פתיחה: מדוע לא הוזכר ייחוסו של מרדכי לשאול ?
אִ֣ישׁ יְהוּדִ֔י הָיָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וּשְׁמ֣וֹ מׇרְדֳּכַ֗י בֶּ֣ן יָאִ֧יר בֶּן־שִׁמְעִ֛י בֶּן־קִ֖ישׁ אִ֥ישׁ יְמִינִֽי׃(אסתר ב,ה)
בן קיש – היה גדול כאבותיו. ואילו היה אבי שאול, היה מזכיר שאול, כי הוא מלך ולא אביו. על כן לא נדע אם מרדכי היה מבני שאול אם לא.(אבן עזרא,שם)
הקדמה: ייחוסו של מרדכי
1.יהודי משבט בנימין:
2.בן יאיר-
הדור שאחרי כבר לא נקרא בשם עברי כדור ההורים אלא על שם אליל בבלי(גם אם יש לו שם עברי נסתדר- פתחיה) (ע"פ קדמא פרק 28, נועם אשכולי)
3.בן שמעי שניצל מהריגה בזכות דוד על אף שקיללו:
ושמו מרדכי וגו׳ בן שמעי – הוא שמעי בן גרא מבחורים קרוב למלך שאול. אשר קלל דוד בר פלוגתיה בנוסו מפני אבשלום בנו. ודוד לא הרגו אז כי ראה ברוח קדשו שלשלת גדול יוצא ממנו.(רבי יוסף אבן יחיא,שם)
4.בן קיש- שהקיש על שערי תפילה
וכי בנו של קיש היה והלא הרבה דורות היו ביניהם, שכן הוא אומר בן יאיר בן שמעי בן בענא בן מוצא בן אלה בן מפיבשת בן יהונתן בן שאול בן קיש בן אביאל בן צרור בן בכורת בן אפיח בן שחריה בן עזריה בן שוקק בן מיכאל בן אלילאל בן עמיהוד בן שפטיה בן פתואל בן פיתן בן מלוך בן ירובעל בן חנניה בן זבדי בן שמריה בן זכריה בן מרימות בן חושם בן שחריה בן אצבעון בן עזריה בן גרא בן בלע בן בנימין בן יעקב, אלא שהקיש על דלתי תפלה ופתחו לו.(ילקוט שמעוני,שם)
חלק א: מגילת אסתר וסיפור יוסף הצדיק- מוטיבים חוזרים
1.עמדת מפתח בארמון המלך בארץ זרה: שתי הדמויות מגיעות לעמדת מפתח בארמון המלך
יוסף- משנה למלך מצרים
אסתר- המלכה החוקית והנבחרת
2.מוטיב ההצלה: בהגיעם למעמד של מלכות הם מצילים את המלך ועוזרות לעם ישראל ומצילות אותם מהשמדה
יוסף - מציל את יעקב ובניו ואת שאר העולם (ובכללם את מצרים ופרעה) מחרפת הרעב
אסתר ומררדכי - מצילים את המלך מהתנקשות ואת כל היהודים מגזרת המן
3. שכחה וזיכרון- ע"י החלום:
בשני הספורים נשכח מעשה טוב שעשתה הדמות (יוסף או מרדכי) ,
אולם ע"י שינה (חלומות של פרעה) או העדר שינה (של אחשורוש) נזכרו הנשכחות והוטב לדמויות.
4.אדם שמוכן להקריב את היקר לו מכל לטובת הכלל:
א.יעקב- מוכן לסכן את בנימין כדי להציל את כולם:
וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי (בראשית מג,יד)
ב.אסתר מוכנה לסכן את חייה כדי להציל את היהודים:
לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי:(אסתר ד,טז)
5.הדמויות מבניה של רחל:
יוסף- בכור בניה של רחל
אסתר ומרדכי - מזרעו של בנימין בן רחל
6.יחוס כלכלי חברתי- גבוה:
א.אסתר ומרדכי מגלות החרש והברזל- גלות יכניה:
ב.יוסף- מזרע יעקב שחזר מבית לבן ברכוש רב
(מקור: https://irp-cdn.multiscreensite.com/db205f97/files/uploaded/%D7%90%D7%A1%D7%AA%D7%A8%20%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%94%20%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AA%20%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3%20%D7%94%D7%A6%D7%93%D7%99%D7%A7.pdf)
חלק ב: מגילת אסתר וסיפור יוסף - דמיון לשוני
1.סירוב יוסף וסירוב ושתי:
(אסתר מגילת סתרים, ע"מ 45, פרופסור יונתן גרוסמן)
2.ההצעה של יוסף לפרעה לעומת ההצעה של נערי אחשוורוש למלך:
(אסתר מגילת סתרים, ע"מ 58, פרופסור יונתן גרוסמן)
3.החן והחסד של יוסף ושל אסתר:
ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה... אמר רבי לוי חן וחסד יותר מיוסף, ביוסף כתיב ויט אליו חסד חופף היה עליו, אבל זו היתה טעונה חן וחסד שנאמר ותשא חן וחסד:
(ילקוט שמעוני רמז תתרנג)
4.המלך קוצף על עבדיו- חשש מפני התנקשות:
בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף בגתן ותרש. אמר רבי לוי למה קצף בגתן ותרש, אלא כשנכנסה אסתר למלכות אמרה לאחשורוש אתה למה אין אתה עושה כשם שהיו המלכים הראשונים עושים שהיו מושיבים אדם צדיק יהודי יושב בשער המלך. נבוכדנאצר הושיב דניאל על פתחו שאם יגיע לו דבר היה אומר לו שנאמר דניאל בתרע מלכא, אמר לה מכרת את יהודי כשר, אמרה ליה יש כאן אדם כשר וצדיק ושמו מרדכי, בגתן ותרש היו עומדים בשער, כיון שהעבירם המלך והעמיד מרדכי תחתיהם קצפו ואמרו הואיל והעבירנו המלך נלך ונהרגהו בצינעא ויהו הכל אומרים בגתן ותרש כששמרו את המלך היו משמרים יפה, עכשיו שהעמיד שם יהודי נהרג. אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן הקציף הקב"ה אדונים על עבדים לעשות רצון צדיק ומנו יוסף דכתיב פרעה קצף על עבדיו, עבדים על אדונים לעשות רצון צדיק ומנו מרדכי שנאמר ויודע הדבר למרדכי, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בגתן ותרש שני טרסיים הם והיו מספרים בלשון טרסי ואומרים זה לזה מיום שבאה זו לידינו לא ראינו שינה בעינינו בוא ונטיל לו ארס בספל כדי שימות, והם אינם יודעים שמרדכי מיושבי לשכת הגזית היה והיה יודע בשבעים לשון, אמר לו והלא אין משמרתך ומשמרתי שוים, אמר לו אני אשמור משמרתי ומשמרתך, והיינו דכתיב ויבוקש הדבר וימצא שלא נמצא כל אחד במשמרתו:
(ילקוט שמעוני רמז תתרנג)
5.הנסיון והגדולה- מרדכי ויוסף:
רבי יוחנן בשם רבי בנימין בניה של רחל נסן שוה וגדולתן שוה,
נסן שוה שנאמר ויהי כדברה אל יוסף יום יום, ויהי כאמרם אליו יום ויום{ולא שמע אליהם}
וגדולתן שוה ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו,
וכאן ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי וגו'
וישם רביד הזהב על צוארו,
ותשם אסתר את מרדכי על בית המן.
להלן וירכב אותו במרכבת המשנה, וכאן והרכיבהו על הסוס
(ילקוט שמעוני רמז תתרנד)
6.בין הקשר של תיאור מרדכי לאסתר בדמיון ליוסף:
בצורה, מרדכי מקביל ליוסף: הטבעת, הבגדים, מעמד המשנה למלך.
בתוכן, עם זאת, רוב התמות מתייחסות לאסתר: בגדי המלוכה; כמלכה, גם היא "משנה למלך"... ושמה השתנה גם מהדסה לאסתר
(אסתר, יונה שפירא, ע"מ 203)
יוסף מקבל את השם צפנת פענח שמתקשר עם פענוח צפנים וגילוי סודות וגם שמה של אסתר מתקשר עם הסתרה
(ע"פ "אסתר", יונה שפירא)
7.המשמעות והמסר מאחורי ההקבלות הרבות בין סיפור יוסף לסיפור המגילה:
הקורא המודע להמשך קורות ישראל במצרים, אלה המתוארים בתחילת ספר שמות, נרמז גם להמשך העלול
להתרגש על היהודים שבשושן. הרמז לקריאה זו הוא בנתון הנזכר בי,א, שנידון לעיל: "וישם הַמְלֶךְ אחשרש (וקרי: אחשורוש) מס על איי הים." מלך שנותן מס על נתיניו נזכר בכמה סיפורים נוספים.
אולם הצירוף 'לשים מס' נזכר רק בתחילת ספר שמות: "וַיּשימו עָלָיו שרי מסִים" (שמ' א יא),ובכך נרמז הקורא להמשך סיפור המגילה שעלול להתרחש כהמשך סיפור יוסף, זה המתואר בתחילת ספר שמות,גם אם המשך זה חורג מגבולות סיפור המגילה.
כך, אם כן, מעודדרת באופן גלוי המגילה תחושה מרוממת נחבא של happy end אולם באופן סמוי נחבא end נסתבר המאוחר ל-endהמפורש. סיום נסתר זה רומז לתהפוכות העלולות להתרחש בכל רגע ומעיב על שמחת סיום הספר.
(אסתר מגילת סתרים/פרו' יונתן גרוסמן, ע"מ 259)
חלק ג: מרדכי היהודי הוא גלגול ותיקון של יעקב ויוסף:
0.מרדכי גלגול יעקב אבינו:
מרדכי היהודי הינו גלגול של יעקב אבינו, והמן הרשע הינו גלגול של עשו.
(ספר הגלגולים/האר"י פרק ל"ה)
1.בין יעקב kמרדכי ובין עשיו להמן:
א.תיקון ההשתחויה
יעקב אבינו פגם בכך שהשתחוה לעשורעח כמ"ש (בראשית לג-ג) 'והוא עבר לפניהם וישתחוּ ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו', ומשום כך הוא מתגלגל במרדכי, וסירב הפעם להשתחות להמן [-עשו] כמ"ש (אסתר ג-ב) וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה'. (הרמ"ז וספה"ג שם).
ולכן מרדכי היה 'איש ימיני' -משבט בנימין, שהוא כעת ראוי לתקן פגם זה כיון שבנימין הוא היחיד שלא היה בעולם בעת שאביו ואֶחיו השתחוו לעשו, ומצאצאיו- מרדכי שלא יכרע ולא ישתחוה להמן. (לקוטי תורה שמואל א', ספר הליקוטים תולדות פכ"ח, וע"ע בהמשך דברינו).
[ונרמז בפסוק 'לא יהיה לך אלהים אחרים' בגימטריה 'מרדכי יעקב'].
ובהיות שיעקב השתחוה לעשו כ"ב פעמים [ז' שלו, ד' של ד' נשיו, וי"א של י"א ילדיו סה"כ כ"ברעט], ונרמז במגילת אסתר שכתוב (אסתר ג' ד') "ויהי באמרם אליו יום ויום", וקרינן "כאמרם", לרמוז לכ"ב השתחויות שהשתחוה יעקב לעשו, ובזה כביכול נכנעו כ"ב אותיות התורה לפני הסטרא אחרא- עשו, הוצרך כעת מרדכי לתקנם על ידי ש"לא יכרע ולא ישתחוה" [ספר הליקוטים תולדות פכ"ח]. [ומרדכי אינו כורע בפני המן 'האגג"י' – בגימטריה כ"ב].
ב.שנאה קדומה בשל הבכורה והברכות
לאור זאת מובנת מאד שנאת המן למרדכי, שהרי מרדכי זה הוא גלגולו של יעקב שנטל ממנו את הבכורה והברכות. בגלגולו הקודם שאף עשו להורגו, וכעת שואף המן להשלים את המלאכה.
דברים אלה מפורשים בתרגום על מגילת אסתר בפסוק 'כי הגידו לו את עם מרדכי' "ארום חויאו ליה דמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן עשיו אבא דאבוי דהמן ית בכרותא וית ברכתא ויהודאי אינון עמא דמרדכי" ע"כ. [תרגום: 'כי הגידו לו שמרדכי בא מיעקב שנטל מעשו אבי אביו של המן את הבכורה ואת הברכות, והיהודים הם עם מרדכי'].
ג.זעקה תחת צעקה
גלגול יעקב-במרדכי והמן-בעשו רמוז במדרש (ילקו"ש אסתר רמז תתרנו):
"אמר ר' חנינא… צעקה אחת הצעיק יעקב לעשו [כשנטל ממנו ברכותיו, שנאמר (בראשית כז-לד) 'ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד, ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי'. והיה בזה סרך רמאות], והיכן נפרע לו? בשושן הבירה (אסתר ד-א) 'ויזעק זעקה גדולה ומרה'". [רמז לדבר: 'ויזעק זעקה' עה"כ בגימטריה 'עשו' (375)].
ומדוע שינה וכתב 'זעקה' ולא 'צעקה' ככתוב אצל עשו? משום ש'זעקה' בגימטריה 'יעקב' (182) ובא לרמז מי הגורם לזעקה זו [מהר"ש מאוסטרופולי בס' נפלאות חדשות].
ומוסיף המדרש שמרדכי אף פונה בטרוניא לאביו- יצחק [!]:
"וכי הדיוט היה מרדכי שהיה צווח? וכי אין הקב"ה שומע לחישות אלא לצווחות? …אלא מרדכי היה צווח ואומר יצחק אבי! מה עשית לו, הצווחה שצווח עשו לפניך ושמעת קולו וברכת אותו ['על חרבך תחיה'], והרי אנו מכורים להריגת חרב, לפיכך ויזעק":
ועל זה התפללה אסתר כשאמרה 'הצילה מחרב נפשי'- מהמן שהוא עשו שנתברך 'על חרבך תחיה' (רמז זה הובא בשער הפסוקים- תהלים).
ד.תופשי השק
עוד נאמר במדרש (בר"ר פד-כ): 'א"ר איבו לפי שתפס יעקב אבינו את השק [שנאמר (בראשית לז-לד) 'ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו'] לפיכך אינו זז לא ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות… שבמרדכי נאמר (אסתר ד-א) 'ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר'.
ה.כולם זרעוֹ
נאמר על מרדכי 'דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו' והדבר תמוה – כיצד הפכו להיות כל ישראל זרעו של מרדכי?
אולם אם מרדכי הוא בעצם גלגול יעקב, הדבר מובן! [ערך ש"י עמ"ס מגילה ז:]ו.
ו.'תליך' תחת תליה
יצחק אבינו רואה בעיני רוחו את המאבק שיהיה לבנו יעקב-מרדכי עם בנו עשו-המן, והוא מבקש מעשו 'שא נא תַלְיֶךָ' [וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד], תליך לשון תליה, שישא עשיו התליה ויקחנה לעצמו, ולא יתלה ליעקב-מרדכי, כפי שזמם המן.
ז.יין תחת יין
באותה הסעודה הביא יעקב לאביו מטעמים והשקהו ייןרפ, ולכן אנו עושים סעודת פורים ושותים יין עד דלא ידע בין ארור המן – שהוא עשו, לברוך מרדכי – שהוא יעקב, כפי שיצחק אבינו לא ידע להבחין ביניהם. ובזה יובן גם כן מנהג ישראל להתחפש בפורים, כפי שקיבל יעקב את הברכות כשהתחפש בפני יצחק אביו ולבש את בגדי עשו [ערך ש"י על השו"ע סימן תר"ע].
ח.לחם תחת לחם
עשו מכר את מעמדו כבכור ליעקב תמורת (בראשית כה-לד) 'לחם ונזיד עדשים', ובגלגולם כעת שוב המן מוכר את עצמו למרדכי תמורת לחםרפא, כמובא במדרש: (ילקו"ש אסתר רמז תתרנו, ההוספות בסוגריים מאוצר המדרשים אייזנשטיין עמ' נא, וערש"י מגילה טו.)
'פעם אחת נתן המלך ממון [למרדכי והמן] ושִׁגרם בראשי גייסות לכבוש את המדינה [שנקראת הינדיקא, וצרו עליה שלש שנים].
נטל המן ממון שלו ואכלו [תוך שנה אחת] ולא נשתייר לו ממון, כשבא להוציא על בעלי מלחמה לא היה בידו כלום. אבל מרדכי חצי של ממון היה בידו, בא המן אצל מרדכי אמר לו: הלויני ממון זה שבידך. אמר לו אין אני מלווך אלא אם כן תמכור נפשך לעבד לי, קבל על נפשו והלוהו, וכתב לו [מרדכי על ירכו של המן בקעקע, וכן כתב שטר והניחו על יריכו שלורפב] 'הרי המן עבדו של מרדכי', ומכר עצמו למרדכי בכיכר לחם' (השלה"ק מגילה פ' תורה אור א').
אחר שחלפה תאוות עשו הוא מתחרט על מכירת הבכורה וטוען 'את בכורתי לקח', וכך גם אצל המן אחר שחלפה תאוות האכילה הוא מתחרט על מכירתו לעבד למרדכי, ומבקש לשלוח יד במרדכי ['לבנת הספיר' קוק תולדות].
ט.נפילה בסעודה
נשים לב לדבר נוסף. מפלתו של עשו הייתה בגין הסעודה שהכין לו יעקברפג, ואף מפלת המן הייתה בסעודה שהכינה לו אסתר. ודבר זה רמוז בסעודת עשו שביקש (בראשית כה-ל) 'הלעיטני נא מן האדום האדום הזה' 'נא מן האדום' ר"ת למפרע- המן (השלה"קרפד שער האותיות עמק ברכה י').
י.עבד תחת אדון
יעקב השתחוה לעשו וקראו 'אדוני' ולכן כעת מרדכי מתקן זאת וקונה את המן לעבד, ויעקב הופך להיות אדון לעשו (ספה"ג שם).
היות המן עבד למרדכי נרמז במה שנאמר לרבקה בהריונה ביעקב ועשו- "שני גויים בבטנך גו' ורב יעבד צעיר" ור"ב זהו המן שאחז"ל שהיו לו מאתיים ושמונה בנים כמנין ור"ב, והוא יהיה עבד לצעיר – 'יעב"ד צעי"ר' גימטריה מרדכ"י יעק"ב – 456 [אמרי נועם הורוויץ ירוסלב תרס"ז].
יא.תקון פגם הירך
במדרש הקודם שמנו לב שמרדכי כותב בקעקע על ירך המן את היותו לעבד, ומניח שטר נוסף וקושרו על יריכו שלו. מובא בזוהר (ח"ב דף קיב:, וכ"ה בתרגום שני על אסתר) שכאשר היה המן עובר לפניו, היה מרדכי מצביע על ירכו כדי לרמז לו – הרי אתה עבדי, וכיצד הנך דורש שאני אשתחוה לך?…
וצריך להבין מה עניינה של הירך בדוקא?
את הירך מצאנו במקום נוסף.
יעקב השתחוה כאמור לעשו, ופגם ביריכו, ומשום כך יכל לו הס"מ- שרו של עשו והכהו בירךרפה (בראשית לב-כה) 'וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו'. מידה כנגד מידהרפו (השלה"ק בראשית אור תורה ו').
מעלת יעקב ב'ירך' שהיא מרמזת לקדושה, כמו שמצינו כשהשביע יעקב ליוסף אמר (בראשית מז-כט) 'אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי' ופרשו רז"ל (תנחומא חיי שרה ו') שהשביעו בברית המילה.
יעקב הייתה יריכו בקדושה, ולכן נאמר בו (שמות א-ה) 'ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש' שכולם קדושים היות ולא פגם בירכו, וכפי שהעיד יעקב על עצמו (בראשית מט-ג) 'ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני' וביארו רז"ל (יבמות עו.) שלא ראה קרי מימיו.
'זה לעומת זה עשה אלוקים', וכוחו של עשו ב'ירך' – בטומאה, ומשום כך כתבו המקובלים שהיה חקוק לו לעשו נחש על ירכו. ודבר זה רמז באונקלוס שתירגם (בראשית כה-כז) את הנאמר על עשו 'יודע ציד' – 'נחשירכן' שהוא 'נחש – ירכן' נחש על יריכו (הציוני פ' תולדות. וע"ע תיקו"ז תקונא נ"ט, דף צג. ובפתיחתות לאסת"ר ה'). ועוד 'עשו' בגימטריה 'והוא נחש' (376).
ועל זאת אף התפלל דוד המלך באמרו [תהלים לט-יא] "ה'סר מ'עלי נ'געך" ר"ת המ"ן, וסופי תיבות יר"ך, לרמז שהמן הוא עשו פגם בירכו [אמרי נועם הורוויץ, ירוסלב תרס"ז]. הקשר בין עשו לנחש אף רמוז בדילוגי-אותיות בתורה (בראשית כה-לד) בדילוג 3-: 'ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים'. ובדילוג 5 (שם כז-יא): 'הן עשו אחי איש שעיר'. ובדילוג 9 (שם לב-יח): 'מנחה היא שלוחה לאדני לעשורפז'.
לאור האמור נבין מה ראה מרדכי לחקוק את קניית המן לעבד דוקא על ירך המן – היה זה במטרה להכניע את כח הסטרא-אחרא, את כח הנחש, כחו של עשו, ומשום כך הניח מרדכי את השטר גם בירכו שלו והיה מצביע עליו כל אימת שהיה עשו עובר לפניו כדי לרמז לו שהפעם אינו פוגם ביריכו ואינו כורע ומשתחוה כפי שעשה בגלגולו הקודם, והפעם לא יוכל הסטרא-אחרא להכותו בירך, שאדרבה- עתה הסטרא אחרא -המן- כנוע לו מעצם היותו לעבד לורפח (ע"ע בשלה"ק מגילה פרק תורה אור א, י, ובבראשית פ' וישב תורה אור ו, בתפארת שלמה עה"ת פ' תרומה, ובתורת חיים [שור] עמ"ס חולין).
יא.הירך וזכות המילה
מרדכי מרמז להמן בהצביעו על ירכו, שאף ירכו- ירך מרדכי שמורה בבחינת הקדושה ולא פגם בבריתו, וכמעלת יעקב אבינו, ובזה יהיה נוצח לורפט.
עשו לעומת זאת מאס במילה, כמובא במדרש (מדרש אגדת בראשית פ' נט): 'עשו מלו אותו אבותיו ומאס במילה ובחר בערלה …מלו אותו, ועשה עצמו ערל'. ויש שאומרים שעשו כלל לא נמול, בצעירותו- משום שהיה אדמוני ולא נבלע דמו בגופו, ובבגרותו- משום שסירב ברשעותו להימול [דעת זקנים מבעה"ת בשם מדרש, וכן בעהד"ט תולדות].
כך גם נוהג עשו בגלגולו הנוכחי כהמן, וגוזר על ישראל שלא ימולו את בניהםרצ, כמובא בתרגום על הפסוק 'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר' – ״ליהודאי הוות רשותא למעסק באורייתא ולמיטר שביא ומועדיא ולמגזר עורלת בניהון [-ולמול ערלת בניהם] ולאנחא תפילין על ידיהון ועל רישיהון״.
הנהגת המן היא גם הנהגת סבו – עמלקרצא שמאס במצוות המילה, כמובא במדרשרצב דעמלק היה 'חותך ערלתן של ישראל וזורק כלפי מעלה ואומר טול מה שבחרת' ['עתה באתי' עמ' קסז].
יב.השפלה תחת כבוד- {הטעם למאמץ המיוחד של מרדכי להשפיל את המן}
לאור זאת תיושב לנו קושיה. מדוע התגרה מרדכי בהמן, ואף התאמץ להשפילו, הן בהראותו לו שטר עבְדוּתו, והן כשעלה מרדכי על הסוס שהרכיבו המן, בעט בו וביזהו [מגילה טז.]?
טעמו של מרדכי היה היות ובעבר יעקב כיבד את עשו, וה' קָבַל עליו ואמר לו "יעקב, באמרך לעשו 'עבדך יעקב' 'ואשלחה להגיד לאדני' [לאדנ"י גימטריה המ"ן] עשית את הקדש לחול" [פרדר"א לז]. השפלת את הקדושה בפני הטומאה.
לכן כעת מתאמץ יעקב בגלגולו במרדכי לתקן זאת ולרומם הקדושה ולהשפיל הטומאה [החיד"א באהבת דוד, דרוש י' לפ' זכור].
יג.שופכי בוז
נאמר במדרש (אסת"ר ז-י) על הפסוק (אסתר ג-ו): 'ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו' "בזוי בן בזוי, אצל עשו כתיב (בראשית כה-לד) 'ויבז עשו את הבכורה'. ע"כ. יש לציין שאלה שני המקומות היחידים בתנ"ך בהם מוזכרת המילה 'ויבז'.
רמז לדבר, הנאמר במלאכי (א-ו): 'בּוֹזֵי שְׁמִי' בגימטריה 'עשו' עה"כ.
והנה בפסוק זה – ויבז בעיניו וגו' מבאר התרגום יונתן:
'…ארום חויאו ליה דמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן עשו אבא דאבוי דהמן ית בכורתא וית ברכתא… [היות ואמרו לו להמן שמרדכי בא מיעקב שנטל מעשיו אבי אביו של המן את הבכורה ואת הברכות].
יד.'רב' לעומת 'כל'
בכאשר נפגשו יעקב ועשו, נותן לו יעקב מנחה כדי להשקיט רוגזו. עשו בתחילה מסרב [מטעמי נימוס כדרך עמי אדום…], בטענה (בראשית לג-ט) 'יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך'. יעקב מפציר בו ואומר (שם יא) 'קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי חנני אלהים וכי יש לי כל'.
עשו אומר יש לי רב- אך עדיין לא הכל, שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו. ואילו יעקב מסתפק במה שיש לו; 'יש לי כל', לא חסר אני מאומה.
גם אצל מרדכי והמן מצאנו את אותם מטבעות לשון.
על המן נאמר (אסתר ה-יא) 'ויספר להם המן את כבוד עשרו ו'רב' בניו' לעומת מרדכי (שם י-ג) 'ודובר שלום ל'כל' זרעו' (ר' צדוק ברסיסי לילה אות נח).
זאת ועוד, לעשו אין די במה שיש לו, והוא מבקש עוד ועוד, יש לו רק 'רב' עדיין לא הגיע ל'כל'… ומשכך- אין הוא מסתפק בפחות מהכל.
כך גם בגלגולו בהמן. הוא אינו מסתפק שכל העולם כורע ומשתחוה לו: (אסתר ה-יג) 'וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך'. הוא רוצה הכל!
טו.מתנגד בקביעות לבית המקדש
לעיל (עשו-טיטוס אות ב') ראינו שעשו התנגד לעבודת בית המקדש ולכן מכר הבכורה, ובגילגולו כטיטוס אף הוציא התנגדותו לפועל והחריב את ביהמ"ק.
במדרש אנו מוצאים שאף המן ממשיך באותה דרך שסלל עשו בגילגול הקודם, וכעת אף המן ובנו שמשי הסופר מנסים לבטל את בנין בית שני. (ילקו"ש עמוס רמז תקמה, אבא גוריון ג', מדרש פנים אחרים נוסח ב', א').
אולם הפעם הדבר לא צלח בידו, ואף גילגלה ההשגחה שממונו של המן סייע בסופו של דבר לבנין בית המקדש, כמובא במדרש (מדרש תהלים עח, ילקו"ש תהלים רמז תרפח): 'תנא; לשלשה חלקים נחלק ממונו של המן, שליש למרדכי ואסתר, ושליש לעמלי תורה, ושליש לבנין בית המקדש'. רשע יכין וצדיק ילבש…
טז.ממתין לימי אבל
עשו אמר בלבו יקרבו ימי אבל אבי, הדבר נשאר בליבו ולא הצליח להוציא לפועל את זממו. בגלגולו בהמן הוא מתקדם שלב נוסף ומצליח להוציא את תוכניתו לפועל בגזירת שמד על כל היהודים, אלא שבחסדי ה' הפר זממו (רבי צדוק הכהן 'אור זרוע לצדיק' אות ד').
יז.לעולם יקדים תפילה לצרה
ואפשר לומר שההצלה הייתה בזכות תפילתו של יעקב (בראשית לב-יא); 'הצילני נא מיד אחי מיד עשו… פן יבא והכני אם על בנים'. 'הצילני נא מיד' ר"ת המן [בעה"ט]. ועוד, 'מיד' גימטריה 54, כמספר הפעמים שמוזכר שמו של המן במגילה (הרמזים מפע"ח שער פורים פ"ו). וכן יש 54 אותיות בעשרת בני המן [הרוקח – רמזי פורים].
ועוד, 'מיד' אותיות 'מָדַי' לרמז להמן שהיה ממָדַי (דגל מחנה אפרים פ' וישלח). והכני אם על בנים– ככתוב בגזירת המן 'טף ונשים ביום אחד' [בעל הטורים].
ועוד נרמזה ההצלה בפסוק (ירמיה ל-ז) 'ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע'. 'ממנ"ה' אותיות 'מהמן' יוושע (הרוקח). ונקט עת צרה ליעקב– שהוא כאמור מרדכי (דבש לפי, אות פ').
לאור זאת יאירו דברי המדרש [שמו"ר פ' ב – ד'] 'כל מי שכתוב בו 'היה' מתוקן הוא לכך מתחלת ברייתו, במרדכי כתיב (אסתר ב) איש יהודי 'היה' מתוקן להצלה'.
וברור הדבר, שהרי עוד בגלגולו הקודם כיעקב התפלל על הצלה זו מהמן, ואם כן ודאי כעת מרדכי מתוקן הוא להצלה זו! [לבנת הספיר על הגש"פ עמ' יז].
יח.ברוֹר לו מיט"ה יפה…
על הפסוק (אסתר ז-ח) 'והמן נופל על המִטה' נכתב בצדו 'ב' במסורה' [ר"ל ביטוי זה מופיע רק ב' פעמים בלבד בכל התנ"ך] כאן, ואצל יעקב אבינו (בראשית מח-ב) 'ויתחזק ישראל וישב על המטה'. מה הקשר בין שני הפסוקים הללו?
בזכות מיטתו השלימה של יעקב ניצל אותו הדור, ויעקב הוא מרדכי, [ובזכות זו 'ויתחזק ישראל' -הוא מרדכי, וממילא 'והמן נופל'].
ודבר זה נרמז גם בשם 'פורים' שבארמית נקרא 'פוריא', ו'פוריא' בארמית משמעותו גם 'מיטה', שעל עסקי מִטה החלה מפלת המן. ('דבש לפי' שם).
יט.רמזים בתורה {לקשר בין מרדכי ליעקב}
והנה מצאתי שגלגולו של יעקב במרדכי נרמז בתורה בפסוק (בראשית כח-טו): 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך': סופי תיבות- מרדכ"י.
לרמז שאשמרך בכל אשר תלך, גם בצאתך מן העולם, אף על פי כן אשמרך ו'השיבותיך אל האדמה הזאת' בגלגול נוסף, לתקן את הנצרך תיקון, וגם אז לא אעזבך [ושו"ר שכבר קדמני ברמז הר"ת בעל הרוקח, הו"ד בנחל קדומים פ' ויצא].
ונרמז בפסוק נוסף (שם לב-כט): 'ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שָׂרִיתָ עם אלהים ועם אנשים ותוכל': סופי תיבות- מרדכ"י.
לרמז שתבא בגלגול ואז לא יאמר עוד שמך יעקב אלא מרדכי, והוסיף כי שרית עם 'אנשים'– לשון רבים, שהם עשו והמן ושניהם נקראו אנשים, שעל עשו נאמר (בראשית כה-כז) 'איש יודע ציד, ועל המן (אסתר ז-ו) 'איש צר ואויב המן הרע הזה', ותוכל להם.
כ.השִבעים המשותף
על פי האמור ייושב מדרש תמוה (בר"ר ב-ו): 'ויבכו מצרים את יעקב שבעים יום', כנגד ע' ימים שבין אגרת לאגרת'. וביארו המפרשים (מתנו"כ ועוד), שבין האגרת ששלח המן להשמיד את היהודים, שהיתה בי"ג בניסן, עד אגרת מרדכי, שהיתה בכ"ג בסיון היו 70 ימים. ולכאורה מדרש זה פלאי הוא, מהו הקשר בין בכיית מצרים על יעקב 70 יום, ל-70 ימים הללו?
הביאור הוא, כי זכות יעקב עמדה לישראל בימי המן 'ואתם בני יעקב לא כליתם', ויעקב נפטר בפסחרצג ובפסח היתה גזירת המןרצד, ובשבעים ימי אבלו לא היתה זכותו מגינה כל כך, ומשום כן לא היתה יכולת בידם לבטל גזירת המן לגמרי, עד שיעברו ימי אבלו, ואז נשלחו הספרים, והן השבעים ימים שבין אגרת לאגרת ('יערות דבש' ח"ב דרוש ב').
ועיין עוד בהמשך דברינו [עמ' 189] שגם להמן ולנחש יש קשר למספר שבעים, כך שכדי להכניעם יש צורך בזכות השבעים של יעקב.
כא.לא מתו
על יעקב אבינו אמרו חז"ל (תענית ה:) 'יעקב אבינו לא מת', שיעקב 'איש ת"ם' שהוא הפך אותיות מ"ת, וזה שנרמז אצל מרדכי שהוא נשמת יעקב (אסתר ב-יא) 'ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים' 'מתהלך' בא לרמז שאצל מרדכי, בחינת ה'מת' 'הָלַך' מאתו, כמו אצל יעקב. (תפארת שלמה רמזי פורים).
['הלך' מצאנו גם אצל יעקב "ויעקב 'הלך' לדרכו" בגימטריה 'פתחי"ה' – 503, שהוא מרדכי. ולעומת זאת אף אצל עשו מצאנו 'הולך', 'הנה אנכי 'הולך למות', ולמה זה לי בכורה…].
ועוד ניתן לומר שיעקב לא שלט בו המוות, וכך גם כעת בגלגולו במרדכי הוא מציל את העם ממות לחיים.
כב.עוברים הנחל
אצל יעקב נאמר (בראשית לב-כב) 'ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחׂתיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבֹר את מעבר יבק, ויקחם ויעבירם את הנחל וגו' ואף אצל מרדכי מצינו כן, כפי שדרשו חז"ל (מגילה דף טו.) את הפסוק (אסתר ד-יז) 'ויעבֹר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר' ויעבור- שעבר את הנהר.
כג.מנחה וקומץ המנחה
יעקב מכין מנחה לעשו אחיו, שנאמר "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו" ובזה ניצל מסכָנתו, רמז לגלגול הבא שלו במרדכי, שגם אז קומץ המנחה שעסק והמחיש מרדכי לתלמידיו בידו הצילה את אותו הדור מגזירת המן – הוא עשו.
כפי שמספרת הגמ' במסכת מגילה [טז.] שהמן בא לקחת את מרדכי ע"מ להרכיבו על הסוס וראה את מרדכי מלמד לתלמידיו ומראה בידו כיצד היה הכהן קומץ מן המנחה, שאל אותם המן במה אתם עוסקים? אמרו לו בזמן שביהמ"ק היה קיים מי שמנדב קומץ מנחה מתכפר לו. אמר להם "בא קומץ המנחה שלכם ודחה עשרת אלפים ככרי כסף שלי" [על פי 'הרוקח'רצה הלכות פורים סי' רלה בתוספת נופך].
ויש לרמוז שגם המן רמוז כאן במילים 'ויקח מן הבא בידו' אותיות המ"ן.
כד.צבוע בן צבוע- {מדוע נענשו דווקא ע"י המן שהוא צבוע?}
לעיל (עשו-טיטוס אות י') למדנו על מידת הצביעות שניחון בה עשו ובאה לידי ביטוי גם בגלגולו כטיטוס. במדרש אנו מוצאים שמידה זו ממשיכה עמו גם בגלגולו בהמן, כמובא במדרש (מדרש משלי פכ"ו):
'בשפתיו ינכר שונא', מדבריו של אדם ניכר אם אוהבך אם שונאך. שכן מצינו בהמן הרשע שהוא מדבר עם מרדכי בפה, ולבבו שונאו. שנאמר (אסתר ה, ט) 'וימלא המן על מרדכי חמה'. וכן (בראשית כז, מא) 'ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי'.
על פי זה נבין מדוע באותו הדור נענשו דוקא על ידי המן שהוא עשו, ונקדים לזה את דברי הגמרא במסכת מגילה (יב.):
'שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? …אמר להם מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר, והיאך זכו לנס? אמר להם; הם לא עשו אלא 'לפנים', אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא 'לפנים'.
ביאור הדבר, הם 'עשו לפנים' כלפי חוץ השתחוו לצלם, ולא נבע הדבר מתוך פנימיותם ואמונתם בעבודה זרה, כך הקב"ה הענישם על ידי המן שמשורש עשו שכל כולו אינו אלא 'לפנים'– ומתנהג בצביעות שפושט טלפיו ואומר טהור אני אולם פנימיותו רעה ומושחתת (דברי סופרים ליקוטי אמרים אות טז).
(משנת הגלגולים/הרב בועז שלום ע"מ 162-185)
2.מרדכי גלגול יוסף הצדיק:
פעם אחת אצל מרן ז״ל משינאווא {רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינובה (כ' בשבט ה'תקע"ה, 1815 - ו' בטבת ה'תרנ"ט, 19 בדצמבר 1898) היה בנו הבכור של רבי חיים הלברשטאם מצאנז. אדמו"ר, רב, מגדולי גליציה בדורו ומייסד שושלת שינאווא. מכונה הדברי יחזקאל על שם ספרו.} באמצע שולחנו הטהור היכה את עצמו על דף השלחן בדביקות כדרכו בקודש, והיה נראה לכל שיש לו הכנות לומר 'תורה', והיו העולם ממתינים בהשתוקקות לשמוע, ואח״כ אמר אך דיבור זה: 'מרדכי הצדיק היה גלגול יוסף הצדיק, והמן הרשע היה גלגול של שר המשקים'. ואמר אח״כ בלשונו הקדוש: אין זה ממני, זה כתוב בספרים (מקוה ישראל). [א.ה. לא מצאתי מקור לזה בספה"ק].
ואיתא במדרש 'לקח טוב' א"ל פרעה [לשר המשקים שהליץ בעד יוסף שיגלחו משום-] 'קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא וכן אתה אומר בהמן ומרדכי' [-שהמן גלח למרדכי] ע"כ. הרי כאן רמז שמרדכי כנגד יוסף.
יום ו' דפסח חל ביום בו חל פורים באותה שנה. ו' מרמז ליוסף שהיא מידת היסוד, ונס פורים היה ע"י מרדכי גלגול יוסף [הגש"פ לבנת הספיר עמ' יז].
(משנת הגלגולים/הרב בועז שלום ע"מ 204)
חלק ד: מרדכי מתעמת עם הפור והמיסטיקה הסובבת אותו- בשונה מדרכי אבותיו מזרעה של רחל:
1.בבבל נהגו להטיל פור כדי לברר את הצפוי בהמלך השנה:
"בחֹדש הראשון הוא חֹדש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחֹדש לחֹדש שנים עשר הוא חדש אדר" (אסתר ג', ז).
המן מפיל את הפור בחדש הראשון. נראה שאין זה מקרה: בבבל ובסביבה השומרית בכלל, נהגו לחוג את עשרת הימים הראשונים של השנה - המתחילה בחודש ניסן - בחגיגות ובמשתאות לציון השנה החדשה. היה זה החג החשוב ביותר, ומסיבותיו נערכו קבל עם ועדה, ולא רק במקדשים לכוהני הדת האליטיסטיים. מחגיגות הפולחן לאל מרדך (ששמו של מרדכי כידוע קשור בו) נשמר עותק המפרט את המאורעות בחגיגות אלו. לענייננו נדגיש שני מוטיבים המצויים בטקסים אלו.
א. המלך עצמו נטל חלק פעיל ומרכזי בחגיגות ראש השנה, כששיא החג היה כניסתו של המלך אל מקדשו של האל מרדך (בו' בניסן). שם הוריד הכהן את סמלי המלכות של המלך (שרביט, טבעת וכתר), והמלך, תוך כדי כריעה ארצה, צריך היה להצהיר שהוא לא חטא, שהוא לא התרשל במילוי חובותיו כלפי "אלהותך הגדולה". בט' בניסן הוצא צלמו של מרדך ממקדשו, בטקס פומבי גדול ומרשים, והקהל היה שותה ורוקד. למחרת, בי' בניסן, הוחזר הצלם למקומו.
ב. ראש השנה נתפס בעיני הבבלים הקדומים כמועד קביעת הגורלות לשנה כולה, ולאחר החזרת צלם מרדך למקומו, כהני הדת היו מפילים גורלות שונים ומבררים את הצפוי להתרחש במשך השנה כולה
סביר להניח שהפור שהפיל המן, בחודש הראשון, קשור במישרין לגורלות אלו. יושם לב, שאף על המן נאמר: "הוא הגורל לפני המן", וככל הנראה כהן דת הפיל את הפור בשבילו, לפניו, על פי הזמנתו.
יש להדגיש, כי הנחת היסוד בהפלת הפור האלילית, אינה קשורה בתפיסה על פיה המאורעות המתרחשים בעולם הם דבר שבמקרה, אלא אדרבה - הנחת היסוד שבגישה זו היא כי ישנם ימים קבועים (או הנקבעים על ידי האלים) מראשית שנה להצלחה או לפורענות. כשבגורלו של המן עלה יום י"ג באדר, הוא סבר שיום זה מוכן לפורענות הוא (ואכן יום זה מוכן היה לפורענות, אלא שנהפוך הוא - הפורענות התממשה באויבי ישראל).
2.מרדכי הוא מזרעה של רחל שזרעה היה מעורב בהרבה ענייני ניחוש ולחשים:
מעבר להקשר ההיסטורי-הריאלי של הפלת הפור, נדמה כי גם מבחינה רעיונית אין זה מקרי שבמאבק שבין המן למרדכי נעשה שימוש בגורל. כזכור, מרדכי הוא משבט בנימין:
"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני" (ב', ה).
עולם המאגיה - לחשים, ניחושים וגורלות דבק ברחל ובבניה כבעל כורחם:
3.רחל גונבת את התרפים:
- רחל עצמה גונבה את התרפים אשר לאביה (בראשית ל"א, יט-לו). לדעת ראב"ע, בעזרת תרפים אלו גילה לבן נסתרות, ומטרת הגניבה הייתה למנוע מלבן לגלות את מקומם של יעקב ומשפחתו. כזכור, לבן מעיד על עצמו שהוא משתמש בעולם המאגיה - "נחשתי ויברכני ה' בגללך" (ל', כז).
4.יוסף הצדיק חולם חלומות ומפענח דרכם ולא דרך דיבור ה' את העתיד:
- יוסף, בנה בכורה של רחל, חולם חלומות (ולא נבואות!) ויודע לפתור אותם. כל כך בקי הוא ברז זה, עד כי זהו הכינוי שדבק בו - "בעל החלומות" (בראשית ל"ז, יט), וכל רצף חייו - נפילתו ותקומתו במצרים - קשור בחלומות ובפתרונם.
5.בנימין מואשם בגנבת הגביע בו "ינחש" יוסף:
- ביד בנימין, אחי יוסף מרחל, נמצא הגביע אשר "נחש ינחש בו" יוסף בלבושו המצרי (בראשית מ"ד, ה).[6]
6.יונתן מנחש במלחמה בפלשתים במכמש:
- יונתן בן שאול, מבצע 'ניחוש' בזמן המלחמה עם פלשתים במכמש; עת עלה במעלה המוצב עם נערו, הוא אמר:
בנחש זה ראו חז"ל[7] את הדגם הקלאסי של ניחוש.[8]
7.מיכל משתמשת בתרפים כדי להסתיר את בריחת דוד:
- מיכל בת שאול החביאה במיטתו של דוד את "התרפים... ואת כביר העזים" (שמ"א י"ט, יג). ככל הנראה אלו שימשו לניחוש,[9] וייתכן כי מיכל לקחה אותם מבית אביה - שאול, ולא מביתו הפרטי של דוד.
8.שאול מתייעץ עם בעלת האוב:
- שאול עצמו הלך להתייעץ עם בעלת האוב לפני המלחמה בפלשתים (שמ"א כ"ח).
לרשימה זו ניתן להוסיף גם את מרדכי "בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". אלא, שמרדכי ניצב מצידו השני של המתרס - צריך הוא להתמודד עם עולם של פור וגורלות. לא הוא מפיל הפור, אלא אדרבה, בצומו ובתעניתו הוא ביקש להפר את גזירת הפור.
לפני ששאול יורד לדרוש בבעלת האוב, מדגיש הכתוב כי שאל "שאול בה' ולא ענהו ה' גם בחלֹמות גם באורים גם בנביאים" (שמ"א כ"ח, ו). דומה, כי פסוק זה מאפיין לאשורו את עולם המאגיה לסוגיו השונים; ניסיון לעקוף את העמידה הישירה מול הקב"ה, ולנצל כוחות רוחניים המסתובבים בעולם, על מנת לדעת את העתיד. עולם המאגיה מקבל משנה תוקף ורלוונטיות בשעת גלות שכינה, בשעה שמופסקת הנבואה.
....
מגילת אסתר היא מגילתה של גלות,וככזו, איננו מופתעים למצוא בה עולם זה של הפלת פורים וגורלות,אלא שמרדכי ניצב בניגוד גמור לאבותיו, ולסביבתו. דווקא מרדכי שמזרע רחל ובנימין, ניצב מול פורו של המן וקורא צום ותענית!
(מאמר "הפלת הפור" /פרופסור יונתן גרוסמן)
סיום: מרדכי ואסתר - מתקנים את חטאיו של שאול (בן קיש) ומחזירים (גם אם זמנית) את מלכות שאול {ולכן כנראה נקרא בן קיש כי הוא שקול שהיה באמת בן קיש משום שתיקן בסופו של דבר את חטאי שאול)
א.חטאיו של שאול
שני חטאים חטא שאול: 1. הוא השאיר את אגג בחיים. 2. לקח שלל. שני המעשים היו הפרה ברורה של הוראות שמואל (שמא טו, י-יט).
ב.מרדכי ואסתר מתקנים את 2 חטאי שאול ולכן הרגו את המן וכל זרעו ולא שלחו ידם בביזה:
מחבר המגילה מעצב את סיפורו כך, שהנסיבות ההיסטוריות והתנהגותם הנכונה של מרדכי ואסתר מביאים את חטא שאול לידי תיקונו: 1. מרדכי ואסתר גורמים להמתת המן האגגי. 2. היהודים לא לוקחים שלל: "ובבזה לא שלחו את ידם" (3X במגילת אסתר: ט, י; טו; טז). כידוע, בפתשגן הכתב של המלך הותרה הביזה במפורש (אס' ח, יא). ציון העובדה, שלמרות התרת הביזה לא לקחו היהודים שלל, נועד להדגיש את ההימנעות ממנה בעת התגוננות היהודים. בס' שמואל, לעומת זאת, הם מצווים להחרים את האדם והרכוש, אבל בניגוד למצווה הם לוקחים שלל (שמ"א טו א-ג) ואילו כאן הם מותרים בשלל, אבל נמנעים מלקחת אותו11. יש סבורים, שכוונת ההימנעות מביזה היא להראות את גדולתם של היהודים, לעומת חמדנותם של הגויים, כפי שהובעה בפתשגן של המן: "ושללם לבוז".12 אין זה בלתי אפשרי שהמחבר התכוון גם לרעיון זה, בהביאו את המידע על ההימנעות מביזה, אבל כוונתו העיקרית היא להדגיש את תיקון החטא.
ג.מלכות שאול חוזרת באותה לשון שבה נלקחה ממנו- רעך הטוב ממך:
המפתח להבנת הכוונה על שובו של בית שאול למלוכה טמון בפסוק, שבו מציע ממוכן להעביר את המלוכה מושתי לאישה אחרת:
"ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (אס' א, י).
הפסוק נוצק בתבנית פסוק אחר:
"ויאמר שמואל קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך" (שמ"א טו, כח).
גזרה זו מפי שמואל נאמרה לאחר אי מילוי ההוראה האלוהית להשמיד את עמלק. המלכות חוזרת לבית שאול באותן המלים ממש, שהמלכות נקרעה משאול! 13
הסיבה שבגללה מעביר ה' את המלוכה משאול לדוד הייתה אי ציות להוראה להחרים את עמלק: "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים..." (שמ"א טו, יא)14. אם מתקנים את החטא, בטלה הסיבה שבגללה הועברה המלוכה מבית שאול לבית דוד ונוצר בסיס תיאולוגי להחזירה לו. יתרה מזו. אלוהים הוא שזימן לבית שאול הזדמנות שנייה, כדי שיוכלו לתקן את החטא. ("מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" אס' ד, יד).
ד.מרדכי ואסתר הגיעו לעת כזאת למלכות גם כדי לשקם את בית אביה של אסתר- מלכות שאול:
תיקון ההתנהגות של צאצאי שאול, כמוה כמחיקת החטאים, כחזרה אחורה בזמן וביטול חטאי שאול: "רווח והצלה יעמד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (שם, ד, יד). לפסוק זה יש הוראה כפולה. ההוראה האחת: אסתר הגיעה למלכות כדי להציל את היהודים. ההוראה השנייה: אסתר הגיעה למלכות כדי לסיים בצורה אחרת את פרשת המאבק בין ישראל לעמלק, בין שאול לאגג. כך מתפרש מהזכרת בית אביה של אסתר:
"...ואת ובית אביך תאבדו..." (שם, ד, יד) והלא אסתר הייתה יתומה ואין לה "בית-אב" (שם, ב, ז)? זו ההזדמנות של אסתר לשקם את בית אביה - בית שאול - ולכך הגיעה למלכות. מן האמור לעיל נראה, שלמגילת אסתר היו שני מסרים.
1. מסר גלוי: ישועת ישראל בגולה, באמצעות מרדכי ואסתר.
2. מסר סמוי: עיצוב תשתית תיאולוגית-משפטית להשבת זכות המלוכה לבית שאול
(מאמר "גילויי אהדה לבית האב של שאול בנוסח המסורה של מגילת אסתר"/שלמה בכר)
סיכום: מרדכי תיקן את חטא שאול ולכן לא נזכר שאול חלק מהשושלת של אבותיו
בן שמעי בן קיש. אף שהיה הרבה דורות בין יאיר ובין שמעי ובין קיש נקט בן שמעי ובן קיש לרמז כי על ידו לא נהרג שמעי מחמת שהיה עתיד מרדכי לצאת ממנו לא הרג דוד לשמעי וגם מרדכי תיקן החטא של שאול שהחיה לאגג ומזרעו נולד המן ובצדקתו נתלה המן ותיקן חטא שאול שהיה בן קיש. והא שלא הזכיר בן שאול היות שהי' שאול גרם להמן שיבוא לעולם לכך לא נזכר שמו על העונש הרע שבא מחמתו ולכך לא הזכיר רק בן קיש שהי' איש ימיני דהיינו מבנימין ושהי' ג"כ משבט יהודה ולכך הית' מפלת המן על ידו שאין זרעו של עשו נופל רק ביד בניה של רחל וגם ניתן לו שבט המושל מחמת שהי' מיהודה כי לא יסיר שבט מיהוד' וכמ"ש המפרשי':
(מגילת סתרים לרבי יעקב בן יעקב משה מליסא בעל נתיבות משפט , שם)
אחרית דבר: מימד התיקון
כל ההקבלות והקשרים של מרדכי ואסתר, גיבורי סיפור המגילה, לשונית רעיונית ומהותית- ליעקב,יוסף ושאול, נועדו להראות שבסוף התנ"ך יש סגירת מעגל של תיקון חטאים והכשלים שקדמו להם
(ענ"ד)
______________________________________________________________________
https://irp-cdn.multiscreensite.com/db205f97/files/uploaded/%D7%90%D7%A1%D7%AA%D7%A8%20%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%94%20%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AA%20%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3%20%D7%94%D7%A6%D7%93%D7%99%D7%A7.pdf
