ר"מ
ור' יהודה
ור' יוסי
ורבי שמעון
ורבי אלעזר בן שמוע
והם הם העמידו תורה
בבקר זרע את זרעך, אם העמדת תלמידים בנערותך, אל תחדל לך מלהעמיד בזקנותך.
מעשה ברבי עקיבא שהיו לו שלש מאות תלמידים בנערותו ומתו כולם, ואילולי שהעמיד שבעה תלמידים בזקנותו, לא היה תלמיד שיהא קורא על שמו.
- "שנים עשר אלף זוגי תלמידים" (24,000 תלמידים): הרב מסביר כי אין מדובר בישיבה אחת פיזית, שכן אין אולם שיכול להכיל כמות כזו. הכוונה היא לתלמידים שקיבלו את השקפת עולמו של רבי עקיבא והתפזרו בכל רחבי הארץ להקמת משפחות וקהילות.
- "מגבת ועד אנטיפרס": אלו גבולות גיאוגרפיים (מעמק יזרעאל ועד ראש העין) המדגישים שהתלמידים היו פרוסים בכל הארץ. עובדה זו מחזקת את הפרשנות שהם לא מתו ממגפה רפואית (שמצריכה הדבקה במקום אחד), אלא נפלו כלוחמים בחזיתות השונות של מרד בר כוכבא.
- "וכולם מתו": התלמידים מתו בשדה הקרב משום שהם היו ה"שפיץ" של המרד; הם התגייסו בהתלהבות לצבאו של בר כוכבא מתוך אמונה שמדובר בתהליך הגאולה. המוות שלהם הוא תוצאה של הליכתם בראש המחנה.
- "על שלא נהגו כבוד זה בזה": הרב מפרש זאת כסיבה לכישלון המרד. הפירוד בין הכוח הצבאי (בר כוכבא) לכוח הרוחני (רבי אלעזר המודעי) הוביל לקריסה פנימית. לומדי התורה בזו ללוחמים, והלוחמים ראו בלומדים בוגדים, וכך המדינה הראשונה שהוקמה קרסה בגלל חוסר חיבור וכבוד הדדי בין חלקי העם.
- "והיה העולם שמם": תיאור הטראומה הלאומית והחורבן הטוטאלי שהגיע בעקבות כישלון המרד. בשל השממון הזה, חכמים בחרו להסתיר את הסיפור הצבאי של התלמידים כדי שלא לעודד מרידות נוספות בגלות.
- "עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם" (ובהם רבי שמעון בר יוחאי): הקמת התורה מחדש דרך תלמידים שהביאו את התיקון. רשב"י הביא לעולם את תורת הנסתר, המאפשרת להסתכל על הפנימיות של האחר ולמצוא את נקודת החיבור והכבוד למרות המחלוקות החיצוניות.
- "מפסח ועד עצרת": מעבר למובן הכרונולוגי, הרב מסביר כי זהו ביטוי למרחק שבין תחילת הגאולה לסיומה. "פסח" מסמל את היציאה לחירות והקמת המדינה (כמו יום העצמאות), ו"עצרת" (שבועות) מסמלת את היעד הרוחני והשלמת החזון. התלמידים מתו ב"דרך" – בקושי לחבר את העצמאות הפיזית עם המשמעות הרוחנית.
1.הערב רב לא רצו את ארץ ישראל:
א.המעקף שלא דרך ארץ פשלתים( רצועת עזה) וגם קריעת ים סוף כל אלה היו בשביל הערב רב שלא ראה חיבור לא"י והיה צריך לקנות אמונה:
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה(שמות טו,א)
בשלח פרעה את העם - את העם בגימטריא גם ערב רב. (שמות יג יז)
ולפי האמור אתיא פרשתנו על נכון, לפי פירוש האריז"ל שרק בשביל העם שהם הערב רב לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, שהם בלתי מאמינים, על כן פן ינחמו בראותם מלחמה ושבו מצרימה, ועל כן הוצרכו לקריעת ים סוף לקנות אמונה, אבל מבלעדי ערב רב שום דבר טבע לא היה עומד בפניהם, וממילא מובן שלא היו צריכין לקנות אמונה על ידי נס קריעת הים... (שם משמואל בשלח תרע"ז)
ב.הסרוב לקבל את א"י מתגלה כלפי חוץ בחטא המתאוננים-שהיו הערב רב- שקדם לחטא המרגלים:
בקצה המחנה. במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב, רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים (רש"י,שם)
ישנה מגמה של יציאה לא על מנת להגשים את הייעוד הלאומי אלא תורה בלבד. לבני ישראל יציאת מצרים היא מאורע לאומי ודתי. לערב רב יציאת מצרים היא מאורע דתי בלבד.
ד.לכן ה' לא נחם דרך ארץ פלשתים כי עוד לא קנו מידת דרך ארץ של אהבת א"י:
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה(שמות טו,א)
ולפי האמור אתיא פרשתנו על נכון, לפי פירוש האריז"ל שרק בשביל העם שהם הערב רב לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, שהם בלתי מאמינים, על כן פן ינחמו בראותם מלחמה ושבו מצרימה
(שם משמואל, בשלח תרע"ז)
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה"
על מנת להיות קרוב אל ה' צריך שתהיה דרך ארץ, דרכה של ארץ ישראל. ישנו חיסרון בנפש הערב רב שהם אינם מזדהים עם ארץ ישראל. כיצד ניתן לתקן חיסרון זה? צריך להעביר את הערב רב מכינה או קורס באהבת הארץ ורק אחר כך יוכלו לקבל את התורה ללא סכנה.
גם בדורנו, בשיבת ציון של ימינו מצטרפים לעם ישראל (בעקבות חוקי המדינה) גם לא יהודים. אנשים אלה משרתים בצבא ומקבלים ביטוח לאומי מן המדינה, אז מה דינם? הדתיים אינם מוכנים לקבל אותם כיון שאינם יהודים ולכן הם נקלטים אצל החילונים. שם הם אינם יכולים ללמוד תורה, אך הם לומדים את אהבת הארץ – את הדרך ארץ החסרה לערב רב. ואז אותם אנשים מתגיירים ומקבלים את התורה. קבלת תורה לאחר לימוד דרך ארץ. ההשגחה מסדרת את העניינים על פי דרכה, כך שמי שראוי לו להצטרף לעם ישראל יצטרף בסופו של התהליך. כל הבעיות שאנו נתקלים בהן כיום של עליית גויים ארצה הן חלק מהמשימה שלנו.
(כי תשא- ערב רב/ הרב אורי שרקי)
...אך בקש משה להפסיק הזוהמא מערב רב עלה אתנו לפיכך קבלם ומל אותם, ורובם נספחו על שבט שמעון, ויחשבה לו צדקה כיון שעדיין לא ניתנה תורה. (רמ"ע מפאנו, מאמר חקור דין חלק ג פרק כב)
3.משה לא נכנס לארץ ישראל בגלל חטא הערב רב שלא רצו את הארץ!
וּמֹשֶׁה, מִשּׁוּם שֶׁרָצָה לְהַכְנִיס גֵּרִים תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וְחָשַׁב שֶׁהָיוּ מֵאֵלֶּה שֶׁנִּבְרְאוּ בְּה' וְנָתַן בָּהֶם אוֹת ה' שֶׁל אַבְרָהָם, גָּרְמוּ לוֹ יְרִידָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב) לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךְ. מִשּׁוּם שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת הָאוֹת ה' בְּיִרְאָה שֶׁל יוֹ''ד וּבְאַהֲבָה שֶׁל ה', הוּא יָרַד מִדַּרְגָּתוֹ שֶׁהוּא ו'.
וְאוֹת ו' יָרְדָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבַד בֵּינֵיהֶם, שֶׁעָתִיד הוּא בְּסוֹד הַגִּלְגּוּל לְהִתְעָרֵב בֵּינֵיהֶם בַּגָּלוּת בֵּין עֵרֶב רַב, שֶׁהֵם נִשְׁמוֹתֵיהֶם מִצַּד אֵלֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (ישעיה נא) כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְגוֹ'. וְאֵלֶּה אוֹתָם שֶׁלֹּא בִקֵּשׁ נֹחַ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, וְנֶאֱמַר בָּהֶם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ, בִּגְלַל שֶׁהָיוּ מֵאֵלֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (דברים כה) תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. וּמֹשֶׁה לֹא נִשְׁמַר מֵהֶם, וְהִפִּיל ה' בֵּינֵיהֶם, וְלָכֵן הוּא לֹא יִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁתָּשׁוּב ה' לִמְקוֹמָהּ. וְלָכֵן יָרַד הוּא מִדַּרְגָּתוֹ, וְיָרַד בּוֹ ו'. וְלָכֵן ה' נָפְלָה, ו' יָקִים אוֹתָהּ, ו' שֶׁל מֹשֶׁה.
(זוהר מתורגם בראשית כה ע"א)
א. חורבן בית ראשון: תורת ישראל
בתקופת הבית הראשון, הקשר בין ישראל לקדוש ברוך הוא התבסס על הברית – מערכת החוקים והמצוות שהייתה אמורה להנחות את הממלכה.
מהות החורבן: הנביאים הדגישו שוב ושוב שהסיבה לחורבן היא עזיבת התורה ("על עזבם את תורתי"). זהו משבר דתי-רוחני שבו העם נכשל בשמירה על הציווי האלוקי.
התוצאה: עם היציאה לגלות בבל, העם גילה שהתורה אינה תלויה במקדש פיזי. שם החלו להתפתח מוסדות התורה שאינם תלויים בקרבנות, והתבססה ההבנה שהתורה היא "המולדת הניידת" של ישראל.
ב. חורבן בית שני: עם ישראל
בתקופת הבית השני, הבעיה המרכזית לא הייתה עבודה זרה (כמו בבית ראשון), אלא התפוררות חברתית ופנימית.
מהות החורבן: חז"ל טבעו את המושג "שנאת חינם" כסיבת החורבן. המאבקים היו בין כתות, סיעות ומשפחות בתוך העם. המשבר היה בזהות הלאומית וביכולת של הקבוצות השונות לחיות יחד כגוף אחד.
התוצאה: החורבן כפה על העם להתגבש מחדש סביב זהות קהילתית ולא סביב ריבונות מדינית. המעבר היה מ"עם של מדינה" ל"עם של קהילה", שבו הערבות ההדדית היא שמחזיקה את הלאום בפיזורו.
ג. מרד בר כוכבא: ארץ ישראל
מרד בר כוכבא (כ-60 שנה לאחר חורבן הבית השני) היה הניסיון האחרון והנואש ביותר להחזיר את הריבונות הפיזית על הקרקע.
מהות החורבן: בניגוד לחורבנות הבתים, המרד לא התמקד רק בבית המקדש אלא בשליטה על הטריטוריה. בר כוכבא ניסה להקים מדינה יהודית עצמאית, וכישלון המרד הוביל לניתוק הפיזי הכמעט-מוחלט של העם מארצו (גזירות אדריאנוס, שינוי שם הארץ לפלשתינה ואיסור כניסה לירושלים).
התוצאה: האירוע הזה מסמל את תחילתה של "גלות אדום" הארוכה. הוא מייצג את אובדן האחיזה בארץ ישראל כמרכיב פעיל בחיים היהודיים למשך אלפיים שנה, עד לעת החדשה.
סיכום בטבלה
| אירוע | המרכיב המרכזי | מוקד הכישלון/השינוי |
| חורבן בית ראשון | תורה | עזיבת המצוות והברית האלוקית. |
| חורבן בית שני | עם | התפוררות חברתית ושנאת חינם. |
| מרד בר כוכבא | ארץ | אובדן הריבונות הפיזית והאחיזה בקרקע. |
(ענ"ד, ניסוח ע"י ג'ימני)
- זהות ותקופת שלטון: אדריאנוס (פובליוס אליוס טראיאנוס הדריאנוס) היה הקיסר ה-14 של האימפריה הרומית, ושלט בין השנים 117 ל-138 לספירה. הוא נחשב לאחד מחמשת "הקיסרים הטובים" של רומא, ותקופתו התאפיינה בשגשוג תרבותי ובבנייה מאסיבית.
- שינוי במדיניות החוץ: בניגוד לקודמו טראיאנוס שדגל בכיבושים, אדריאנוס האמין בגבולות בני הגנה. הוא נסוג משטחים במזרח והקים ביצורים מאסיביים (לימס) בכל גבולות הממלכה, כולל "לימס פלשתינה" בארץ ישראל.
- ציפיות יהודיות מוקדמות: בתחילת שלטונו, היהודים קיבלו אותו בעין יפה. אדריאנוס אף שוחח עם חכמי ישראל, כמו רבי יהושע בן חנניה, ועודד תקוות לבנייה מחדש של ירושלים ואף של בית המקדש.
- השינוי לרעה והקמת "איליה קפיטולינה": אדריאנוס שינה את עמדתו והחליט להקים את ירושלים כעיר הלניסטית אלילית בשם "איליה קפיטולינה", תוך איסור על כניסת יהודים אליה. הוא הקים בעיר מקדש ליופיטר על מקום המקדש היהודי.
- גזירת איסור המילה: עוד לפני המרד, ייתכן שאדריאנוס אסר על המילה מתוך מניעים הלניסטיים. גזירה זו, יחד עם הכפייה ההלניסטית הבוטה, נחשבת לאחד הגורמים המרכזיים שהתסיסו את העם לקראת המרד.
- מרד בר כוכבא (135-132 לספירה): המרד, בהנהגת שמעון בר כוכבא ורבי עקיבא, היה אחד הקשים ביותר בתולדות האימפריה. לגיון רומי שלם (ה-22) הושמד על ידי המורדים, ואדריאנוס נאלץ להגיע בעצמו לשדה המערכה ולגייס כוחות אדירים לדיכוי המרד.
- דיכוי אכזרי ואבדות כבדות: אדריאנוס דיכא את המרד באכזריות קיצונית. מאות אלפי יהודים נהרגו, וארץ יהודה נחרבה כמעט כליל. בשל האבדות הכבדות גם לצבאו, אדריאנוס נמנע מהנוסח המקובל "לי ולחיילי שלום" במכתבו לסנאט.
- גזירות השמד: לאחר המרד, הטיל אדריאנוס גזירות קשות שמטרתן לעקור את הדת היהודית, כולל איסור על שמירת שבת, תפילה ולימוד תורה. בתקופה זו הוצאו להורג עשרת הרוגי מלכות.
- מחיקת השם "יהודה": כדי לנתק את הקשר בין עם ישראל לארצו, ביטל אדריאנוס את הפרובינקיה "יהודה" ושינה את שמה ל**"סוריה פלשתינה"** (Syria Palaestina), על שם העם הפלשתי שנכחד.
- זכרון היסטורי - "שחיק טמיא": במסורת היהודית נזכר אדריאנוס כאדם אכזר וצורר, ולשמו הוצמד הכינוי "שחיק טמיא" (שיישחקו עצמותיו). מדרשי חז"ל מתארים אותו כקיסר רשע שחירף וגידף את אלוהים והרג יהודים באופן שרירותי.
"יהודי אחד עבר לפני אדרינוס ושאל בשלומו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: וכי יש יהודי עובר לפני אדרינוס ושואל בשלומו? אמר: לכו והתיזו את ראשו! עבר יהודי אחר, ראה מה שנעשה בראשון ולא שאל בשלומו. אמר לו אדרינוס: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: וכי יש יהודי עובר לפני אדרינוס ואינו שואל בשלומו? אמר: לכו והתיזו את ראשו! אמרו לו סנקליטון [שרי היועצים] שלו: אין אנו יודעים מה אלו המעשים שאתה עושה; מי ששואל בשלומך - נהרג, ומי שאינו שואל בשלומך - נהרג! אמר להם: ואתם רוצים ליעצני היאך אני צריך להרוג בשונאי?"
(איכה רבה פרשה ג)
ג.אחרי אדריאנוס מתחילה תקופת רגיעה שהיא הרקע לימין של רבי היודה הנשיא וחיבור המשנה:
א.הסרת הערלה בגוף(מילה) והשמדת עממי כנען( א"י) הם הדרך לגילוי הקדושה במציאות- באדם ובארץ(ענ"ד):
(» העם והארץ » א - מעלת הארץ » ט – ברית מילה וירושת הארץ/הרב אליעזר מלמד)
רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּיא, לָמָּה אַתָּה שׁוֹתֵק, הֲרֵי הַדֶּרֶךְ לֹא מְתֻקֶּנֶת אֶלָּא רַק בְּדִבְרֵי תוֹרָה? נֶאֱנַח רַבִּי חִיָּיא וּבָכָה. (אמר לו, מהי, ' אמר לו, אוי וכו') פָּתַח וְאָמַר (בראשית יא) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. אוֹי עַל זֶה! אוֹי עַל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁהוֹלִידָה הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, לָמָּה? וַהֲרֵי הוֹלִידָה אַחַר כָּךְ, וְהָיָה לָהּ בֵּן גֶּזַע קָדוֹשׁ? אָמַר לוֹ, אַתָּה רוֹאֶה וַאֲנִי רוֹאֶה. וְכָךְ שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן דָּבָר, וּבָכִיתִי. [ס''א אמר לו מה היא אמר לו ווי וכו'] אוֹי עַל אוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁבִּגְלַל שֶׁשָּׂרָה הִתְעַכְּבָה, כָּתוּב (בראשית טז) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם וְגוֹ' בּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי וְגוֹ'. וְעַל זֶה עָמְדָה הַשָּׁעָה לְהָגָר לָרֶשֶׁת אֶת שָׂרָה גְּבִרְתָּהּ, וְהָיָה לָהּ בֵּן מֵאַבְרָהָם.
וְאַבְרָהָם אָמַר, לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךְ. וְאַף עַל גַּב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מְבַשֵּׂר לוֹ עַל יִצְחָק, נִדְבַּק אַבְרָהָם בְּיִשְׁמָעֵאל, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵשִׁיב לוֹ, וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךְ וְגוֹ'. אַחַר כָּךְ נִמּוֹל וְנִכְנַס לַבְּרִית הַקָּדוֹשׁ, עַד שֶׁטֶּרֶם יָצָא יִצְחָק לָעוֹלָם.
וּבֹא רְאֵה, אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים עָמַד אוֹתוֹ מְמֻנֶּה שֶׁל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבִקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, מִי שֶׁנִּמּוֹל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּשִׁמְךְ? אָמַר לוֹ, כֵּן. אָמַר לוֹ, וַהֲרֵי יִשְׁמָעֵאל נִמּוֹל, [ולא עוד, אלא שגמול בן שלש עשרה שנה] אָז לָמָּה אֵין לוֹ חֵלֶק בְּךְ כְּמוֹ יִצְחָק? אָמַר לוֹ, זֶה נִמּוֹל כָּרָאוּי וּכְתִקּוּנוֹ, וְזֶה לֹא כָּךְ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵלֶּה נִדְבָּקִים בִּי כָּרָאוּי לִשְׁמוֹנָה יָמִים, וְאֵלֶּה רְחוֹקִים מִמֶּנִּי עַד כַּמָּה יָמִים. אָמַר לוֹ, וְעִם כָּל זֶה, כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל, לֹא יִהְיֶה לוֹ שָׂכָר טוֹב בִּשְׁבִיל זֶה?
אוֹי עַל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁנּוֹלַד יִשְׁמָעֵאל בָּעוֹלָם וְנִמּוֹל, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִרְחִיק אֶת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל מִן הַדְּבֵקוּת הָעֶלְיוֹנָה, וְנָתַן לָהֶם חֵלֶק לְמַטָּה בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ הַמִּילָה שֶׁבָּהֶם
וַעָתִידִים בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לִשְׁלֹט בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה כְּשֶׁהִיא רֵיקָה מֵהַכֹּל זְמַן רַב, כְּמוֹ שֶׁהַמִּילָה שֶׁלָּהֶם רֵיקָה בְּלִי שְׁלֵמוּת, וְהֵם יְעַכְּבוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב לִמְקוֹמָם, עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם אוֹתָהּ זְכוּת שֶׁל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל.
וַעָתִידִים בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לְעוֹרֵר קְרָבוֹת חֲזָקִים בָּעוֹלָם וּלְהִתְכַּנְּסוּת בְּנֵי אֱדוֹם עֲלֵיהֶם, וִיעוֹרְרוּ בָהֶם קְרָב, אֶחָד עַל הַיָּם, וְאֶחָד עַל הַיַּבָּשָׁה, וְאֶחָד סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְיִשְׁלְטוּ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה, וְאֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה לֹא תִמָּסֵר לִבְנֵי אֱדוֹם.
בְּאוֹתוֹ זְמַן יִתְעוֹרֵר עַם אֶחָד מִסּוֹף הָעוֹלָם עַל רוֹמִי הָרְשָׁעָה, וְיַעֲרֹךְ בָּהּ קְרָב שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, וְיִתְכַּנְּסוּ שָׁם עַמִּים, וְיִפְּלוּ בִידֵיהֶם, עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ כָּל בְּנֵי אֱדוֹם עָלֶיהָ מִסּוֹפֵי כָּל הָעוֹלָם, וְאָז יִתְעוֹרֵר עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיהלד) כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְגוֹ'. אַחַר זֶה מַה כָּתוּב? לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְגוֹ'. וִיכַלֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל מִמֶּנָּה, וְיִשְׁבֹּר כָּל הַחֲיָלוֹת-כֹּחוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, וְלֹא יִשָּׁאֵר כֹּחַ לְמַעְלָה עַל הָעָם שֶׁל הָעוֹלָם, אֶלָּא כֹּחַ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קכא) ה' צִלְּךְ עַל יַד יְמִינֶךְ.
מִשּׁוּם שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּיָמִין, וְתוֹרָה בְיָמִין, וְעַל זֶה בְּיָמִין תָּלוּי הַכֹּל, וְשָׁנִינוּ שֶׁצָּרִיךְ לִזְקֹף אֶת הַיָּמִין עַל הַשְּׂמֹאל, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּהָ, שֶׁכָּתוּב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. וּבַזְּמַן שֶׁיָּבֹא, (תהלים ס) הוֹשִׁיעָה יְמִינְךְ וַעֲנֵנִי. וּבְאוֹתוֹ זְמַן כָּתוּב, כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. וְכָתוּב בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:
(זוהר וארא לא ע"ב)
5.אחרי 1290 שנה של שלטון בני ישמעאל כנגד 13 שנה שבגיל זה ישמעאל נימול ( *100 שנה) :
ושרי אשת אברם איתערו על דאתעכבת שרה מלמילד הוי סיבה דשפחה תירש גבירתה ואחסין ישמעאל ארעא קדישא כד איהי ריקניא כמה דגזירו דיליה ברקניא ונראה לומר אלף ומתאיים ותשעים - תלת עשר מאות דשעבודא דישראל לקביל בר תליסר שנין דגזיר ישמעאל
(לבת הספיר, פרשת לך לך , ע"מ יח)
{רבי יוסף אנג'לט היה מקובל ספרדי, שפעל בתחילת המאה ה-14 ובמיוחד בעיר סרגוסה.}
6.שאלת השאלות- מתי מסתיימים אותם 1290 שנה:
*הצהרת חבר הלאומים בבית לאומי ליהודים:
וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים:אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה: (דניאל יב,יא-יב)
הרי שני מספרים - 1290, 1335.מעת שהתגבש האסלאם כדת במותו של מוחמד (632), ונוצרה האימפריה האסלאמית ששלטה במזרח התיכון ועיכבה את חזרת ישראל לארצם, עברו 1290 שנה עד שאומות העולם החליטו בחבר הלאומים (1922) שהממשלה הבריטית תהיה אחראית לייסד בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.ו-1335 שנים אחר התגבשות האסלאם, בתשכ"ז, שחררה מדינת ישראל את ירושלים והר הבית.
(ע"פ התגלות/הרב שמואל יניב שליט"א)
**
וְכֵן שָׁמַעְתִּי שֶׁהַמִּלִּים "מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" בְּגִימַטְרִיָּא 1290 זְמַן הַקֵּץ בְּדָנִיֵּאל.
(סוד החשמל, פרשת לך לך, תשפ"ד)
סתם תוספתא{תוספת למשניות שחיבר רבי חייא} רבי נחמיה,
סתם סיפרא{ברייתות על ספר ויקרא} רבי יהודה,
סתם ספרי{ברייתות על במדבר דברים} רבי שמעון,
וכולהו אליבא דרבי עקיבא
- ייחוס למלכות: רבי יוחנן הסנדלר מיוחס לשושלת דוד המלך דרך הלל הזקן.
- מקור הכינוי "הסנדלר" ומוצאו: ישנם שלושה הסברים רווחים לכינויו: האחד הוא על שם מקצועו כסנדלר; השני הוא על שם עיסוקו כיהלומן (מלשון אבן "סנדלפון"); והשלישי הוא שזהו כינוי על שם מוצאו מהעיר אלכסנדריה שבמצרים (בתלמוד הירושלמי הוא אכן מכונה "אלכסנדרי"),.
...
מי לנו גדול מהלל הזקן, שלפני שנתמנה לנשיא התפרנס בדוחק רב מחטיבת עצים....אולם כל שאר תלמידי החכמים שלא היה להם תפקיד מנהיגותי, למרות שהיו גדולים מאוד בתורה, לא התפרנסו מהציבור. שמעון הפקולי היה עושה צמר גפן, רבי יוחנן הסנדלר היה מתפרנס מתפירת סנדלים, רבי מאיר היה סופר סת"ם, רב פפא היה שותל עצים...
(לימוד בכולל או עבודה - מה עדיף?/הרב אליעזר מלמד) - לימוד אצל רבי עקיבא: הוא היה תלמידו המובהק של רבי עקיבא ואף שימש אותו כעוזר אישי ("משמשו"):
והתניא בעל קרי שאין לו מים לטבול קורא קריאת שמע ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ואוכל פתו ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה אבל מהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בין כך ובין כך מוציא בשפתיו .... רבי יוחנן הסנדלר תלמידו של רבי עקיבא משום ר''ע אומר לא יכנס למדרש כל עיקר ואמרי לה לא יכנס לבית המדרש כל עיקר
(ברכות כב ע"א)
- פעילות חשאית בזמן השמד: כשרבי עקיבא היה כלוא בבית האסורים על ידי הרומאים, רבי יוחנן התחפש לרוכל כדי להגניב לו שאלה הלכתית בענייני חליצה. הוא קיבל תשובה מוסווית מרבו בתוך הדיאלוג על הסחורה ("חלצה בינו לבינה - כשר").
משנה: חָלְצָה בִשְׁנַיִם אוֹ בִשְׁלֹשָׁה וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל חֲלִיצָה פְסוּלָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי יוֹחָנָן הַסַּנדְּלָר מַכְשִׁירִין. מַעֲשֶׂה שֶׁחָלְצָה בֵינָהּ לְבֵינוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִין וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רִבִּי עֲקִיבָה וְהִכְשִׁיר.חָלְצָה בִשְׁנַיִם כול׳. בְּבֵית הָאֲסוּרִים הָיָה מַעֲשֶׂה. וּלְבֵית הָאֲסוּרִים בָּא הַמַּעֲשֶׂה. רִבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר עֲבַד גַּרְמֵיהּ רוֹכֵל. יוֹמָא עָבַר קוֹמֵי בֵּית חֲבִישָׁה דְּרִבִּי עֲקִיבָה וַהֲוָה מַכְרִיז וְאָמַר. מָאן בָּעֵי מַחֲטִין. מָאן בָּעֵי צִינּוֹרִין. חָלְצָה בֵינוֹ לְבֵינָהּ מַהוּ. אוֹדִיק לֵיהּ רִבִּי עֲקִיבָה מִן כִּוְותָּא. אָמַר לֵיהּ. אִית לָךְ כּוּשִׁין אִית לָךְ כָּשֵׁר.(יבמות פרק יב הלכה ה)גמ' ולבית האסורים. כשהי' ר"ע בבית האסורים באה שאלה זו לפניו כדמסיק:א"ל אית לך כושין וכו'. כדי שלא יבינו השומרים שעוסקים בדברי תורה שגזרת המלכות היתה שלא לעסוק בדברי תורה לכך היו מבליעים השאלות והתשובות במילי דעלמא:(קרבן העדה,שם) - ניסיון הגירה לבבל והחזרה לארץ ישראל- גילוי אהבתם ונאמנותם לארץ ישראל כתיקון לערב רב שהיו גלגלו שלא אהב את א"י:
בעקבות גזירות אדריאנוס הקשות, החליט לנסוע לנציבין שבבבל כדי ללמוד תורה אצל רבי יהודה בן בתירה.
החזרה לארץ ישראל: כשהגיע לצידון בדרכו לבבל, תקפו אותו געגועים עזים והוא שב על עקבותיו לארץ ישראל, מתוך הכרה ש"ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה":ומעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכין לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד ממנו תורה והגיעו לצידון וזכרו את ארץ ישראל וזקפו עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהן וקראו את המקרא וירשת וישבת בה ושמרת לעשות את החקים האלה, אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה חזרו ובאו להם למקומן:(ילקוט שמעוני תורה ילקוט שמעוני על דברים פרק יב רמז תתפה ) - שיקום עולם התורה: לאחר האסון הלאומי של מות 24,000 תלמידי רבי עקיבא, רבי יוחנן היה חלק מקבוצת התלמידים ("רבותינו שבדרום") שאצלם שנה רבי עקיבא את התורה מחדש והקים אותה מחורבנה,.
- הוראת משנתו: הוא חתום על המאמר המפורסם במסכת אבות, המדגיש את חשיבות הכוונה: "כל כנסייה שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים"
- פטירה: רבי יוחנן נפטר במאה ה-2 לספירה בארץ ישראל,.
- מסורת הקבורה: זיהוי קברו במערה בהר מירון תועד לראשונה רק במאה ה-13, למעלה מ-1,100 שנה לאחר פטירתו,.
- מורשת לדורות: הוא נחשב לאב הקדמון של רש"י, ורבים פוקדים את קברו ביום פטירת רש"י (כ"ט בתמוז) וכן נהגו להדליק מדורה על ציון קברו ביום ל"ג בעומר:
רש"י הוא נכדו של ר' אליקים, שהוא דור 31 מרבי יוחנן הסנדלר, שהיה דור רביעי מרבן גמליאל הזקן, בן שמעון הנשיא, בן הלל הזקן, מבני שפטיה בן דוד מלך ישראל (ויקיפדיה)
ב.מקום הכינוס- בגליל או ביהודה?
ג.דוגמא נוספת לכנסיה לשם שמים - עם ישראל במתן תורה:
ואפשר עוד לומר במ"ש בברייתא כנסיה שהיא לש"ש זו כנסת ישראל בהר סיני. ושאינה לשם שמים זו כנסת דור הפלגה. ואפשר שלהיות שבהר סיני נתכנסו ונתחברו כלם כאיש אחד ויחן שם ישראל בלב אחד לענות כלם בפה אחד כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ע"כ היתה הכנסיה ההיא קיימת לעולם ועד לא נתפרדה החבילה כי הוא אחדות מבלי פירוד ולא עוד אלא שהם נצחים וקיימים כמו שאמר הכתוב חצי אכלה בם חצי כלים והם אינם כלים באופן כי גזרת סופה להתקיים קאי אל מציאות ישראל וגם אל כנוסם ואל חבורם. אמנם שאינה לשם שמים הלא היא כנסת דור הפלגה אין סופה להתקיים והרי תכף בלל ה' שפתם לשבעים לשון ויתפרדו איש מעל אחיו וגם בסופם ותכליתם ספו תמו מן הארץ:
(ספר מדרש שמואל על אבות פרק ד משנה יא )
ד.סופה להתקיים אבל לא בהכרח כעת משמע הדברים לא נראים בזמן הווה אבל "סופם" להתגלות
אמר מלת סופה שהיא מלה מיותרת כי היה די שיאמר תתקיים ולא תתקיים אמנם השמיענו כי אף אם ראה תראה בתחלה בעוני הכנסיה שהיא לשם שמים סוף סוף סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אף שלפי שעה אתה רואה אותם הולכין ומצליחין אין סופה להתקיים, ובזה לא קשה מה שאמר הכתוב חבור עצבים אפרים הנח לו כי אף לפי שעה הניחו להם עם כל זה לא היה סופה להתקיים
(ספר מדרש שמואל על אבות פרק ד משנה יא )
ה.מה שנתקיים משמע רטרואקטיבית שהיה לשם שמים:
ולב אבות כתב רצה לתת לנו אות וסימן להכיר הכנסיה והקבוץ איזו שתהיה אם היא לשם שמים כי הנה אותה שסופה ותכלית עצתה נתקיימה זו ודאי היא לשם שמים ואשר סופה ותכליתה לא נתקיימה בודאי שלא היתה לשם שמים אלא לתכלית כלה ונפסד ולזה לא נתקיימה עכ"ל:
(ספר מדרש שמואל על אבות פרק ד משנה יא )
2.רבי יוחנן הסנדלר מדבר מתוך מקצועו כסנדלר שהמחבר ומדביק מנעלים- הכל שאלה לאן הולכים כולם ואם הם דבוקים במטרה אחת הרי שזו כנסהי לשם שמים( ענ"ד)
3.רבי יוחנן הסנדלר מתייחס למציאות החברתית של שלהי ימי בית שני ושל פוסט מרד בר כוכבא ורואה כיתיתיות רבה בעם ישראל שאינה לשם שמים ובטיח שאין סופה להתקיים:
[כל כנסיה שהיא לשם שמים]. כאשר ראה זה החכם בימיו מיני כתות של פרושים וצבועים וצדוקים, ומהם פרוש נוקפי ופרוש שכמי וזולתם שסיפרו וביארו ז״ל (סוטה כב ע״ב), ולא היה כוח ביד חכמי הדור לבטלם, והיו מצטערים על זה, אמר שאין להצטער מאד על זה, כי אמנם הכתות הנעשות שלא לשם שמים תכלינה מאליהן, כאמרם ז״ל ׳הנח להם לרשעים והם כלים מאליהם׳:(ספורנו,שם)
4.זמן המאמר- עם תום גזירות השמד של אדריאנוס ותחילת תוקפת אנטונינוס:
ונראה שהמאמר מכוון לעודד כנסיות של רבים לתורה ותפילה( עם ביטול גזירות השמד) ולהזהיר מפני אסיפות של מחלוקות ופלגנות(מסכת אבות, בן ציון דינור,שם)
5.משמעות רוחנית - המעשים הטובים של האדם(גן עדן) נשארים לתמיד, החטאים שיוצאים מהאדם(גיהנם) סופם להתכלות:
כל כנסיה שהיא לשם שמים כו'. ידוע כי בעשות האדם מצוה ומקיים מצות ה' הוא בונה עולמות עליונים קדושים כמו שאמרו זכרונם לברכה (ברכות סד.) אל תקרי בניך אלא בוניך. וכמו שכתוב (ישעיה נא, טז), ואשים דברי בפיך וגו'. לנטוע שמים וליסוד ארץ. וזהו שכרו בעולם הבא שנותנים לו כל העולמות והאורות העליונים שנתוספו על ידו והוא מתעדן ומתענג בהם בתענוג נצחי. ובהיפך חס ושלום הוא בונה עולמות של שוא ומוסיף כח ברע ומתיש כח פמליא של מעלה ומהרס ומחריב עולמות עליונים כמו שכתוב (ישעיה מט, יז), מהרסיך ומחריביך ממך וגו' והוא ענין הגיהנם והן הן הנפרעין ממנו אחרי מותו כפי ענשו הקצוב לו מהקב"ה כפי ענין החטא. ואחר קיבול ענשיהם הם כלים מאליהם כי אין להם כח וחיות רק מן העבירה. וזהו שאמר כל כנסיה שהיא לשם שמים היינו עולמות עליונים הקדושים שכנס ונבראו מעסק תורתו ומצותיו סופו להתקיים כי הוא מתעדן בהם בעידון ותענוג נצח כי הם עולמות נצחיים וקיימים לעד. וכל כנסיה שאינה לשם שמים הם העולמות שנבראו מעבירות אין סופה להתקיים וכנ"ל:
(ספר רוח חיים על אבות פרק ד משנה יא )
הקדמה כללית
בביאורו למשנה זו, רבי חיים מוולוז'ין מעתיק את המושג "כנסייה" מהמשמעות הפשוטה של אסיפת אנשים אל המשמעות הקבלית-רוחנית של "כינוס" כוחות רוחניים. הוא מסביר כי כל פעולה של אדם בעולם הזה "מכנסת" ובונה עולמות ברוחניים, וההבדל בין מצווה לעבירה הוא בשאלת הקיום של אותם עולמות.
פסקה א: בניית עולמות עליונים על ידי המצוות
הקדמה: בפסקה זו מסביר המחבר כי המצוות אינן רק מעשים טקסיים, אלא כוח יוצר הבונה עולמות רוחניים ממשיים, המהווים את שכר האדם לעתיד לבוא.
כותרת: המצווה ככוח בונה ויוצר במרחבי האינסוף
כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם כוּ'. יָדוּעַ כִּי בַּעֲשׂוֹת הָאָדָם מִצְוָה וּמְקַיֵּם מִצְוַת ה' ᵃהוּא בּוֹנֶה במעשיו אלו עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים קְדוֹשִׁים וממשיים ברוחניות, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות סד.) אַל תִּקְרֵי בָּנַיִךְ אֶלָּא בּוֹנָיִךְ ᵇ– שהלומדים והמקיימים הם הבונים את העולם. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נא, טז), וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וְגוּ'. לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסוֹד אָרֶץ ᶜ. וְזֶהוּ שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ לאדם את כָּל הָעוֹלָמוֹת וְהָאוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים שֶׁנִּתּוֹסְפוּ עַל יָדוֹ על ידי מצוותיו, וְהוּא מִתְעַדֵּן וּמִתְעַנֵּג בָּהֶם בְּתַעֲנוּג נִצְחִי.
פסקה ב: השלכות החטא – בניית עולמות של שווא
הקדמה: המחבר מציב את הצד הנגדי: העבירה אינה רק חוסר מעשה, אל בנייה של מערכת רוחנית שלילית המכלה את כוח הקדושה.
כותרת: "מהרסייך ומחריבייך" – יצירת כוחות ההרס העצמי
וּבְהִפּוּךְ חַס וְשָׁלוֹם, כאשר האדם עובר עבירה, הוּא בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת שֶׁל שָׁוְא וּמוֹסִיף כֹּחַ בָּרָע, וּמַתִּישׁ כֹּחַ פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה ᵈ (כביכול מחליש את גילוי הקדושה בעולם), וּמְהָרֵס וּמַחֲרִיב עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה מט, יז), מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ וְגוּ' ᵉ. וְהוּא עִנְיַן הַגִּיהִנָּם, וְהֵן הֵן – אותם עולמות חושך שהוא עצמו בנה – הַנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ אַחֲרֵי מוֹתוֹ כְּפִי עָנְשׁוֹ הַקָּצוּב לוֹ מֵהַקָּבָּ"ה כְּפִי עִנְיַן הַחֵטְא.
פסקה ג: סוף דבר – קיום הנצח מול כליון הרע
הקדמה: בסיכום הדברים מסביר רבי חיים את לשון המשנה "סופה להתקיים" על פי יסוד קבלי: רק לקדושה יש חיות עצמית, בעוד הרע ניזון רק מהחטא וסופו להיעלם.
כותרת: נצחיות הטוב מול זמניותו של הרע
וְאַחַר קִבּוּל עָנְשֵׁיהֶם הֵם – אותם עולמות רע – כָּלִים מֵאֲלֵיהֶם, כִּי אֵין לָהֶם כֹּחַ וְחַיּוּת רַק מִן הָעֲבֵירָה ᶠ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, הַיְנוּ עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁכִּנֵּס וְנִבְרְאוּ מֵעֵסֶק תּוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו, סוֹפוֹ לְהִתְקַיֵּם כִּי הוּא מִתְעַדֵּן בָּהֶם בְּעִדוּן וְתַעֲנוּג נֶצַח, כִּי הֵם עוֹלָמוֹת נִצְחִיִּים וְקַיָּמִים לָעַד. וְכָל כְּנֵסִיָּה שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, הֵם הָעוֹלָמוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ מֵעֲבֵירוֹת, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל ᵍ.
מקורות, הרחבות וביאורים:
ᵃ הוא בונה עולמות: זהו יסוד היסודות בתורת רבי חיים מוולוז'ין, המופיע בהרחבה בספרו "נפש החיים" (שער א', פרקים א-ג). שם הוא מסביר שהאדם הוא "נשמת העולם" וכל תנועה שלו מניעה גלגלים בעולמות העליונים.
ᵇ אל תקרי בניך אלא בוניך: פירוש זה מבוסס על הקדמת תיקוני הזוהר ועל דברי האלשיך הקדוש, המסבירים שהתורה שהאדם לומד הופכת לחומר בניין רוחני.
ᶜ לנטוע שמים וליסוד ארץ: על פי פירוש הנפש החיים (שער ד, פרק יג), פסוק זה מתייחס לכך שעל ידי דיבור בדברי תורה, האדם מוסיף ממשות וקיום ב"שמים החדשים" וב"ארץ החדשה".
ᵈ מתיש כח פמליא של מעלה: המקור לביטוי זה הוא בפסיקתא דרב כהנא (פרשה כה): "אתם מתישים כחי... כביכול". הכוונה היא שהחטא גורם להסתלקות השפע והאור האלוהי, מה שמאפשר לכוחות הדין והפירוד להתגבר.
ᵉ מהרסיך ומחריבייך ממך יצאו: רבי חיים משתמש בדרשת הזוהר הקדוש (חלק ג, רסג:), שהעונש אינו חיצוני לאדם אלא הוא תוצאה ישירה של המעשה; האדם יוצר את ה"מלאך החבל" המעניש אותו.
ᶠ אין להם חיות רק מן העבירה: מבוסס על תורת הבעל שם טוב והאריז"ל (עיין תניא, פרק ה), שהרע ("קליפה") אין לו חיות עצמית מצד הקדושה, אלא הוא מקבל "חיות מושאלת" מניצוצות הקדושה שנפלו אליו בעקבות חטאי האדם. ברגע שהחטא מתכפר או שהעונש מסתיים, "תכלה הרשעה כולה כעשן".
ᵍ אין סופה להתקיים: כלומר, הרע הוא זמני בהגדרתו. המטרה הסופית של הבריאה היא "בילע המוות לנצח", ולכן כל עולמות הרע שנבראו במהלך ההיסטוריה עתידים להתבטל, ורק עולם המצוות יישאר לנצח.
5.הקשר בין דברי רבי יוחנן הסנדלר לתורת רבי עקיבא:
הקשר בין דברי רבי יוחנן הסנדלר לבין רבו המובהק, רבי עקיבא, עמוק מאוד וניתן לראות בו השתקפות של תפיסת העולם וההיסטוריה של דור המרד והחורבן.
הנה כמה סברות המקשרות בין המאמר לבין דמותו ותורתו של רבי עקיבא:
א. האחדות כתנאי להישרדות ("כניסה")
רבי עקיבא הוא הדמות המזוהה ביותר עם ערך האהבה והאחדות ("ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה"). הוא חווה על בשרו את הטרגדיה של פירוד – מות 24,000 תלמידיו "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה".
כשרבי יוחנן הסנדלר מדבר על "כנסיה" (התאספות), הוא למעשה מזקק את הלקח של רבו: התקהלות אנושית כשלעצמה אינה מבטיחה קיום. רק אם המניע שלה הוא "לשם שמיים" (ולא כבוד הדדי פגום או אינטרסים אישיים), היא מסוגלת לשרוד את מבחן הזמן ולא להתפורר כפי שקרה בימי תלמידי רבי עקיבא הראשונים.
ב. המאבק ברומא ומרד בר כוכבא
רבי עקיבא תמך במרד בר כוכבא, שהיה התכנסות לאומית אדירה. הכישלון הצורב של המרד והחורבן שבא בעקבותיו הובילו את חכמי הדור שאחריו (דורו של רבי יוחנן הסנדלר) לבחון: מה הופך תנועה לבת-קיימא?
הסברה היא שרבי יוחנן הסנדלר מבחין בין התכנסות פוליטית-צבאית גרידא לבין התכנסות רוחנית. רבי עקיבא עצמו, גם ברגעיו הקשים ביותר בבית האסורים ובשעת הוצאתו להורג, עסק ב"לשם שמיים" (קבלת עול מלכות שמיים ב"אחד"). תורתו ששרדה היא זו שהועברה ב"כניסות" הקטנות והחשאיות של חמשת תלמידיו האחרונים (ביניהם רבי יוחנן), שהיו טהורות ומכוונות לשם שמיים בלבד.
ג. מסירות הנפש של הרבי מול התוצאה
חייו של רבי עקיבא הסתיימו בטרגדיה לכאורה – הוא נהרג בעינויים והמרד נכשל. אך "סופה להתקיים" מתייחס לרוח. רבי יוחנן ראה איך כל המבנים הפיזיים והפוליטיים של דורו קרסו, ורק דבר אחד נותר: התורה של רבו.
הוא הבין שהסיבה שתורת רבי עקיבא קיימת עד היום, למרות הרדיפות, היא שהיא נוצרה וניתנה מתוך זיכוך גמור "לשם שמיים". המאמר שלו הוא למעשה עדות חיה על נצחיות המורשת של רבו לעומת זמניותן של אימפריות (כמו רומא) או התארגנויות אינטרסנטיות.
ד. הקשר המקצועי והעמל
רבי יוחנן נקרא "הסנדלר". גם רבי עקיבא התחיל את דרכו כרועה צאן פשוט. שניהם מייצגים חיבור בין חיי מעשה, עבודה ומלאכה לבין קודש.
במלאכת הסנדלרות מחברים חלקים שונים לכדי נעל אחת (כמו "כנסיה"). הסברה אומרת שכשם שסנדל צריך להיות חזק כדי להחזיק מעמד בדרך, כך התקהלות אנושית צריכה "תפרים" של לשם שמיים כדי שלא תתפרק בדרכי ההיסטוריה העקלקלות, כפי שלמד מרבו שחיבר את עם ישראל לתורה בתנאים הקשים ביותר.
(סברות של gemini)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה