לע"נ אמנון טוב בן חנה & מאיר בן פרחה & יעקב בן סילביה & יזהר בן חווה
פתיחה: אברהם אבינו- האיש המשפיע ביותר על ההסטוריה האנושית
הוא לא שלט על אימפריה ולא פיקד על צבא גדול. הוא לא עשה אף נס ולא נשא חזונות נבואיים. ולמרות זאת, אברהם, שאת סיפורו יקראו השבת בבתי הכנסת בכל רחבי העולם, הוא ככל הנראה האדם המשפיע ביותר בהיסטוריה האנושית! כיום רואים את עצמם כממשיכי דרכו 2.3 מיליארד נוצרים, 1.8 מיליארד מוסלמים ו-14 מיליון יהודים. למעלה ממחצית האנושות
(8 דברים שלא ידעתם על אברהם/הרב יוני לביא)
הקדמה: אברהם אבינו כמשתף שמים וארץ:
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:(בראשית א,א)
0.אדם נברא משילוב של שמים וארץ בתוכו- אברהם הוא הראשון לתקן את מימד השמים:
זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם (בראשית ה, ב), זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ, זָכָר וּנְקוּבָיו בְּרָאָם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק וְרַבָּנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרֵי, בָּרָא בוֹ אַרְבַּע בְּרִיּוֹת מִלְּמַעְלָה, וְאַרְבַּע מִלְּמַטָּן, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כִּבְהֵמָה, פָּרָה וְרָבָה כִּבְהֵמָה, וּמַטִּיל גְּלָלִים כִּבְהֵמָה, וּמֵת כִּבְהֵמָה. מִלְּמַעְלָה, עוֹמֵד כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, מְדַבֵּר כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, יֵשׁ בּוֹ דַּעַת כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְרוֹאֶה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וּבְהֵמָה אֵינָה רוֹאָה, אֶתְמְהָא. אֶלָּא זֶה מְצַדֵּד. רַבִּי תִּפְדָאי בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא, הָעֶלְיוֹנִים נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת וְאֵינָן פָּרִין וְרָבִין, וְהַתַּחְתּוֹנִים פָּרִים וְרָבִים, וְלֹא נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵינִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת מִן הָעֶלְיוֹנִים, פָּרָה וְרָבָה מִן הַתַּחְתּוֹנִים. רַבִּי תִּפְדָאי בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם בּוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים הוּא חַי וְאֵינוֹ מֵת, מִן הַתַּחְתּוֹנִים הוּא מֵת וְאֵינוֹ חַי, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים, אִם יֶחְטָא יָמוּת, וְאִם לֹא יֶחְטָא יִחְיֶה.
(בראשית רבה ח,יא)
1.אדם סילק את השכינה לרקיע, אברהם התחיל החזרתה לארץ:
עִקַּר שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים הָיְתָה, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן, חָטָא קַיִן נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשֵּׁנִי, דּוֹר אֱנוֹשׁ לַשְׁלִישִׁי, דּוֹר הַמַּבּוּל לָרְבִיעִי, דּוֹר הַפְלָגָה לַחֲמִישִׁי, סְדוֹמִיִּים לַשִּׁשִּׁי, וּמִצְרִיִּים בִּימֵי אַבְרָהָם לַשְּׁבִיעִי. וּכְנֶגְדָן עָמְדוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים, וְאֵלּוּ הֵן, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵוִי קְהָת עַמְרָם משֶׁה, עָמַד אַבְרָהָם וְהוֹרִידָהּ לַשִּׁשִּׁי, עָמַד יִצְחָק וְהוֹרִידָהּ מִן שִׁשִּׁי לַחֲמִישִׁי, עָמַד יַעֲקֹב וְהוֹרִידָהּ מִן הַחֲמִישִׁי לָרְבִיעִי, עָמַד לֵוִי וְהוֹרִידָהּ מִן הָרְבִיעִי לַשְּׁלִישִׁי, עָמַד קְהָת וְהוֹרִידָהּ מִן הַשְּׁלִישִׁי לַשֵּׁנִי, עָמַד עַמְרָם וְהוֹרִידָהּ מִן הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן, עָמַד משֶׁה וְהוֹרִידָהּ מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה(בראשית רבה,יט,ז)
.א.מביא את אורחיו לברך את ה' ולהכיר בו:
ב.אברהם נקרא אחות שאיחה את העולם מהנתק שיצר נמרוד:
רַבִּי בְּרַכְיָה פָּתַח, אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ וְגוֹ' (שה"ש ח, ח). בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בְּאַבְרָהָם כְּשֶׁהִשְׁלִיכוֹ נִמְרוֹד לְתוֹךְ הַכִּבְשָׁן. קְטַנָּה, שֶׁעֲדַיִן לֹא עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסִּים. וְלָמָּה נִקְרֵאת אָחוֹת? שֶׁאִחָה אֶת הָעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּאָדָם הַזֶּה שֶׁקּוֹרֵעַ וּמְאַחֶה, לְפִיכָךְ נִקְרָא אָחוֹת.
(תנחומא לך לך ב)
ג.עושה נפשות לגיירן ולהחיזרן תחת כנפי השכינה:
אשר עשו בחרן. שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאם, (לכך כתיב אשר עשו).(רש"י,שם)
ד.אברהם משוייך כעבד לאל קונה שמים וארץ- מחבר עליונים ותחתונים:
וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְ-הֹ-וָ-ה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם: בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם
(בראשית יד,יח-כד)
ב.אברהם הראשון שנאמר במפורש שהתפלל שזוהי פעולת שיתוף וקישור בין שמים וארץ:
ב1.איש החסד שהתחיל את התפילות בעולם:
אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁיּוֹדְעִים לְפַתּוֹת אֶת רִבּוֹנָם וּלְבַטֵּל גְּזֵרוֹת וּלְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָה בָּעוֹלָם וּלְהוֹרִיד בְּרָכוֹת, וּלְהָסִיר אֶת בַּעֲלֵי הַדִּין שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָעוֹלָם. קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (תהלים קו) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' וְגוֹ'. מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךְ אַבְרָהָם הֶחָסִיד, יְמִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁגִּלָּה לְךְ סוֹד הַסּוֹדוֹת וְהִתְחַלְתָּ תְּפִלּוֹת בָּעוֹלָם, וְהִתְגַּלּוּ לְךְ הֵיכְלוֹת הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן. (זוהר מא ,ע"א)
ב2.רק נביא יכול באמת לדעת לפני מי הוא עומד ולהתפלל:
וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ (בראשית כ,ז) {32}
כי נביא הוא ובזה יתפלל בעדך ותועיל תפלתו והוא אומרו וחיה: (אור החיים,שם)
.רק הנביא יודע לפני מי הוא עומד:...אחד הקשיים הגדולים שניצבים בפני המתפלל - היא השאלה, כיצד אפשר לקיים את מה שנאמר: 'דע לפני מי אתה עומד'. האם אני יודע לפני מי אני מתפלל? והלא מעולם לא פגשנו את רבונו של עולם פנים מול פנים? אז כיצד נדע כלפי מי אנחנו מפנים את תפילותינו? ואכן מצאנו בזמן המקרא, לאורך כל התנ"ך כולו, שכאשר מציינים שאדם התפלל - מדובר תמיד ללא יוצא מן הכלל על נביא. כי הלא רק הנביאים הם יודעים את ה' באמת. ...
עד כדי כך אנחנו רואים שהתפילה אינה מובנת מאליה, שבספר איוב כאשר אסונות על גבי אסונות נופלים על גבי ראשו של איוב, מצאנו אותו מתלונן, מצאנו אותו מתווכח, מצאנו אותו משלים, אך לא מצאנו אותו מתפלל - עד שנגלה אליו הקב"ה: "ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר..." (איוב ל"ח) ורק לאחר מכן מצוין שאיוב ידע להתפלל בעד רעיו, וה' שב את שבות איוב, בהתפללו בעד רעהו. (ע"פ הרב אורי שרקי)
חלק א: האור הגנוז ואברהם העברי
1.אברהם הוא הראשון להאיר את העולם באור האמונה בה':
רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַר קְרָיָא בַּדּוֹרוֹת, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה לִלְמָה וְלֹא כְלוּם. וָבֹהוּ, זֶה קַיִן, שֶׁבִּקֵּשׁ לְהַחֲזִיר אֶת הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ. וְחשֶׁךְ, זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל אֱנוֹשׁ, עַל שֵׁם (ישעיה כט, טו): וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יֹדְעֵנוּ. עַל פְּנֵי תְהוֹם, זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, עַל שֵׁם (בראשית ח, א): וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד מָתַי יְהֵא הָעוֹלָם מִתְנַהֵג בַּאֲפֵלָה, תָּבוֹא הָאוֹרָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, זֶה אַבְרָהָם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה מא, ב): מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק וגו', אַל תִּקְרָא הֵעִיר אֶלָּא הֵאִיר.
(מדרש רבה ב,ג)
(אגרא דכלה ,שם)
3.אברהם הוא בחינת האור הגנוז:
ותדע עוד, קורא נעים, כי אברהם אבינו ע"ה הוא בחינת האור הגנוז.
כי במאמר ה' בראשית א׳ ג׳ יהי אור נברא האור הגנוז, כמבואר ברש"י שם, וחז"ל בראשית רבה (פרשה ג׳) דרשו: יהי אור – זה אברהם.
הרי כי אברהם אבינו הוא בחינת האור הגנוז.
ובאור הגנוז נאמר בראשית א׳ ד׳ ויבדל אלהים בין האור ובין החושך.
ופירש רש"י שם: ראהו שאינו כדאי להשתמש בו הרשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא.
הרי שרק הצדיקים הם הזוכים להשתמש באור הגנוז, אבל הרשעים אינם זכאים ואינם כדאיים להשתמש באור זה.
לכן נמרוד ובני ארצו שבאור כשדים, וכן תרח ובני מקומו שבחרן – שהיו כולם רשעים – לא היו זכאים ולא היו ראויים להשתמש וליהנות מאורו של אברהם אבינו ע"ה, שהוא בחינת האור הגנוז.
ולפיכך אמר לו הבורא יתברך לך לך, פירוש: היבדל מהם ומהמונם, שאין הם ראויים לך.
ולך לבדך אל הארץ אשר אראך; שם יהנו מאורך רק הצדיקים – הם זרעך אחריך, יצחק ויעקב ושנים עשר שבטי י-ה, שכל ישראל נקראו צדיקים, כנאמר ישעיהו ס׳ כ״א ועמך כולם צדיקים.
וזהו שכתב רש"י: וכאן אי אתה זוכה לבנים – היינו שרק שם, בארץ כנען, שם יזכה להיות אבי האומה הישראלית; שם גם יזכה לבנים שהם יהיו כדאיים ליהנות מאורו, הוא האור הגנוז לצדיקים.
אבל כאן, באור כשדים ובחרן – מקום הרשעים – לא תזכה לבנים, כי אין אנשי המקום הרשעים ראויים וכדאיים להשתמש באורך, האור הגנוז.
והוא שדרשו חז"ל בזוהר חלק א עח:, בכתוב איוב לח׳ טו׳ וימנע מרשעים אורם –
רשעים הם נמרוד ותרח, אורם זה אברהם שהיה ביניהם והאיר להם מאורו.
ועתה מנע ה' מהם את האור בכך שציווה לאברהם לפרוש מהם ולצאת מתוכם, לפי שהם אינם זכאים ליהנות מאורו זה.
נמצאנו למדים, כי ליציאת אברהם אבינו מאור כשדים ומחרן ללכת ארצה כנען – היו שתי סיבות:
האחת – בגלל אנשי אור כשדים וחרן, כי הם לא היו כדאיים וזכאים ליהנות מאורו הטוב של אברהם אבינו ע"ה;
והשנייה – בגלל אברהם אבינו עצמו, כדי שיתנתק מכלל היותו בן נח על מנת להקים ולבנות את בית ישראל, ולהיות אב לאומה הנבחרת לשם ה', עם סגולה.
וזה היה יכול להיות ולהתקיים רק בהיבדלו מהם ומהמונם, ובעלייתו אל ארץ ישראל הנבחרת, ששם נימול ובזה יצא מכלל בני נח ונתקדש בקדושת ישראל.
(אמרות טהורות, ע"מ קא,הרב יעקב נידם)
4.הטעם הפשוט לקשר בין אברהם לאור: אברהם הוא מידת החסד ואור הוא חסד:
אוֹי לְאוֹתָם שֶׁנּוֹפְלִים וְלֹא יָקוּמוּ, וְלֹא יֵאוֹרוּ בָּאוֹר הַגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא. אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכַּמָּה מְאוֹרוֹת גְּנוּזִים לָהֶם, כַּמָּה עִדּוּנִים בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם טְמוּנִים לָהֶם, שֶׁכָּתוּב מָה רַב טוּבְךְ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךְ. מָה רַב טוּבְךְ, הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ שֶׁזֶּהוּ אוֹר הַגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכָּתוּב (בראשית א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וְכָתוּב (תהליםצז) אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. וְעַל זֶה מָה רַב טוּבְךְ.
כָּתוּב כָּאן מָה רַב טוּבְךְ, וְכָתוּב שָׁם וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. אֲשֶׁר צָפַנְתָּ, מִשּׁוּם שֶׁהִסְתַּכֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתוֹ הָאוֹר וְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתָם הָרְשָׁעִים שֶׁעֲתִידִים לַחֲטֹא בָּעוֹלָם, וְגָנַז אֶת אוֹתוֹ הָאוֹר לְזַכּוֹת בּוֹ אֶת הַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.
פָּעַלְתָּ, בָּרִאשׁוֹנָה צָפַנְתָּ, וְאַחַר כָּךְ פָּעַלְתָּ. אֶלָּא צָפַנְתָּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר. פָּעַלְתָּ, בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ הָאוֹר הַגָּנוּז בּוֹ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֻמָּנוּת הָעוֹלָם. מִנַּיִן לָנוּ? שֶׁכָּתוּב (בראשית ב) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, כָּתוּב בְּאַבְרָהָם, וְאוֹתוֹ אוֹר שֶׁל אַבְרָהָם גָּנַז אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבוֹ עָשָׂה אֻמָּנוּת הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ, לְאוֹתָם שֶׁיּוֹשְׁבִים תַּחַת צִלּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
נֶגֶד בְּנֵי אָדָם, שֶׁהֲרֵי בָּאֻמָּנוּת הַזּוֹ שֶׁנֶּעֶשְׂתָה בָּאוֹר הַזֶּה עוֹמְדִים בְּנֵי אָדָם בָּעוֹלָם וְקִיּוּמָם נִהְיָה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גָּנוּז, בְּנֵי הָאָדָם עוֹמְדִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. פָּעַלְתָּ, אֶת אֻמָּנוּת הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁבּוֹ נַעֲשָׂה הַכֹּל בְּחֶשְׁבּוֹן. אֻמָּנוּת הָעוֹלָם כְּמוֹ אֻמָּנוּת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא אֻמָּנוּת כְּמוֹ שֶׁל הָעוֹלָם, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ
(זוהר שמות רכ ע"ב)
(פירוש הסולם,שם)
5.האור גנוז לא לעתיד לבוא אלא לצדיקים שעתידים לבוא- אצל נוח הוא נשאר גנוז ואילו מאברהם הוא מתחיל להאיר שזו מטרתו:
וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. ... ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים (בכ"י ליתנהו) לעתיד לבא (רש"י, בראשית א ,ד)
ידוע דאור שנברא בששת ימי בראשית גנז הקדוש ברוך הוא לצדיקים לעתיד לבוא ואיתא בספרים דרצונו לומר לצדיקים שעתידים לבוא בכל דור ודור שהם על ידי כוח תורתם ותפילתם מוציאים אור הגנוז בתורה ועל ידי זה האור הנמצא בתורה יכול האדם להביט מסוף העולם עד סופו וזה הכל פרי האדם להשתדל כל ימי חיי חיותו לפתוח פתח לעצמו ולהסיר מעלות חשכת חומרו מסך המבדיל ומנוע מונע אותו מלהסתכל בדרך הישר
(חשב האפוד, הרב פנחס אריה, פרשת לך לך)
5. רב טובך אשר צפנת- האור הגנוז שמתחיל מאברהם:
כבר כתבתי בשנים הקודמים בענין הבארות שסתמום פלשתים כדי שיפתח יצחק אע"ה פתח חדש. ולכן הי' ג"כ הסתר מיוחד. כי זה עצמו הכח למצוא המעיין ע"י התגברות להסיר האבן מכשול וכמ"ש ולאום מלאום יאמץ. וכ"כ וכמטמונים תחפשנה. נראה שיש בכ"מ מטמון וע"ז נאמר יגעתי ומצאתי. והנה כתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. דאיתא עד אברהם הי' תהו ובהו ובאברהם אע"ה התחיל האור וכמ"ש וירא כו' כי טוב ויבדל שגנזו לצדיקים כו'. כן נתקיים בענין יצחק אע"ה בחי' צפון. ובא אח"כ רב טוב שהוא בחי' יעקב אע"ה:
(ספר שפת אמת - בראשית - פרשת תולדות - שנת [תרמ"א] )
6.האור הגנוז הוא האחדות שהיתה לדור הפלגה אבל לא היו ראויים לו עד שאברהם שמאחד את כולם זוכה לו:
בענין דור הפלגה דכ' זכור ימות עולם כו' וכתבתי במ"א בשם מו"ז ז"ל הן עם אחד ושפה אחת הוא בנ"י שנק' גוי אחד כו'. והענין הוא כמ"ש בסידור הבריאה והארץ היתה תהו כו' אח"כ יהי אור ויבדל הבדילו לצדיקים. וכ"ז נתקיים בדורות אלו כי דור המבול היו רשעים גמורים ומעשיהם תהו ובהו. ובדור הפלגה כבר התחיל האור להאיר אך שלא היו הרשעים כדאי לקבל האור. ועליהם דרשו בזוה"ק וימנע מרשעים אורם ע"ש פ' לך. והיינו האור שהי' צריך להתגלות וזכה אברהם אבינו וקיבל שכר כולם. והנה הרשעים הבינו כי נמצא בהם האור הזה ורצו להתחכם באומרם פן נפוץ כו'. אבל השי"ת רצה שיהי' לו אומה מיוחדת ושיתבטלו כל עובדי האלילימחן לאומה זו וממילא הי' לכולם שייכות להקדושה. וזה האחדות שהי' נמצא בהם הי' אאע"ה. רק שלא זכו להתחבר עמו והבדילם השי"ת לרשעים. ונטל האחדות מהם. ונשאר לבנ"י כמ"ש חז"ל פיזור יפה לרשעים. נאה להם ונאה לעולם. וכינוס נאה לצדיקים. ובאמת לבוא לזה האחדות א"א בלי עזר אלקים כאשר נתן לנו השי"ת תורה ומצות ובכחם מתקיים האחדות בבני ישראל אבל לרשעים הי' כנסי' שלא לש"ש ולא נתקיים כדכתיב אם ה' לא יבנה כו' ישמר עיר. והכל תלוי בכוונה לש"ש. ודור המבול הי' מחלוקת שלא לשם שמים. והפלגה כנסי' שלא לשם שמים. וכמו כן בצדיקים נח הי' עמהם במחלוקת לשם שמים וניצל. והם נמחו. ואאע"ה הי' מכניס ומאחד מהם כל האורות כדאיתא שקיבל עליו שכר כולם ונתקיים בו כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים:
(ספר שפת אמת - בראשית - פרשת נח - שנת [תרמ"ח] )
7.את האור הגנוז רואה האדם לראשונה בברית המילה שלו וההוחכה ממשה שנולד מהול ונתמלא הבית אורה- וממילא הראשון לראותו במציאות ההי אברהם הנימול הראשון :
מאמר עו במדרש ותרא אותו כי טוב שלש מחלוקות בדבר ר' מאיר אומר כך נקרא שמו כי טוב ר' נחמי' אומר שנולד מהול אחרים אומרים שנתמלא כל הבית כולה אורה והקשה היפה מראה הלא אמרינן בגמ' לא ר' נחמי' שמו אלא ר"מ שמו והניח בתימא וקשה עוד הלא איתא בכמה דוכתין מאן אחרים ר"מ כדאיתא בהוריות א"כ כולהו חד מ"ד ולמה אמר המדרש שלש מחלוקות בדבר,
ונ"ל ליישב דודאי כולו חדא מאמר היא אך בהא תלי' דאיתא במפרשים דכתיב ואתנה בריתי ביני ובינך ולא יקרא וכו' דצריך לקרות שם להילד בשעת מילה כי בשעת מילה אמר הקב"ה לאברהם והי' שמך אברהם ועוד איתא במדרש אור שברא הקב"ה בששת ימי בראשית גנזו לצדיקים לעתיד לבוא ובין כך תינוק הנימול לשמונה רואה בשעת המילה האור הגנוז ההוא והשתא אתי שפיר המדרש ההוא ותרא אותו כי טוב ר"מ אומר כי טוב שמו וקשה הא צריך לקרות השם בשעת המילה ע"ז אמר ר' נחמי' שהוא ר"מ מלמד שנולד מהול וקשה הא בשעת מילה רואה התינוק האור הגנוז ואם נולד מהול לא יוכל לראות ע"ז משני אחרים שהוא ר"מ ג"כ מלמד שנתמלא כל הבית כולו אורה ושפיר אמר המדרש דשלש מחלוקות בדבר ודו"ק היטב:
(ספר מדרש יהונתן - פרשת שמות )
כשמל אברהם אבינו את עצמו והגיע לשלימות נתקיים הכתוב 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו' ודרשו חז"ל בראשית רבה י"ג נו' בהבראם באברהם בראם שהשמים והארץ נבראו בזכות אברהם ע"כ
כאשר אברהם אבינו קיים מצות מילה כתיב והוא יושב פתח האוהל שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה ונתגלה לאברהם אבינו האור הגנוז לצדיקים בדיוק כאשר היה בעת הבריאה
(חוקי חיים על התורה/הרב חיים ישיעיה קניג, ברוקלין, ע"מ קא)
8.לכן מיד אחרי המילה הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה שזה האור שהיה גנוז:
מה שאיתא ונראה לבאר על בס"ד בספה"ק דעל ידי חטא עץ הדעת נפגם האל"ף שהוא אלופו של עולם ונעשה מאד"ם ד"ם ונפגם הה"א שבה נברא העולם ועל ידי אברהם אבינו שמסר נפשו והשליך עצמו לכבשן האש ,והראה לכל באי עולם שחייבים למסור נפש כדי לבער את חטא עבודה זרה מהעולם ע"י זה בא התיקון בזה על לאות ה"א שחזרה למקומה לקידוש שמו יתברך בעולם ונתקן גם הפגם באלף.
וזה פירוש והוא יושב פתח האהל הם ריש תיבת האה"ל באל"ף הם אותיות ה"א ואל"ף נתגלה אור הגנוז מששת ימי בראשית ענין הוציא חמה מנרתיקה שנתגלה האור שנתכסה בנרתיק לצדיקים לעתיד לבא שנתקנו על י די אברהם אבינו ע"ה
(קול מנחם קאליב חלק יג ע"מ כג)
וכח זה הוריש יעקב אבינו ע"ה לזרעו אחריו שיכלו לעמוד נגד גזרות היונים בכח זה זכו למסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וזהו ויזרח לו השמש לרמז על ל"ו נרות חנוכה שלהם זכו ישראל בכח המסי"נ בכח ויזרח לו השמש אותו השמש המוזכר אצל אברהם אבינו ע"ה כשישב פתח האוהל כחום היום יום שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שנתגלה אותו יום האור הגנוז ששימש
ל"ו שעות וגנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא אה"ל ר"ת א'ור ה'גנוז ל'עתיד ל'בוא
(שמחה לנפש קול מנחם חלק ב ע"מ קפו)
חלק ב: תיקון הפירוד של היום השני- התעוררות המים התחתונים( אתערותא דלתתא)- דרך אברהם אבינו
מותר ליצוק מים חמים אפילו מכלי ראשון שעל האש [כגון דרך הברז שבצד המיחם] לתוך מים צוננים שבכוס אפילו שאינם מבושלים כלל, אף על פי שהמים מתחממים בכדי שהיד סולדת בהם, מפני שהכלל הוא תמיד: שהתחתון גובר על העליון, (כדקי''ל בפסחים עו. וביורה דעה סי' צא ס''ד, וסי' קה ס''ג). והואיל וכאן המים הצוננים הם למטה, הרי הם גוברים על המים החמים הבאים עליהם ומצננים אותן ואין בהם כדי לבשל. ובלבד שלא יהיו הצוננים שבכוס מועטים שיש חשש שיתבשלו על ידי המים החמים המרובים. [כן מבואר בתוס' שבת מב. ד''ה נותן. וכן דעת ה''ה ורבינו ירוחם. עי' בית יוסף ודרכי משה סי' שיח]. ויש חולקים ומתירים אפילו הצוננים מועטים. [הרשב''א והר''ן. וע''ע תוס' פסחים מ: ובאור זרוע סי' מ]. ונכון להחמיר. [בית מאיר וביאור הלכה סי' שיח סי''ב. וראה בילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד קעו, ועמוד תעז].
(קיצור ילקוט יוסף, סימן שיח - דין תתאה גבר, סעיף מז)2.כאשר וה קודם ל-יה זה לשון שמחה - והיה כי ההתעוררות היא מלמטה למעלה- תיקון המים הבוכים:
והיה ברכה. הכלל י"ה רמז על השם יתברך ו"ה על ישראל ועד אברהם לא היה שיעורר השפע מלמעלה והיה השפע מן ה' לבדו נמצא השם י"ה קודם ו"ה משבא אברהם והיה התעוררות השפע מלמטה נמצא ו"ה קודם י"ה. וזהו והי"ה ברכה. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מב) והיה הוא שמחה, כלומר ו"ה קודם י"ה נרמז על התעוררות התחתון:
(ספר קדושת לוי - פרשת לך לך )
ונראה דהעיקר הוא אתערותא דלתתא, והנה הצדיק הוא המעורר לכל בני דורו להתעורר בתשובה, ועל ידי אתערותא דלתתא יש לו אתערותא דלעילא. והנה איתא בזוה"ק (ח"ג מג ע"ב) על הא דאשה מזרעת תחילה יולדת זכר, מחמת דטיפה דדכורא גובר עליו, ובהיפך הוא להיפך. והנה העיקר תולדות של צדיקים הוא מעשים טובים כפירוש רש"י. והנה נח לא התעורר כל כך אתערותא דלתתא, כידוע מספרים הקדושים, על כן היה תחילה אתערותא דלעילא, כדאיתא ונח מצא חן הוא מצא אבל כביכול ה' יתברך לא מצא. והנה כשיש אתערותא דלתתא מתחילה ואחר כך גובר אתערותא דלעילא טיפה דדכורא ממילא יש חסדים מגולים רחמים פשוטים, מה שאין כן כשבתחילה היא אתערותא דלעילא ואחר כך דלתתא אזי טיפה דנוקבא גוברת וממילא אין השפעה בשלימות, וזה היה אצל נח.
על כן גבי אברהם כתיב אשר התהלכתי לפניו שהוא אתערותא דלתתא, מה שאין כן גבי נח כנ"ל על כן כתיב את האלהים התהלך נח כפירוש רש"י כנ"ל, שהיה צריך סעד לתומכו, דהיינו אתערותא דלעילא כנ"ל. על כן כתיב ויולד נח שהוא לשון לידת זכר, שהוא מזריע תחילה דהיינו שבא התעוררות מלמעלה תחילה, דהיינו כנ"ל, על כן לא כתיב והוליד נח שהיה משמעו הוליד לנקבה, דהיינו אשה מזרעת תחילה, דהוא אתערותא דלתתא, דהא כאן לא היה אתערותא דלתתא כנ"ל.
ומה שדורשין לשבח בדורותיו כל שכן אילו היה בדורו של אברהם היה צדיק יותר, זה היה באתערותא דלעילא, על ידי זה היה צדיק בדורותיו כל שכן אילו היה בדורו של אברהם היה צדיק יותר, אבל באמת כנגד אברהם לא היה נחשב לכלום דאברהם היה מתחזק בצדקו מאליו והיה מתעורר באתערותא דלתתא כנ"ל:
(ספר מאור ושמש - פרשת נח )
{רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין (ניישטאדט, פולין ה'תקי"א 1751 – קרקוב, א' בתמוז ה'תקפ"ג 1823) היה רב ומקובל; מגדולי אדמור"י תנועת החסידות. נודע בכינוי "מאור ושמש", על שם ספרו.}
חלק ג: לך לך- לקיים שטעם העץ כטעם הפרי
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום. (אבות ה,ג)
הי' נסיונות שנתנסה אברהם אבינו כולם דבר הכתוב.
הא' הגרות באמרו יתברך לך לך מארצך וגו'.
הב' הרעב אשר נמצא בארץ כנען בבואו שם והוא יעדו ואעשך לגוי גדול וזה נסיון גדול והוא אמר ויהי רעב בארץ.
והג' חמס המצרים עליו בהלקח שרה לפרעה.
הד' הלחמו בד' מלכים.
הה' לקחו הגר לאשה אחר שנואש מהוליד משרה.
הו' הוא המילה אשר צוה בה בימי הזקנה.
הז' חמס מלך גרר עליו בלקחו שרה גם כן.
הח' גרש הגר אחרי הבנותו ממנה.
הט' הרחקת בנו ישמעאל והוא אמרו יתברך אל ירע בעיניך על הנער וגו' וכבר העיד הכתוב איך היה קשה בעיניו הדבר הזה באמרו וירע הדבר מאד בעיני אברהם אלא ששמר מצות הש"י וגרשם.
העשירי עקדת יצחק: (פירוש הרמב"ם על המשנה, שם)
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בראשית יב,א)
לך לך. להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם (רש"י,שם)
אכן שורש הדבר הוא כך דודאי עיקר עשיית איזה מצוה או איזה עובדא הוא שלא יעשנה האדם לשום איזה פניה לטובת עצמו ח״ו • רק שיהא במחשבה זכה טהורה ונקיה לקיים דבר המלך מלכו של עולם יהא מה שיהיה ואחר כוונת הלב הן הן הדברים ועיקר הניסיון של אברהם אבנו עליו השלום היה שמחשבתו היתה זכה ונקיה וטהורה בלי שום סיג ופסולת ח״ו לכוון בהליכה זו שום דבר לטובתו ולהנאתו הגם שידע במת שיצמח לו מזה כל טוב כמו ששמע מפי הש״י. עכ״ז לא השגיח על זה והסיח דעתו לדבר אחר היינו רק לקיים דבר ה׳.....
אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:(אבות ג,א)
3.עומק דברים רש"י- כיצד לעשות שלא על מנת לקבל טובת הנאה, בנים ופרסום:
לך לך. להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם (רש"י,שם)
5.במחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה כאילו כבר עשה ולכן ואברכה- עוד לפני שברכת כבר משלב המחשבה- את מברכך- כלומר מתקיים מדצ הקב"ה טעם העץ( המחשבה לברך) כטעם הפרי( הברכה):
ואברכה מברכך ומקללך אאור. ולכאורה מפני מה שינה הלשון שאצל הברכה אמר מקודם ואברכה ואצל הקללה הקדים ומקללך. אך נראה שזה ידוע שהבורא ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה חלילה ועל זה אמר ואברכה מברכיך, דהיינו דתיכף ומיד כשתעלה על מחשבה של אדם הטוב לברך אותך אז אצרף אותה מחשבה למעשה ויהיה בעיני כאלו קיים המצוה הזאת ואז אברך אותו תיכף ומיד כדי שיהא כלי מוכן לקבל הברכה ואז יברך אותך אבל ומקללך אאור, היינו שאחר שיקלל אותך אז אקלל אותו אבל אם יהיה במחשבה לקלל אותך אז לא אקלל אותו והבן:
(ספר קדושת לוי - פרשת לך לך )
חלק ד: אור הלבנה ואור החמה- היעדר הקנאה אצל אברהם אבינו
1.השמש והירח עם לידתו ברקע לידתו של אברהם:
א.עם לידתו אברהם לא נחשף לעולם שבחוץ ובפרט לשמש ולירח:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן,וצפוי היה לפניו שעתידין בניו לנסות להקב"ה עשרה נסיונות, והקדים הרפואה למכתם ונסהו בעשרה נסיונות.
- הנס הראשון, כשנולד אברהם בקשו כל גדולי מלכות והקוסמים להרגו, ונחבא מתחת לארץ בבית הרן שלש עשרה שנה, שלא ראה לא השמש ולא הירח
ב.לידתו כרוכה בכוכב ממזרח ואברהם אבינו מגיע להכרת בוראו דרך נסיון לעבוד לשמש ואח"כ לירח:
ג.רק אחרי שביטל את השמש והירח הקב"ה מתגלה אליו בתור בעל הבירה
אברהם אבינו אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג -ראה שמים וארץ ראה שמש ביום וירח בלילה וכוכבים מאירין אמר אפשר שיהא דבר גדול כזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר אני הוא בעל העולם
(רש"י,שם)
2.אברהם אבינו - ירח:
ח.בין תנועת הלבנה למלכות ישראל- מלכות דוד נמשלה למהלך הלבנה:
| 1. אברהם 2. יצחק 3. יעקב 4. יהודה 5. פרץ 6. חצרון 7. רם 8. עמינדב 9. נחשון 10. שלמון 11. בעז | 12. עובד | 23. אמציה 24. עזריה 25. יותם 26. אחז 27. חזקיה 28. מנשה 29. אמון 30. יאשיהו 31. צדקיהו |
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עב, ז): יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, עַד שֶׁלֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּרֶמֶז הוֹדִיעַ לָהֶם שֶׁאֵין הַמַּלְכוּת בָּאָה לָהֶם עַד שְׁלשִׁים דּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, הַחֹדֶשׁ שְׁלשִׁים יוֹם, וּמַלְכוּת שֶׁלָּכֶם שְׁלשִׁים דּוֹר. הַלְּבָנָה בָּרִאשׁוֹן שֶׁל נִיסָן מַתְחֶלֶת לְהָאִיר, וְכָל שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת מְאִירָה עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר יָמִים, וְדִסְקוֹס שֶׁלָּהּ מִתְמַלֵּא, וּמֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר עַד שְׁלשִׁים אוֹר שֶׁלָּהּ חָסֵר, בִּשְׁלשִׁים אֵינָהּ נִרְאֵית. כָּךְ יִשְׂרָאֵל חֲמִשָּׁה עָשָׂר דוֹר מִן אַבְרָהָם וְעַד שְׁלֹמֹה. אַבְרָהָם הִתְחִיל לְהָאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מא, ב): מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ, בָּא יִצְחָק אַף הוּא הֵאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צז, יא): אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק. בָּא יַעֲקֹב וְהוֹסִיף אוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י, יז): וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ, וְאַחַר כָּךְ יְהוּדָה, פֶּרֶץ, חֶצְרוֹן, רָם, עֲמִינָדָב, נַחְשׁוֹן, שַׂלְמוֹן, בֹּעַז, עוֹבֵד, יִשַּׁי, דָּוִד. כֵּיוָן שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה נִתְמַלֵּא דִסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט, כג): וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ, וְכִי יוּכַל אָדָם לֵישֵׁב בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דניאל ז, ט): כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר. אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְשׁוֹלֵט בְּכָל הַמְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלח, ד): יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ, כֵּן שָׁלַט שְׁלֹמֹה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ט, כג כד): וְכֹל מַלְכֵי הָאָרֶץ מְבַקְּשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה וגו' וְהֵמָּה מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבוּשׁוֹ הוֹד וְהָדָר וְנָתַן לִשְׁלֹמֹה הוֹד מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט, כה): וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת. בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב (יחזקאל א, י): וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה, וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א ז, כט): וְעַל הַמִּסְגָּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְּׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (מלכים א ז, לג): כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה. בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין דָּבָר רָע נוֹגֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ה, ה): לֹא יְגֻרְךָ רָע, וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א ה, יח): אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה שִׁשָּׁה רְקִיעִים וּבַשְּׁבִיעִי יוֹשֵׁב, וּבְכִסְאוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א י, יט): שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא, וְיוֹשֵׁב בַּמַּעֲלָה הַשְּׁבִיעִית, הֲרֵי נִתְמַלֵּא דִּסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה וּמִשָּׁם הִתְחִילוּ הַמְלָכִים פּוֹחֲתִין וְהוֹלְכִין, (דברי הימים א ג, י): וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם, וּבֶן רְחַבְעָם אֲבִיָּה וּבְנוֹ אָסָא, יְהוֹשָׁפָט, יְהוֹרָם, אֲחַזְיָהוּ, יוֹאָשׁ, אֲמַצְיָהוּ, עֻזִּיָה, יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּה, מְנַשֶּׁה, אָמוֹן, יֹאשִׁיָהוּ, יְהוֹיָקִים. כֵּיוָן שֶׁבָּא צִדְקִיָּהוּ, דִּכְתִיב (ירמיה נב, יא): וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, חָסַר אוֹרָהּ שֶׁל לְבָנָה. וְכָל אוֹתָן הַשָּׁנִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִין הָיוּ הָאָבוֹת מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן וְעוֹשִׂין שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עכ, ג): יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם. וְאֵין הָרִים אֶלָּא אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו, ב): שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה'. וְעַד מָתַי הָיוּ הָאָבוֹת מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן, עַד שֶׁאָבַד צִדְקִיָּהוּ אֶת עֵינָיו וְחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עב, ז): וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, עַד שְׁלשִׁים דּוֹר שֶׁהָיָה לְיִשְׂרָאֵל מִן הַמַּלְכוּת, מִן אוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַתָּה מִי עוֹשֶׂה שָׁלוֹם לְיִשְׂרָאֵל, ה', שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו, כו): יִשָֹּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
(שמות רבה טו,כו)
3.אברהם אבינו -שמש:
רבי שמעון בן יוחי אומר, אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא , ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקדוש ברוך הוא לאבן בגלגל חמה. אמר אביי היינו דאמרי אינשי אידלי יומא כאשר החמה מתרוממת וזורחת אידלי קצירא מיקל חולי בני האדם. משום שהאבן של אברהם אבינו תלויה בחמה.
(בבא בתרא טז ע"ב)
4.גם אדם הראשון- שאברהם הוא תחילת תיקונו - האיר יותר מהשמש:
רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אָמַר תַּפּוּחַ עֲקֵבוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה מַכְּהֶה גַּלְגַּל חַמָּה, קְלַסְתֵּר פָּנָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה,
(ויקרא רבה כ,ב)
עקב אדם הראשון כהה גלגל חמה
אחד הדברים הנסתרים והעלומים בייחוד בפרשת בראשית הוא עניין חטאו של אדם הראשון. כמו גם השגת מציאותו שקודם החטא. אין לנו כלל יכולת הבנה בכל העניינים שהיו לפני חטא אדם הראשון וגם לא בחטא עצמו, שכן מתכונות המציאות שלנו לאחר החטא אינה דומה כלל ועיקר למציאותו של אדם הראשון לפני החטא. למעשה, אי אפשר להשוות כלל בין מצוות חייו של אדם הראשון בגן העדן ובין מצוותנו בעולם הזה. הרי זה כמעט כרמיזת ההפרש בין אדם ובהמה, כמאמר הגמרא "אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים" (שבת קיב ב), וקל וחומר ביחס לאדם הראשון, שהיה נזר הבריאה, שהיה גופו כספירים, ואת גובה נשמתו אין יכולת אפילו בכוח הדמיון להעריך כמה. כה מאירה הייתה נשמתו, עד שמלאכי השרת ביקשו לומר לפניו קדוש, שהרי לצורתם לעבודת ה' ואמר להם "באו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עֹשֵנוּ" (תהלים צה ו, ראה זהר א רכא ב, ובמדבר הפרש בין אדם הראשון קודם החטא ולאחריו, ראה דרך השם א ג).
עוד נאמר עליו, שאפילו תפוח עקבו כיהה מכהה גלגל חמה (ויקרא רבה כ ב). העקב, הוא החלק התחתון שבגוף, העור הגס שבקצה הגוף, שמתקבל רק מעט מעט מהחיות שבגוף, עד שהוא כמעט אבר מת והוא דחוס והפחות שבאברים. אם חלק זה בגופו – תפוח עקבו של אדם הראשון היה זוהר כל כך, עד שהיה מכהה גלגל חמה, כמו נר בצהריים, קל וחומר ידו ופניו. וכל זה נאמר על גופו של אדם הראשון, קל וחומר נפשו, רוחו ועל עוצם הארת נשמתו שאין להם קץ ושיעור. כך מבוראר בזוהר הקדוש ש"אדם קדמאה לא הוה ליה כהאי מאני עלמא" (זוהר ג קג א).
(יעלת חן בראשית א ע"מ קפב, הרב ראובן ששון)
5.אברהם הוא הראשון שקרא למאור הגדול -שמש שבא לרמוז על כך שתפקידה לשמש את הקב"ה:
וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו...וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה
(בראשית טו יב-יז)
השמש באה - הנה דע כי עד אברהם לא נקרא שמש רק המאור הגדול רק משבא אברהם בארץ ארם בחרן ולמד כי השמש מוכרח מהיוצר שתמיד עולה במזרח ושוקע במערב והוא רק שמש לשרת פני קונו קראהו בלשון ארמי שמש מלשון ישמשוני' דניאל (ז, י'). והוא מצוי בתרגום ובמשנה שמש ואינו בלשון עברית רק שירות משרת לכן קרא להחמה שמש ופשוט.
(משך חכמה על בראשית פרק טו פסוק יז )
6.אברהם תיקן את חטא הלבנה- אדרבה למרות היותו בחינת שמש נתן ללוט( בחינת המקבל- ירח) לבחור לאן לעבור אם ימינה או שמאלה( פונה או דרומה)
וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו (בראשית יג, יא-יב). "ויהי ריב - לפי שהיו רועי לוט רועי רשעים ומרעים בהתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם (-רועי לוט) אומרים הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יירשנו, ואין זה גזל. והכתוב אומר 'וַיִּכָּנְעוּ וַיֵּשֶׁב בָּאָרֶץ' ולא זכה בה אברם עדיין! (רש"י שם). אברהם אומר ללוט: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה." מה היה צריך לוט לומר: 'מריבה?! מה פתאום?! לעולם לא תהיה מריבה בינינו!' כל השפע שלי ממך, כל הקיום שלי בזכותך. אני מיד מטפל בעניין!'. מיד היה צריך לרוץ, לפטר חלק מהרועים, לזווג בשאר הרועים, ולדאוג לביטול המריבה. מתגובתו של לוט - הנושא את עיניו, בוחר את כיכר הירדן ונפרד מאברהם, מתגלה שנוח לו בפירוד, הוא מבין שאם מגיע לו קיום עצמאי, ללא אברהם. זה מה שרומזת לנו התורה בשני הפסוקים המקדימים את סיפור המריבה: "וְגַם לְלוֹט הַהלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים; וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו".
– הרכוש שלהם היה "רב" – להיות רב, משפיע. גם לוט חשב שהוא רב, שהוא משפיע, ואיננו זקוק לקבל שפע מִזּוּלַתּוֹ – מֵאַבְרָהָם. לכן מובנת מאוד בחירתו של לוט – לעבור לסדום, שאנשיה "רעים וחטאים לה' מאוד", כי גם הוא מושחת בתוך עצמו ואינו רוצה לדבוק בצורתו המתוקנת של אברהם.
תפיסתו של לוט, שגם הוא רב – משפיע, ושאין אין מקום לשני משפיעים בכפיפה אחת, מוטעת. כטענתה של הלבנה שאמרה שאין שני מלכים, היא והחמה, יכולים למלוך בכֶּתֶר אחד, בהתעלם ממנה העובדה שהיא מקבלת מהחמה. לוט ריק מכל תוכן. את כל מציאותו מקבל מאברהם, אך הוא מכחיש את הכל. מובא שלוט עולה בגימטריה מה. "מה" הוא כוח הביטול, כמו שאומרים משה ואהרן "וְנַחְנוּ מָה". לוט מצד עצמו הוא כלום, בטל ומבוטל. אך הוא מסתיר את אפסותו, הוא שם עליה לוט – כיסוי. לעומת אברהם שהוא אַבְרָם מָה – הוא אבר של ביטול, מהותו היא הביטול, בלי להכחיש ולהסתיר את הביטול. לכן הוא אומר לה' – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר".
(סיפורי מעשיות עם באור יקר ונפלא - א - נחמן בן שמחה מברסלב ע"מ קכג)
חלק ה: תיקון התנינים הגדולים-
1.צניעותו המופלאה של אברהם אפילו כלפי אשתו היא האנטי תיזה של הס"מ ולילית ותיקון לאדם הראשון ב-130 שנה:
א.עניין יופיה העצום של שרה לא מעסיק מחשבתו את אברהם
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ (בראשית יב,יא)
הנה נא ידעתי. מדרש אגדה, עד עכשיו לא הכיר בה, מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה
(רש"י,שם)
על ידי מעשה- ר"ל שהיו עוברים בנהר וצריכה היתה להגביה בגדיה וראה שהיתה יפת מראה, ויש מפרשים ראה בבואה שלה במים, שעברו דרך המים וראה בבואה שהיתה יפה מאוד
(שפתי חכמים,שם)
ב.אדם הראשון אחרי החטא- במשך 130 נתרחק מחווה והוליד מזיקין :
אמר ר' סימון: מאה ושלשים שנה נפרש אדם מחוה אשתו. כיּון שנהרג הבל, אמר אדם: מה אני מוליד בנים והם הולכים למאירה? מה היה עושה? אמר ר' סימון: רוחות נקבות באות אצלו ומתחממות ממנו... להודיﬠך שכל ק"ל שנה שפירש אדם מחוה, היה הרוחות באות אצלו ומתחממות ממנו ומוליד מזיקין
(מדרש תנחומא בראשית ג כו)
דְּאָמַר רַבִּי סִימוֹן כָּל מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה שֶׁפֵּרְשָׁה חַוָּה מֵאָדָם, הָיוּ רוּחוֹת הַזְּכָרִים מִתְחַמְּמִין מִמֶּנָּה וְהִיא יוֹלֶדֶת מֵהֶם, וְרוּחוֹת נְקֵבוֹת מִתְחַמְּמוֹת מֵאָדָם וּמוֹלִידוֹת מִמֶּנּוּ
(בראשית רבה כ,יא)
2.אברהם מכין סעודה למאכים שהיא כדוגמת סעודת הלוויתן שלעתיד לבוא:
(שני לוחות הברית, תורה שבכתב, הר המוריה)
חלק ו: אברהם ושרה מתקנים את כל קלקולי הזוגות הקודמים ובפרט את חטא אדם וחווה
1.אברהם ושרה- הזוג המנצח- ביחד:
ויצו ה' וגו'. טעם אומרו לאמר וכפל אכול תאכל וכפל מות וגו', יכוין על חוה שצוהו לאמר המצוה לחוה אכול אתה תאכל בת זוגך מות אתה תמות גם היא אם תעבור, ישנה באזהרה וישנה בעונש:(אור החיים,שם)
ויקח אברם, מהו ויקח, אלא שהמשיכה בדברים טובים, כי אין לו רשות לאדם להוציא אשתו ללכת לארץ אחר בלי רצונה... שהמשיכה בדברים, והודיע אותה כמה רעים הם דרכי בני הדור, ועל כן כתוב ויקח אברם את שרי אשתו. (זוהר בראשית,פרשת לך לך , דף נח)
3.אברהם לא נושא אשה נוספת על אף עקרותה של שרה- עד שהיא יוזמת זאת בעצמה בניגוד גמור ללמך שמראש לקח 2 נשים למטרות שונות:
א.השפעה רוחנית- שרה נתנה אות בשמה לאברהם:
ר' הונא בשם ר' אחא יו"ד שנטל הקב"ה מאמנו שרה ניתן חציו על שרה וחציו על אברהם (ירושלמי,סנהדרין דף יג/א )
ב.השפעה גשמית- אדם נתן את צלעו ממנה נבראה האישה:
וַיַּפֵּל יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם (בראשית ב,כא-כב)
אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ(בראשית ג,טז)
תשוקתך. משמעתך. והטעם שתשמעי כל אשר יצוה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו: (אבן עזרא,שם)
ב.אברהם טפל לשרה:
ב1.עד להגעתם למצרים- אברהם הוא היוזם ואפילו מחזיר את שרה שהתגרש ממנה כדי ללכת ארצה כנען:
וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: (בראשית יב,ה)
ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו. ולמעלה (נח יא.לא) נאמר ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו. לפי שקודם שהובטח אברם שיהיו לו בנים היה מתרחק מן שרה מצד היותה עקרה, לפי שכל אותן הבעילות אינן לקיום המין ע"כ נאמר ותהי שרי עקרה אין לה ולד. וסמוך ליה ויקח תרח את אברם וגו' לפי שהיתה עקרה על כן הכניס את לוט ביניהם, אבל אחר שנאמר ואעשך לגוי גדול והובטח בבנים כתיב ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט, כי בלשון ויקח הורה שאומר כאילו עשה לקוחין שניים תחת אשר היה פרוש ממנה, כדרך שנאמר (שמות ב.א) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי (כלי יקר,שם)
ב2.במצרים - היא העיקר ואברהם טפל והיא מקבלת את הגר כשפחה שלה בלבד מה שיסבך את הדברים בהמשך:
אַבְרָהָם הָיָה עִקָּר (בראשית יב, ה): וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, עָשָׂה עַצְמוֹ טְפֵלָה, אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, וְנַעֲשָׂה טְפֵלָה לָהּ, (בראשית יב, טז): וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ. (בראשית רבא מ,ד)
ב3.בנביאות:
שמע בקלה. (בקול רוח הקדש שבה), למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות: (רש"י,שם)
שומע ונשכר זה אברהם אבינו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ונשכר כי ביצחק יקרא לך זרע.
לא שומע ונשכר זה יוסף ולא שמע אליה לשכב אצלה ומה נשכר ויוסף הוא השליט על הארץ.
לא שומע והפסיד אלו ישראל ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם ומה הפסידו אשר למות למות:
(ילקוט שמעוני,בראשית,פרק ג,רמז לב)
חלק ז: נסיון העקידה כתיקון של חטא אדם וחווה
1.חוסר המתנה:
א.אדם וחווה חטאו שלא המתינו בסבלנות עד לכניסת שבת כדי לאכול מעץ הדעת:
...אדם הראשון שלא המתין, ואכל מהפרי קודם זמנו, שהוא בבחינת ערלה (עפ"י המקובלים, אם היה ממתין, הפרי היה מותר באכילה בליל שבת), נענש גם בכך שנוצרה בו ערלה, לזאת רמזו חז"ל (סנהדרין לח:) באומרם: "אדם הראשון מושך בערלתו היה".(ספר מעשה אבות,הרב יעקב יעקב)
ב.אברהם תיקן בכך שלא התמהמה בקיום ציוויו הכה קשה של הקב"ה וישן היטב בלילה כך שיכול היה להשכים! :
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים (בראשית כב,ג)
וישכם אברהם בבוקר. מנוחת הנפש של הנשמה הקדושה, של האב הקדוש איתן האזרחי, לא נשבתה. שנתו לא נהיתה עליו, מתוך הידיעה הברורה, הבאה לו בדבר ד', ושום רגש של כהות, של רשול ושל דכאות, לא נתערב בהמית נפשו המטוהרה. שנת ישרים במנוחה ועליזת קודש עברה, וזמן ההשכמה באה כסדרה, ועז ד' המשוה רגליו כאילות, לרוץ כצבי ולהיות גבור כארי, לעשות רצונו של מקום ב"ה סמכהו, כי השכים בבוקר. וישכם אברהם בבקר. (עולת ראייה,פרשת העקידה)
2. עץ הדעת- עצי העולה- עץ התאנה:
א.אדם וחוה חטאו בתאנה ובה כיסו ערוותם:
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: (בראשית ג,ז)
עלה תאנה. הוא העץ שאכלו (י) ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו (סנהדרין ע:)... (רש"י'',שם)
ב.אברהם אבינו בקע עץ תאנה בתור עצי עולה ומעשה העקידה הפך לסמל פרסומו לטובה:
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים(בראשית כב,ג)
וְאַקְדֵים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וְזָרֵיז יַת חַמְרֵיהּ וּדְבַר יַת תְּרֵין טַלְיוֹ עִמֵיהּ יַת אֱלִיעֶזֶר וְיַת יִשְׁמָעֵאל וְיַת יִצְחָק בְּרֵיהּ וְקָטַע קֵיסִין דַקִיתָא וּתְאֵנָתָא וְדִיקְלָא דְחַזְיַין לְעָלָתָא וְקָם וְאָזַל לְאַתְרָא דְאָמַר לֵיהּ יְיָ: (תרגום יונתן,שם)
ויבקע עצי עולה, בירושלמי עצי תאנה (רוקח,בראשית,דף קעג)
והרה"ק מראפשיץ ביאר שכאן עסק אברהם אבינו לתקן חטא עץ הדעת, שאמר הקב"ה אאע"ה מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל. שלכאו' הפסוק סותר את עצמו, אם מכל עץ הגן אכול תאכל, משמע אפי' מעץ הדעת, איך אמר שלא לאכול מעץ הדעת? אלא שגם עץ הדעת היה לו לאכול, אמנם היה לו לברר הטוב מן הרע, רק מעץ הדעת כשהוא מעורב טוב ורע, אותו לא יאכל, רק יפריד הרע קודם ממנו, ואח"כ היה יכול לאכול מעץ הדעת.
3.הנחש- השטן מעורר את הכל:
א.בגן עדן הנחש הוא מקטרג על הקב"ה ומביא את חווה אל המעשה:
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן (בראשית ג,א)
ב.בעקידה - השטן הוא המקטרג על אברהם ואח"כ על הקב"ה והמעורר את הנסיון:
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:(בראשית כב,א)
אחר הדברים האלה. יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט:) אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר, מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו, כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני, לא היה מעכב (רש"י,שם)
בָּא לוֹ סמא"ל אֵצֶל אָבִינוּ אַבְרָהָם אֲמַר לֵיהּ סָבָא סָבָא אוֹבַדְתְּ לִבֶּךָ, בֵּן שֶׁנִּתַּן לְךָ לְמֵאָה שָׁנָה אַתָּה הוֹלֵךְ לְשָׁחֲטוֹ, אָמַר לוֹ עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ וְאִם מְנַסֶּה אוֹתְךָ יוֹתֵר מִכֵּן אַתְּ יָכוֹל לַעֲמֹד, (איוב ד, ב): הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִלְאֶה, אָמַר לוֹ וְיָתֵר עַל דֵּין. אָמַר לוֹ לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ שׁוֹפֵךְ דָּם אַתְּ חַיָּב שֶׁשָּׁפַכְתָּ דָּמוֹ שֶׁל בִּנְךָ, אָמַר לוֹ, עַל מְנָת כֵּן. וְכֵיוָן שֶׁלֹא הוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם בָּא לוֹ אֵצֶל יִצְחָק, אָמַר לוֹ בְּרָא דַּעֲלוּבְתָּא, הוֹלֵךְ הוּא לְשָׁחָטֶךָ, אָמַר לוֹ עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ אִם כֵּן כָּל אוֹתָן הַפָּרְגָזִיּוֹת שֶׁעָשָׂת אִמְּךָ לְיִשְׁמָעֵאל שְׂנָאֵיהּ דְּבֵיתָה יְרוּתָא, וְאַתָּה אֵינְךָ מַכְנִיס בְּלִבֶּךָ. כַּד לָא תֵיעוּל מִילָא תֵיעוּל פַּלְגָא (בראשית רבה נו ד)
שרה זלזלה בבשורת המלאכים ומתה בעקבות בשורתו של השטן על מעשה העקידה (ענ"ד)
4.חוה- פותחת בפועל בחטא- שרה- לא מודעת לכל המעשה ובסופו של דבר מתו בגינו:
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: (בראשית ג,ו)
לספוד לשרה ולבכתה. נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה:(רש"י,שם)
שרה טעתה כשצחקה בבשורת המלאכים ואולי במידה כנגד מידה נענשה שנפטרה מבשורת מלאך המוות, השטן על בנה- נשוא הבשורה הראשונה בה זלזלה (ענ"ד)
5.הזמן: העקידה וחטא אדם וחוה - בראש השנה
א.אדם הראשון חטא ונידון - בראש השנה:
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (ויקרא כג, כד), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קיט, פט): לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם, תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בֶּאֱלוּל נִבְרָא הָעוֹלָם וְאַתְיָא דְרַב כְּהַהִיא דְּתָנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּתָנִינָן בִּתְקִיעָתָא דְרַב זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן (תהלים פא, ה): כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא וגו', וְעַל הַמְדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב אֵיזוֹ לְשָׁלוֹם אֵיזוֹ לָרָעָב וְאֵיזוֹ לַשּׂוֹבַע וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לַחַיִּים וְלַמָּוֶת. נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה, בַּשְּׁנִיָּה נִתְיָעֵץ עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בַּשְּׁלִישִׁית כִּנֵּס עֲפָרוֹ, בָּרְבִיעִית גִּבְּלוֹ, בַּחֲמִישִׁית רִקְּמוֹ, בַּשִּׁשִּׁית עֲשָׂאוֹ גֹּלֶם, בַּשְּׁבִיעִית נָפַח בּוֹ נְשָׁמָה, בַּשְּׁמִינִית הִכְנִיסוֹ לַגָּן, בַּתְּשִׁיעִית נִצְטַוָּה, בָּעֲשִׂירִית עָבַר, בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נִדּוֹן, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה יָצָא בְּדִימוּס. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם, זֶה סִימָן לְבָנֶיךָ כְּשֵׁם שֶׁעָמַדְתָּ לְפָנַי בַּדִּין הַיּוֹם הַזֶּה וְיָצָאתָ בְּדִימוּס, כָּךְ עֲתִידִין בָּנֶיךָ לַעֲמֹד לְפָנַי בַּדִּין בְּיוֹם זֶה וְיוֹצְאִין לְפָנַי בְּדִימוּס, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. (ויקרא רבה,פרשה כט,א)
ב.מעשה העקידה - בראש השנה:
ומה שקורין ביום שני פ' העקידה (כמ"ש לקמן סי' תר"א) פי' הר"ן ז"ל כדי להזכיר ענין עקידת יצחק ואילו שבשביל כך תוקעין בשופר של איל עכ"ד. ועדיפא מינה הו"ל למימר שביום ר"ה נעקד יצחק כדאיתא בזוהר פ' ויקרא דף י"ח.
6.המקום: הר המוריה ואבן השתיה ממנו הושתת אדם הראשון
ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק. והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה. והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא: (יד החזקה,ספר עבודה,הלכות בית הבחירה, פרק ב,הלכה א)
לטחא החטא נענש האדם שישוב על העפר שבהר הבית:
...כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב(בראשית ג,יט)
7.היציאה והחזרה בשערי גן עדן:
א.בעקבות חטא אדם וחווה הם גורשו מגן עדן ולהט החרב המתהפכת מנעם מלשוב:
וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:(בראשית ג,כד)
ויגרש את האדם גורש ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה ששער גן עדן סמוך להר המוריה משם לקחו ולשם החזירו במקום שנלקח שנאמ' ויקח אלהים את האדם מאי זה מקום לקחו ממקום בית המקדש שנאמר לעבוד את האדמה אשר לוּקח משם. (פרקי דרבי אליעזר, פרק כ)
ב.רמזים לקודש הקדשים שבמקדש שמקומו מעל אבן השתייה ובמקום העקידה:
*עץ החיים- התורה הכתובה על הלוחות שבארון הברית שבקודש הקודשים:
עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר:(משלי ג,יח)
**הכרובים- מידת החסד ומידת הדין- ובה' הידיעה כי הם הכרובים שעתידים להיות בבית המקדש:
***ומדוע הם "שני" כרובים? ע"פ מינוחי סודות התורה, הם מדת רחמים ומדת הדין (זכר ונקבה). אם יזכה האדם, נהפך הכל לרחמים. " אוי להם לרשעים שהופכים מדת רחמים למדת הדין וכו'. אשריהם הצדיקים שהם הופכים מדת הדין למדת הרחמים" (בראשית רבה לג, ג). בזה מוסבר כיצד עת שהרומים נכנסו להיכל, מצאו את הכרובים מעורים זה בזה (יומא נד ע"ב). כלומר הכרובים היו דבוקים במדה אחת, מדת הדין שנתכה על ישראל בחורבן המקדש. מה שאין כן בעת הרגלים, היו הכהנים מגביהים לפרוכת והראו לישראל את הכרובים שהם דבוקים זה בזה וידעו חביבותם בעיני ה', שהכל נהפך לרחמים (יומא נד ע"א. ובמיוחד זה כך לפי פירוש רש"י שם ד"ה הכרובים, שהזכר, בעל החסד, היה שליט). ובמקדש שני מדובר על הכרובים שהיו מצויירים על כתלי מקדש של שלמה (שם). בזה מוסבר מדוע בפרשת בראשית כתובה מלת "הכרובים" (ג, כד) עם אות ה' הידיעה, כי הם אותם הכרובים עליהם מדובר בהקמת משכן משה (פרשת תרומה). עכשיו שנטרדו אדם ואשתו מגן עדן, ידעו כי כרובים לפניהם. וכמו תינוק ותינוקות (פני הכרובים) מתבגרים ומתפתחים, ידעו אדם ואשתו שהם הם הגורמים שינוי ופנייה של הכרובים, או למדת הדין או למדת הרחמים
(מאמר "לשמור את דרך עץ החיים", הרב משה צוריאל)****לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת- הבחירה בין טוב לרע- ואולי זוהי המאכלת שבידי אברהם:
אמנם כעת כאשר גורש מגן עדן, נתחדש באדם בחירה הפוכה וכו' הבחירה ברע נתהוה בו כטבע ראשון, ויש לכוחות הרעים שבו ממשלה חזקה. והבחירה בדרך הטוב קשה עליו מאד וצריך התגברות גדולה והתאמצות ללכת בדרך מישרים ע"פ התורה. ולסיבה זו אין שלום בנפשו, וכל ימי חייו הוא במלחמה פנימית וכו'. אבל הנפש המשכלת גם היא אוזרת חיל להכניע את מורדיה הפנימיים וכו'. והנה החרב הניתן בידי אדם להלחם בה מלחמת ה', חרב מתהפכת היא מטוב לרע ומרע לטוב לפי הבחירה הנתונה לו" עכ"ל. הרב מביא ראיה כי "חרב" הוא כינוי לתורה ממה שאמרו בשבת (סג.) "חגור חרבך על ירך". וכן הוא הנמשל של חרבו של יעקב אבינו ("אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", בראשית רבה צז) (הכתב והקבלה,שם)
ג.בעקבות העקידה נפתחים בפני יצחק שערי גן עדן שנמצאים בהר הבית והוא שוהה שם 3 שנים:
ויצא יצחק - מהיכן יצא? מגן עדן, שהיה שם משעת העקידה עד עכשיו שלש שנים (חזקוני,שם)
8.איכה- הנני:אדם הראשון נשאל איכה ושאלה זו מהדהדת עד אברהם אבינו שעונה לה' - הנני
וַיִּקְרָא יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה (בראשית ג,ט)
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי(שם כב,א)
.... בתשובת אדם אל האלהים על מה אמר לו 'איכה', שהשיבו: "את קולך שמעתי בגן ואירא כי ערום אנכי ואחבא" (ג, י). וזה, כי למה לא השיבו:
הנני. כי היא היתה התשובה ההגונה למאמר איכה....
(אברבנאל על בראשית - פרק ב פסוק ד- ג, כד )
9.מוטיב הראייה: אדם וחוה חטאו בראייה- אברהם מתקן בראייה
א.תחילת החטא ותוצאותו - קשורים בראיית העין:
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם ... וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם ... (בראשית ג,ו-ז)
ב.אברהם רואה מה ששני נעריו 'אינם רואים':
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק (בראשית כב,ד)
וירא את המקום. ראה ענן קשור על ההר:(רש"י,שם)
כתוב בספר 'עשרה למאה' להג"מ רבי צבי הירש ]אביו של הרבי רבי בונים, הדרשן מברלין ווידיסלוב, קרא לספרו עשרה למאה, לומר שיש תחת ידו מאה דרושים וכתב רק עשרה מהם[ בדרוש החמישי המיוסד על עקדת יצחק, מה ראה הכתוב להוסיף לנו למעלת העקדה שראה אאע"ה את המקום מרחוק. והלא כל פרט ופרט בא להחשיב ולרומם את מעשה העקדה, מה ענין יש בזה שראה את המקום מרחוק?
וביאר שאם לא היה לו לאאע"ה חשק לעקוד את בנו, לא היה רואה את המקום מרחוק. בפרט יהודי בן מאה ושלושים ושבע שנה שאין ראייתו צחה כאיש צעיר. וכלשון הפסוק 'כבדו מזוקן'. אלא שהיה מחפש את המקום בכל נימי נפשו, עד כדי כך שהיה רואה את המקום מרחוק. הוא הולך והולך כמה ימים ומחפש היכן יראה לו הקב"ה את המקום, מסתמא היה עוסק בתוה"ק עם בנו יצחק בינתיים, אך יחד עם זאת היה מחפש ומחפש בעיניו בכל צד ופינה, היכן הוא המקום, ואילו לא היה לו רצון וחשק בנפשו לעקוד את בנו, היה הולך והולך עד שיפגע במקום, אך כיון שבערה נפשו לעשות רצון קונו היה תר ומחפש בכל שעה, עד כדי כך שבזקנותו ראה את המקום מרחוק.
(שיעורים בסידור התפילה, הרב מנשה ישראל רייזמן, שיעור ס)
ג.עיני אברהם "נפקחו" לראות את השה כי עד אז הוא "לא ראה בעיניים" והיה מכוון מטרה אחת בלבד- לעשות את דבר ה':
וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז- והנה איל גימטריה סומא.רמז למה שאמרו חז"ל (בראשית רבה, נג,יד) הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עינהם.שגם פה האיל היה מוכן שם ולא ראהו אברהם עד עכשיו.וזהו שאמר וישא אברהם את עינו וירא וגו'.ולכן כתיב נאחז החי"ת בפתח לשון עבר ולא קמץ.שכבר היה נאחז לפני כן (בית נאמן/הרב מאזוז, שם)
ד.בעקבות העקידה המקום נקרא על שם הראייה- ירושלים:
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְ-הֹ-וָ-ה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְ-הֹ-וָ-ה יֵרָאֶה (בראשית כב,יד)
10.הכל או כלום- אברהם תיקן את עומק חטאו של אדם בכך שהיה מוכן לוותר על כל עמלו ( בנו, תדמיתו וכל המ שנלחם כנגדו כל השנים) בשביל לקיים ציווי ה':
א.לאדם הראשון- הכל הותר לו פרט לעץ אחד:
ויְצַו יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:(בראשית ב, טז-יז)
ב.לאברהם- נצווה לוותר על כל מה שהובטח לו :
וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (בראשית כב,ב)
נספח: אברהם לא שיתף את שרה ולכן הסוף הטראגי של העקידה הוא פטירת שרה
אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק;
גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק;
אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חָק;
אָמְרָה לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק;
עָנָהּ יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵחַ;
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;
(פיוט עוקד והנעקד והמזבח)
___________________________________________________________________________
(ישראל - ארץ קטנה סיפור גדול, ע"מ 22, לירז מרגלית , ד"ר לפסיכולוגיה חברתית)
וברש"י רהנה שאין עמד ראה האור ולכן רק עיניו וזהו כוונת הכתוב כחם היום מנרתיקה חמה הקב"ה את לאברהם רק לסבול ולמי היה הזכות לראות אבינו את וישא ולכן הוציא העולם יכול הגנוז הכתוב לעינים בבריאת העולם וגנזו לצדיקים האור כוונת וירא דהנה חטא עץ הדעת היה אברהם תאוה וזהו מחמת התבונן לראות אם עושה טוב על ידי מעשו לתקן את החטא את שמסר את נפשו על השי"ת הוא זכה לראות את האור הגנוז
((קול מנחם קאליב חלק טו ע"מ כו)
בפסוק ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. להודיע כי כל משפטי ה' וגבורותיו הכל בכח החסד. כדכתיב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. שזה עיקר החסד הטוב שהקב"ה שומר לאוהביו. כדכתיב אשר יאהב ה' יוכיח. וז"ש אברהם הוליד את יצחק. שכל הדינין והגבורות מכח החסד הם נולדים. [וזה ענין חסיד לפנים משורת הדין כלומר שפנימיות הדין חסד הוא]. ומקודם כתיב תולדות ישמעאל על פני כל אחיו נפל. ואח"כ תולדות יצחק. להודיע ההפרש שהקב"ה מתנהג עם הצדיקים. כמ"ש וידעת כי ה' אלקיך כו' שומר הברית והחסד כו' ומשלם לשונאיו אל פניו כו'. לכן ישמעאל קיבל מיד החסד שירש מאברהם ע"פ כל אחיו. ותולדות יצחק הי' יעקב אבינו. ונולד לו מיד שטנו עשו הרשע. ועבר עליו כמה יסורים. מטעם שלאוהביו הקב"ה שומר החסד שיהי' ממנו רק אחרית טובה. כי בודאי הקב"ה טוב ומטיב. אבל מכח המקבלים צריך עצות שיקבלו החסד בטוב. והוא ע"י הגבורה. וכ' מה רב טובך אשר צפנת. כי אברהם אע"ה הי' האור וכ' ויבדל שגנזו לצדיקים. לכן הי' אח"כ בחי' יצחק והוא הגניזה אשר צפנת. ונולד מזה יעקב אבינו טוב הגנוז לצדיקים [שהוא יוסף ויהודה ודוד]. וכן
(ספר שפת אמת - בראשית - פרשת תולדות - שנת [תרמ"ד] )
