מסכת אבות: רבי עקיבא ותלמידיו- גירסה מקוצרת לאזכרה

                                                 לע"נ סבא מאיר בר אסתר

חלק א: ימי ספירת העומר ומנהגי האבלות בהם

1.ימי ספירת העומר- חול המועד ארוך- ימים של שמחה?..

וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה' ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם וקדש יום שמיני כשמיני של חג והימים הספורים בינתים כחולו של מועד (רמב"ן, ויקרא כג,לו)

2.בפועל הימים הם ימי אבלות על תלמידי רבי עקיבא שמתו- 24 אלף תלמידים- 700 הלוויות ביום ל"ע:

הימים שבין חג הפסח לחג השבועות הם ימים שיש בהם צער, הואיל ומתו בהם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. לפיכך נוהגים בימים אלו מקצת מנהגי אבלות, שלא לשאת אשה ושלא להסתפר, וכן אין עורכים בהם ריקודים ומחולות של רשות.

(פניני הלכה זמנים » ג - מנהגי אבלות בספירת העומר » א – טעם מנהגי האבלות שבספירת העומר)

3.התלמידים שיצאו למלחמת בר כוכבא והתלמידים שנשארו ללמוד תורה-הם אלה שלא נהגו כבוד זה בזה:

בגמ' כתוב שהמיתה הקשה שמתו בה היא אסכרה, ובאגרת רב שרירא גאון כתב שמתו בגזרת שמד. כהמשך לזה שמעתי פירוש מעניין, שמתו בעת מרד בר כוכבא, והיו תלמידים שיצאו להילחם ברומאים, והיו שהמשיכו בתלמודם. והחיילים ותלמידי הישיבה היו מבזים אלו את אלו, וכל אחד אומר: אני גדול מחברי, שמה שאני עושה חשוב ומועיל, ואילו בחברי אין תועלת כלל. ומפני שנאת חינם זו שהיתה בין הלוחמים והלומדים, ניגפו לפני אויביהם, ובפרק אחד מתו כולם. ואכן התאריך איננו מקרי, הוא בין חג הפסח המבטא את הלאומיות הישראלית לבין חג השבועות המבטא את התורה הרוחנית, ואותם תלמידים שלא כיבדו זה את זה, הפרידו וחילקו בין חג הפסח לחג השבועות, בין הלאומיות לתורה, ועל כן כולם מתו בתקופה זו. ויש גורסים בברא"ר: "שהיתה עיניהם צרה בתורה אלו באלו", ולפי זה עיקר התיקון צריך להיות מכוון כדי להרבות בכבוד בין לומדי התורה מהחוגים השונים. (ועי' בהמשך סוף הערה 13 שיש גם צד חגיגי בימים אלו, שהם כחול המועד שבין פסח לשבועות).

(פניני הלכה/הרב אליעזר מלמד, זמנים » ג - מנהגי אבלות בספירת העומר » א – טעם מנהגי האבלות שבספירת העומר)

4.רבי עקיבא מקים דור חדש של תלמידים- ודרך חמישה  מהם משתקם עולם התורה מחדש:

א.העולם "שמם" עד לבואם של 5 תלמידי רבי עקיבא הדור הבא:

 והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה (יבמות דף סב ע"ב)

ב.ייחודו של רשב"י(וכך גם אפשר לכאורה לומר על רבי מאיר שגם הוא נפטר בימי ספירת העומר)- שלמרות שהיה מתלמידי ר' עקיבא- ניצול ולא מת עימהם כשהוא צעיר אלא נפטר על מיטתו{בגיל 93 בערך}:

והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר כי הוא מתלמידי ר' עקיבא שמתו בספירת העומר (עץ חיים לאר"י ,שעת ספירת העומר,פרק ז')

ג."ואהבת לרעך כמוך"- הוקבע ככלל גדול בתורה אחרי מות 24 אלף התלמידים

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה (יבמות דף סב ע"ב)

רבי עקיבא הבין את סיבת הסתלקות תלמידיו "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", יצא ולימד שמצות "ואהבת לרעך כמוך - זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי מסכת נדרים פרק ט)  (ע"פ הרב  דוד דב לבנון)

5. מסכת אבות נקראת בימי הספירה כדי לתקן ולחדד שדרך ארץ(מסכת אבות) - קדמה ל(מתן) תורה:

דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) "לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג). "דרך" - זו דרך ארץ ואחר כך "עץ החיים" - זו תורה." (מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ג, וכן פרשה לה פסקה ו)

כי כפי בחי' הטהרה שנמצא בבנ"י זוכין לקבל הקדושה. ולכן תיקון המדות בימים אלו. שקודם קבלת התורה צריכין לתקן המדות ולהתטהר כדי שנוכל לקבל קדושת התורה. לכן יסדו מס' אבות כימים אלו. והתחיל משה קיבל תורה לומר כי כל אלו המוסרים ותיקון המדות מלבד שהם נאים לעושיהם. אבל עיקר הכוונה צריך להיות בתיקון המדות כדי להיות כלי אל התורה.

(שפת אמת, ויקרא, שמיני ט״ו:ב׳)

6.אבות- עיקרי המוסר:

יש הסוברים כי הכינוי "אבות" הוא כינוי מושאל ומשמעו - עיקרים(כמו ל"ט אבות מלאכה), דהיינו  ‏עיקרי החכמה ומורי דרך לכל המידות הטובות. כמו שאמרו חז"ל. "האי מאן דבעי ‏למהוו. חסידא לקיים מילי דאבות"

(מבוא למסכת אבות/יוסף ניצן)

7.מסכת של דברי מוסר בלבד:

אוֹמֵר אֲנִי, לְפִי שֶׁמַּסֶּכֶת זוֹ אֵינָהּ מְיֻסֶּדֶת עַל פֵּרוּשׁ מִצְוָה מִמִּצְוֹת הַתּוֹרָה כִּשְׁאָר מַסֶּכְתּוֹת שֶׁבַּמִּשְׁנָה, אֶלָּא כֻּלָּהּ מוּסָרִים וּמִדּוֹת, וְחַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם גַּם כֵּן חִבְּרוּ סְפָרִים כְּמוֹ שֶׁבָּדוּ מִלִּבָּם בְּדַרְכֵי הַמּוּסָר כֵּיצַד יִתְנַהֵג הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ, לְפִיכָךְ הִתְחִיל הַתַּנָּא בְּמַסֶּכֶת זוֹ מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, לוֹמַר לְךָ שֶׁהַמִּדּוֹת וְהַמּוּסָרִים שֶׁבְּזוֹ הַמַּסֶּכְתָּא לֹא בָּדוּ אוֹתָם חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה מִלִּבָּם, אֶלָּא אַף אֵלּוּ נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי: 

(רע"ב, אבות א,א)

8. מסכת אבות ותיקון המידות הם המבוא והתנאי ההכרחי המקדים  לתורה (כדי שלא יהיה נבל ברשות התורה) בבחינת - דרך ארץ קדמה לתורה:

אמרו רבותינו בויקרא רבא (פרשה ט): "דרך ארץ קדמה לתורה עשרים ושש דורות", ללמדנו שאי אפשר לגשת לתורה, בלי בסיס של מוסר אנושי פשוט, טבעי, יסודי, ששורשו בתרבות הכללית של האדם, ובמצפונו הפנימי. אם היסוד הזה חסר, אם אין מידות טובות לפני העסק בתורה, לא ייתכן שהתורה תתקן את האדם. טעות מצויה היא אצל בני האדם לחשוב, שגם אם יש חס וחלילה מידות מקולקלות, הרי שלימוד התורה וקיום המצוות, יישרו את האדם ויעשו אותו מוסרי. טעות חמורה זו יכולה להביא לידי כך, שאדם יתקלקל יותר ויותר. הרי אמרו רבותינו: "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות" (יומא עב:).

לדוגמא: ניקח אדם שאינו מבין באופן מוסרי מדוע רע הדבר לדבר לשון הרע. כאשר אדם כזה יבוא ללמוד הלכות לשון הרע, הרי שייפגש במקרים שבהם לפי ההלכה אסור לדבר לשון הרע. ומקרים שבהם מותר לדבר לשון הרע, ולפעמים ישנם גם מקרים קיצוניים שבהם מצווה להודיע את רעתו של חברו. אדם כזה יהפוך להיות המומחה העולמי לכל המקרים שבהם מותר לדבר לשון הרע, וימצא לעצמו, דרכים לדבר לשון הרע יום ולילה בלי לעבור על ההלכה. אמנם על ההלכה לא יעבור אבל מידות רעות בנפשו בוודאי שיקנה. ולכן מן הראוי לעסוק הרבה ביסודות של מסכת אבות במיוחד בדורנו על מנת שהתורה תהיה לברכה, ולא להפך חס ושלום.

(למהות מסכת אבות/הרב אורי שרקי)

חלק ב:עשרה דברים שלא ידעתם על רבי עקיבא

1.רבי עקיבא הוא בן גרים- מיוחס עד סיסרא או ... המן

ר׳ עקיבא בא מסיסרא שבא על יעל אשת חבר הקיני...דנתגיירה אחר שבא עליה סיסרא (סדר הדורות)

וכעין שאמרו ז״ל [גיטין נז,ב] מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק ומאי ניהו רבי עקיבא (

(חינוך עם פירוש מנחת חינוך מצוה תכה הערה ג)

דווקא בגלל זה - רבי עקיבא  זכה להגיע לשער החמישים:

רבי עקיבא בן יוסף, היה בן גרים. היתה לכך השלכה מעשית, כאשר חכמים רצו למנות ראש סנהדרין במקום רבן גמליאל, לא מנו את רבי עקיבא למרות גדולתו בתורה מאחר ואין לגר זכות אבות (ברכות כז, ב). מאידך גיסא, מכיון שרבי עקיבא היה בן גרים, הוא יכול היה לגלות דברים שמשה רבנו לא גילה. נאמר בתלמוד (ר"ה כא, ב): "חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד שנאמר ותחסרהו מעט מא-להים". עם ישראל ירד במצרים למ"ט שערי טומאה אך לא הגיעו לשער הנ' השייך למצרים ולאומות העולם. כל פעם שהוא עולה משער טומאה אחד, הוא מקבל שער בינה נוסף. כיון שמשה רבנו שקול כנגד של ישראל, הוא זכה למ"ט שערי בינה. אך רבי עקיבא שהוא בן גרים ובשורשו בא מן השער הנ', כאשר הוא עולה משם הוא מביא לעם ישראל אותו שער החמישים של הבינה שהיה חסר. מרבי עקיבא למדנו כיצד משלימים הגרים את הקומה של תורת משה ושל עם ישראל.

(רבי עקיבא/הרב אורי שרקי)

2.חי סה"כ 120 שנה ועד גיל 40 היה אנאלפבית ובגדלותו ידע 70 לשון ! :

עד גיל 40 לא למד דבר ולא ידע אפילו צורת אות אחת (אבות דר' נתן פ"ו) 

אמר רב יהודה אמר רב כל עיר שאין בה שנים לדבר ואחד לשמוע אין מושיבין בה סנהדרי ובביתר הוו שלשה וביבנה ארבעה רבי אליעזר ורבי יהושע ור''ע ושמעון התימני דן לפניהם בקרקע (סנהדרין יז ע"ב)

שנים לדבר. בשבעים לשון ואחד לשמוע שיהא מבין בשבעים לשון אע''פ שאינו יודע להשיב: שמעון התימני. תלמיד היה ולא נסמך שלא בא לכלל זקנה (רש"י,שם)

3.רבי עקיבא- האשכול( איש שיש בו הכל) הראשון מאז תחילת תקופת הזוגות:

משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות שנא' (מיכה ז) אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי:‏

(סוטה ט,ט)

ולא עמד אשכול עד שעמד ר"ע וכל הזוגות לא היו אשכולות. אלא אילו שימשו פרנסות. ואלו לא שמשו פרנסות

(ירושלמי סוטה פרק ט הלכה י )

ומשני אלא אילו שמשו פרנסות. זוגות אלו היו אב"ד ונשיאי' והדבר פשוט שהיו אשכולות אבל ר"ע לא היה אב"ד ולא נשיא קמ"ל דאפ"ה היה אשכול: (קרבן העדה, שם)

4.רבי עקיבא- מעוני דחוק לעושר גדול

א.תחילתו עוני גמור:

רבי עקיבא היה רועה צאן בבית אחד מעשירי ירושלים, שהיה מכונה "כלבא שבוע" (על שם, שכל מי שהיה נכנס אליו רעב ככלב, היה יוצא שבע).

איתקדשת ליה [נתקדשה לו] ברתיה [בתו] דכלבא שבוע בצנעא, כיון שראתה את רבי עקיבא שהיה צנוע וטוב, וגם הסכים ללכת ללמוד תורה.

כאשר שמע כלבא שבוע שבתו התקדשה לרבי עקיבא, הוציאה מביתו, ואדרה הנאה מכל נכסיה [והדיר אותה הנאה מכל נכסיו].

אזלא, ואיתנסיבה ליה בסיתוא [הלכה ונישאה לו לרבי עקיבא בימות החורף], הוה גנו בי תיבנא [והיו ישנים בין התבן], שלא היו להם כרים וכסתות.

הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה [היה רבי עקיבא מלקט את התבן מבין שערותיה].

אמר לה, אי הואי לי [אם יהיה לי אפשרות, שאתעשר] רמינא ליך, אעשה לך תכשיט הקרוי] "ירושלים דדהבא". תכשיט של זהב שהעיר ירושלים מצויירת בה.

אתא אליהו [נגלה אליהם אליהו] כדי לנחם אותם ולהראות להם שיש עניים יותר מהם. אידמי להון כאנשא [ונדמה להם כאיש], וקא קרי אבבא [וקרא בפתח ביתם].

אמר להו לרבי עקיבא ואשתו: הבו לי פורתא דתיבנא [הביאו לי קצת תבן], דילדת אתתי [שאשתי ילדה] ולית לי מידעם לאגונה [ואין לי שום תבן להשכיב עליו אותה או את התינוק].

אמר לה רבי עקיבא לאנתתיה, לאשתו: חזי [ראי] גברא [יש כאן אדם], דאפילו תיבנא לא אית ליה [שאפילו תבן אין לו].

( נדרים נ ע"א, פירוש חברותא שם)

ב.סופו עושר עצום:

אמרו: לא נפטר מן העולם עד שהיו לו ‏שולחנות של כסף ושל זהב ועד שעלה למטתו בסולמות של ‏זהב. היתה אשתו יוצאת בקרדוטין  ובעיר של זהב  אמרו ‏לו תלמידיו: רבי, ביישתנו ממה שעשית לה. אמר להם: הרבה

‏צער נצטערה עמי בתורה. (אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק ו)

ג.רבי עקיבא למד תורה גם מעוני וגם מעושר והוא מודל לחיקוי לכולם:

‏אומרים לו לאדם: מפני מה לא למדת תורה בעולם הזה? ‏אומר: שהייתי עני -- אף רבי עקיבא עני היה, 

שהייתי עשיר -- ‏אף רבי עקיבא עשיר היה, 

שהייתי מטופל -- אף רבי עקיבא ‏מטופל היה, 

שמא לא זכו לך אבותיך -- אף רבי עקיבא לא ‏זכו לו אבותיו. 

מכאן אמרו חכמים זכרונם לברכה: עתיד רבי ‏עקיבא לבייש הרבה למי שלא למד תורה בעולם הזה  (אבות ‏דרבי נתן, נוסח ב, פרק יב)

4.מוזכר רבות במשנה ובתלמוד:

רבי עקיבא מוזכר 226 פעם במשנה ו - 564 פעם בתלמוד 

(תנאים ואמוראים - ביוגרפיות: תולדותיו של רבי עקיבא (2)

6.תלמידיו של רבי עקיבא הם ה'פוסקים' של  המקורות התנאיים השונים:

סתם מתני' {משנה} רבי מאיר,
סתם תוספתא{תוספת למשניות שחיבר רבי חייא} רבי נחמיה,
סתם סיפרא{ברייתות על ספר ויקרא} רבי יהודה,
סתם ספרי{בראייתות על במדבר דברים} רבי שמעון,
וכולהו אליבא דרבי עקיבא 

(סנהדרין פ"ו ע"א) 

7.נשוי ל-4 נשים ויצאו ממנו בנים תלמידי חכמים:

היו לו ארבע נשים בחייו. 

עוד בהיותו עם הארץ התחתן, ומאשתו זו נולד לו בן והוא ובנו החלו ללמוד אלף בית (אבות דר"נ פ"ו). 

אשתו השניה היתה בתו של כלבא שבוע (כתובות ס"ב ע"ב). 

ועוד שתי נשים היו לו: אלמנתו או גרושתו של טורנוסרופוס (נדרים נ' ע"ב) 

ובתו של יהושע (ידים פ"ג מ"ה). 

היו לו בנים חכמים: בנו ר' יהושע בן קרחה (לפירוש רש"י שבועות ו' ע"א ד"ה: יהושע), ובנו שמעון שהוליכו לחופה (ירו', ברכות ספ"ו) ומת בחיי ר"ע (שמחות פ"ח). וכן הוליך לחופה את בתו שניצלה בנס ביום חופתה (שבת קנ"ו ע"ב). ושם חתנו היה ר' יהושע בן כפוסאי (שבת קמ"ז ע"ב). בן עזאי תלמידו אירס לו לאשה את בתו (כתובות ס"ג ע"א). 

(תנאים ואמוראים - ביוגרפיות: תולדותיו של רבי עקיבא )

8.כשמת רבי עקיבא  אין יותר כוח לדרישת התורה באותה עוצמה:

משמת רבי עקיבא, בטל כבוד התורה (סוטה מ"ט ע"א) 

בטל כבוד תורה. שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות וכ''ש תיבות יתירות ואותיות יתירות כגון בת ובת אני דורש (סנהדרין דף נא:) וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה:

(רש"י,שם) 

משמת ר''ע בטלו זרועי(זורעי)  תורה ונסתתמו מעיינות החכמה (סוטה מט ע"ב)

זרועי תורה. עומק סברא ולסמוך טעמי תורה שבעל פה על מדרשי המקראות ואותיות היתרים ולשונות המשתנים במקרא(רש"י,שם)

כתב היעב"ץ שמא צריך לגרוס זורעי תורה, שרבי עקיבא העמיד תלמיד הרבה, ונאמר אשריכם זורעי על כל מים.(חברותא, הערה 122 ,שם)

9.המשכו של רבי עקיבא הוא רבי יהודה הנשיא:

דאמר מר כשמת ר' עקיבא נולד רבי (קידושין עב ב)

10.רבי עקיבא - מימש את כל הדרישות של אנשי כנסת הגדולה בתחילת מסכת אבות:

הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין-

סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בְּשָׁבוּעַ נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים {מב} שָׁנָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אִלּוּ הָיִינוּ בַסַּנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הֵן מַרְבִּין {מו} שׁוֹפְכֵי דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל: (מכות פרק א משנה י)

הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין- חטאם של תלמידיו שלא דנו לכף זכות אחד את השני ולכן אבדו מן העולם:

לפסוק דין על חברו כשרואה בו דבר ערוה, מגונה, או איזה עניין שנראה שאין כוונתו לשמיים, כי כל מה שיפסוק וידבר על חברו גורם זה לעצמו. (נוצר חסד, מסכת אבות, שם)

וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה - עשרים וארבע אלף תלמידים

וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:- סייגות של רבי עקיבא

‏בהקדים על זה מה שידוע שכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת יען שלא היה שלום ביניהם וזהו שנאמר היוו מתונים בדין לדון דין אמת לאמיתו ועל ידי זה יהיה שלום בעולם והעמידו תלמידים הרבה בני קיימא שלא כתלמידי רבי עקיבא ועל ידי השלום תעשו סייג לתורה יען שאינה מתקיימת אלא על ידי השלום ואחדות כמו שמצאינו שלא זכינו בקבלתה אלא על ידי האחדות...

(דרך כוכה, רבי כדיר הכהן, ליקוטים עמ א)

חלק ג: מדברי רבי עקיבא במסכת אבות

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה . מָסֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר . נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה :

(אבות פרק ג, יג-טז)

סייג לחכמה שתיקה, זה הסייג בין למדותיה בין לחכמה עצמה, למדותיה כיצד, שאינו נכנס לתוך דברי חברו, ועל שלא שמע אומר לא שמעתי, ואף על פי שאינה מכלל השתיקה, השתיקה מביאה לידי כך. לחכמה כיצד, שאינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה, כי הלומד לפני רבו ורואה סברא אחת בהלכה, אל יחשוב מיד כי היא האמיתית, ולא ירצה לאומרה בטרם יסיים רבו מלדבר, שאם לא יעשה כן יפסיד מה שיאמר רבו ולא ידע הסברות מן החכמים הקודמים... (רבנו יונה אבות ג יז)

א.אדם הראשון חטא שלא שתק ולא הכה על חטא:  

וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (בראשית ג,עב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:): (רש"י,שם) 

ב.תגובת אהרון למות בניו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ויקרא י,ג)

וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:(שם,שם,ט)
וידום אהרן. קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין (ת"כ שם לו. ויק"ר שם). (רש"י,שם)

אהרון תיקן באופן מלא את חטא דיבורו אדם הראשון- ע"י שתיקה ואת חטא אכילתו ע"י שזכה לציווי על המנעות משתיית יין בבואו אל הקודש ובכך גילה לו הקב"ה את שורש טעותו של אדם הראשון (ענ"ד)

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות.
אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך?
אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.
אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי
אמר לו: חזור לאחורך.
הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו (לר' עקיבא): רבי, מנין לך?
אמר להן: הלכה למשה מסיני.
נתיישבה דעתו.
חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?
אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני.
אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו הראני שכרו?
אמר לו: חזור [לאחורך] חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין
אמר לפניו: רבש"ע זו תורה וזו שכרה?!
אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני.

(חגיגה כט ע"ב)

מדוע הקב"ה לא אומר למשה רבנו רק "שתוק", מדוע התוספת של: כך עלתה במחשבה לפני? אלא שהקב"ה רצה לומר למשה רבנו שרבי עקיבא הוא המשכה הישיר של המחשבה הראשונית של הבריאה. שכן ידוע שהקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין, אך לאחר שראה שאין העולם עומד בכך שיתף גם את מידת הרחמים. ושורש נשמתו של רבי עקיבא הוא מהמחשבה הראשונה, של עולם שנברא במידת הדין בלבד. וזה מה שאמר הקב"ה למשה רבנו: שתוק – השתק את המחשבות הרגילות, ואז תוכל להבין את שורש נשמתו של רבי עקיבא – מי שמקבל על עצמו את הדין לגמרי.

מדוע לא עושים הילולא ביום פטירתו של רבי עקיבא? שהרי בפטירתו של צדיק תורתו מתחילה להתגלות (ראה שיעור על אהרן הכהן). רבי צדוק הכהן מסביר שאכן היינו צריכים לעשות הילולא ביום פטירתו של רבי עקיבא, אלא שבגלל שהוא מת בייסורים, אנו עושים את ההילולא ביום הסתלקותו של תלמידו רבי שמעון בר יוחאי, ומתכוונים באופן נסתר לרבי עקיבא.

(רבי עקיבא, סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא, הרב אורי שרקי)

סיום: רבי עקיבא- חכם הרואה למרחוק -הוא  צוחק והם בוכים:

וכבר היה ר''ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ...

 שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור''ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו {במדבר א-נא} והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב {ישעיה ח-ב} ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו 

וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב {מיכה ג-יב} לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב {זכריה ח-ד} עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו:

(מכות כג ע"ב- כד ע"א)

בית הלוי בדרשה ח' מבאר את דברי רבי עקיבא, שהחורבן והשממה של ארץ ישראל ומקום המקדש הם עצמם משמשים ראיה שהארץ עומדת בקדושתה, ואינה סובלת שיישבו עליה עוברי עבירה. ולכן נאמר בסוף מגילת איכה: "על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו - אתה ה' לעולם תשב!". שהסיבה להילוך השועלים בהר ציון, היא מפני שה' שוכן בו, ולכן אין הגויים יכולים ליישבו. ולכן צחק רבי עקיבא, כי אם ציון תחרש, בודאי תשוב לקדושתה ותפארתה. ועיין במהרש"א כעין זה.(חברותא,שם)

רבי עקיבא, בשעה שראה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, היה מצחק (מכות כד, ב), מפני שהיה אופטימי בצורה כרונית. זהו פשר המימרא "גם זו לטובה" (תענית כא, א) - אנו יודעים שמהרע תצמח בסופו של דבר טובה.(שמו של משיח/הרב אורי שרקי)

שביעי של פסח: "דרך 3 ימים" - מה היתה מטרת סיפור הכיסוי?

פתיחה: למה היה צורך בכל סיפור האונאה לפרעה שילכו דרך שלושת ימים ואז יחזרו ולכן גם לקחו מהמצרים בהשאלה ולא במתנה:

וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵינוּ(שמות ג,יח)

וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם (שמות ג,כה)

וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: (שמות יד,ה)

ויוגד למלך מצרים. איקטורין שלח עמהם (מכילתא פ"א),  וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב, וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי, ובחמישי ובששי  רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי  של פסח, לכך אנו קורין השירה ביום השביעי:

(רש"י,שם)

בקשתו החוזרת ונשנית של משה לפני כל מכה "שלח את עמי ויעבדוני"! (ז; טז, ז; כו, ח; טז, ט; א, ט; יג, י; ג). אין הוא רומז ולו ברמז דק במקום כלשהו על כוונתו להוציא את העם לצמיתות. זאת ועוד: גם במו"מ שהתנהל מפעם לפעם במהלך עשרת המכות אין כל אזכור לשחרור מוחלט של בני ישראל ומדובר כל העת רק בשלושת הימים האלה....

אפילו אותו "אישור יציאה" שניתן במהלך מכת בכורות (ראה י"ב; כט-לו) לא היה אלא לעבוד את הא-לוהים במדבר: "קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם, גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אֹתי". מכה זו המחישה לפרעה היטב את האיום "בדבר או בחרב", ולא זו בלבד שהוא מסכים שהעם יצא - הוא מבקש שיברכו גם אותו במסגרת חגם במדבר ["מי שבירך" שעבורו הוא אף דואג לתת תרומה נכבדה, ראו י"ב; לה-לו]! העם המצרי כולו מבקש לשלח את העם מהר ככל האפשר לעבוד את א-לוהים על מנת להפסיק את מכת הבכורות (י"ב; לג), ו"נדיבותם" הרבה - "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאִלום" - מוסברת היטב על פי ההנחה שהעם עתיד ממילא לחזור בקרוב.

(שמות | דרישת משה מפרעה /הרב מנחם ליבטאג)

חלק א: ליל הסדר כולו בסימן שאלה

1. שאלות הבנים בהגדה- פרט לבן הרשע- הם מה שמאפיין את כל לילה סדר- הכל בסימני שאלה:

וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-ה-וָֹ-ה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות יג,יד)

 וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְ-ה-וָֹ-ה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:(שמות יג,ח)

כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם (דברים ו,כ)

 וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם(שמות יב,כו)

2. ליל הסדר כולו רצוף מעשים תמוהים ושאלות:

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה?
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה (כֻּלּוֹ) מָרוֹר?
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִלּוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים?
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין?

(מה נשתנה , מן ההגדה)

שְׁלשָׁה עָשָׂר מִי יוֹדֵעַ? שְׁלשָׁה עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁלשָׁה עָשָׂר מִדַּיָא. שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטַיָא, אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

(אחד מי יודע, מן ההגדה)

3.הצורך לשאול שאלות- סימן מובהק ליציאה לחירות( וכנ"ל שאילת הכלים מעדיה על בטחון עצמי של מי שאינו עבד יותר):

היהדות היא תופעה נדירה שבנדירות: אמונה המתבססת על הצגת שאלות, ובכלל זה שאלות עמוקות וקשות הנראות כמערערות את יסודות האמונה. "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?", שאל אברהם (בראשית יח, כה). "אֲ־דֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?", קרא משה (שמות ה, כב). "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה?", תהה ירמיהו (יב, א). רובו של ספר איוב עשוי משאלות כאלו, ותשובתו של אלוקים, המשתרעת על פני ארבעה פרקים, מורכבת משאלות עמוקות אף יותר....
בישיבות, לשאול שאלה טובה הוא הנעלה שבהישגים...

התורה עומדת על כך דווקא בפרשת הדרכים החשובה והמעצבת ביותר בתולדות האומה – כשבני ישראל עומדים לצאת ממצרים ולהתחיל את חייהם כעם חופשי בריבונות הא־ל. הַנחילו את זכר הרגע הזה לילדיכם, אומר משה; אך אל תעשו זאת באופן סמכותני. עודדו את ילדיכם לשאול, לתהות, לחקור, לעיין, לנתח, לחפש. חירות פירושה דרור לנפש, לא רק לגוף. האיתנים באמונתם אינם צריכים לפחד לשאול. רק לחסרי הביטחון, שספקות נסתרים ומודחקים מכרסמים בהם, יש סיבה לפחד.

(על הכורח לשאול שאלות/הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל)

חלק ב: כדי לצאת לחירות היה צורך לפעול כל מיני פעולות שיוציאו את העבדות מעם ישראל היוצא ממצרים

1.נס ההפלאה במכות מצרים- הצעד הראשון בניתוק בין ישראל למצרים:
ערוב:
וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם עָרב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (שמות,ח,יח)
דבר:
וְהִפְלָה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל-לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר (שמות,ט,ד)
ברד :
רַק בְּאֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד (שמות,ט,כו)
חשך:
וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבתָם (שמות,י,כג)
בכורות :
וּלְכל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד-בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל (שמות,יא,ז) 

 2.שמות החג- מסמלים התנתקות ויציאה מהמצב הקודם:

א.חג האביב- המעבר הקיצוני ביותר בין עונות השנה- מחורף וקיפאון לאביב ופריחה
יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו (הרב קוק)

ב.חג הפסח- ההבחנה העדינה בין ישראל למצרים היא שיאם של מכות מצרים שהבחינו בין ישראל למצרים

ג.חג החירות-יציאה מעבדות לחירות היא יציאה תודעתית עמוקה ושורשית ותהליכית

ד.חג המצות-המצה היא סמל לפשטות וענווה המנותקת מהגאווה המגולמת בלחם התופח

(ענ"ד) 

3.מדוע היה כה חשוב שישראל יאכלו דווקא מצות ולא חמץ? כי החמץ הוא הלחם שהומצא במצרים ולכן מי שאוכל אותו בפסח נענש בכרת מעם ישראל כי הוא כביכול לא רוצה לצאת ממצרים !

עוד מהתקופה הפרה-היסטורית, הלחם הקדום היה מצה ולא לחם. הרעיון להתפיח את הלחם ולהפוך אותו (בעזרת השאור) לשמן וטעים יותר - היה של המצרים; המצרים היו אלו שהמציאו את השאור (השמרים), ולפעמים היו משתמשים גם בדבש בתהליך ההחמצה (מה שמסביר אגב את ציווי התורה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב', יא)). על רקע זה מובן מדוע ביציאת מצרים (או: ביום בו אנו מציינים אותה לדורות) אנו פוסקים מלאכול את ה"לחם המצרי" וחוזרים אל הלחם הקדום.

מוטיב זהה מצאנו באיסור לבישת שעטנז: איסור זה היה מובן לכל יוצא מצרים, שכן המצרים (עובדי האדמה) נהגו ללבוש פשתן ואילו העברים (רועי הצאן) נהגו ללבוש צמר. התורה כאומרת כאן: הפרד הצמר מן הפשתים, אין לערבב מצריות בעבריות! יחד עם זאת, ניתן וצריך להוציא ממצרים את הטוב שבה, ולכן בתוך הבית פנימה - בבית המקדש - היו הכהנים לובשים שעטנז, כי שם מובטחנו שידעו לברור את הטוב מן הרע. (ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

4.מ"ט ימי העומר כנגד מ"ט שערי הטומאה מהם היו צריכים ב"י להתנתק ולנער מעליהם:

דודאי ישראל כד הוו במצרים- אסתאבו, ואתטנפו גרמיהון בכל זיני מסאבו, עד דהוו שראן תחות ארבעים ותשע חילי דמסאבותא. וקב"ה אפיק יתהון מתחות פולחן כל שאר חילין(זוהר חדש, ראש פרשת יתרו)

כי וודאי כשישראל היו במצרים, נטמאו וטנפו את עצמם בכל מיני טומאה, עד שהיו שוכנים תחת מ"ט כוחות הטומאה, והקב"ה הוציאם מתחת השעבוד של כל אלו הכוחות( בעל הסולם,שם)

5.כשם שהיה קשה להוציא את ישראל ממצרים ורק חמישית יצאו כך היה צריך להמשיך להפיח בהם תחושת חירות לאורך כל ה-40 שנה כדי שירצו ויחפצו באמת להשתחרר מכבלי מצרים

וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(שמות יד,ג)

וחמשים. ... דבר אחר חמושים מחומשים, אחד מחמשה  (ח) יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה

סיום: הצורך לספר על שלושת ימים היה בשביל עם ישראל כדי שיתרצו לצאת ממצרים

לפעמים כשקשה כל כך להיפרד ממשהו, מה שעוזר זו תחנת ביניים קצרה. וממש עכשיו כשחשבתי על זה, זה נתן לי כיוון על אחת השאלות הכי חזקות בסיפור יציאת מצרים. משה אף פעם לא אומר לפרעה: אנחנו יוצאים לתמיד והולכים עד ארץ כנען. הוא אומר לו "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר". אנחנו הולכים רק פה קרוב, למדבר, לזבוח זבח קטן. אבל למה משה אומר את זה כשהוא יודע שהמטרה היא יציאה טוטאלית, לנצח? ופתאום חשבתי, שאולי הנמענים של המסר הזה הם בכלל בני ישראל. אם היו אומרים להם: יוצאים מפה עכשיו לאיזו כנען רחוקה ולא מוכרת, הם לא היו יכולים להכיל את זה. בסופו של יום, מצרים היא הבית שלהם. כאן הם נולדו וכאן ההורים והסבים שלהם נולדו. הנטייה האנושית היא להעדיף את הרע המוכר על פני הטוב הבלתי ידוע. אז משה בעצם מעביר להם מסר, לא אל תדאגו, יוצאים רק פה קרוב, למדבר, למחסן של מצרים... מי יודע אולי יום אחד נחזור... משה יודע, שמה שקשה הוא רגע היציאה עצמה )כמו שהרגע הכי קשה בריצה- הוא, ללבוש את הנעליים לפני הריצה(. אבל מהרגע שיוצאים למדבר, משהו בנפש כבר יסכים להמשיך הלאה. זה לא יהיה קל כמובן. הבית, מצרים, תמשיך למשוך את עם ישראל לחזור בכל השנים הראשונות של הנדודים. אבל העיקר: לצאת. להוציא את הדברים מהמדף המוגן בבית. לפעמים צריך קודם לצאת, גם אם לא יודעים לאן.

(שיטת המחסן בסידור הבית ואיך השתמש בה משה רבינו/נתנאל אלינסון)

קושי הניתוק ממצרים תוך כדי המסע במדבר:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה:(במדבר יד,ד)

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים(במדבר יא,ד-ה)

אחרית דבר: הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים פיזית ועל ישראל להוציא את מצרים מישראל-מנטלית - ולכן נקראת "יציאת מצרים" - כי זה התהליך היותר ארוך שממשיך עד היום:

קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות מישראל (שמריהו לוין ,1867-1935)

וישב: גלגל חוזר בעולם- גירסה מורחבת

פתיחה: שם הפרשה הוא פרדוקסלי שכן אין בה ישיבה ורוגע לרגע אחד

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:(בראשית לז,א)

וישב- ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף, (ט) צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה (רש"י,שם,ב)

יעקב חשב שהגיע אלך אחרית הימים ואל ימי הגאולה ושגלות לבן היא הגלות שנאמרה לאברהם "ידע תדע" ולכן ביקש לשבת בשלווה עד שהתברר לא שלא כן ועל כך גם כן התאבל
(ענ"ד)

במדה שאדם מודד - בה מודדין לו (סוטה,ח,ע"ב)

1.יוסף-החושד בכשרים לוקה בגופו( של החשד)ע"ז(עובדים עצמם,ג"ע,ש"ד- אבר מן החי)

א.מידה כנגד מידה- חשד כנגד עונש:
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:
את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות.

ובשלשתן לקה: 
על אבר מן החי (לעיל פסוק לא) וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי.
ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, (תהלים קה יז) לעבד נמכר יוסף.
ועל העריות שספר עליהם, (להלן לט ז) ותשא אשת אדניו וגו'(רש"י,שם)

את דבתם רעה- שהם שלשה דברים....ויהיה כי מלת "את" מרבה הראשון, דבתם היא השנית, רעה היא השלישית (תורת משה לר' משה אלשיך,שם)

ב.כיצד ניתן לדייק מלשון הכתוב שאכן חטאו ב-3 דברים אלו דווקא?
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה: (שם,לז,יג-יד)
ואמר לו יעקב: אתה הגדת עליהם כך וכך הלא אחיך רועים בשכם לכה נא ראה כלומר הבן בדרכם ובהנהגתם מלשון 'ולבי ראה הרבה חכמה' (קהלת א) ראה את שלומם בינם לבינם (הוא כנגד הדבר שמזלזלין בבני השפחות), 
ואת שלום הצאן אם שלמים הם ממש בגופם ואינם מחוסרי איבר (וזה כנגד הדבר שחשודין הם על אבר מן החי) והשיבני דבר והוא ע"פ מ"ד בכ"מ אין דבר אלא גילוי עריות כמש"כ (פ' כי תצא) ושם לה עלילות דברים כי מצא בה ערוות דבר והוא כנגד הדיבה שנותנין עינהם בבנות הארץ.(תורה תמימה,שם,הערה ט)

2.ראובן- זכות ראשונים:
וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: (שם,לז,כא)
א''ר תנחום בר חנילאי מפני מה זכה ראובן לימנות בהצלה תחלה מפני שהוא פתח בהצלה תחלה שנאמר {בראשית לז-כא} וישמע ראובן ויצילהו מידם (מכות,י,ע"א)
מנוי ראובן בהצלה תחילה והוא בקביעות ערי מקלט שתכליתם להציל את ההורג בשגגה מיד גואל הדם...והנה בקביעות הערים בפ' ואתחנן סדר תחילה את בצר לראובני ואת רמות לגדי ואת גולן בבשן למנשי ועל זה דריש שנשתלם לו מדה כנגד מדה שהוא פתח תחילה בהצלת יוסף לפיכך קבעו את עירו בהקדם לעיירות ההצלה( תורה תמימה,שם,הערה י"ח)

מדוע רקאובן חשש יותר מכל השאר שיעקב יחשוד בו על יוסף?

חומש מפרשי הפשט

3.יהודה-חיים ומוות ביד הלשון:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ: (שם,לח,כג)
הנה שלחתי הגדי הזה. לפי שרמה יהודה את אביו בגדי עזים, שהטביל כתנת יוסף בדמו, רמוהו גם אותו בגדי עזים: (רש"י,שם)
הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה:(שם,לח,כה)
אמר רבי שמעון חסידא ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מתמר {בראשית לח-כה} הכר נא א''ר חמא ברבי חנינא בהכר בישר לאביו בהכר בישרוהו בהכר בישר {בראשית לז-לב} הכר נא הכתנת בנך היא בהכר בישרוהו הכר נא למי נא אין נא אלא לשון בקשה אמרה ליה בבקשה ממך הכר פני בוראך ואל תעלים עיניך ממני {בראשית לח-כו} ויכר  יהודה ויאמר צדקה ממני (סוטה,י,ע"ב)

בהכר בישר לאביו בהכר בישרוהו-יש לפרש דלשבח קאמר דלפי שהוא אמר לאביו 'הכר נא' ולא אמר לו נטרף בנך כדי שלא להבהילו ולצערו יותר מדאי רק אמר לו בלשון ספק כדי שיחשוב אולי הוא חי לכן מדה כנגד מדה שילמו לו מן השמים שתמר לא אמרה לו בפני כולן שלך הוא שלו לביישו ברבים רק א"ל בלשון ספק 'הכר נא' כדי שיוכל להכחיש (טעמא דקרא,שם)

4.יעקב-פוקד עוון אבות:
וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם:...וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים: (שם,לז,לא;לד)
וישחטו שעיר עזים.ושילם הקב"ה לבני אדם מידה כנגד מידה ואפילו לצדיקי עולם משלם מידה כנגד מידה. יעקב אבינו רימה באביו בעורות גדי עזים ובניו רימו בו בגדי העזים, "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם".(תורה שלמה, שם)
וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי-הקב"ה משלם לאדם מדה כנגד מדה.בשביל שרימה יעקב את יצחק וגרם לו לאמר "האתה זה בני עשו{בראשית כז,כג}, פרע ממנו הקב"ה וגרמו לו בניו לומר 'כתונת בני' (מדרש,מתוך אוצר המדרשים,שם)

וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ:(בראשית,כז,מד)
וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים(בראשית,לז,לד)
ימים רבים. עשרים ושתים שנה משפרש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר (פס' ב) יוסף בן שבע עשרה שנה וגו' ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השובע ושנתים הרעב כשבא יעקב למצרים הרי עשרים ושתים שנה, כנגד עשרים ושתים שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם. עשרים שנה שהיה בבית לבן, ושתי שנים בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל וזהו שאמר ללבן לעיל (לא מא) זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן: (רש"י,שם)


מדוע חלום יוסף התעכב כ"כ הרבה שנים למרות העיקרון"ועל הישנות החלום כי ממהר ה' לעשותו?
מהרש"א

5.בני יעקב-איך שגלגל מסתובב:
וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה(שם,לז,כח)
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשְּׁבָטִים אַתֶּם מְכַרְתֶּם בְּנָהּ שֶׁל רָחֵל בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף, לְפִיכָךְ יִהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַגִּיעוֹ בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב {שמות לח, כו}: בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל. (ב"ר,פד,יח)

גלגולה של קריעה:
ויִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים(שם,לז,לד)
וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו - רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר, שְׁבָטִים גָּרְמוּ לַאֲבִיהֶם לִקְרֹעַ, וְהֵיכָן נִפְרַע לָהֶם, בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית מד, יג}: וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וגו'. יוֹסֵף גָּרַם לַשְּׁבָטִים לִקְרֹעַ, עָמַד בֶּן בְּנוֹ וְנִפְרַע לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר {יהושע ז, ו}: וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו. בִּנְיָמִין גָּרַם לַשְּׁבָטִים לִקְרֹעַ, וְהֵיכָן נִפְרַע לוֹ, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, שֶׁנֶּאֱמַר {אסתר ד, א}: וַיִּקְרַע מָרְדְּכַי אֶת בְּגָדָיו. מְנַשֶּׁה גָּרַם לַשְּׁבָטִים לִקְרֹעַ, לְפִיכָךְ נִתְקָרְעָה נַחֲלָתוֹ, חֶצְיָהּ בְּאֶרֶץ הַיַּרְדֵּן וְחֶצְיָהּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (ב"ר,פד,כ)

עבדות השבטים- כנגד עבדות יוסף:
אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּמְצְאוּ בִּגְנֵבָה אֵין אֶחָד נִתְּפַס עַל יְדֵי כֻלָּם, וְכֵיוָן שֶׁנִּמְצְאוּ בַּגָּבִיעַ, אָמְרוּ {בראשית מד, טז}: הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָצָא בַּעַל חוֹב מָקוֹם לִגְבּוֹת שְׁטַר חוֹבוֹ. (ב"ר,פה,ב)

6.שר המשקים ושר האופים-התפקיד מחייב:
וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה(שם,מ,כא)
ולמה אותו השיב ולא את שר האופים? אמרו דייני פרעה: הזבוב שנמצא בפיילישל זה, אנוס היה.ואין לו משפט מוות אבל הצרור שנמצא בגלוסקין של שר האופים לא היה אנוס שלא נתייאש במוראו של מלכות (פסיקתא זוטרא,שם)
ועוד ששר המשקים היה יכול להתנצל ולומר שבעוד הכוס ביד פרעה נפל שם הזבוב אבל בשר האופים שנמצא צרור כשהביא הלחם לפני המלך משמע כי לא הסתכל יפה בשעת הלישה וזה מראה שאינו מכבד את המלך ולכן היה חייב מיתה (רא"ם,שם)

7.האם סותרת הענישה ע"י אדם אחר במידה כנגד מידה את הבחירה החופשית?
והרי נשאר לנו דבר, שנבררו בעניין הזה. וזה, שיש כמה כתובים, שיעלה על דעת בני אדם מהם, שהאלוהים גוזר המרי ושהוא כופה בו. וזה שקר! - ועלינו לבררם, שכן הרבה התלבטו בהם בני אדם.
מהם, אמרו לאברהם: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית ט"ו, י"ג).
אמרו: "ראה: הרי גזר על המצריים שיחמסו 'זרע אברהם' ולמה נפרע מהם? הלא בהכרח באין ברירה השתעבדו בהם, כמו שגזר!" והתשובה לאלו: הא למה זה דומה, כאילו אמר, יתברך, שהנולדים בעתיד יהיה בהם ממרה ומציית, צדיק ורשע. וזה נכון, ולא יתחייב במאמר זה פלוני הרשע שיהיה רשע מכל מקום, ולא פלוני הצדיק - שיהיה צדיק מכל מקום. אבל כל מי שהיה בהם רשע, הרי בבחירתו היה. ואילו חפץ שיהיה צדיק, הרשות בידו ואין מונע לו. וכן כל צדיק, אילו חפץ - היה רשע ולא היה מעכב בידו. כי הדיבור לא בא על איש פלוני הידוע עד שיאמר: "כבר נגזר עלי!" ואמנם בא על הכלל ונשאר כל איש בבחירתו, לפי עיקר תולדתו.
וכן כל אחד ואחד מן המצריים אשר חמסו את ישראל והרעו להם. אילו חפץ שלא יחמסם, הרשות בידו, שלא גזר על היחיד שיחמוס. (שמונה פרקים לרמב"ם,פרק שמיני)

חלק ב: על הגלגל החוזר בעולם

1.יוסף- מעמדו עולה ויורד כמו גלגל במהלך כל הפרשה:
א.הבן האהוב ע"י יעקב בחיר האבות:
וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: (בראשית לז,ג)

ב.נמכר לעבד במצרים בגלל(או ע"י) אחיו :
וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה (בראשית לז,כח)

ג.מוצא חן בעיני פוטיפר:
וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ (בראשית לט,ד)

ד.עלילת אשת פוטיפר מוליכה אותו לבית הסוהר:
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂהּ לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ:  וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר (אסורי) אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר (בראשית לט,יט-כ)

ה.יוסף הופך למשנה לשר בית הסוהר:
וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה:(בראשית לט,כב)

ו.יוסף מתמנה למשנה למלך מצריים:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם(בראשית מא,מא)

2.גלגל האבלות:
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם(בראשית,כה,ל)
מן האדם האדם. עדשים אדמות, ואותו היום מת אברהם שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא, לפיכך קצר הקדוש ברוך הוא חמש שנים משנותיו, שיצחק חי מאה ושמונים שנה וזה מאה שבעים וחמש שנה, ובשל יעקב עדשים להברות את האבל. ולמה עדשים, שדומות לגלגל שהאבלות גלגל החוזר בעולם (רש"י,שם)

3.ההצלחה היא גלגל:
וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב: וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב: וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו: (תרומה כה,כג-כו)
ועשית לו ארבע טבעות זהב. כדי שיזכור כי הצלחות העה"ז הם גלגל החוזר בעולם כטבעת זה העגול וע"י זכירה זו יפרנס משלחנו לעניים ולעומת זה יזכור גודל השכר לעה"ב שאין לו סוף כטבעת זה העגול שאין לו סוף.(כלי יקר,שם)

4.גלגל המצוות: 

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ (דברים,טו,ט-י)
כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'. רז"ל {שבת קנא,ע"א} למדו מן לשון בגלל שגלגל הוא שחוזר בעולם. ורבים תמהו על הלשון, כי בגלל אינו לשון גלגל שהרי גימ"ל אחת חסירה. ואומר אני שכוונתם ז"ל לפרש בגלל מלשון וגללו את האבן (בראשית כט.ג) ור"ל כשיתגולל העוני בין האנשים מזה לזה כמנהגו, אז יברכך ה' ויגרום שלא יתגולל ולא יתנפל עליך בנפול על אנשים, וממילא שמעינן שהדבר מתגלגל בעולם כגלגל שכל נותן סופו להיות מקבל, כי כך המדה בכל הנמצאים שבכל הג' עולמות שכל נותן ישוב להיות מקבל כדרך שבארנו למעלה בפרשת בראשית בפסוק יום הששי. שבכל הנמצאים הולך הדבר בסיבות כגלגל שכל אחד מהם נותן ומקבל בלתי ה' לבדו הוא הנותן ובלתי מקבל.(כלי יקר,שם)


סיום: וישב- לשוב וליישב -פשט ודרש בכפיפה אחת

וישב- שורש ישב, מעגלים מתחילים להיסגר ועניינים מתחילים להתיישב ולהתגלגל מחדש.
וישב- בקריאה שאינה לשונית- מלשון לשוב, וישוב.מוטיב הרא ושוב, המעלים שחוזרים ונפתחים ונסגרים מלווה את כל הפרשה ובא לומר שכל חיינו הם מעגל מחד- כמו מעגל השנה וזמן רציף, לינארי שהולך קדימה. (ענ"ד)

בראשית: הנחש ומשיחי השקר

חלק א: נחש הקדמוני וכוחו העצום

1.השטן, מלאך המוות - נחש הקדמוני- נברא מהיום הראשון:

אמר ר''ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות (בבא בתרא, טז ע"א)

וְהַנָּחָשׁ, רַבִּי יִצְחָק אָמַר זֶה יֵצֶר הָרָע. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר נָחָשׁ מַמָּשׁ. בָּאוּ לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לָהֶם, וַדַּאי הַכֹּל אֶחָד, וְסמא''ל הָיָה, וְנִרְאָה עַל נָחָשׁ וְצַלְמוֹ. שֶׁנָּחָשׁ זֶה הוּא שָׂטָן, וְהַכֹּל אֶחָד.

(זוהר מתורגם בראשית לה ע"ב)

בֹּא וּרְאֵה כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, מִיּוֹם הָרִאשׁוֹן בָּרָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי בֶרֶכְיָה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם (בראשית א, ב), זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת הַמַּחֲשִׁיךְ פְּנֵיהֶם שֶׁל בְּרִיּוֹת.

(תנחומא וישב סימן ד)

2.תיקון לנחש  לעתיד לבוא - להישחט:

כדדרש רבי יהודה לעתיד לבא מביאו הקב''ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה הללו בוכין והללו בוכין צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה (סוכה נב ע"א)

ולעתיד לבוא הכל מתרפאין, חוץ מן הנחש וגבעונים. נחש, דכתיב: "ונחש עפר לחמו"

(ילקוט שמעוני,בראשית  ג,יד)

3.חטאיו של הנחש:

א.לשון הרע - בין אדם לעצמו:

וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני, על שאמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע (תנחומא פרשת מצורע, ב')

אמר רבי שמואל בר נחמן:

שאלו לנחש ואמרו ליה: למה אתה מצוי בין הגדרות?

אמר להן: שפרצתי גדרו של עולם!

אמרו לו: ולמה אתה מהלך בארץ ולשונך שותת בארץ?

אמר להן: שהוא גרם לי שאמרתי לשון הרע על בוראי.

ומה היה הלשון הרע? אמר רבי יהושע דסיכנין, בשם רבי לוי: הנחש הראשון היה מסיח כבני אדם. כיון שלא היו אדם וחוה מבקשין לאכול מאותו אילן, התחיל לומר לשון הרע על בוראו. אמר להן: מן האילן הזה אכל הבורא וברא את עולמו וציווה אתכם שלא תאכלו ממנו ותבראו עולם אחר. ומה עשה לו הקב"ה? קצץ את רגליו וכרת את לשונו, שלא יהא מסיח.

דבר אחר:

שאלו לנחש, אמרו לו: מה אתה נהנה, שאתה נושך?

אמר להם: עד שאתם שואלין אותי למה, אין אתם שואלין לבעלי לשון הרע?!

שנאמר (קהלת י): אם ישך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון.

מה נהנה שאומר לשון הרע?

דבר אחר:

אמרו לנחש: למה אתה נושך באבר אחד וארסך מהלך בכל האיברים?

אמר להן: עד שאתם שואלין אותי למה אין אתם שואלין לבעלי הלשון, שעומד ברומי והורג בסוריה, עומד בסוריה והורג ברומי!

ראה כמה קשה כוחו של לשון הרע, שנצטוו לבנות בהמ"ק ובשביל שהיה הדור בעלי לשון הרע, לא נבנה בימיהם.

(דברים רבה ה,י)

*העונש (מידה כנגד מידה) : ועפר תאכל כל ימי חייך   

כל ימי חייך. יגיד שהעונש הזה לא יזוז ממנו לעולם ואפילו בזמן המשיח אשר תסתלק האיבה שבין האשה ובין הנחש, כענין שכתוב (ישעיה יא, ח) ושעשע יונק על חור פתן, העונש הזה במאכל העפר לא יזח ממנו עולמית, הוא שכתוב (שם סה, כה) זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו, ועל כן אמר כל ימי חייך לרמוז על ימות המשיח, וכענין שדרשוהו ז"ל ביציאת מצרים (ברכות יב ע"ב) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים טז, ג), ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח, וכן אנו יכולין להביא בכאן:(רבנו בחיי על בראשית פרק ג פסוק יד )

ב.מסית ומדיח- בין אדם לחברו

וַיִּקְרָא יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: {י} וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: {יא} וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: {יב} וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל: {יג} וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל: {יד} וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: {טו} וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: (ס) {טז} אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: (ס) {יז} וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: {יח} וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: {יט} בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:

(בראשית ג,ט-יט)

כי עשית זאת. מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאלו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:(רש"י,שם)

המסית אין דיניו כשאר דיני נפשות. מכמינין לו את העדים, ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין, ואם יצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מחזירין אותו. יצא חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות אין מחזירין אותו. ואין טוענין למסית, ומושיבין בדינו זקן וסריס ומי שאין לו בנים כדי שלא ירחמו עליו. שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחרי ההבל, רחמים הוא בעולם שנאמר 'למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים'. (הלכות סנהדרין, פרק יא הלכה ה)

העונש (מידה כנגד מידה) :ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה

ג.מורה הלכה בפני רבו- בין אדם למקום:

אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש (עירובין סג, ע"א)

כאשר מעיינים קצת בחטאו של המורה הלכה בפני רבו, מגלים שאין בדבר רווח חומרי אישי אלא מדובר בגאווה לשמה. מעשה ההוראה מיותר לחלוטין ללא כל תכלית - הרי הרב עומד ליד התלמיד המורה, והרב מסוגל להורות בעצמו בצורה טובה ונכונה יותר. בגלל אופי החטא גם כאן 'נכנס הנחש לתמונה' והוא זה שמעניש את החוטא. למעשה גם בחטא זה היה הנחש   הראשון שחטא, שהרי הוא בעצמו הורה הלכה בפני הקב"ה באומרו לאישה שכאשר הם יאכלו מעץ הדעת "לא מות תמותן" (בראשית, ג', ד).

("בעטיו של נחש" - הנחש בהלכה ובאגדה [1]  / דרור שילה)

העונש (מידה כנגד מידה) : על גחונך תלך

4.רק ארבעה צדיקים היו צדיקים גמורים שמתו רק בעטיו של נחש ולא בגלל חטא שלהם ללמדך על כוחו העצום של הנחש:

תנו רבנן: ארבעה מתו בעטיו [בגלל עצתו] של נחש ואלו הן: בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד. וכולהו גמרא [ואת כולם למדנו במסורת] לבר [חוץ] מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא [שהמקרא כותב זאת עליו בפירוש] דכתיב: (שמואל ב יז, כה) "ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב על הצבא ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב". וכי בת נחש היא? והלא בת ישי היא! דכתיב: (דברי הימים א ב, טז) "ואחיותיהם צרויה ואביגיל". אלא, בת מי שמת בעטיו של נחש

(בבא בתרא יז ע"א)

הראשונים מתקשים היאך טענה זו מתיישבת עם האמור במגילת קהלת ”כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא” (קהלת ז,כ)

מספר תירוצים נאמרו ביישוב הקושיה:

• התוספות מיישבים שהפסוק בקהלת, עוסק ברוב בני האדם.
• המהרש"א מפרש שהיה בהם קצת חטא, אך לא היה זה חטא שראוי למות בגינו.^[3]
• הפני יהושע כתב שוודאי אין אדם שלא חטא מימיו אפילו בשוגג, אלא שהצדיקים הללו אפשר שאם חטאו בשוגג נתכפר להם על ידי ייסורים או על ידי יום הכיפורים ולא היו ראויים למות, אלא בעטיו של נחש.^[4][5]

(אליבא דויקיפדיה)

5.בין אדם לנחש- הדמיון והתחרות על חווה:

המפלת דמות נחש, תהא אמו טמאה לידה, הואיל וגלגל עינו עגולה כשל אדם (נידה כג ע"א)

דאמר רבי יוחנן... הכל משמשים פנים כנגד עורף, חוץ משלושה שמשמשין פנים כנגד פנים ואלו הן: דג, אדם ונחש. ומי שנא הני תלתא? כי אתא רב דימי, אמרי במערבא, הואיל ודיברה עמהם שכינה .(בכורות ח ע"א)

וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני שהיה ערום מכל בהמה ומכל חית השדה שנאמר 'והנחש היה ערום מכל' - ביקש להרוג את אדם ולישא את חוה

(תוספתא סוטה פ"ה מ"ה)

6.הכל בראש- הנחש הוא השכל הטבעי של האדם שפונה אל האישה - הצד החוויתי שבאדם:

וְהַנָחָש הָיָה עָרוּם מכל חַיּת הַשדֶה אַשָר עָשָיה יְ-ה-וָ-ה א-לְהִים וְיאמַר אֶל הָאשָה אף כִּי אָמַר אֶ-להים לא תאכָלוּ מִכּל עץ הַגַּן(בראשית ג ,א)

"והנחש היה" - בדרך כלל בעברית מקראית, הנשוא קודם לנושא.אם כן, הייתה צריכה התורה לכתוב "ויהי הנחש". אלא שהתורה מספרת על מצב קדום - "עבר מוקדם" (past perfect) , בו עוד קודם הסיפור שהתורה תספר, כבר אז היה הנחש "ערום מכל חית השדה". ערום פירושו חכם.

הנחש מתואר כיצור החכם ביותר מכל החיות, כלומר, האדם. הנחש, אם כן, מייצג את השלב הראשוני המקורי של האדם. או אם נרצה, את האדם בעל "השכל הטבעי", האינטלקטואלי. "נחש" מלשון "ניחוש" - היכולת לגלות את הנעלם." זהו תפקידו של השכל. נראה שלא לחינם בחרה התורה להשתמש בביטוי ערום", המזכירה את המילה "עירום", ואף צורת הרבים של שניהם זהה - "ערומים", כפי שמתוארים האדם ואשתו בפסוק הקודם. התורה מלמדת שכאשר "השכל הטבעי" עומד בפני עצמו  הוא חסר. חסר לו הממד המוסרי, שיהפוך אותו מ"נחש" ל'נפש חיה"

(על דרך הרמז נמסר מפי הרב לוי נחמני זצ"ל: אם נוסיף לנחש(358 בגימטרייה) את המילה חסד(72) המבטא את ההכרה המוסרית של האדם התוצאה תהיה המילה נפש(430) )

הסיפור שלפנינו מתאר התרחשות של דיאלוג פנימי בין "השכל הטבעי" שבאדם ל"שכל העילאי", יסוד הכוח המוסרי שבו. הדיאלוג נסוב סביב השאלה: האם האדם מוגדר כאישיות נעלית מן הטבע, או שמא האדם אינו אלא עוד חלק בתוך המערכת הטבעית. אמנם חלק מאוד מפותח ומשוכלל, אך בסופו של דבר גם הוא כפוף למערכת הטבע.

"ויאמר אל האשה, אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן" - הנחש פונה אל חלק "האישה" שבאדם, אל הצד החווייתי שבנפש, ומציע לו לעבור על הציווי שלא לאכול מעצי הגן. הוא יודע שאם יפנה אל הצד השכלי יותר שבנפש האדם ייתקל בסירוב נחרץ, שהרי כלל ידוע הוא: "דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעים!" ודאי שהאדם יבחר בדברי הקדוש ברוך הוא. לכן הנחש בחר לפנות אל "האישה" - אל החלק החוויתי, המהווה כמין מסך בפני ההכרה הברורה שאין לעבור על ציווי ה'.

(שמי קדם- בראשית חלק א, ע"מ 97-98, הרב אורי שרקי שליט"א)

7.החוויה של חוה שהושפעה מהנחש - חיוויא:

א.חוויה היא טובה בתנאי שיעודה הוא להכיר בהוויה של הקב"ה המהווה אחרת זו נפילה אל הנחש:

בגבול הדק שבין ה'חויה' ל'הויה' נמצאת נקודת הבחירה של האדם. שאם אדם נהנה למשל מנופי ההרים הגבוהים והימים הרחבים חוה את יפי הבריאה והבריות על מנת להתפעל ממי שמהוה אותם הרי זה משובח כי משתמש בגופו ובחושיו ב'חויה' עבור ידיעת השגת ה'הויה' את המהוה הכל הבורא יתברך,  אך כשמדובר בחויות לשם חרות להנות את החושים או במילים אחרות לחזק את האות ח' ולשכוח את הה' זה בא מצד היצר הרע מצד הנחש.

ב.חוה - אם כל חי -  לא נקראה חיה  כי היתה עתיד ליפול ברשתו של הנחש-חויא:

הנחש שהערים לחוה הוא דבר נופל על הלשון אמר רב יוסף היאך א"ל כתרגומו נחש חיויא הוא חויא זכר והיא חוה נקבה א''ר יוסי והא כתיב ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי' אמר ליה ר' פרחיה קרא לה על שם העתיד. היה לו לקרוא אותה חיה על שם חיה ונקראה על שם העתיד חוה דעתיד חיויא למסטי לחוה. 

(זוהר חדש מדרש הנעלם דף יט ע"א)

ג.הנחש בארמית נקרא חויא ואכן ניסה להטעים את אדם וחווה בחוייה של טעימה מעץ הדעת:

...כשנדקדק מי הוא אבי החרות נמצא שהוא הנחש הקדמוני המכונה חויא' מלשון 'חויה' ממש שהחטיא את אדם וחוה הטעימם ב'חויה' בלא הויה'.

חוה נקראת 'אם כל חי' לכאורה היה צריך שמה להיות חיה אלא שאדם הראשון קרא לה חוה' כלומר במקום חיה על שם עצם החיים 'חוה' על שם הרגשת החיים חוית החיים .

הנה שמה של 'חוה' מלשון חויה' שניתן לה על ידי בעלה גרם לזיקה בינה לבין הנחש הערמומי ולכן נתפתתה נמשכה לעבור את החויה המיוחדת שהציע לה החויא הנחש לאכול מן הפרי האסור.

והנחש היה ערום מתרגם אונקלום "וחויא הוה חכים" 

ועל הפסוק ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי, מגלה רבנו בחיי :"ועל דרך המדרש שם אשתו חוה מלשון חויא ומפני שקראה כן לכך נזדווג לה נחש ומכאן למדו חז"ל שהשם גורם"

ה.מילה נחש מורכבת מ"נח" ו"חש":

שמו של הנחש 'חויא' משלים את עיקר המשמעות של ה'נחש' בלשון הקודש. 

שורש המילה נחש' הוא 'חש' ושמו מעיד עליו שחכמתו אינה באה מתוך השגה רוחנית אלא מתוך הצמדותו לחומר שעל ידי אוסף התחושות הרבות החויות הוא מגיע לידיעותיו.

ו.נחש הקדמוני היו רגליים אך איבד אותם במידה כנגד מידה במה שגרם לאדם הראשון שלא יוכל להגיע להשגות נשגבות ועליונות ע"י שהוא מושפל אל קרקע המציאות:

הנחש הקדמוני עמד על רגליים בקומה זקופה כאדם וכאשר נענש קוצצו רגליו ונפל שכוב על הקרקע לאורך גופו לא בכדי היה זה ענשו הוא קלקל לאדם את היכולת להשיג השגות נשגבות מבלי להתנסות בנסיונות הגוף וכשלונותיו כשפע הבא מאליו, מעתה יחוה הנחש את המציאות הגשמית בגופו ממש נח על הקרקע וחש אותה באופן כזה שכל חלקיק ממנו עסוק באופן תמידי בלחוש את העפר נחש חש את האדמה חווה את החומר התוצאה היא ה'חויה' 

ז.הנחש והניחוש- נסיון להגיע לתובנות רוחניות דרך כלים גשמיים וטמאים:

לאור הדברים מובן ש'נחוש' אינו השגה רוחנית כזו המושפעת לנביא או אף כזו המגיעה לאדם מכוח התעמקותו בלימוד אלא היא תוצאה של חיבור מופרז לעולם הזה דווקא,  כאדם המשתדל לחוש מאוד את חומריות הטבע ומתוכו לקבל ידיעות.

כשה'חויות' חוזרות על עצמן מצטברת התחושה והולכת ומולידה את ידיעת הנחוש כדי להבין זאת יותר נקח למשל את המושג הלועזי הידוע אינטואיציה' הידוע בכינויו החוש השישי. 'אינטואיציה' היא הרגש מוקדם המתברר כנכון שגם מבלי חקירה ובדיקה את הצפוי לבוא 'ידע' את הדבר. האינטואיציה מפותחת לרוב אצל בעלי מקצוע בעלי אומנות רופא למשל המצוי תדיר בקרב חולים חוה וחש את מצב החולה. לעיתים מבלי אומר ודברים הוא מפתח חוש לדעת את תלונתו של הפונה אליו קודם שיפתח את פיו. יותר מכך היא האינטואיציה האימהית שבנוסף לקשר הפנימי הקיים בינה לבנה כבשר מבשרה היא חשה את מצבו לעיתים גם כשהוא רחוק ממנה מכוח זה שהיא זו שגידלה אותו ראתה ושמעה אותו באין ספור מצבים. 

במילים אחרות האינטואיציה היא מעין 'ניחוש טבעי'. תוצאת ה'חויות' שאנו עוברים תכונה המעניקה לבעל הנסיון את החכמה לראות את העתיד. ובאמת שזו מעלה להיות בעל נסיון וכמו שאומרים אין חכם כבעל נסיון ומפורש בפסוק 'החכם עיניו בראשו' כלומר מסוגל לצפות את הדברים מראש בחכמתו.

דא עקא אסרה התורה לפתח טכניקות של הגברת תחושות באמצעות גופו ועצמים מסויימים כדי להשיג ידיעות מעל ומעבר שנאמר לא ימצא בן מעונן ומנחש ומכשף. נראה שטעם האיסור הוא משום שהמנחש אינו מקווה להשגות הבאות מהבורא יתברך אלא מבקש את ידיעת העתידות מתוך התעסקות והתחככות בטבע הגשמי.

כנחש הקדמוני ובזה הוא מנתק את הבריאה מהבורא ומכאן נחוש, 'לנחש' להיות כמו הנחש. 

לא תהא זו גוזמא לומר שהשטף בעולם המודרני לצפות כל דבר מראש בכל התחומים ממזג האוויר ועד ל'תחזיות' רפואיות כקביעת תקופת החיים שנותרה לחולה על פי 'סטטיסטיקה' גם הוא אינו אלא התחקות על תכונת הנחש הקדמוני הסתמכות על החושים המרחיקה מן הבורא. 

תכונת הניחוש לא שולטת בעם ישראל:

לא לחינם נשתבחו בזה ישראל "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" נחש במלעיל מלשון נחוש ואומר רבנו בחיי כי לא נחש ביעקב כיוון שתרועת מלך בו ויש לו דבקות עם ה' יתברך לא יצטרכו למנחשים וקוסמים כי בכל עת יאמר לישראל בנבואה מה יפעל אל כי כל פעולותיו נגזרות בתחילה ואומר 'אהבת יהונתן' כל כישוף בא מכחו של נחש ולכך נקרא נחש לשון ניחוש. מגן אברהם 'כי לא נחש ביעקב' שאין בהם שליטת הנחש הקדמוני.

 עוד נקודה אחת בענין הנחש והניחוש בפסוק 'כי לא נחש ביעקב' המילה'נחש' מופיעה במלעיל ואילו הבריה הנקראת 'נחש' נהגית במלרע תנועת המלרע היא פועל יוצא לכן היצור 'נחש' הוא כל כולו כפועל את הדבר המופשט הנקרא 'נחוש' הוא זה המתעסק ב'לחוש' שכוב ונע על הקרקע חוה וחש את החיים מתוך נסיון החיכוך בחומר הגשמי לעומת זאת הברת המלעיל מקפיאה' את התנועה להיות שם דבר של'ניחוש' הוי אומר נחש' ניחוש מסויים שעושה המנחש. 

(נוקב מרגליות/ הרב אלדד נקר ע"מ 484-486 )

8.הנחש- המשיח והחושן:

אחד מבגדי הכהונה של הכוהן הגדול היה החושן, שהכוהן הגדול היה לובש על חזהו. בחושן היו קבועות שתים-עשרה אבני חן, שעליהן חקוקים שמות שנים-עשר שבטי ישראל. אולם החושן לא היה בגד מפואר בלבד. בתוך קפליו היה מונח השם המפורש של הקב"ה. בני-ישראל היו שואלים שאלות ומקבלים תשובות על-ידי שאותיות באבני החושן היו מוארות.

זהו ה'אורים ותומים', כפי שהתורה מצווה בפרשתנו: "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים". ה'אורים ותומים' הוא "כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן, שעל-ידו הוא מאיר את דבריו ומתמם את דבריו" (כדברי רש"י). על שם זה הוא גם נקרא 'חושן המשפט', שכן על-ידו ביררו בני-ישראל את המשפט.

החיסרון בבית השני

מצב זה התקיים עד חורבן בית-המקדש הראשון. לאחר מכן, בבית-המקדש השני, לא היה בחושן השם המפורש, וכמו-כן לא היו ה'אורים ותומים'. הכוהן הגדול לבש את החושן, אולם בלי השם המפורש ובלי הסגולה הפלאית של 'אורים ותומים'.

נשאלת השאלה, איך היה אפשר ללבוש את החושן בלי מרכיב חשוב כל-כך של ה'אורים ותומים'? הלוא כל פרט בבגדי הכוהן הגדול הוא פרט חיוני, שבלעדיו אי-אפשר; וכאן מוותרים על ליבו ונשמתו של החושן – ה'אורים ותומים'?!

הדבר מובהר (ראו לקוטי שיחות כרך יא, עמ' 133) מתוך עיון בפרטי הציווי בעניין החושן. התורה מפרטת את כל הפרטים של החושן, בלי להזכיר את ה'אורים ותומים'. לאחר מכן היא אומרת: "ונשא אהרון את שמות בני-ישראל... לזיכרון לפני ה' תמיד". בכך מסתיים תיאור מרכיביו של החושן עצמו.

אחר כך בא עניין נוסף: "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים... ונשא אהרון את משפט בני-ישראל על ליבו". זה עניין נפרד – סגולת ה'משפט' שהייתה בחושן, שעל-ידה היו יכולים לשאול שאלות ולקבל תשובות. ומכיוון שזה עניין בפני עצמו, אין היעדרו מעכב ומונע מללבוש את החושן.

זה לעומת זה

נמצא שגם בבית השני היה החושן עצמו בשלמותו, ומה שהיה חסר הוא עניין ה'משפט' – פעולתו של החושן בעולם. מצב דומה שורר גם בזמן הגלות. האמת האלוקית קיימת בכל תוקפה גם בתקופת הגלות, אולם היא חבויה ונסתרת, ואילו הכוחות השליליים גלויים ונראים חזקים. עבודתנו היא לא להתרשם מהעלם והסתר זה, ולגלות את האמת האלוקית, עד שתתגלה במלוא זוהרה בגאולה העתידה.

מובא בספרי הקבלה (שער המצוות וטעמי המצוות לרבי חיים ויטאל, פרשת תצווה) שהחושן היה כנגד הנחש הקדמוני, שפיתה את חווה לחטוא בחטא עץ הדעת, והמסמל את מקור הרע. מכיוון ש"זה לעומת זה עשה אלוקים", הרי ה'חשן' הוא הניגוד של ה'נחש'. הזיקה ביניהם באה לידי ביטוי בכך שהמילים 'חשן' ו'נחש' מורכבות מאותן אותיות. החושן גם שימש לבירור שאלות וספקות ברוח הקודש, ולכן הוא ה'לעומת זה' של ה'נחש', שמסמל ניחוש אסור שמצד הטומאה.

עוד מובא בספרי הקדמונים ('מאורי אור' בערכו, בשם רבי אפרים מבעלי התוספות) ש'חשן' בגימטרייה 'משיח'. משמעות הדבר שעלינו לברר את ה'נחש' ולגלות את ה'משיח' המסתתר בתוך המציאות, עד שיהיה בבחינת 'חושן משפט' – שהמשיח יתגלה מהעלמו ותתגלה פעולתו בעולם, ובקרוב ממש.

(חֹשן, נחש, משיח/הרב מנחם ברוד)

9.הנון של הנחש יתחלק ל ו-י ואז משיח יכניע את הנחש דרך שער החמישים(מי):

והנחש היה ערום-  משיח כשיבא במהרה בימינו יכניע נחש שהוא כמספר משיח 

ומצאתי בספר לחם תרומה בסופו דכשתהיה הגאולה במהרה בימינו נ' של נחש יתחלק ויהיה מי ועם חש הנשאר מנחש הוא משיח עכ"ד 

ואפשר דבכח ן' שערי בינה המתגלים שבהם הגאולה וכתב הגאון החסיד בספר מעשה רוקח שיהיה ע"י שער הן' בכח נ' ישבר הנ של נחש ויהיה מי הרומז לבינה ואז יהיה משיח וזה שכתוב (מיכה ז) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' קרי ביה ן' פלאות דיתגלה שער הן' אשר ביציאת מצרים לא נתגלה כמו שכתב הגאון הנזכר ודייק לה מלשון הזהר הקדוש ח"א כא דיציאת מצרים מסטרא דיובלא עיי"ש 

(החיד"א, דבש לפי, מערכת מ אות ג)

10. יש"ו נידון על היותו  מסית ומדיח שינק מנחש הקדמוני:

יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו וכו' יל"פ לשון בליעל המיוחד במסית יותר משאר עבירות דתנינן שאין טוענים למסית למימרא שאין בו חלק טוב שראוי להקרא עליו מעלת הטיה לטובה שנזכרת בשאר חייבי מיתות והיינו בני בליעל המיוחד במסית משאר עבירות שלא נשאר בו משהו עול מלכות שמים אלא בן בליעל הוא והוא אומנתו של נחש שהוא מקור הלימוד בגט' שאין טוענים למסית שהוא שורש המסית הראשון ומי אומנתו נכנם לרע גמור של נחש הקדמוני ונמצא למד ממנו שאין בו חלק טוב הראוי להגנה וכן הוא לשון הגמ' אשר נמחקה ע"י הצנזורא פ"ו דסהנדרין באותו האיש שדנו אותו בתורת מסית ומדיח 

וי"ל שהוא שייך לאתה תשופנו עקב שהוא בעקבות משיח כמובא בספרים ששלטו בני דתו בישראל בחבלי משיח ואמרו עליו שהוא משיח דאיהו שייך בקלקול מסית דנחש שהוא כמספר משיח כידוע והוא הכח המנגד למשיח דקדושה ולכן קורא לעצמו כן שהוא הכנגד של תיקון משיח הקוטע את עקב דפגיעת נחש 

ובאים בני דתו להסית מישראל לדת השקר שהוא ואמנות הנחש הקדמוני שמשרשו הן באים ויל"פ יצאו אנשים בני בליעל מקרבך שיצאו מכלל ישראל מקרב אחיך שהרי אין בהם חלק טוב שתפסו אומנות רע דנחש ובהיפוך מקלקול בליעל הוא נאם הגבר הקם על שמחזיר על מלכות שמים 

ודרשו חז"ל על דוד שהקים עלה של תשובה שהוא ההיפוך ממסית חבירו מן הטוב לרע ותשובה מחזירתו מן הרע לטוב ובזה נעשה שורש משיח דקדושה בהיפוך נחש של מנין משיח דטומאה 

(צבי קודש, איסר דב בן נחום הכהן קוק, ע"מ תנ)

11.בר כוכבא היה בגדר נביא שקר בגלל שהעיד על עצמו שהוא משיח והתברר שאינו  ולכן מת ע"י נחש:

בענין בר כוזיבא בר כוזיבא מלך תרתין שנה ופלגא אמר להו לרבנן אנא משיח א"ל במשיח כתיב דמורח ודאין כיון דחזוהו דלא מורח ודאין קטלהו הנה בגמ' כאן משמע שחכמים הרגו אמנם בגמ' גיטין נז וכן במדרש איכה ב ה איתא דנהרג ע"י נחש ורדב"ז מהל מלכים פי"א ה"ג כתב כלומר רפו ידיהם ממנו ובאו הגוים והרגוהו וקשה מה חטא היה בו שהיה חייב מיתה וזה דאמר אני משיח לא מצינו בכל מקום שחייב מיתה ע"ז ותירץ היד רמ"ה דכי האי גוונא נביא שקר הוה דהא משיח ברוחו הקודש הוא דמורח ודאין ואיהו כיון דאמר משיח אנא ומורח אנא ודאין הו"ל נביא שקר ומחייב קטלא ובברכת אברהם תי דהרגהו למיגדר מילתא שלא יבוא כל אחד ולומר משיח אנא וכן מביא המקורות וציונים על רמב"םס פרנקל דאיתא באיגרת התימן סי רפ"ד דאם קם איש ואמר שהוא משיח ונביאותיו ונמצאת מוכחשת חייב מיתה 

(אהל רמ"א מסכת סנהדרין דף צג)

12.הקב"ה שולח במהלך ההסטוריה נחשים שהם משיחי שקר כמו שבתאי צבי:

 וישלח ה' בעם את הנחשים וגו' א"ל ברמז לפי הכתוב לעיל בבעה"ט פסוק ד' ותקצר נפש העם בדרך שהיא כנגד גלות אדום ותקצר נפשם באורך הגלות על כן נשלח בהם נחש גמט' משיח כמה משיחי שקר אשר היו ממעטין בם על ידי שבקשו לדחוק את הקץ וע"י כן נכשלו רבים בחלקלקות 

כמו וילך שפ"י (במדבר כג ג)  גימט' ש"ץ וכיוצא בם מנהיגים אשר בדרכי נחש הקדמוני היו מדיחים רבים ומעשה אבות סימן לבנים ...

(תורת יחיאל, עקיבא יוסף בן יחיאל שלזינגר ע"מ רלו)

13.כבר מהיום הראשון כנגד מלאך המוות /השטן/הנחש הקדמוני עומדת רוחו של משיח:

וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת, זֶה רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה יא, ב): וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה', בְּאֵיזוֹ זְכוּת מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה, הַמְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, בִּזְכוּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁנִּמְשְׁלָה כַּמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יט): שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ.

(בראשית רבה ב,ד)

חלק ב: נביאי שקר- הגירסה הקדומה למשיח השקר

1. נביא שקר -הגירסה המוקדמת של משיח שקר-  מתנבא על דברים שלא הצטווה או בשם אל-להים אחרים:

כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת: {ג} וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם: {ד} לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: {ה} אַחֲרֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן: {ו} וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ

(דברים יג, ב-ו)

אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא:

(דברים יח,כ)

א.מי שמכחיש את נבואתו של משה:

לְפִיכָךְ אִם עָמַד הַנָּבִיא וְעָשָׂה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וּבִקֵּשׁ לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְאָנוּ יוֹדְעִין בְּבֵאוּר שֶׁאוֹתָן הָאוֹתוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף הֵן. לְפִי שֶׁנְּבוּאַת משֶׁה רַבֵּנוּ אֵינָהּ עַל פִּי הָאוֹתוֹת כְּדֵי שֶׁנַּעֲרֹךְ אוֹתוֹת זֶה לְאוֹתוֹת זֶה. אֶלָּא בְּעֵינֵינוּ רְאִינוּהָ וּבְאָזְנֵינוּ שְׁמַעֲנוּהָ כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַע הוּא. הָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְעֵדִים שֶׁהֵעִידוּ לָאָדָם עַל דָּבָר שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹ שֶׁרָאָה שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לָהֶן אֶלָּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהֵן עֵדֵי שֶׁקֶר. לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה שֶׁאִם בָּא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת (דברים יג-ד) 'לֹא תִּשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא'. שֶׁהֲרֵי זֶה בָּא אֵלֶיךָ בְּאוֹת וּמוֹפֵת לְהַכְחִישׁ מַה שֶּׁרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ וְהוֹאִיל וְאֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בְּמוֹפֵת אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוֹת שֶׁצִּוָּנוּ משֶׁה הֵיאַךְ נְקַבֵּל מֵאוֹת זֶה שֶׁבָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה שֶׁרָאִינוּ וְשֶׁשָּׁמַעְנוּ:

(הלכות יסודי התורה  פרק ח הלכה ג)

ב.מי שמוסיף או גורע ממצוות התורה לדורות:

דָּבָר בָּרוּר וּמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא מִצְוָה עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אֵין לָהּ לֹא שִׁנּוּי וְלֹא גֵּרָעוֹן וְלֹא תּוֹסֶפֶת שֶׁנֶּאֱמַר אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ. וְנֶאֱמַר (דברים כט-כח) 'וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה מְצֻוִּין אָנוּ לַעֲשׂוֹתָן עַד עוֹלָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְנֶאֱמַר (דברים ל-יב) 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא'. 

הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה. לְפִיכָךְ אִם יַעֲמֹד אִישׁ בֵּין מִן הָאֻמּוֹת בֵּין מִיִּשְׂרָאֵל וְיַעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְיֹאמַר שֶׁה' שְׁלָחוֹ לְהוֹסִיף מִצְוָה אוֹ לִגְרֹעַ מִצְוָה אוֹ לְפָרֵשׁ בְּמִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ מִמּשֶׁה. אוֹ שֶׁאָמַר שֶׁאוֹתָן הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהֶן יִשְׂרָאֵל אֵינָן לְעוֹלָם וּלְדוֹרֵי דּוֹרוֹת אֶלָּא מִצְוֹת לְפִי זְמַן הָיוּ. הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק עַל שֶׁהֵזִיד לְדַבֵּר בְּשֵׁם ה' אֲשֶׁר לֹא צִוָּהוּ. שֶׁהוּא בָּרוּךְ שְׁמוֹ צִוָּה לְמשֶׁה שֶׁהַמִּצְוָה הַזֹּאת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם וְ (במדבר כג-יט) 'לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב':

(הלכות יסודי התורה  פרק ט הלכה א)

ג.מי שנבואותו לטובה לא התגשמה:

דִּבְרֵי הַפֻּרְעָנוּת שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר פְּלוֹנִי יָמוּת אוֹ שָׁנָה פְּלוֹנִית רָעָב אוֹ מִלְחָמָה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ אִם לֹא עָמְדוּ דְּבָרָיו אֵין בָּזֶה הַכְחָשָׁה לִנְבוּאָתוֹ. וְאֵין אוֹמְרִים הִנֵּה דִּבֵּר וְלֹא בָּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה וְאֶפְשָׁר שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְנִסְלַח לָהֶם כְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה. אוֹ שֶׁתָּלָה לָהֶם כְּחִזְקִיָּה. אֲבָל אִם הִבְטִיחַ עַל טוֹבָה וְאָמַר שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ וְכָךְ וְלֹא בָּאָה הַטּוֹבָה שֶׁאָמַר בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר. שֶׁכָּל דְּבַר טוֹבָה שֶׁיִּגְזֹר הָאֵל אֲפִלּוּ עַל תְּנַאי אֵינוֹ חוֹזֵר. וְלֹא מָצִינוּ שֶׁחָזַר בִּדְבַר טוֹבָה אֶלָּא בְּחֻרְבָּן רִאשׁוֹן כְּשֶׁהִבְטִיחַ לַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא יָמוּתוּ עִם הָרְשָׁעִים וְחָזַר בִּדְבָרָיו. וְזֶה מְפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת. הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּדִבְרֵי הַטּוֹבָה בִּלְבַד יִבָּחֵן הַנָּבִיא. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר בִּתְשׁוּבָתוֹ לַחֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר כְּשֶׁהָיָה יִרְמְיָה מִתְנַבֵּא לְרָעָה וַחֲנַנְיָה לְטוֹבָה. אָמַר לוֹ לַחֲנַנְיָה אִם לֹא יַעַמְדוּ דְּבָרַי אֵין בָּזֶה רְאָיָה שֶׁאֲנִי נְבִיא שֶׁקֶר אֲבָל אִם לֹא יַעַמְדוּ דְּבָרֶיךָ יִוָּדַע שֶׁאַתָּה נְבִיא שֶׁקֶר. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כח-ז) 'אַךְ שְׁמַע נָא אֶת הַדָּבָר הַזֶּה' וְגוֹ' הַנָּבִיא אֲשֶׁר יְדַבֵּר שָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת:

(הלכות יסודי התורה פרק י הלכה ד)

3.נביא אמת יכול להפוך לנביא שקר- חנניה בן עזור:

חנניה מתנבא בבית המקדש בחודש החמישי בשנה הרביעית למלכות צדקיהו (592 לפנה"ס בקירוב) בנוכחות ירמיהו ובפני העם.

בספר ירמיה, פרק כ"ח מסופר כי כאשר ירמיהו הנביא התנבא על חורבנה הקרב של ממלכת יהודה, חנניה ניבא לעומתו כי נבואתו של ירמיה לא תתקיים, ואף גלות יהויכין תשוב בקרוב מבבל:

בְּעוד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקום הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקום הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל: וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהויָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקום הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבּר אֶת על מֶלֶךְ בָּבֶל

— ספר ירמיהו, פרק כ"ח

בהמשך שובר חנניה בפומבי את מוטת העץ שעל צוואר ירמיה, כסמל לשבירת עול מלך בבל מעל יהודה.

ירמיהו חשד בנבואת חנניה שהיא נבואת שקר, אבל לא יכול להכחישה שכן ייתכן שה' התחרט. אולם לאחר מכן הוא קיבל נבואה לעשות מוטת ברזל חדשה במקום מוטת העץ ששבר חנניה ואילו חנניה עצמו מת באותה שנה, כדבר ה'.^[2]

תגובת ירמיהו בתחילה הייתה הבעת תקווה כי נבואתו הטובה של חנניה תתגשם, אך יחד עם זאת הזכיר ירמיה לחנניה כי נביא המנבא לטובה ונבואתו לא התקיימה מוכרז כנביא שקר, היות שנבואה טובה אינה חוזרת, בעוד נבואה לרעה יכולה להתבטל.

לאחר מכן ניבא ירמיהו על חנניה כי בשל נבואתו השקרית ימות חנניה עוד באותה השנה. אולם, בסוף פרק כ"ח מצוין כי חנניה מת "בשנה ההיא בחדש השביעי". חז"ל מתקשים בכך שהחודש השביעי, חודש תשרי, נחשב בדרך כלל כתחילתה של השנה הבאה, ונמצא שחנניה לא מת "בשנה ההיא". בתלמוד הירושלמי מתרצים שחנניה מת בכ"ט באלול, ערב ראש השנה, וכך התקיימה נבואתו של ירמיהו, אולם משפחתו הסתירה את דבר מותו עד לתחילת השנה החדשה, על מנת לנסות לקעקע את אמינות נבואתו של ירמיה

(אליבא דויקיפדיה)

א.נבואתו של חנניה בן עזור- האופוזיציה של ירמיהו הנביא:

א1.בעקבות מרד אצל נבובנצאר מתפתחת צפייה להסיר את עול בבל על עם ישראל:

בשנה השלישית ‏לצדקיהו היה בבבל מרד צבאי נגד נבוכדנצר. האירוע ‏בפרק זה מתרחש בחודש אב בשנה הרביעית לצדקיהו ‏(אבל כאמור, באותה שנה למניין עולם), כמה חודשים אחרי ‏המרד הכושל בבבל. ככל הנראה השמועה על המרד ‏בבבל הפיחה תקוה בארץ יהודה ששלטון נבוכדנצר ‏יקרוס, ושגולי יכניה. ישובו לארץ יחד עם כלי בית ‏המקדש שנלקחו ע"י נבוכדנצר.

(ואלה דברי ירמיהו, יהושה לנדי, ע"מ 140)

א2.על רקע זה עולה חנניה בן עזור ומתנבא על משהו שלא נאמר לו:

{א} וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה (בשנת) בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית יְ-ה-וָ-ה לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: {ב} כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: {ג} בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל: {ד} וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם יְ-ה-וָ-ה כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: 

א3.ירמיהו מזהיר את חנניה שנבואו טובות חייבות להתקיים אחרת יתברר שהוא נביא שקר:

{ה} וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית יְ-ה-וָ-ה: {ו} וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה יְ-ה-וָ-ה יָקֵם יְ-ה-וָ-ה אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית יְ-ה-וָ-ה וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: {ז} אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם: {ח} הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר: {ט} הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְ-ה-וָ-ה בֶּאֱמֶת: 

א4.חנניה בן עזור שובר את המוט שהיה על צוואר ירמיהו כדי לחזק את דבריו:

{י} וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ: {יא} וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ: 

א5.ה' מבשר לירמיה על כך שחנניה בן עזור ימות בעקבות דבריו:

{יב} וַיְהִי דְבַר יְ-ה-וָ-ה אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר: {יג} הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל: {יד} כִּי כֹה אָמַר יְ-ה-וָ-ה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ: {טו} וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה לֹא שְׁלָחֲךָ יְ-ה-וָ-ה וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר: {טז} לָכֵן כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל יְ-ה-וָ-ה: 

א6.מותו של נביא השקר:

{יז} וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: 

(ירמיה פרק כח)


ב.המוטיבציה של חנניה בן עזור שבתחילת דרכו היה נביא אמת - עשה חשבון שנים שגוי  וטען זאת בשם הנבואה וזה חטאו ולכן הוא נביא שקר והסתיר את דבר מותו בעורמה:

המתנבא מה שלא שמע, כצדקיה בן כנענה, ומה שלא נאמר לו, כחנניה בן עזור. 

רבי יהושע בן לוי אמר: חנניה בן עזור נביא אמת היה, אלא שהיה לו קיבוסת (צער ודאגה)  (פלגיאטור, היה מעתיק דברי ירמיהו), והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון ויורד ומתנבא בשוק התחתון (פלגיאטור, היה מעתיק דברי ירמיהו)... 

אמר חנניה בן עזור כל סמא דמילתא לא דא היא אלא לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם וכל ימיו של מנשה אינן אלא חמשים וחמש שנה צא מהן עשרים שנה שאין ב"ד של מעלה עונשין וכורתים ושתים של אמון ושלשים ואחד של יאשיה הדא היא דכתי ויהי השנה ההיא בראשית ממלכת צדקיהו מלך יהודה בשנה החמישית בחדש החמישי אמר אלי חנניה בן עזור הנביא אשר מגבעון בית ה לעיני הכהנים וכל העם לאמר כה אמר ה אלהי צבאות אלהי ישראל לאמר שברת את עול מלך בבל בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה אשר לקח נבוכדנצר מלך בבל מן העיר הזאת ויביאם בבל

אמר לו ירמיה: אתה אומר בעוד שנתים ימים אני משיב וגו' ואני אומר שנבוכדנצר בא, ונוטל את השאר: בבלה יובאו ושמה יהיו וגו'. אמר לו: תן סימן לדבריך! אמר ליה, אני מתנבא לרעה, ואיני יכול ליתן סימן לדברי, שהקב"ה אומר להביא רעה ומתנחם. ואתה מתנבא לטובה, את הוא שאת הוא צריך ליתן סימן לדבריך. אמר לו: לאו, את (ירמיהו), הוא שאת צריך ליתן סימן לדבריך. אמר לו אין, כיני, הרי אני נותן אות ומופת באותו האיש: השנה ההיא הוא מת, כי סרה דבר על יי'. והות ליה כן, וימת חנניה הנביא בשנה ההיא, בחדש השביעי. שנת אחרת הייתה, ות מר הכין?! (ואתה אומר שהיה לו כן, שמת באותה שנה?!) אלא מלמד שמת בערב ראש השנה, וצווה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר, שיוציאוהו אחר ראש השנה, בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר.

(ירושלמי סנהדרין פרק יא דף ל עמוד ב)

ג.חנניה בן עזור השתמש בכלי חכמה- קל ומומר - וטען שקיבל זאת בנבואה:

המתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניה בן עזור דקאי ירמיה בשוק העליון וקאמר {ירמיה מט-א/ז/יב/כח/לה} כה אמר ה' [צבאות] הנני שובר את קשת עילם נשא חנניה ק''ו בעצמו מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל אמר הקב''ה הנני שובר את קשת עילם כשדים עצמן על אחת כמה וכמה אתא איהו בשוק התחתון אמר {ירמיה כח-ב/יא/יג/יד/טז} כה אמר ה' וגו' שברתי את עול מלך בבל א''ל רב פפא לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר א''ל כיון דאיתיהיב ק''ו למידרש כמאן דאיתמר ליה דמי הוא ניהו דלא נאמר לו

(סנהדרין פט ע"א)

ד.המוטיבציה של חנניה בן עזור- חשב שהוא עוזר לעם ישראל ועשה זאת ממניעים אידאולגיים:

נבואת השקר היא תולדה הכרחית של הנבואה - אם אין מציאות של נבואה, אין משמעות לנבואת שקר. נביא השקר איננו שקרן בעלמא, אלא יש לו אידיאולוגיה מאחורי מעשיו. גדול נביאי השקר היה חנניה בן עזור מגבעון שהתפלמס עם ירמיהו, אותו ראו חכמינו בתור נביא אמת לשעבר. בכדי שנביא אמת יחליף עורו ויהפוך לנביא שקר, צריך שתהיה לו משיכה אל נבואת השקר. נביא השקר הוא נביא של השקר, הוא רואה בתוך השקר איזשהו ערך א-לוהי, איזושהי מעלה שבעזרתה יקדם את העולם, ולכן הוא עשוי להיות אידיאליסט באופן קיצוני ביותר. הבה ונראה היכן הדבר בא לידי ביטוי אצל חנניה בן עזור: ירמיהו אמר לחנניה שבעקבות כך שניבא נבואת שקר, אותה השנה הוא עתיד למות. בסופו של דבר נאמר שחנניה מת בחודש השביעי (לאחר ראש השנה, כלומר רק בשנה לאחר מכן), בסתירה לדברי ירמיהו. התלמוד מגלה לנו שחנניה אכן מת בתוך אותה שנה כדברי ירמיהו - ביום כ"ט באלול, אלא שהוא ציוה על בניו להסתיר את דבר מותו עד ליום המחרת על מנת לסתור את דברי ירמיה לעיני העם. נשאלת השאלה, מה בעצם גרם לחנניה לשקר אף על ערש דוי? הלא הוא ידע בודאות שהוא מומת על שניבא נבואת שקר, ומדוע הוא רצה להמשיך בחטאו ולהטעות את הציבור גם לאחר מותו? כנראה שחרה לו לחנניה בן עזור שירמיה מנבא שצריך להיכנע לגמרי לפני מלך בבל. חנניה היה איש בעל רוח לאומית אמיצה שסיפר שצריך להלחם בעוז בבבלים ושכלי המקדש עתידים לחזור. יתכן שחשב שאם הוא יצליח למשוך את דעת הקהל של כלל ישראל אליו, הקב"ה יהיה 'מוכרח' לעשות כדברי נבואתו השקרית ולהפיל את בבל, ולכן הוא ראה בכך אידיאל. הוא מוכן היה להיות נביא שקר רק בשביל להציל את האומה, וזו הטעות הקלאסית של כל מי שחושב שהקב"ה עובד אצלו...

(נפגשים בפרשה, הרב אורי שרקי, פרשת ראה)

4. נביאת שקר שנשלחה מטעם ראש השומרונים כדי למנוע את השלמת החומה ע"י נחמיה:

וַיִּשְׁלַח אֵלַי סַנְבַלַּט כַּדָּבָר הַזֶּה פַּעַם חֲמִישִׁית אֶת נַעֲרוֹ וְאִגֶּרֶת פְּתוּחָה בְּיָדוֹ: {ו} כָּתוּב בָּהּ בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע וְגַשְׁמוּ אֹמֵר אַתָּה וְהַיְּהוּדִים חֹשְׁבִים לִמְרוֹד עַל כֵּן אַתָּה בוֹנֶה הַחוֹמָה וְאַתָּה הוֶֹה לָהֶם לְמֶלֶךְ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: {ז} וְגַם נְבִיאִים הֶעֱמַדְתָּ לִקְרֹא עָלֶיךָ בִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר מֶלֶךְ בִּיהוּדָה וְעַתָּה יִשָּׁמַע לַמֶּלֶךְ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְעַתָּה לְכָה וְנִוָּעֲצָה יַחְדָּו: (ס) {ח} וָאֶשְׁלְחָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא נִהְיָה כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר כִּי מִלִּבְּךָ אַתָּה בוֹדָאם: {ט} כִּי כֻלָּם מְיָרְאִים אוֹתָנוּ לֵאמֹר יִרְפּוּ יְדֵיהֶם מִן הַמְּלָאכָה וְלֹא תֵעָשֶׂה וְעַתָּה חַזֵּק אֶת יָדָי: {י} וַאֲנִי בָאתִי בֵּית שְׁמַעְיָה בֶן דְּלָיָה בֶּן מְהֵיטַבְאֵל וְהוּא עָצוּר וַיֹּאמֶר נִוָּעֵד אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל וְנִסְגְּרָה דַּלְתוֹת הַהֵיכָל כִּי בָּאִים לְהָרְגֶךָ וְלַיְלָה בָּאִים לְהָרְגֶךָ: {יא} וָאֹמְרָה הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח וּמִי כָמוֹנִי אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַהֵיכָל וָחָי לֹא אָבוֹא: {יב} וָאַכִּירָה וְהִנֵּה לֹא אֱלֹהִים שְׁלָחוֹ כִּי הַנְּבוּאָה דִּבֶּר עָלַי וְטוֹבִיָּה וְסַנְבַלַּט שְׂכָרוֹ: {יג} לְמַעַן שָׂכוּר הוּא לְמַעַן אִירָא וְאֶעֱשֶׂה כֵּן וְחָטָאתִי וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם רָע לְמַעַן יְחָרְפוּנִי: (פ) {יד} זָכְרָה אֱלֹהַי לְטוֹבִיָּה וּלְסַנְבַלַּט כְּמַעֲשָׂיו אֵלֶּה וְגַם לְנוֹעַדְיָה הַנְּבִיאָה וּלְיֶתֶר הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ מְיָרְאִים אוֹתִי: {טו} וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם: 

(נחמיה ו ה-טו)

א.האופוזציה של נחמיה בבנית החומה לקראת בניית בית המקדש השני:

כאשר שמעו השומרונים על כוונתו של נחמיה לביצור ירושלים הם ביקשו להשתתף במלאכה, אולם נחמיה לא הסכים לשתפם, ולכן הם ניסו להעליל עליו שבכוונתו למרוד במלך פרס, בכך קיוו שהשלטון יעצור את מלאכתו של נחמיה, אולם דבר זה לא עלה בידם. מתוקף סמכותו כפחה, נחמיה חילק את העבודה ל-42 קבוצות של משפחות, וכל אחת מהן הייתה אחראית על גזרה משלה. כל קבוצה הייתה מחולקת כך שחציה עסקו בבניה וחציה השני שמרו על אותה גזרה, ובכך הצליח נחמיה שכבר נודע לו מראש, למנוע את כוונתם של אויבי יהודה לערוך התנפלות מאורגנת על העיר ירושלים. כדי להבטיח את ההגנה על העיר ציווה נחמיה על כל הבונים להישאר ללון בעיר ולהשתמש בשופרות מיד בעת הצורך. נחמיה שימש דוגמה אישית בהיותו בכוננות מתמדת כך שגם הוא לא פשט את בגדיו אף לא בשעת השינה.

כאשר ראו השומרונים בראשות סנבלט החורני שהם אינם מצליחים לעצור את הבנייה, ניסו ליזום מלכודת לנחמיה כדי להורגו מחוץ לירושלים, אולם נחמיה על פי המסופר בספרו לא נפל למלכודת זו, אף על פי שניסו זאת מספר פעמים. בכ"ה באלול, לאחר 52 ימים מעת שהחלה העבודה, הושלמה בניית החומה, בה השתתפו כל שכבות העם.

(אליבא דויקיפדיה)

ב.נועדיה היתה נביאת שקר שנשכרה בכסף כנגד המגמה של נחמיה ועם ישראל:

וגם לנועדיה הנביאה. היא ושאר נביאי השקר קבלו שכר מסנבלט וחביריו כדי להפחידני בנבואת שקריהם (רש"י,שם)

5.ה"תועלת" בנביאי שקר:

לנביא השקר יש גם תפקיד חשוב בתור שליח ה' - "כי מנסה ה' א-לוהיכם אתכם, לדעת: הישכם אוהבים את ה' א-לוהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם?" (דברים י"ג, ד'). כאשר אנו רואים אדם שקורא לעבוד עבודה זרה, או מייסד דת הסותרת את היהדות, ואנחנו רואים שהוא עושה מופתים - אין בזה כל קושי, הקב"ה נותן לו את הכח הזה בכדי לנסותנו, ובמקביל - בכדי לתקן חלק מסוים באנושות. כפי שאמר הרב קוק על מייסדי ה"דתות הסעיפיות" (הדתות שיצאו מן היהדות) - שלא מן הנמנע שנעשו להם ניסים ושהקב"ה עזר להם בכדי שיתקנו חלק מן האנושות, אלא שעבורנו הם פסולים לחלוטין, ועל זה נאמר: "כי מנסה ה' א-לוהיכם אתכם" וגו'. הניסיון הוא ניסיון רציני, לא מדובר בבעל תחבולות, אלא יש פה תוכן אמיתי שבא להתחרות בתוכן של הנבואה העברית, ועלינו מוטלת החובה להכיר בעליונות התוכן המתגלה דרך היהדות ולדעת שכל היתר אינם אלא הבלים מבחינתנו, כפי שאמר רבי יהודה הלוי בפיוטו הנודע: "ציון הלא תשאלי": "אם הבלם ידמו לתומיך ואוריך?".

במקביל לעמידה בניסיון, עלינו גם להפיק תועלת מארועים כגון אלה. לאורך התנ"ך כולו מצאנו תיאורים רבים של כשלונות במהלך ההיסטוריה. איננו רואים רצף לינארי של הצלחה אחר הצלחה, אלא דווקא של הצלחה דרך הכשלונות. בסופו של דבר, גם הנזקים של נתן העזתי, של ישו הנוצרי, של מוחמד המוסלמי ושל יתר נביאי השקר, עם כל מה שהם הזיקו (ואיננו יכולים להתכחש לנזק שהם גרמו), יש להכיר מהי המגמה הא-לוהית שמתעלה דרכם, מהי התועלת שהפיקה האנושות כולה מאותו ענין. 

(נפגשים בפרשה, הרב אורי שרקי, פרשת ראה)

_________________________________________________________________________________

10.

גם למעלה בדברי רמח"ל בהקדמה זו כפירושו על מפי עוללים ויונקים יסדת עוז ובהמשך לפירוש זה על למען צורריך להשבית אויב ומתנקם' והוא סוד הנחש' יש לראות כוון זה בי הנחש תפס מקום במסתורין השבתאיים והוא היה הנוקם והנוסרדאה דוד בהנא תולדות המקובלים השבתאים והחסידים' כרך אי' ע' וראה הדברים שהביא שם בשם ר"י ששפורטם בציצת נובל צבי ובשם ר"י עמדן בתורת הקנאות' על דחתיפה של ש"צ בדמות נחש נחש בגימטריה משיח שבא לנקום כנחש' והמתנגדים להם דרשו אף הם על ש"צ משיח נחש תורת הקנאות של עמדן בסוף על הגימטריאות של השבתאים' כמו שדרשו עליו רוח שקר בגימטריה שבתי צבי שם והוא אוליהנחש הוא שקרא דלא קאי בדבריו של רמח"ל ביהוד היה הנחש לצלם דמותו של חיק בפי מחנגדיוראה למעלה בדברים המובאים מספרו של ר"י 

(הלכות מיסים במקורות העבריים/ד"ר יעקב בזק ע"מ 385)