביעית לצדקיהו (אבל כאמור, באותה שנה למניין עולם), כמה חודשים אחרי המרד הכושל בבבל. ככל הנראה השמועה על המרד בבבל הפיחה תקוה בארץ יהודה ששלטון נבוכדנצר יקרוס, ושגולי יכניה. ישובו לארץ יחד עם כלי בית המקדש שנלקחו ע"י נבוכדנצר.
(ואלה דברי ירמיהו, יהושה לנדי, ע"מ 140)
א2.על רקע זה עולה חנניה בן עזור ומתנבא על משהו שלא נאמר לו:
{א} וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה (בשנת) בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית יְ-ה-וָ-ה לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: {ב} כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: {ג} בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל: {ד} וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם יְ-ה-וָ-ה כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל:
א3.ירמיהו מזהיר את חנניה שנבואו טובות חייבות להתקיים אחרת יתברר שהוא נביא שקר:
{ה} וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית יְ-ה-וָ-ה: {ו} וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה יְ-ה-וָ-ה יָקֵם יְ-ה-וָ-ה אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית יְ-ה-וָ-ה וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: {ז} אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם: {ח} הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר: {ט} הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְ-ה-וָ-ה בֶּאֱמֶת:
א4.חנניה בן עזור שובר את המוט שהיה על צוואר ירמיהו כדי לחזק את דבריו:
{י} וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ: {יא} וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ:
א5.ה' מבשר לירמיה על כך שחנניה בן עזור ימות בעקבות דבריו:
{יב} וַיְהִי דְבַר יְ-ה-וָ-ה אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר: {יג} הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל: {יד} כִּי כֹה אָמַר יְ-ה-וָ-ה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ: {טו} וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה לֹא שְׁלָחֲךָ יְ-ה-וָ-ה וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר: {טז} לָכֵן כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל יְ-ה-וָ-ה:
א6.מותו של נביא השקר:
{יז} וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:
(ירמיה פרק כח)
ב.המוטיבציה של חנניה בן עזור שבתחילת דרכו היה נביא אמת - עשה חשבון שנים שגוי וטען זאת בשם הנבואה וזה חטאו ולכן הוא נביא שקר והסתיר את דבר מותו בעורמה:
המתנבא מה שלא שמע, כצדקיה בן כנענה, ומה שלא נאמר לו, כחנניה בן עזור.
רבי יהושע בן לוי אמר: חנניה בן עזור נביא אמת היה, אלא שהיה לו קיבוסת (צער ודאגה) (פלגיאטור, היה מעתיק דברי ירמיהו), והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון ויורד ומתנבא בשוק התחתון (פלגיאטור, היה מעתיק דברי ירמיהו)...
אמר חנניה בן עזור כל סמא דמילתא לא דא היא אלא לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם וכל ימיו של מנשה אינן אלא חמשים וחמש שנה צא מהן עשרים שנה שאין ב"ד של מעלה עונשין וכורתים ושתים של אמון ושלשים ואחד של יאשיה הדא היא דכתי ויהי השנה ההיא בראשית ממלכת צדקיהו מלך יהודה בשנה החמישית בחדש החמישי אמר אלי חנניה בן עזור הנביא אשר מגבעון בית ה לעיני הכהנים וכל העם לאמר כה אמר ה אלהי צבאות אלהי ישראל לאמר שברת את עול מלך בבל בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה אשר לקח נבוכדנצר מלך בבל מן העיר הזאת ויביאם בבל
אמר לו ירמיה: אתה אומר בעוד שנתים ימים אני משיב וגו' ואני אומר שנבוכדנצר בא, ונוטל את השאר: בבלה יובאו ושמה יהיו וגו'. אמר לו: תן סימן לדבריך! אמר ליה, אני מתנבא לרעה, ואיני יכול ליתן סימן לדברי, שהקב"ה אומר להביא רעה ומתנחם. ואתה מתנבא לטובה, את הוא שאת הוא צריך ליתן סימן לדבריך. אמר לו: לאו, את (ירמיהו), הוא שאת צריך ליתן סימן לדבריך. אמר לו אין, כיני, הרי אני נותן אות ומופת באותו האיש: השנה ההיא הוא מת, כי סרה דבר על יי'. והות ליה כן, וימת חנניה הנביא בשנה ההיא, בחדש השביעי. שנת אחרת הייתה, ות מר הכין?! (ואתה אומר שהיה לו כן, שמת באותה שנה?!) אלא מלמד שמת בערב ראש השנה, וצווה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר, שיוציאוהו אחר ראש השנה, בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר.
(ירושלמי סנהדרין פרק יא דף ל עמוד ב)
ג.חנניה בן עזור השתמש בכלי חכמה- קל ומומר - וטען שקיבל זאת בנבואה:
המתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניה בן עזור דקאי ירמיה בשוק העליון וקאמר {ירמיה מט-א/ז/יב/כח/לה} כה אמר ה' [צבאות] הנני שובר את קשת עילם נשא חנניה ק''ו בעצמו מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל אמר הקב''ה הנני שובר את קשת עילם כשדים עצמן על אחת כמה וכמה אתא איהו בשוק התחתון אמר {ירמיה כח-ב/יא/יג/יד/טז} כה אמר ה' וגו' שברתי את עול מלך בבל א''ל רב פפא לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר א''ל כיון דאיתיהיב ק''ו למידרש כמאן דאיתמר ליה דמי הוא ניהו דלא נאמר לו
(סנהדרין פט ע"א)
ד.המוטיבציה של חנניה בן עזור- חשב שהוא עוזר לעם ישראל ועשה זאת ממניעים אידאולגיים:
נבואת השקר היא תולדה הכרחית של הנבואה - אם אין מציאות של נבואה, אין משמעות לנבואת שקר. נביא השקר איננו שקרן בעלמא, אלא יש לו אידיאולוגיה מאחורי מעשיו. גדול נביאי השקר היה חנניה בן עזור מגבעון שהתפלמס עם ירמיהו, אותו ראו חכמינו בתור נביא אמת לשעבר. בכדי שנביא אמת יחליף עורו ויהפוך לנביא שקר, צריך שתהיה לו משיכה אל נבואת השקר. נביא השקר הוא נביא של השקר, הוא רואה בתוך השקר איזשהו ערך א-לוהי, איזושהי מעלה שבעזרתה יקדם את העולם, ולכן הוא עשוי להיות אידיאליסט באופן קיצוני ביותר. הבה ונראה היכן הדבר בא לידי ביטוי אצל חנניה בן עזור: ירמיהו אמר לחנניה שבעקבות כך שניבא נבואת שקר, אותה השנה הוא עתיד למות. בסופו של דבר נאמר שחנניה מת בחודש השביעי (לאחר ראש השנה, כלומר רק בשנה לאחר מכן), בסתירה לדברי ירמיהו. התלמוד מגלה לנו שחנניה אכן מת בתוך אותה שנה כדברי ירמיהו - ביום כ"ט באלול, אלא שהוא ציוה על בניו להסתיר את דבר מותו עד ליום המחרת על מנת לסתור את דברי ירמיה לעיני העם. נשאלת השאלה, מה בעצם גרם לחנניה לשקר אף על ערש דוי? הלא הוא ידע בודאות שהוא מומת על שניבא נבואת שקר, ומדוע הוא רצה להמשיך בחטאו ולהטעות את הציבור גם לאחר מותו? כנראה שחרה לו לחנניה בן עזור שירמיה מנבא שצריך להיכנע לגמרי לפני מלך בבל. חנניה היה איש בעל רוח לאומית אמיצה שסיפר שצריך להלחם בעוז בבבלים ושכלי המקדש עתידים לחזור. יתכן שחשב שאם הוא יצליח למשוך את דעת הקהל של כלל ישראל אליו, הקב"ה יהיה 'מוכרח' לעשות כדברי נבואתו השקרית ולהפיל את בבל, ולכן הוא ראה בכך אידיאל. הוא מוכן היה להיות נביא שקר רק בשביל להציל את האומה, וזו הטעות הקלאסית של כל מי שחושב שהקב"ה עובד אצלו...
כאשר שמעו השומרונים על כוונתו של נחמיה לביצור ירושלים הם ביקשו להשתתף במלאכה, אולם נחמיה לא הסכים לשתפם, ולכן הם ניסו להעליל עליו שבכוונתו למרוד במלך פרס, בכך קיוו שהשלטון יעצור את מלאכתו של נחמיה, אולם דבר זה לא עלה בידם. מתוקף סמכותו כפחה, נחמיה חילק את העבודה ל-42 קבוצות של משפחות, וכל אחת מהן הייתה אחראית על גזרה משלה. כל קבוצה הייתה מחולקת כך שחציה עסקו בבניה וחציה השני שמרו על אותה גזרה, ובכך הצליח נחמיה שכבר נודע לו מראש, למנוע את כוונתם של אויבי יהודה לערוך התנפלות מאורגנת על העיר ירושלים. כדי להבטיח את ההגנה על העיר ציווה נחמיה על כל הבונים להישאר ללון בעיר ולהשתמש בשופרות מיד בעת הצורך. נחמיה שימש דוגמה אישית בהיותו בכוננות מתמדת כך שגם הוא לא פשט את בגדיו אף לא בשעת השינה.
כאשר ראו השומרונים בראשות סנבלט החורני שהם אינם מצליחים לעצור את הבנייה, ניסו ליזום מלכודת לנחמיה כדי להורגו מחוץ לירושלים, אולם נחמיה על פי המסופר בספרו לא נפל למלכודת זו, אף על פי שניסו זאת מספר פעמים. בכ"ה באלול, לאחר 52 ימים מעת שהחלה העבודה, הושלמה בניית החומה, בה השתתפו כל שכבות העם.
(אליבא דויקיפדיה)
ב.נועדיה היתה נביאת שקר שנשכרה בכסף כנגד המגמה של נחמיה ועם ישראל:
וגם לנועדיה הנביאה. היא ושאר נביאי השקר קבלו שכר מסנבלט וחביריו כדי להפחידני בנבואת שקריהם (רש"י,שם)
לנביא השקר יש גם תפקיד חשוב בתור שליח ה' - "כי מנסה ה' א-לוהיכם אתכם, לדעת: הישכם אוהבים את ה' א-לוהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם?" (דברים י"ג, ד'). כאשר אנו רואים אדם שקורא לעבוד עבודה זרה, או מייסד דת הסותרת את היהדות, ואנחנו רואים שהוא עושה מופתים - אין בזה כל קושי, הקב"ה נותן לו את הכח הזה בכדי לנסותנו, ובמקביל - בכדי לתקן חלק מסוים באנושות. כפי שאמר הרב קוק על מייסדי ה"דתות הסעיפיות" (הדתות שיצאו מן היהדות) - שלא מן הנמנע שנעשו להם ניסים ושהקב"ה עזר להם בכדי שיתקנו חלק מן האנושות, אלא שעבורנו הם פסולים לחלוטין, ועל זה נאמר: "כי מנסה ה' א-לוהיכם אתכם" וגו'. הניסיון הוא ניסיון רציני, לא מדובר בבעל תחבולות, אלא יש פה תוכן אמיתי שבא להתחרות בתוכן של הנבואה העברית, ועלינו מוטלת החובה להכיר בעליונות התוכן המתגלה דרך היהדות ולדעת שכל היתר אינם אלא הבלים מבחינתנו, כפי שאמר רבי יהודה הלוי בפיוטו הנודע: "ציון הלא תשאלי": "אם הבלם ידמו לתומיך ואוריך?".
במקביל לעמידה בניסיון, עלינו גם להפיק תועלת מארועים כגון אלה. לאורך התנ"ך כולו מצאנו תיאורים רבים של כשלונות במהלך ההיסטוריה. איננו רואים רצף לינארי של הצלחה אחר הצלחה, אלא דווקא של הצלחה דרך הכשלונות. בסופו של דבר, גם הנזקים של נתן העזתי, של ישו הנוצרי, של מוחמד המוסלמי ושל יתר נביאי השקר, עם כל מה שהם הזיקו (ואיננו יכולים להתכחש לנזק שהם גרמו), יש להכיר מהי המגמה הא-לוהית שמתעלה דרכם, מהי התועלת שהפיקה האנושות כולה מאותו ענין.
(נפגשים בפרשה, הרב אורי שרקי, פרשת ראה)