שמיני עצרת ושמחת תורה

פתיחה-מדוע לא כתבה התורה במפורש שיום שמיני עצרת יהיה יום שמחתה של תורה?

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (במדבר כט,לה)

1.ההופעה הראשונה של הביטוי שמחת תורה בחז"ל:

"רגילין ביום זה הואיל ובו מסיימין את התורה לעשות כמה קילוסין והידורין לספר תורה ואומרים כמה דברי שבח והודאות לכבוד ספרי תורה וכמה מיני שבחות ושמחות רגילין לעשות בו ונתכנה יום שמחת תורה." (רי"ץ גיאת, הלכות לולב)

וְנוֹהֲגִין לְמֶעְבַּד יִשְׂרָאֵל עִמָּהּ חֶדְוָה, וְאִתְקְרִיאַת שִׂמְחַת תּוֹרָה. וּמְעַטְּרָן לְסֵפֶר תּוֹרָה בְּכֶתֶר דִּילֵיהּ.
(זוהר פרשת פינחס, רנ"ו ע"ב) 

2.מה מסמל "שמחת תורה":

א.בבל- על שום סיום מחזור שלם של קריאת התורה:

חג שמחה תורה שאנו חוגגים בימינו... ביום שמיני של חג הסוכות... הוא חג שנולד בבל, ואילו בא"י לא חגגהו כלל עד סוף תקופת הגאונים. עיקר החג היה על שם, שבאותו היום סיימו לקרוא את חמשת חומשי תורה. (תולדות חג שמחה תורה,אברהם יערי)

ב.בארץ ישראל , זכר להקהל:

וכבר ראיתי כתוב שבכל שנה ושנה היה הכהן הגדול, או הנביא, או השופט, או גדול הדור, קורא בחג הסוכות חלק מן התורה... ובשנה השביעית היה המלך מסיים התורה...
ומכאן נשאר המנהג בימינו, שהיום השמיני חג העצרת האחרון, נקרא יום שמחת תורה, בו אנו משלימים את התורה, עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה ... לדמיין מעשה המלך בזמן ההוא. (אברבנאל פרשת וילך, מצוות הקהל)

3.המספר שמונה מייצג את התורה: 

{א} לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: {ב} הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ: {ג} יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת: {ד} אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם: {ה} בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם: {ו} וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח: {ז} מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ: {ח} תּוֹרַת יְ-ה-וָ-ה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְ-ה-וָ-ה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי: (תהילים יט א-ח)

ובמזמור (תהילים י"ט) השמים מספרים כבוד אל וגו' ואחר כך התחיל לומר תורת ה' תמימה וגו' עד סוף המזמור. 
ויש מן תחילת המזמור עד תורת ה' תמימה שבעה פסוקים, ואחר כך תורת ה' תמימה. כי הנהגת הטבע נברא בשבעה ימי בראשית, ואילו התורה היא על הטבע, והיא מדריגה שמינית. ועל פי טעם זה מזמור אשרי תמימי דרך שהוסד על התורה, יש בו שמונה אלפ"א בית"א, שהתורה היא מדריגה שמינית, שהיא על הטבע שנברא בשבעת ימי בראשית. 

וכן כל דבר שהוא על הטבע, והוא תיקון מה שחסר הטבע, הוא אחר השבעה. וזה טעם מילה בשמיני. כי האדם מצד הטבע נברא עם הערלה, והוא פחיתות הטבע, והמילה היא תיקון הטבע, ולפיכך תיקון הזה הוא ביום השמיני, לפי שהוא אחר הטבע שנבראת בששת ימי בראשית. (תפארת ישראל,פרק ב) 

4.יום השייך לעולם הבא כמו שהתורה מעל העולם הזה:

הגאון ז"ל היה שמח מאד בחג הסוכות וביותר בשמיני עצרת כי הוא יותר שמחה מכל ימי החג ע"פ הסוד... וכן אמר ע"פ סוד יום קדוש ושמחה מכל ז' ימי החג, הקורבנות נגד ע' אומות וע' שרים, אשר לו כן יום שמיני עצרת שהוא דוגמת עולם הבא לעתיד שלא יתערב זר בשמחתנו (מעשה רב לגר"א, הלכות סוכה)

"עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" ומפרש הגר"א "עוז- הוא בר"ה ויוה"כ, והדר בסוכות פרי עץ הדר, ותשחק ליום אחרון- זה שמיני עצרת שעליו נאמר: והיית אך שמח". 

נמשלה התורה לשמן... 
אתה מוצא כל המשקין אתה יכול לזייפן וליתן לתוכן משקין אחרים, אבל השמן הזה אתה נותנו בכל משקה שירצה והוא עולה למעלה.
 (תנחומא דברים כח,ג)

5. י"ב ימים בין יום הכיפורים(מתן תורה בשנית)  לשמיני עצרת:

אמר רבן שמעון בן גמליאל : לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים , שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין , שלא לבייש את מי שאין לו .כל הכלים טעונין טבילה . ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ...
וכן הוא אומר (שיר השירים ג) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו .
ביום חתנתו , זו מתן תורה 
וביום שמחת לבו , זה בנין בית המקדש , שיבנה במהרה בימינו . אמן :
(תענית פרק ד,משנה ח)

זֶה מַתַּן תּוֹרָה. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבּוֹ נִתְּנוּ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת: זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. שֶׁנִּתְחַנֵּךְ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים {לו}: (ר"ע מברטנורה).

י"ב ימים לאחר שהתקבלה התורה בשנית - חל יום שמחת תורה לאחר שירדו הלוחות ובמשיך י"ב נתפזרו אצל כל השבטים ואז יכולים לשמוח בתורה (ענ"ד)

6.סוכות כנגד עץ הדעת (אתרוג) ושמיני עצרת כנגד עץ החיים(התורה):

האתרוג- עץ הדעת:

מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחוה, ...רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה, הדא הוא דכתיב (בראשית ג, ו): ותרא האשה בי טוב העץ וגו',אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין אתה מוצא אלא אתרוג.(בראשית רבא,טו,ז)

התורה- עץ החיים:

עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר (משלי ג, יח).

7.בשמיני עצרת מבקשים על הגשמים(הפיזיים) וממילא יש לכרוך את זה עם המים הרוחניים(התורה):

שמחת התורה והמים:

נמשלו דברי תורה במים

• מה מים מסוף העולם ועד סופו

כך תורה מסוף העולם ועד סופו

• מה מים חיים לעולם

כך תורה חיים לעולם

• מה מים מן השמים

כך התורה מן השמים

• ומה המים מטהרים הגוף

כך תורה מטהרת הגוף

• ומה המים יורדין טיפין-טיפין ונעשים נחלים-נחלים

כך תורה: אדם לומד שתי הלכות היום ושתי למחר עד שנעשה כנחל נובע

• ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקני מים

כך דברי תורה אין הגדול מתביש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד ,פסוק אחד, ואפילו אות אחת.

• ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע

כך דברי תורה, אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן, סוף שהוא מתבלע

(שיר השירים רבא,א,יט)

שמיני עצרת- זמן הבקשה על הגשמים:

אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים אֶלָּא סָמוּךְ לַגְּשָׁמִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, הָאַחֲרוֹן מַזְכִּיר, הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ מַזְכִּיר (תענית פרק א, משנה ב)

הקדמת שמחת התורה(כבר מהערב) לבקשה על המים(רק בתפילת מוסף):

כמו שבני ישראל הקדימו, בימי משה, "נעשה לנשמע", אף בימי מרדכי ואסתר; "קיימו וקיבלו"; גם אנו מקדימים את קריאת בראשית בתורה, לתפילתנו עבור גשם. והקב"ה ישלים לנו את חלקו בהסכם. קראנו מתורתו, ושמחנו בה; ולכן הוא ישלח לנו את קצבת המים הנחוצים לנו, מידה כנגד  מידה(ר' אברהם ברניקר, מקבוץ בית רימון)

8.בין עצרת לעצרת:

ושניהם נקראים עצרת, היום הזה הכתוב קראו הכתוב עצרת על שם השכינה שעוצרת לישראל להקריב לפניו פר אחד כי צדיק אוכל לשובע נפשו, ויום מתן תורה, קורין אותו חכמי האמת - עצרת, לפי שבו נגלית שכינה על הר סיני וישראל שקבלו התורה היו נעצרים לחלקו וקבלו עליהם אלוקותו וגזרותיו

(רבנו בחיי ,כד הקמח ערך עצרת)

סיום: התורה מעל הזמן- ולכן בכל יום ניתנת מחדש ויש לשמוח בה מחדש :

לכן גם חג השבועות לא מכונה בתורה מתן תורה וגם שמיני עצרת אינו מכונה חג שמחת תורה(מלבד העובדה ההסטורית שהחלו לחוגגו רק מאוחר יותר) משום שהתורה היא מעל הזמן , היא אינה ניתנת ביום אחד בלבד ואין לשמוח בה רק יום אחד בלבד ולכן מהתורה לא ניתנו הכינויים הללו ורק חז"ל הוסיפום ובאמת יש לראות בתורה מתנה ולשמוח בה בכל יום ויום (ענ"ד)

_________________________________________________________________________

חלק מהמקורות ע"י התבססות על מאמר "שמיני עצרת - שמחת תורה", הרב דוד דב לבנון

בראשית: כחה של שתיקה

הקדמה- סייג לחכמה שתיקה: מדוע דווקא ר' עקיבא לימדנו זאת

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, 
שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה . 

מָסֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. 

מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר . 

נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. 

סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה :(אבות ג,יג)

סייג לחכמה שתיקה, זה הסייג בין למדותיה בין לחכמה עצמה, למדותיה כיצד, שאינו נכנס לתוך דברי חברו, ועל שלא שמע אומר לא שמעתי, ואף על פי שאינה מכלל השתיקה, השתיקה מביאה לידי כך. לחכמה כיצד, שאינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה, כי הלומד לפני רבו ורואה סברא אחת בהלכה, אל יחשוב מיד כי היא האמיתית, ולא ירצה לאומרה בטרם יסיים רבו מלדבר, שאם לא יעשה כן יפסיד מה שיאמר רבו ולא ידע הסברות מן החכמים הקודמים... (רבנו יונה אבות ג יז)

חלק א: השתיקה לאורך סיפורי המקרא

1.צלם אלוקים- ייחודו ונבדלותו של האדם- נזר הבריאה- בכח דיבורו:
א.נפש חיה שבאדם-הדיבור: וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:(בראשית א,כז)

וַיִּיצֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:(בראשית ב,ז)
וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַדְמְתָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְחַיֵּי וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא: (אונקלוס,שם) 
לנפש חיה. אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור: (רש"י)

ב.חמש מדרגות במציאות ע"פ ריה"ל:
דומם-האדמה והאבנים המחצבים והיסודות(כוזרי מאמר ראשון לא)
צומח-הלא תודה כי הענין הטבעי שממנו מתחיבים לקיחת המזון הגדול וההולדה הם וכחותיהם וכל תנאיהם נתיחדו בו הצמחים ובעלי החיים לא האדמה והאבנים המחצבים והיסודות:(כוזרי מאמר ראשון לא)
חי-ובענין הנפשי שממנו מתחייבים תנועות ורצונות ומדות וחושים חיצוניים ופנימיים וכיוצא בהם נתיחדו כל בעלי החיים: (כוזרי מאמר ראשון לג)
מדבר -אלו האדם נתיחד מכל בעלי החיים בענין השכלי שממנו נתחיבו תקון המדות ואחרי זה תקון עניני הבית ואחריו תקון עניני המדינה וככה קמה אמנות הנהגת המדינה ואתה החקים הנוהגים במדינה: (כוזרי מאמר ראשון לה)
ישראל-לא כן יעודינו הם כי נדבק בענין האלוהי על ידי הנבואה וכל הקרוב לה וכי יתחבר הענין האלוהי בנו באותות גדלה במראות כבוד ובנפלאות(כוזרי מאמר ראשון קט)

ג.הדיבור יכול לרומם או להשפיל את המדבר:
עַל כֵּן הִזְהִיר אוֹתָנוּ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָׁלוֹם {תהילים ל''ד י''ג}: ''מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים'' בָּעוֹלָם הַבָּא וְלִרְאוֹת טוֹב  בָּעוֹלָם הַזֶּה? ''נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע''.
עוֹד יֵשׁ עִנְיָן פָּשׁוּט, אֲשֶׁר נוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן מִזֶּה אֶת גְּנוּת הֶעָוֹן הַמַּר הַנַּ''ל, וְהוּא, כִּי יָדוּעַ הוּא שֶׁיִּתְרוֹן הָאָדָם מִכָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים הוּא בְּמַה שֶׁהוֹסִיף בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת נֶפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב {בראשית ב' ז'}: ''וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה'', וְתִרְגֵּם אוּנְקְלוּס: לְרוּחַ מְמַלְּלָא, וְזֶהוּ רַק אִם הוּא מְתַקֵּן בְּכֹחַ הַדִּבּוּר, אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לֹא כֵן אִם הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדִבּוּרוֹ לְרַע, הוּא גָּרוּעַ יוֹתֵר מֵהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ, כִּי הִיא אֵינֶנָּה מְקַלְקֶלֶת עַל כָּל פָּנִים. וְזֶהוּ שֶׁדִּיֵּקּ הַכָּתוּב: ''מִי הָאִישׁ'' וְגוֹ' דְּאִי לָאו הָכִי אֵינוֹ בִּכְלַל אִישׁ. (חפץ חיים- שמירת הלשון, שער הזכירה פרק ב)

2.סוד הסתרתו של המאמר העשירי במעשה בראשית:

א.בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות,ה,א)

בעשרה מאמרות . תשעה ויאמר , ובראשית נמי מאמר הוא , דכתיב (תהלים ל''ג) בדבר ה' שמים נעשו (רע"ב,שם)

ב.המאמר החסר: המאמר של האדם ב"ויכולו":
דאמר רב המנונא כל המתפלל בע''ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו אמר רבי אלעזר מניין שהדיבור כמעשה שנאמר {תהילים לג-ו} בדבר ה' שמים נעשו (שבת,קיט,ע"ב)

ג.השותפות של האדם בבריאה- דיבורו כנגד שתיקתו של ה':

אמר לו טורנוסרופוס : אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? א"ל ר"ע ולמה שוררו (=חבל הטבור) יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול - לפי שלא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם (תנחומא, תזריע,סימן ה)

ד.בעשרה מאמרות נברא העולם- אך המאמר העשירי חסר- הדיבור העשירי הוא השתיקה של הקב"ה והדיבור של האדם (ענ"ד)

3.שתיקה שהיא חטא:

א.שתיקתו של יוסף

י' פעמים אמרו בני יעקב ליוסף עבדך אבינו ושמע יוסף את הדבר הזה ושתק, ושתיקה כהודאה, לפיכך נתקצרו משני חייו י' שנים. (בראשית רבא, פרק מד, קנא)

ב.שתיקתו של נח:

 אמר רבי יהודה, אף על גב דזכאה הוה נח, לאו איהו כדאי (בגין) דקב"ה יגין על עלמא בגיניה, תא חזי, משה לא תלה מלה בזכותיה אלא בזכות אבהן קדמאי, אבל נח לא הוה ליה במאן דיתלי בזכותא כמשה. אמר רבי יצחק, ועם כל דא כיון דאמר ליה קב"ה והקימותי את בריתי אתך, הוה ליה למבעי רחמי עלייהו". (זוהר, בראשית א, עמ' שעד)

ג.שתיקת הבעל על נדרי אשתו:

ואם החרש יחריש לה - שהשתיקה במי שיכול למחות כהודאה. (ספורנו במדבר ל טו)

4.חטאו השני אדם הראשון - בדיבור:

א.אדם הראשון חטא שלא שתק ולא הכה על חטא:  וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (בראשית ג,עב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:): (רש"י,שם) 

עומק החטא- שאמר דבר דו משמעי (שנשמע ככפירה בטובה גם אם התכוון לטעון שחשב שדרך אשתו מותר) במקום לשתוק:
נראה לי שאדם וחווה אכלו בסוברם שלא חטאו אדם סבר  שהצווי היה שלא יקח הוא בעצמו אבל ע"י אחר שרי,ולכן השיב האשה אשר נתתי עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל  וא"כ לא עברתי על ציוויך ולזה אמר אכלתי ואוכל שדרשו חז"ל כלומר אכלתי באופן שיכול אני לחזור ולאכול כיוון שלא חטאתי (מדרש תלפיות ענף אדם הראשון)

ב.כח הדיבור דווקא בנשים:
חוה - על שם שמחוה, וזהו שאמרו (קידושין מ"ט) י' קבין שיחה ירדו לעולם, ט' נטלו נשים. (בעל הטורים, בראשית ג כ)

ג.הראשון להיענש בפיו- הנחש שניצל כח דיבורו לרעה:
וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (בראשית ב,יד)

ד.הטעם לאכילת דגים- תיקון חטאו השני של אדם הראשון:
האוכל דג ביום ד+ג ניצל מד"ג (פתגם עממי)
...לכן מתחילה תיבת שבת בניקוד פתח תחת השי"ן,לרמוז שבשבת צריך לשתוק ולא לדבר כלום.וכמו שמצינו באמו של רבי שמעון בר יוחאי שדיברה בשבת דברים מיותרים ואמר לה"אמא,שבת היום".ואפשר לומר שהמצוה לאכול דגים בשבת כי בכל מיני בעלי החיים הכשרים לא נמצא מי שאינו משמיע קול,אלא הדג,שאינו משמיע קול ורק שותק תמיד (בשם רבי נפתלי מרופשיץ/בתוך"תפארת השבת)

ה.דוד המלך- תיקונו של אדה"ר ולכן הכה על חטא מיד :
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַי-ה-וָ-ה  וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְ-ה-וָ-ה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת (שמואל ב,יב,יג)

5.חטאו של קין ו"חטאה" של האדמה:

וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ:(בראשית ד,י-יב)

קין- במקום לשתוק ולהכות על חטא- "השומר אחי אנוכי"
האדמה- במקום לסכור פיה ולא לקבל את הבל אל קירבה

אכן הכוונה היא להיות כי קין נתקנא בהבל בחושבו כי הוא סיבה להשפלתו כי באמצעותו הוכר אופלו, וחשב כי כשלא יהיה הבל במציאות יתרצה ה' בקין כי אין עוד אחר לבחור בו, וחשב להורגו, וחש שתעל צחנתו ובאשו בפגעו בו כי נצטווה על הרציחה, ונתיעץ עצות להורגו מבלי שלוח יד בו והנה זה האיש איש אדמה היה יודע מוצאיה ומובאיה ובקי בחדריה ואמרו ז''ל (קהלת רבה פ''א) כי הארץ יש לה איברים כאיברי אדם עינים ידים ורגלים, פה וכו', ולמכיר בה ידע המקומות, ומעתה מצא היועץ רעה להרגו בערמה מבלי שלוח ידו בו. והוא אומרו ויהי בהיותם בשדה מתהלכים באדמה מצא מקום למועצותיו, ובאמצעות מה שקדם שהטעהו בבחינת האחוה האמין בו הבל ובזה קם עליו ובקימה זו שקם פירוש עמד עליו בזה הרגו, והנה העמידה אינה הורגת אלא שנתחכם לעמוד עליו במקום שיהיה נבלע באדמה וזו היא מיתתו והאדמה היא ההורגת. והגם שלא פירש הכתוב כאן אופן ההריגה הנה הוא גילה בפסוק שאחר זה שאמר אשר פצתה. וה' בוחן לבות שאלו אי הבל אחיך לראות היודה על פשעו והשיב לא ידעתי, ואם תאמר היה לך לתת לב עליו לזה אמר השומר אחי וגו', וכי שומר עשיתני עליו, ולא הודה על מעשהו הרע, שחשב כי ה' לא יעניש על הסיבה או לא ישגיח בה. והשיבו ה' מה עשית הודיעו כי מעשיו הרעים הם סיבה לאדמה לבלוע הבל והוא אומרו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, פירוש כי הבל חושב בדעתו כי אדמה הרגתו וקבל לפני ה' ממנה, ולזה קלל ה' אותו כי הוא הסיבה ובהצטרפות קללתו קלל גם להאדמה אשר פצתה פיה לקחת הבל מידו שלא תפצה עוד פיה (אור החיים,בראשית ד,ח)

6.דור הפלגה נענש ב-השתקת הדיבור המשותף:

אמר רבי חייא משמע שהכל תלוי בדברי הפה, כי כיון שנתבלבל שפתם מיד ויפץ ה' אותם משם, אבל לעתיד לבא מה כתוב, כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו'. (זוהר נח שפח)


7.שתיקתו של לוט הצילתו מסדום ועמורה:

ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט, מה זכירה נזכר לו ללוט, שתיקה ששתק לאברהם בשעה שאמר אברהם על שרה אשתו אחותי היא והיה יודע ושותק. (מדרש רבא, בראשית נא ח)

8.וידום אהרון- התיקון הפרטי של אהרון הכהן:

אהרון תיקן באופן מלא את חטא דיבורו אדם הראשון- ע"י שתיקה ואת חטא אכילתו ע"י שזכה לציווי על המנעות משתיית יין בבואו אל הקודש ובכך גילה לו הקב"ה את שורש טעותו של אדם הראשון (ענ"ד)

תגובת אהרון למות בניו:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ויקרא י,ג)

וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:(שם,שם,ט)
וידום אהרן. קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין (ת"כ שם לו. ויק"ר שם). (רש"י,שם)

9.משה היה איש השתיקה-כבד פה ודיבור והפך בזכות התורה לאיש "דברים":
אמר הקב"ה ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפאה את הלשון, מנין שכן כתוב (משלי ט"ו) מרפא לשון עץ חיים, ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (שם ג'), ולשונה של תורה מתיר את הלשון. תדע לך לעתיד לבא הקב"ה מעלה מגן עדן אילנות משובחים שהן מרפאין את הלשון, שנאמר (יחזקאל מ"ז) ועל הנחל יעלה שפתו מזה ומזה וגו', מנין שהוא רפואה של לשון, שנאמר (שם) והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה, רבי יוחנן וריש לקיש, חד אמר לתרפיון, וחד אמר כל שהוא אילם ולועט ממנו לשונו מתרפאה ומצחצחה מיד בדברי תורה... רבי לוי אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר, הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שמות ד') לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים. (דברים רבה פרשה א א)

10.השתיקות של ה' בדיבור אל משה-נועדו לתת זמן לעכל את הדברים:

ויקרא אל משה - הקול הולך ומגיע לאוזניו, וכל ישראל לא שומעין. 

יכול אף להפסקות הייתה קריאה? תלמוד לומר: וידבר, לדבור הייתה קריאה, ולא להפסקות. 
ומה היו הפסקות משמשות? ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט:(רש"י)

ליתן ריוח למשה להתבונן כו'. בודאי יש כח להקב"ה ליתן חכמה למשה שיתבונן אפילו בלא הפסקה, אלא שעשה כן ללמדנו דרך ארץ כדי שלא יסמוך אדם על חריפותו שיאמר ממהר לקבל אני ואדרבה לפום חורפא שבשתא, ע"כ יעשה הפסקה בלימודו: (פרוש הט"ז על התורה - ויקרא פרק א פסוק א )

חלק ב- מעלות השתיקה:

1.בשתיקה- השליטה בידי האדם:
כללה של חכמה שתיקה, מלה בסלע שתיקותא בתרין, כשאני מדבר אני מתחרט ושאיני מדבר איני מתחרט, עד שלא דברתי אני שליט ומושל על דבורי, אבל כשיצא הדבר מפי אז הדבור מושל בי. (ספר חסידים, פו)

2.השתיקה היא חלק מהדיבור:
פעם ביקשו תלמידים להקליט את שיעוריו של הרב שלמה וולבה ז"ל, וסיפרו לו שיש להם מכשיר הקלטה שמפסיק להקליט בזמן השתיקות, וכך חוסך זמן ואנרגיה. הרב וולבה לא הסכים שיקליטו אותו כך ואמר: "בלי השתיקות - לא תבינו את השיעור. השתיקות הן חלק חשוב ממנו".

(סיוון רהב מאיר)

3.למה סוטר המלאך לתינוק לפני שהוא נולד?

והנה במדרש מאריך בחטא לשון הרע. ונראה שבא לרמז על ענין המיתה שבאה לעולם מחמת פגם הדיבור, והיינו דהנה כבר הגדנו שחטא אדם הראשון היה במחשבה דיבור ומעשה... בדיבור מה שקיבל לשון הרע של הנחש על בוראו, ונכנסו בו כחות רעים שתקפוהו בכח לחטא הדיבור, שאמר אכלתי ואוכל עוד. וכאשר נסתכל בקללות שנתקלל נראה כי בשלשתן לקה... כי עפר אתה ואל עפר תשוב מקביל לחטא הדיבור, והיינו דהנה ידוע מ"ש מהר"ל שהדיבור באדם הוא מחמת הרכבת גוף ונפש, והדיבור הוא חותם בריאת האדם, וזהו שאמרו ז"ל (נדה ל') כיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו. ועל כן מחמת פגם הדיבור בא עונש הפירוד בין גוף לבין הנפש. וגם בפשיטות יש לומר דלשון הרע הוא המפריד ומבדיל... והיא המיתה שהיא פירוד בין הגוף לבין הנפש, ובין יסודות הגוף... דכל החיבור הוא באמצעות כח הדיבור, ועל ידי פגם הדיבור נסתלק כח זה ושורה במקומו כח מפריד, והוא ענין טומאת המת שמחשכת את העינים... (שם משמואל חקת תרע"ו)

4.מידת הזריזות- לא בדיבור:

זריזות מידה טובה ויקרה היא בכל איבריו של אדם, זולת הפה והלשון (המגיד ממזריץ')

5.המקפיד ושומר על דיבורו זוכה שגם תפילותיו יתקבלו:

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כי כחן של ישראל רק בפיהם כי כתיב ויפח באפיו נשמת (רוח) חיים. ולכן בכח האדם ע"י דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית'. ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב"פ וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל. אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל לא יעשה דבריו חולין מכלל שדבריו הם קודש בעצם ע"י קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהי' כן:
(שפת אמת,מטות,תרל"ד)

6.חשיבות השתיקה בביה"כ:
ומי שמדבר בבית הכנסת דברי חול, אוי לו שמראה פירוד, אוי לו שגורע האמונה, אוי לו שאין לו חלק באלקי ישראל, כי מראה בזה שאין אלקים, ואינו נמצא שם, ואינו מפחד ממנו ונוהג בזיון בתיקון העליון של מעלה, (כי בית הכנסת מתוקן כנגד המלכות העליונה). 
(זוהר תרומה צב)

7.חשיבות השתקת הדיבור השלילי:
וכן בדיבורנו, חשיבות גדולה יש בזה שנתרחק מביטויים גסים, לא מדובר כאן בניבול פה ושאר דיבורים אסורים חס ושלום, אלא בעדינות הביטוי גם במה שהוא היתר גמור, כמו שביארה הגמרא בריש מסכת פסחים, עיקם הכתוב... שש עשרה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו (שם ג'), וכן הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל, וחד מינייהו רבן יוחנן בן זכאי... חד אמר... ואין מוסקין בטהרה, וחד אמר... ומוסקין בטומאה... מובטח אני בזה (שנזהר מלהזכיר מלת טומאה) שמורה הוראה בישראל... הרי שהגמרא רואה בזה שורש גדלות בתורה. כן מרמזת הגמרא שאי זהירת בדבר זה מורה על פגם פנימי, שמביאה מעשה בהנהו תלתא כהני חד אמר הגיעני (מלחם הפנים) כזנב הלטאה (שרץ טמא), בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.
כל זה בא ללמדנו כי דקות הבחנת העדינות שבדיבור באה ממקור פנימי שבנפש, והיינו מכח הדוחה את הטומאה שבעומק פנימיות הלב, והרוצה לעלות במעלות התורה עליו לשמור בכל כחו על עדינות זו. 
(מכתב מאליהו חלק ד עמוד רכ)

8.המשותף לדיבור ולשינה:

אבל הדבור והשינה הקצור בהם משובח, הדבור מפני שהשתיקה אחריתה יותר טובה, כמו שאמר החכם (קהלת ה') "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים, כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דברים מעטים"... (חובת הלבבות שער ג עבודת האלקים פרק ד)

9.הפה כמו דלת- עת לפתוח ועת לסגור:

מי שהוא רגיל בשתיקה ניצול מכמה עבירות, מחניפות וליצנות, מלשון הרע, משקרים ומחרופים וגדופים, כי כשאדם מחרף ומגדף אותו, אם יענה לו, יוסיף לדבר לו כפלים... ואמר כשהכסיל חולק עם החכם והחכם שותק, תשובה גדולה היא לכסיל, שהכסיל מצטער בשתיקת החכם יותר משאם היה משיב לו... ועל זה נאמר מות וחיים ביד לשון (משלי י"ח), כי אדם עושה בלשונו יותר ממה שעושה בחרבו, כי אדם עומד כאן ומוסר את חברו הרחוק ממנו למיתה, אבל החרב אינה ממיתה אלא בסמוך. ולכך נבראו לאדם שתי עינים ושתי אזנים ושני נחירים ופה אחד, לומר שימעט בדבורו. השתיקה יפה לחכמים, קל וחומר לטפשים.

ולפעמים שהשתיקה רעה, כדכתיב "ענה כסיל כאיולתו פן יהיה חכם בעיניו" (משלי כ"ו), בדברי תורה, אם רואה שהכסילים מלגלגים על דברי חכמים, יענה להשיבם מטעותם, שלא יהיו חכמים בעיניהם, אם רואה אדם עובר עבירה ימחה בידו ויוכיחהו... ואם תשב בחבורה טוב שיאמרו לך דבר, מה אתה שותק כל כך, ממה שתהיה מדבר ויהיו דבריך להם למשא, ויאמרו לך שתוק...

יש יושב לפני חכם ושותק ויש לו שכר, כגון שיכוין לשמע, ויש שותק ויש לו עבירה, כגון שיחשוב מה אדבר לפניו, כיון שאינו יודע להשיב לי כראוי, והלא אינו יודע כנגדי כלום... כללו של דבר, כמו שאדם עושה דלת לפתחו, ויש לו עת לפתח ועת לסגר, כך יסגר דלתי פיו, כי יש שתי דלתות, השפתים והשנים. והזהר מאד לפתח פיך, ושמור לשונך כמו שתשמור כסף וזהב ומרגליות בחדרך ובתוך התבה ותעשה המסגרת למסגרתו כך תעשה לפיך. ראה איך היו הראשונים נזהרים משיחה בטלה כל ימיהם. ובזה הענין תקנה גדולה להתפלל בכונה, כי רוב בטול הכונה בתפלה בא מדברים בטלים הקבועים בלבו. גם השתיקה היא גדר גדול ליראת שמים כי אי אפשר להיות יראת שמים בלב המרבה דברים... 

(אורחות צדיקים שער השתיקה, וראה שם עוד)

10.החסיד שומע חרפתו- ושותק:
ועל הנהגת החסידות האמורה לעיל דרשו חז"ל (שבת פח: גיטין לו:): "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'". ע"כ.
מעלה נפלאה וגדולה זו, של אדם השומע עלבונו וחרפתו ואינו משיב ומקבל ביזיונות באהבה! נלמדת מהפסוק (בראשית א', ט"ז):"ויעש א-לוהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן ...". ע"כ.
וכתב רש"י: "שווים נבראו ונתמעטה הלבנה על שקיטרגה ואמרה: אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד". ע"כ. ולשון חז"ל בגמרא (חולין ס:): "כתיב: 'ויעש א-לוהים את שני המאורות הגדולים' וכתיב: 'את המאור הגדול ואת המאור הקטן'. אלא אמרה ירח לפני הקב"ה: ריבונו של עולם [וכי] אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך". ע"כ.
ולדברינו עד עתה נמצא שהנהגה זו היא המביאה את האדם לקנות את מידת החסידות. ולפי זה יש להטעים כמין חומר את דברי הרמב"ם (הל' ת"ת פ"ז, הי"ג): "וכן היה דרך חסידים הראשונים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו". ובדווקא נקט "חסידים", שהרי מידות אלו שייכות לתחומה של החסידות, והאדם המתנהג בהן הוא אשר בשם חסיד יקרא. (מאמר "הנעלבים ואינם עולבים " הרב אליהו ממן)

חלק ג: השתיקה- ראשית ואחרית

1.בראשית: ר"ת של אלה שיכלו לדבר ושתקו כדי לא לבייש את זולתם

בנימין- שיכל לספר לשבטים שיוסף החביא את הגביע אצלו בכוונה אך בחר לשתוק(וגם שתק על מכירת יוסף):
 וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן:וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה: וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה:(בראשית מד,יב-יד)

רחל: שיכלה לספר ליעקב שלבן אביה החליף אותה בלאה אך בחרה לא לספר:
א"ר יהודה גדולה שתיקה שבזכות שתיקתה של רחל זכתה והעמידה שני שבטים בישראל אפרים ומנשה יתר על השבטים, ולמה שתקה, אמר רשב"י אמרה אם משלחת אני ומודעת ליעקב שאבא נותן לאחותי מה שהוא משלח לי אינו נוטל אותי ואבא אין משיאני לו, ואני מתרחקת מן הגוף הצדיק הזה. אמר לה הקב"ה את שתקת חייך בזכות אותה שתיקה זוכרך אני, שנאמר ויזכור אלקים את רחל. (תנחומא ויצא ו)

אסתר: שיכלה לספר את עמה ואת מולדתה אך בחרה שלא כהוראת מרדכי דודה:
אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ: ׁ(אסתר ב,כ)

שאול שיכל לספר שנמשך למשלך אך דיבר על מציאת האתונות:
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דּוֹדוֹ הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל: (שמואל א  י,טז) 
 ואת דבר המלוכה לא הגיד. דרך צניעות היתה בו: (רש"י,שם)

יוסף-שיכל לספר לאביו את שעשו לו השבטים אך לא עשה זאת:
וידברו אליו את כל דברי יוסף. יראה לי על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי (להלן מט ג-ז) ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו ולכך נאמר ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר וגו' ואלו ידע יעקב בענין הזה היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו כי ישא פניו ולא ימרה את דברו ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים (רמב"ן,מה,כז)

תמר שיכלה לספר ליהודה בפני כולם שהיא הרה ממנו אך לא הוציאה מפיה את שמו:

ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנלן מתמר שנאמר {בראשית לח-כה} היא מוצאת וגו' (ברכות מג,ע"ב)

(ע"ב מעבר למפורסם בפרשה ע"מ כא,ע"פ הרב יובל דהאן שליט"א)

2.בנימין- סמל השתיקה:

אין אסתר מגדת מולדתה, מלמד שתפשה שתיקה בעצמה כרחל זקנתה שתפשה פלך שתיקה, עמדו כל גדולי זרעה בשתיקה, רחל תפשה פלך שתיקה ראתה סבלונותיה ביד אחותה ושתקה, בנימין בנה תפש בשתיקה תדע שאבנו שהיתה בחשן היתה ישפה, לומר יודע היה במכירת יוסף ושותק, ישפה - יש פה ושותק. שאול בן בנה 'ואת דבר המלוכה לא הגיד לו'. אסתר – 'אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה'     (אסתר רבה פרשה ו).שלשה הם הגומרים רעה לעצמם, שנים הם בעולם הזה, ואחד בעולם האחר, ואלו הם, מי שמקלל עצמו, שלמדנו ממונה אחד לפני האדם, ובשעה שהאדם מקלל את עצמו ממונה הזה ושבעים אחרים הממונים תחתיו לוקחים מלה ההיא ואומרים אמן, ומעלים אותה למעלה ודנים אותו, וממונה ההוא רודף אחריו עד שעושה ומשלים לו המלה ההיא... (זוהר פנחס תרמב)

3.אנשי השתיקה- הביאו את המקדש ואת המשיח:

א.המקדש- בחלקו של בנימין:
מפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו? משל למלך שבא אצל בניו לפרקים. כל אחד ואחד אמר: אצלי הוא שורה. קטן שבכולם אמר: אפשר שמניח אבא אחיי גדולים ושורה עמי?! הלך ועמד ופניו כבושות ונפשו עגומה. ראה אותו אביו שעמד ופניו כבושות ונפשו עגומה עליו. אמר: מאכל ומשתה יהיה משלכם, ולינתי אצלו. כך אמר הקב"ה: בית הבחירה יהיה בחלקו של בנימן, וקרבנות מכל השבטים .... (ספרי וזאת הברכה, פיסקא שנב).

ב.תמר- הביאה את אורו של משיח בן דוד:
וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּתַח (ירמיה כט, יא): כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת, שְׁבָטִים הָיוּ עֲסוּקִין בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְיוֹסֵף הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, רְאוּבֵן הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וְתַעֲנִיתוֹ, וְיַעֲקֹב הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, וִיהוּדָה הָיָה עָסוּק לִקַּח לוֹ אִשָּׁה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה עוֹסֵק בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה. (ישעיה סו, ז): בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה, קֹדֶם שֶׁלֹא נוֹלַד מְשַׁעְבֵּד הָרִאשׁוֹן נוֹלַד גּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן, וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרַיִם (בראשית רבא,פה,א)


סיום: השתיקה על סופו של רבי עקיבא-שתיקה על הלא נודע

אמר רב יהודה אמר רב:
בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות,
אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך?
אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.
אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי,
אמר לו: חזור לאחורך.
הלך וישב בסוף שמונה שורות,
ולא היה יודע מה הן אומרים,
תשש כחו;
כיון שהגיע לדבר אחד,
אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך?
אמר להן: הלכה למשה מסיני,
נתיישבה דעתו.
חזר ובא לפני הקב"ה,
אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?
אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.
אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו?!
אמר לו: חזור [לאחורך].
חזר לאחוריו,
ראה ששוקלין בשרו במקולין,
אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה?
א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.

(מנחות כט,ע"ב)

בשולי הדברים: עם אשתו לא ישתוק אלא רק ימעט שיחתו כי האישה זקוקה לדיבור ולהקשבה

יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם:(אבות א ,ה)

הדיבור האנושי מתחלק אצל חכמים לשני סוגים: שיחה ודיבור. הביטוי "דיבור" מיוחס לדיבורים רציניים, על דברים ערכיים או על דברים נצרכים. מה שאין כן המושג "שיחה" שייך לדברים של מה בכך, להבלים - לשטויות. אמרו חכמים "אל תרבה שיחה עם האשה" אז במה נרבה? יש להרבות בדיבורים. שנושא השיחה - נושא ההידיינות בין בעל לאשתו, יהיו בדברים חשובים: בערכים, בבניין הבית ובכל הצרכים של החיים, ולא רק בענייני שיחה. אלא שכאן חכמים גם דייקו, לא אמרו 'אל תשוחח עם האשה' אלא אמרו חכמים 'אל תרבה שיחה עם האשה', מכאן שקצת שיחה צריכה להיות. משום שהמערכת הבריאה של החיים בנויה גם מקצת שטויות. יש צורך בין בני זוג, שגם קצת בדיחות הדעת תהיה ביניהם. לכן אף על פי שאין להרבות בשיחה, אבל יש גם צורך במעט שיחה. כמו שלמשל אמרו: "בארבעים ושמנה דרכים התורה נקנית..." חלק מהם: " במעוט דרך ארץ, במעוט שנה, במעוט שיחה". מכאן היה מדייק רבינו הרב צבי יהודה שצריך קצת שיחה, צריך קצת שינה, צריך קצת דרך ארץ, המעט הזה הם מהדרכים שהתורה נקנית בהם. אלא שאם האדם מרבה בשיחה עם האשה, סימן שהוא סובר שכל היחס שלו אל אשתו, הוא כאל אובייקט משעשע. זהו יחס של זלזול, של בוז כלפי בת הזוג שלו. ולכן אמרו חכמים - אין להרבות בשיחה עם האשה, כי אז כל החיים הפנימיים יכולים להיהרס. האדם גורם רע לעצמו, כל היחס בין אדם לעצמו בטל, ובוטל מדברי תורה - זה כל היחס בין האדם למקום, וסופו יורש גיהנם - זה כל היחס בינו לבין חברו שגם נהרס, כי עולמו שבינו לבין חברו, הופך להיות גיהנם. ולכן עליו להרבות בדברי תורה ולא בדברי שיחה.(ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)