פתיחה: מה פשר השאלה הרטורית של הקב"ה לבלעם ומדוע שינה דעתו וכביכול התרצה בפעם השניה ושלח את בלעם ואז כעס שהוא בדרכו לבלק?
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם: {ט} וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ: {י} וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי: {יא} הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו: {יב} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְ-הֹ-וָ-ה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם: {יד} וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ: {טו} וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה: {טז} וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי: {יז} כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה: {יח} וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה: {יט} וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף יְ-הֹ-וָ-ה דַּבֵּר עִמִּי: {כ} וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה...
וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב: {כב} וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְ-הֹ-וָ-ה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:
...וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְ-הֹ-וָ-ה אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָקאֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ...
(במדבר כב, ח-לה)
1.מטרת השאלה הרטורית- לעורר את בלעם לתשובה כפי שהיה גם לאדם הראשון , קין וחזקיהו:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם וגו' (בראשית ג, יב), אַרְבָּעָה הֵן שֶׁהֵקִישׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל קַנְקַנָּן וּמְצָאָן קַנְקַנִּין שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם, וְאֵלּוּ הֵן, אָדָם, וְקַיִן, וּבִלְעָם, וְחִזְקִיָּהוּ. אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה. קַיִן (בראשית ד, ט): וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל וגו' וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי. בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כב, ט י): מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ, וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים וגו'. חִזְקִיָּהוּ (מלכים ב כ, יד) (ישעיה לט, ג): מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וגו'. אֲבָל יְחֶזְקֵאל מְצָאוֹ בָּקִי מִכֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לז, ג): בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אֱלֹהִים אַתָּה יָדָעְתָּ, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא לְצִפּוֹר שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה בְּיַד צַיָּד, פָּגַע בְּאֶחָד אָמַר לוֹ זוֹ שֶׁבְּיָדִי מָה הִיא חַיָּה אוֹ מֵתָה, אָמַר לוֹ אִי בָּעִית חַיָּה, אִי בָּעִית מֵתָה, כָּךְ בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אֱלֹהִים אַתָּה יָדָעְתָּ (בראשית רבה, יט,יא)
2.ה' לא שינה את דבריו לבלעם- בשני המקרים אמר שלא ילך עמהם- לאותה מטרה פנימית אבל כן ילך איתם- למטרה החיצונית:
לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם
קוּם לֵךְ אִתָּם
הנהגת ה' עם בלעם נראית קצת תמוהה, בתחילה הקב"ה מסרב לבקשת בלעם ללכת עם שרי בלק ובלעם פועל על פי זה וממאן ללכת עם שרי מואב. לבסוף מסכים הקב"ה שילך עמם, אבל כשהוא רואה את בלעם הולך עמם חרה אפו בו, ושולח את המלאך להכות בו. שואל הגאון מוילנא זי"ע מדוע הקב"ה כועס עליו, הלא אם לא טוב שילך עימהם, מדוע לבסוף הסכים לו הקב"ה? ואם אין רע בזה שהוא הולך עם שרי מואב, מדוע חרה אף ה' בבלעם על "כי הולך הוא", ולא עוד ששולח מלאך לעמוד לו בדרך?
ומתרץ שאם נדקדק בלשון התורה נבין את הדו- שיח שבין הקב"ה לבלעם הרשע. שהרי יש הבדל בין המילה "עמו" למילה "איתו". בעוד שעמו מדובר על הליכה משותפת באותה כוונה, הרי ש"איתו" מדובר על הליכה אחד בצד השני ואולי אפילו לאותו יעד אך בלי כוונה משותפת.
בפעם הראשונה שה' מדבר עם בלעם, הורה לו: "לא תלך עמהם"- אסר לו הקב"ה ללכת לקלל את ישראל. אולם כשראה הקב"ה כי בלעם חפץ מאוד לילך עמם. הרשה לו ללכת. אך בהסתייגות "לך איתם" ולא עמהם. כלומר, לך איתם אם רצונך ברווח כספי או בכבוד (כפי שרש"י מסביר שם) אבל אין לך רשות ללכת עימהם ולהצטרף לכוונתם ורצונם לקלל את ישראל.
אם בלעם היה אכן רק הולך "איתם" הרי שהקב"ה כלל לא היה כועס עליו. אלא שהוא עשה נגד ציווי ה', כמו שנאמר:"וילך עם שרי מואב", ולא "וילך את שרי מואב" כפי שהורה לו ה'. הוא רצה בכל כוחו לקלל את ישראל וזו הייתה מטרת הליכתו, לא פחות משרי בלק, ואולי אף יותר מהם. לפיכך "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא" שעובר על ציוויו.
(ע"פ הרב שמואל רבינוביץ')
3.לא ה' משתנה ח"ו אלא האדם בתפילתו:
א.קשה על התפילה לכאורה- אם נגזרה גזירה משמים ממילא אי אפשר לשנותה, ואם לא נגזרה גזירה -אין כל צורך בתפילה:מה שהביא האנשים לפקפק בתפילה, קרוב למה שהביא אותם לסלק ידיעת השם. וזה שהם אומרים, שלא ימלט הדבר מחלוקה, אם שנגזר מהשם טוב מה על איש מה או לא נגזר. ואם נגזר אין צריך תפילה, ואם לא נגזר איך תועיל התפילה לשנות רצון השם לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר, שלא ישתנה השם מן הרצון אל לא רצון ולא מלא רצון אל רצון. ובעבור זה יאמרו שלא יועיל כישרון המעשה אל שיגיע לאדם מהשם בעבורו טוב מה, וכן יאמרו שלא תועיל התפילה להשיג טוב מה או להנצל מרע שנגזר עליו
( ספר העיקריעם ד יח)
ב.הקב"ה באמת לא משנה דעתו אלא האדם בזכות התפילה הוא אדם שונה וממילא הגזירה לא חלה עליו:
הנה חקרו הקדמונים, איך אפשר לומר שתהיה התפילה פועלת, נמצא יש חס ושלום שינוי רצון, כאשר קודם התפילה היה הרצון באופן כזה, ואחר כך על ידי התפילה נשתנה הרצון, והנה כתבו על זה תלמידי הבעל שם טוב, להיות על ידי התפילה נתדבק האדם במקום אחר יותר גבוה, ונהפך לאיש אחר, והגם שנגזר גזירה על אותו האיש, הנה בהתפלל האדם אל ה' הוי"ה ברוך הוא המהווה כל ההוויות, הנה נתדבק במקום יותר גבוה, ונתהוה להויה אחרת, ואין כאן שינוי רצון, כי על אותה ההויה שהוא כעת, לא נגזרה הגזירה
(בני יששכר שבתות ח ח)
